אוהב ישראל – קטע 18

וישב משה את דברי העם אל ח' עיין באוה"ח הק' ז"ל שפי' ח"ו לא בדרך תשובה החזיר משה את דברי העם אל הש"י כי הוא ית' א"ב לתשובתו הלא לפניו גלוי כל מחשבות בני האדם. רק משה סיפר דברי ישראל לפני הש"י כדי לחבבן לפני המקום במה שהשיבו כהוגן והקדימו נעשה לנשמע עיי"ש: עי"ל דמשה הסתכל והתבונן בתשובת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע וזהו דבר פלא שאין שום ב"א יכול להשיגו זולת כח אלהות כדאי' במדרש מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו. דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו מעיקרא עושי והדר לשמוע והם כוונו למטה ג"כ דברים אלו והבין משה שאין זה דיבורי עצמם מצד בחירתם הטוב אלא רוח ה' דיבר בם והופיע עליהם רוח קדושה מלמעלה ושכינה מדברת מתוך גרונם של כוא"א מישראל התשובה זו נעשה ונשמע וזה"ש וישב משה את דברי העם היינו נעשה ונשמע אל ה' ר"ל שייחסם לה' היינו רוח ה' דיבר בם ולא מצד עצמם רק מהשי"ת הוא המענה לשון ודו"ק:

משה ידבר והאלהים יעננו בקול מכילתא א"ר אלעזר מנין אתה אומר שאין הקב"ה מדבר עד שמשה אמר דבר. שכבר קבלו עליהם בניך לכך נא' משה ידבר (כי מהראוי היה לו לומר משה דיבר מהו ידבר לשון יפעיל שעשה פעולה שידבר אלהים כביכול.) א"ל רע"ק בודאי כן הוא הדבר אלא מת"ל משה ידבר מלמד שנתן הקב"ה כח וגבורה במשה והיה הקב"ה מסייעו ובקול ובנעימה שהיה שומע משה כן היה משמיע לישראל לכך נאמר והאלהים יעננו בקול עכ"ל המכילתא והדבר הוא לפלא בעיני כל רואיו ובפרט דברי רע"ק שאמר כן הוא הדבר והודה לדבריו ואח"כ חזר והקשה מת"ל משה ידבר זה אינו מובן כלל: אמנם י"ל דהנה כתיב ואד יעלה מן הארץ גו' ואדם אין לעבוד את האדמה והענין הוא כי בתחלת הבריאה היה אז אתערותא מיניה וביה ואחר הבריאה צריך אתערותא דלתתא והוא כי עיקר כוונת תכלית הבריאה היה כדי להיטיב לכל הנבראים ולהפיק ורצונם שלכאו"א ועי"ז שנתעורר הרצון מלתתא וחפצים בו עם ה' נתעורר ג"כ רצון העליון כביכול להשפיע ולהיטיב לעמו ישראל אמנם דבר שאין בו צורך לעולם אין ההשפעה בא מאתו ית"ש להעולם כשאין כאן מי שיקבל דבר זה כי לא על מגן גו' רק כשיש הכנת המקבל עי"ז נתעורר רצון הטוב להיטיב והנה כל תכלית הבריאה היה בשביל התורה כמאחז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית כו' אך מחמת שלא היה דור כזה אשר יהיה להם הכנה ורצון לקבל את התורה כמו דור המדבר לכן לא נתן את התורה לדורות הקודמים עד שבאו דור המדבר שהיו להם הכנה טובה והרצון גמור לקבל את התורה ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע אז ע"י הרצון ואתערותא שלהם נעשה אתערותא דלעילא ונתן הש"י להם התורה ומעתה נבין דברי המכילתא אר"א מנין שאין הקב"ה מדבר עד שא"ל משה דבר כי כבר קבלו עליהם בניך היינו כנ"ל שאחר שהיה להם הכנה ורצון טוב לקבל התורה ועי"ז גרמו שנעשה רצון מלעילא לדבר ויתן להם את התורה לכך נא' משה ידבר ר"ל משרע"ה עשה פעולה זו שהקב"ה כביכול ידבר. ע"י שהודיעו כי כבר היה להם אתערותא דלתתא והכנה ורצון לדבר ההוא וא"ל רע"ק בודאי כן הוא הדבר פי' הדבר הזה כן הוא האמת ויציב שלא היה באפשרי ליתן להם את התורה עד שהיה להם לישראל רצון ואתערותא דלתתא וכנ"ל וזה הדבר מוכרע ומוכרח וידוע ומכיון שזה הדבר גלוי ומפורסם א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת ומת"ל משה ידבר דלדרשא דר"א קרא ל"ל הלא כבר מוכרע ומפורסם זה הדבר (בפרט מקרא הנ"ל ואדם אין לעבוד את האדמה) ולזה קאמר רע"ק דרשא אחרינא מלמד שנתן הקב"ה כח למשה כו' והבן:

וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק גו' כי ראיי' רומז למדריגה גבוה והאות שראשי ישראל נק' עיני העדה וזהו וירא העם בהסתכלותם והביטו איך שהמצות הם גדולים וחזקים ומי יוכל לעמוד בהם וינועו לבבם ויעמדו מרחוק פי' נתנו עצה ותחבולה להעמיד הד"ת והמצות ע"י סייגים והרחקות שעשו רז"ל כגון שניות לעריות וזו ויעמדו עשו העמדה למצות ע"י מרחוק פי' ע"י ההרחקות והסייגים שגדרו רז"ל:

אנכי ה' אלהיך במדרש זש"ה אני עשיתי ואני אשא גו' אני עשיתי את האדם ואני אשא ויקח את האדם ויניחהו בג"ע ד"א אני עשיתי את ישראל כמשה"כ הוא עשך גו' ואני אשא ואשא אתכם על כנפי נשרים אני אסבול כשחטאו בעגל ואני אמלט כמה שנא' ויאמר ה' סלחתי כדברך עכ"ל המדרש: הנה להבין דברי המדרש. י"ל דהנה כתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי גו' וכן כתיב אליך ה' נפשי אשא והענין הוא שצריך האדם לישא את נפשו ולהעלותו למקורו ושורשו בפרט הבעל תשובה שהיה מקדם נפשו בשאול תחתית ר"ל וצריך להוציאה משם ולהעלותה ממדריגה למדריגה עד הש"י ואמנם הגם שיכול להיות להאדם נשיאות נפשו לה' בפעם א' עד מדריגה העליונה ע"י החרטה והתשובה שבלב באמת עכ"ז א"א להתקיים כך לעולם והוא נופל ממדריגה זו מחמת שעדיין לא עשה תשובה גמורה ועדיין אינו נקי מהעבירות שבידו מקודם ולזאת אע"פ שעולה בפעם א'. ונושא נפשו לה' מכ"מ לא יקום שם כי יפול ממדריגה זו כנ"ל וזש"ה מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו ר"ל שאינו שואל על העלי' לבד כי זה הוא בנקל כנ"ל אך עיקר שאלתו הוא על התקומה שלא יפול ממדריגתו לעולם רק כיתד תקוע במקום נאמן בל ימוט ועל זה תשובתו בצדו נקי כפים כנ"ל שעשה תשובה כראוי וכבר הוא נקי מכל הרעות שעשה כי זיכך נפשו מכל וכל ובר לבב ר"ל שלבו ברור ומנוקה מכל סיג רע אשר לא נשא לשוא נפשו ר"ל שאין נשיאת נפשו להש"י לדברי שוא והבלי העוה"ז בלתי לה' לבדו ולא נשבע למרמה ע"ד כי לך תכרע כו' תשבע כל לשון היינו שמשביעין הנשמה קודם צאתה להעה"ז ישא ברכה מאת ה' כו' דהנה כל אדם אשר עיני שכל לו הוא מבין מדעתו שאינו מגיע לו שום שכר מאתו ית' כי הוא נער וריק מכל טוב ואין בידו שום תורה ומצות דמגני עליו רק כל הטוב ההוא אשר היטיב השי"ת עמו הוא בדרך צדקה וחסד וכאשר נותן ע"ז שבח והודאה להש"י שגמלו רב טוב ברוב רחמיו וחסדיו אז הוא גורם גודל התענוג והשפעות טובות מהשי"ת על זרע ישראל ג"כ בדרך צדקה וחסד ע"ד בין כך ובין כך קרוים לך בנים וזהו פי' הפ' ישא ברכה מאת ה' היינו שנושא הברכה מאת ה' והטוב והחסד שבא עליו הוא מעלה אותם הכל לה' באומרו מתת הוא ה' בדרך צדקה וחסד שהטיב עמדי ולא כגמול ידי וכפעלי ישלם לי כי איני כדאי להגמול זה והטוב אז עי"ז ממשיך צדקה וחסד מאלהי ישעו ע"כ ישראל ורחמים גדולים וחסדים טובים: אמנם כן כל נפש ישראלי בעוד שיש לה מצירים ומעיקים והוא מונח בשפלות העוה"ז ר"ל אז לה מצד עצמה להשתוקק ולכסוף לעלות למקור מחצבתה ושורשה ולזה צריך לה סיוע מאת השי"ת היינו שהשי"ת שולח לה הארה מזיו כבודו ית' להנפש הישראלי וכשמגיע הארה זו אל האדם מתחיל הנפש להשתוקק ולכסוף לשרשו והוא ע"ד שמבואר אצלינו ע"פ רבבה כצמח השדה נתתיך עיי"ש ותבין אמנם מחסדי השי"ת הוא שלא לגלות מזיו כבודו ית' לכל איש ישראלי כי אם לפי כחו שיוכל לסבול וכפי מדרגתו שהוא אז כי היא בלתי אפשרי להכיל זיו כבודו ית' כי הי' בטל במציאות וכן בבריאת העולמות הי' בדרך זה וכמ"ש מי שקל בפלס הרים גו' כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולמות אז הי' כביכול מזעיר גרמי' לפי ערך כח כל עולם ועולם ע"י צמצומים רבים כנודע וכן כשהקב"ה מגלה זיו כבודו להאדם הוא ג"כ בדרך זה שכאשר האדם עומד במדריגה התחתונה מאוד אז גילוי זיו כבודו ית' ג"כ מעט וכשהולך למדריגה יותר גדולה אז נתגלה אליו יותר זיו כבודו ית' והתשוקה של אדם הוא אז ג"כ יותר גדולה וכן ממדרגה למדריגה עד שיוכל לבוא למדרגה גדולה מאוד כביכול לבחי' אצילות דאצילות ומשם עוד למדריגה יותר גדולה עד שהוא מתקרב כביכול אל עצמותו ית' וזה הכל מחסדי השי"ת וית' וזהו שאמר הכתוב אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד ולא אלהיכם היינו כי לכאו"א הי' אומר לפי כחו ומדרגתו שיוכל לסבול והבן: ולפ"ז כל המצות והתורה ותשוב' שהאדם עושה הכל הוא מאתו ית' וית' כי מבלעדי הסיוע והעזר של השי"ת במה שמגלה להאדם זיו כבודו ית' אז לא הי' באפשרי לישא את נפשו לה' וא"כ באמת שהכל הוא מצד צדקה וחסד של הש"י וכן הי' במצרים שהיו ישראל בין המצירים ומעיקים והי' נפשם בשפל התחתית רק מחמת גילוי אלהותו ית' במצרים כמ"ש ועברתי באמ"ץ אני ולא מלאך עי"ז באו ישראל בפעם א' למדריגה היותר גדולה רק אח"כ נפלו לבחי' קטנות מחמת שלא היו עדיין לגמרי מזוככים ומטוהרים בבחי' נקי כפים ובר לבב וכנ"ל. עד אשר נתגלה עליהם זיו כבודו ית' מעט מעט ממדריגה למדריגה עד אשר בעת מתן תוה"ק נזדככו ופסקה זוהמתן לגמרי ובאו לבחי' גדלות דגדלות: וזהו כוונת המדרש. אני עשיתי את ישראל לשון תיקון ואני אשא כמש"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ר"ל הנשיאות שנתנשאו בנ"י כפעם בפעם ממדריגה למדריגה הכל הוא מאתי ע"י הסיוע והעור שלי אשר גליתי אליהם זיו כבודי מבחי' לבחי' עד אשר ואביא אתכם אלי אלי דייקא היינו עד אשר הביאותים למדריגה רום המעלות בחי' גדלות שבגדלות והכל הוא מאתי ע"י הסיוע שלי ולכך ואני אסבול בעגל. כי בחטאם במה יתרצו בתשובה והיא ג"כ על ידי סיוע שלי לזה קאמר דאעפ"כ אני אסבול ואמלט כמשה"כ ויאמר ה' סלחתי כדבריך והבן היטב כ"ז: איתא בזוה"ק דביוד הדברות גבי לא תגנוב וכן גבי אינך פסקא בגווייהו להורות דמותר לגנוב דעתו של רבו כדי ללמוד ממנו דהנה באמת יש שני אנשים שמעשיהן שוים וכמו שאי' בגמ' שנים שאכלו פסח א' זה אכלו לשם פסח וזה אכלו לשם אכילה גסה ע"ז נאמר צדיקים ילכו בם וע"ז נאמר ופושעים יכשלו בם א"כ המעשה של שניהם שוים כמו אכילת הפסח שזה אוכל וזה אוכל אך הנפקותא היא ביניהם הכוונה בלב והטעם אשר יפסיק ויפריד בין אכילתו של זה לאכילתו של זה שזה יש לו טעם וכוונה אחרת מהשני זה נותן טעם לפגם ח"ו וזה נותן טעם לשבח לשם שמים ולא המעשה היא העיקר אלא הכל הולך אחר כוונת הלב והבן: משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ותרגום אונקלוס ואילין דיניא די תסדר קדמיהון יש לרמז בזה דהנה ידוע דאית תליסר מכילן דרחמי והם הי"ג תיקונא דיקנא עילאה קדישא שהם אל רחום וחנון כו' ומהם וע"י נמשך כל השפעות טובות ורחמים וחסדים גדולים ואל הוא לשון תוקף מלשון ואת אילי הארץ לקח כי מדה זו הוא כובש כל הדינין וע"ד ועתיק יומין יתיב ופי' בזוה"ק יתיב על כרסייא לכפיא שביבין דנורא. ע"כ ונמשך משם רק השפעות רחמים וחסדים נשגבים עליונין קדישין והמשכת הי"ג תיקוני דיקנא קדישא הנ"ל יוצאים מפ' מי אל כמוך נושא עון גו' עד מימי קדם והם י"ג ונק' בזוה"ק שבחא דעתיקא והם הם מקור ושורש הרחמי' לעילא לעילא כמו שהיו ברצון הקדום האחדות הפשוט ומהם נמשך סידורי הרחמים והחסדים לכל העולמות העליונים ועד עולם התחתון אכן לאשר התגלות המדות והכחות נשגבות עליונות הוצרך להיות ע"י צמצומים רבים כדי שיוכל כל עולם ועולם לקבל זיו בהירות הוד כבודו ית' לפי בחינתו וכמבואר לעיל לזה נתהווה כביכול ע"י הצמצומים אחיזת הדינים ר"ל וג"כ ישנו זכות וחובה לפי ערך מעשי בני אדם ולפי ערך המקבלים כפי שנוי כליהם כי מאתו ית' לא תצא הרעות רק עוצם הטוב והחסד אכן השינוי נתהווה לפי ערך המקבלים ההשפעה בכליהם וכמבואר לעיל בפ' וארא ועיקר עבודתנו בתורה ובתפלה ובעשיית המצות הוא רק להמתיק כל הדינין ולהעלותן לשורשן הרמה בקודש ולסדר ולייחד כל הכחות והמדות הקדושים וכל העולמות בסידור ומיזוג הרחמים הטובים והחסדים כאשר נמשך מהימי קדם בסוד י"ג שבחא דעתיקא וכנ"ל וזהו שתרגום אונקלוס ואילין דינייא די תסדר קדמיהון היינו אלו הדינין שבעולמות התחתונים תראה להעלותן לשורשן הרמה בקודש ולסדר אותן ולהמתיק קדמיהון היינו ליחדם בהימי קדם בסידור המיזוג להמשיך השפעת רחמים וחסדים טובים וכרצון העליון האמיתי האחד והמשכיל יבין עוד י"ל בביאור תרגום הנ"ל. דהנה כתיב כי המשפט לאלהים הוא ודרשו חז"ל כאשר הדיין מחייב הזכאי נוגע זה המשפט כביכול לאלהים כי הוא ית' ממלא חסרון הזכאי שחייבו זה הדיין שלא כד"ת. ולזה צריך הדיין להיות מתון מאוד במשפט קודם שיצא דינו לצדק וליישר דעתו ושכלו ולישב באימה ויראה והכנעה וכמאחז"ל כאילו חרב מונחת לו בין כו' ומה גם בהשים אל לבו כי אלהים נצב בעדת אל וכאז"ל אז בודאי מהראוי להיות מלא רתת וזיע וחרדה וחיל ורעדה יאחזו מפחד ה' ומהדר גאונו ואז הש"י שולח לו דעה מיושבת וצלולה שיוכל להוציא משפטו לאור לבל יטהו ח"ו ויכוין לאמיתו וזהו מרמז התרגום ואילין דינייא. היינו בין איש לרעהו די תסדר היינו שקסדר ותיישב בדעתך קדמיהון מאן הוא דקאים קמייכו הלא אלהים נצב בעדת אל והמשפט הוא לאלהים וקבע את קובעיהם נפש כו' ובודאי צריך לזה ישוב הדעת נכון מאוד ולא בחפזון ובהלה וגם שלא לעשות ולגרום עינוי הדין כ"א הכל לעשות באימה ויראה והכנעה כי עומד לפני ממ"ה הקב"ה או יאמר קדמיהון ע"ד מעונה אלהי קדם והבן: עוד י"ל בהנ"ל כי הנה כל מצות התורה הם התנהגות העולמות וכמו שההנהגה הוא בעולמות העליוי' הק' ע"י אורות בהירים ומצוחצחים וזכים לפי ערך פרטי ודקדוקי המצו' הנמשכי' מהאורו' ההם בשורשם הרמ' בקודש כן הוא התנהגו' העולמו' התחתוני' ע"י פרטי ודקדוקי המצות בלבושי התורה שהם התרי"ג מצות. וסודם ומקור שורשם של כל המצות הם אורות זכים ומצוחצחים קדושים עליונים והמשכתם וסידורם והתנהגותם ופרטיהן ודקדוקיהן של כל מצוה ומצוה הוא לפי מקור ושורש של המצוה ההוא בעולמות העליונים וכמו שההנהגה וסידור של המצוה ההוא בעולם ההוא במקורו ככה ממש הוא פרטי' ודקדוקי' בעוה"ז התחתון ע"ד מ"ש כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי גו'. כן הוא ממש במקור העליון. כי ישנו עולם בעולמות העליונים אשר הוא מסודר בהנהגה זו כנודע למביני מדע והנה הסנהדרין הקדושים בזמן שהיו יושבים בלשכת הגזית והיו חכמים צדיקים וקדושים וכאשר בא לפניהם איזה משפט ודין היו יודעים ומבינים בדעתם הקדושה איך הוא הסידור וההנהגה של משפט זה במקורו העליון הקדוש וככה ממש הוציאו לאור ולצדק משפט הזה בזה העולם אכן בעוה"ר אין אתנו יודע עד מה ולאו כל מוחא סביל דא ובפרט בעתים הללו אכן אם הדיינין יושבין באימה ויראה והכנעה ופחד אלהים לנגד עיניהם ורוצים לברר האמת ולהוציא לצדק דינם אזי הש"י שולח להם ומופיע עליהם חכמה ובינה ודעת לברר האמת ולהוציא משפטן לאור כמו שהדין הוא מסודר במקור העליון ולזה י"ל שכיון התרגום ואילין דיניא היינו אלו הדינים והמשפטים שצריכים הדיינים להורות בעוה"ז די תסדר קדמיהון ר"ל תסדר אותם ותוציא לאור משפטן כמו שהם מסודרים בהמקור והבהירות של כל דין ושל כל מצוה והיינו קדמיהון בעולמות העליונים הקדומים וע"י מה יוכל לבוא לידי זה. ע"י שישב בשעת המשפט באימה ויראה והכנעה באמת מפחד ה' אלהים הנצב בעדת אל וזהו ג"כ קדמיהון היינו כאשר מציירים בדעתם ומחשבתם מאן הוא דקאים קדמיהון עי"ז יוכלו לסדר הדינין בכי טוב וכנ"ל והבן:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. הנה ידוע מאחז"ל אסור להתרפאות בד"ת כו' ולהגן שאני דמותר להגן על איזה איש ישראל בד"ת. עיי"ש בגמ' ולפי הנראה הוא מילתא דפשיטא להו לרז"ל דמותר להגן וכמשמעות הלשון להגן שאני גם מדלא מקשה הגמ' מנלן דבר זה מהתורה וכדרך הגמ' בכ"מ משמע שדבר זה מפורש ממש בהדיא בהתורה ולכאורה היכא רמיזא אכן י"ל דדבר זה מפורש הוא בפסוק זה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שתיבת תשמרו בנקודתה הוא מורה פירושו לשון תתפעלו והיה לו להנקד כמו בכ"מ היינו תשמרו בחולם המ"ם ושבא תחת השי"ן וכן תיבת ובכל היה לו לכתוב וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אך הפסוק מורה לנו בזה דמותר להגן בד"ת . וזהו ובכל אשר אמרתי אליכם היינו בכל מצות התורה אשר אמרתי אליכם תשמרו רשאים אתם להשתמר בהם ולהגן בעדכם שלא יבוא עליכם שום רע ח"ו ונמצא שהוא דין מפורש בתוה"ק וק"ל:

ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' לחמך וגו' מחלה מקרבך הא דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד י"ל דהנה ידוע דהש"י א"ב לעבודתנו ולצדקותנו כ"א צדקת מה תפעל לו ומה יתרון לו ית' בעבודתנו דלשון עבודה ושירות שייך אצל ב"ו דכל אדם צריך לעשות מלאכתו מה שמוטל עליו בביתו וכשבא אחד ושרתו ועשה מלאכה זו במקומו שפיר מיקרי זה עבודה אבל אצלו ית' אין שייך זה אך זהו עבודת הש"י דעיקר תענוג הבורא בהוב"ש הוא להיטיב לברואיו ולהשפיע להם כ"צ ועבור זה ברא כל העולמות וכל הברואים כדי שיעשו רצונו ויקבלו שפעו הטוב בכל עת וזה א"א כ"א ע"י אתערותא דלתתא מה שהאדם הולך בדרכי הש"י ומדבק א"ע במדותיו הקדושים מה הוא רחום כו' ואז מעוררין המדה זו מלמעלה ומשפיע הש"י חסד לעולם כי כשהאדם אינו מעורר החסדים למעלה במעשיו הטובים הגם שהקב"ה לא ימנע עבור זה מאתנו חסדו הטוב ושפעו ומשפיע לנו שפעו הקדוש. מצד מדתו של חסד אך בזה לא נשלם עדיין התענוג שלו כי זה קשה לפניו ית' להשפיע מטובו וחסדו למטה דרך פלא ונס בלא התעוררות התחתונים כמאחז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס דהקי"ס היה ג"כ דרך נס ופלא לבד. כי הכנ"י היו אז ערום ועריה בלא תורה ומצות ולא היה אז התעוררות מ"נ כלל מלמטה אכן הש"י הטה עליהם ברוב חסדו רחמים גדולים והוצרך להגביר עליהם מדת החסד הגם שמצד הדין לא היו ראוים כנודע ולכך היה קשה לפניו ית' קי"ס כמאחז"ל הים ראה ארונו של יוסף דבאמת הים לא רצה ליקרע מפני בנ"י דהים עשה רצון קונו כפי הטבע שהטביע בו הש"י בעת הבריאה שילך מלא ע"כ גדותיו ומה"ת יקרע להם לצאת מגדר טבעו אך בזה שראה ארונו של יוסף הסתכל והבין שיש בחי' התגברות למעלה מן הטבע בהכנ"י כמעשה יוסף צי"ע שכבש יצרו וטבעו ולא רצה לשמוע לאשת אדוניו כפי הטבע עבור אהבת שמו ית' וית' ומזה נתיירא הים וינס דהקב"ה מנהיג את הכנ"י להיטיב להם ולהגביהם למעלה מן הטבע אבל באמת לא היה שם שום התעוררות כלל ולכך הוקשה עליו הדבר כביכול וכמו כן מזונותיו של אדם אם אינו מעורר בעצמו למעלה קשה לפניו ית' כביכול ג"כ להשפיע לו כ"צ במדת טובו וחסדו כמאחז"ל הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי אבל כשהאדם עובד את הש"י אז מגיע לו שפעו וטובו ית' מצד הדין. וא"ב ליתן לו מצד החסד וזהו באמת תענוג של הש"י כשהמדה"ד מסכים ג"כ להיטיב להם וזהו נק' עבודה שאינו מטריח קונו בדבר שקשה לו כביכול היינו להשפיע לו מטובו וחסדו רק במדת החסד לבד אך נהנה מיגיע כפו וכמאחז"ל במדרש אמרה מדת החסד כ"ז שהיה אברהם קיים לא הוצרכתי לעשות מלאכתי כי הוא עמד במקומי ר"ל שאאע"ה במעשיו הטובים פתח שערי חסד העליון להשפיע לכל הנבראים כ"צ ולא היה צריך אז מדת החסד לגלות פעולותיו בעולם מצד חסדו לבד כי הוא התעוררות התחתון: והנה כל צדיק וצדיק עובד את הש"י לפי שכלו והשגתו כ"א לפי מה שלבו בוער בקרבו יש צדיק שעובד הש"י בדביקות גדול ע"י מדת אהבה ונעשה בזה כסא ומרכבה לחסד העליון כמו אאע"ה ויש ע"י מדת גבורה ופחד כמו יצחק אע"ה. וכן יש שעובד הש"י ע"י מדת אמת כמו יעאע"ה ויש בחי' שונות זו מזו וכל השינויים אלו אינם אלא מצד העובדים המעוררים השפע עליונה מהמדה זו כ"א לפי בחי' מדתו אך במקור ושורש העליון אשר שם נאספו ונתייחדו כל העובדות מהתחתונים והכל הולך אל מקום א' ומכולם נעשה עטרה בראש מלך הכבוד מכל הצדיקים כוונתם אחד לפתוח מקור השפע שממעשיהם הטובים נתרבה התענוג להבורא בהוב"ש. ואז הש"י משפיע מטובו וחסדו לכל באי עולם. וכולם מקבלים שפע הק' ממקור העליון וא"כ השפעות השפע מהמקור והשורש הוא אחדות גמור והתעוררות ממטה למעלה להמשיך משם כל טוב הוא מבחי' שונות ע"י מעשה כל צדיק וצדיק לפי מעשיהם הטובים המשונים זה מזה כ"א לפי בחינתו: וזש"ה ועבדתם את ה' אלהיכם לשון רבים מפני שהעובדות של הצדיקים המה למטה מרובים כ"א לפי בחינתו והשגתו בכח אלהותו ית' זהו אלהיכם לפי השגת אלהותו ית' שיש לכל אחד אך לענין המשכת השפע מלמעלה ממקור אחד בא. לכן אמר וברך את לחמך גו' ר"ל כשהצדיקים מעוררים מ"נ מלמטה למעלה אז עושין בריכה ממקור מזל העליון להשפיע להכנ"י כל מיני חסדים טובים וכל מיני השפעות הק' המכונים בשם לחם ומים ועי"ז שהקב"ה משפיע בעצמו משפעו הטוב וברכה להכנ"י אז והסירותי מחלה מקרבך. כי יש רעה חולה בבני אדם כמ"ש שהמע"ה בספרו יש עושר שמו' לבעליו לרעתו גו' ולא ישליטנו גו' דזהו חולי הנפש שלא יוכל האדם ליהנות מעושרו אך כשהשפעתו בא לו מאתו ית' וכנ"ל אז יסורו החלאים מן העולם ולא יאכלו עוד לחם עצבים רק כל איש ישראל יאכלו לחמו בשמח' ובטוב לבב וישת' בלב טוב מימיו כברכת ה' אשר ברכו כיהר"א: או יאמר ע"פ שאמחז"ל במס' ברכות חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' קודם התפלה ושעה א' לאחר התפלה כדי שיכוונו לבם למקום עיי"ש ומקשה הגמ' והלא ג' תפלות הם ביום א"כ תורתן ומלאכתן מתי נעשית אלא מתוך שהם חסידים תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת עי"ש וזה מרמז הפסוק ועבדתם את ה' אלהיכם איזהו עבודה הוי אומר זו תפלה היינו כשמתפלל באמת ומכוין לבו למקום כמו שהיו עושין חסידים הראשונים אז וברך את לחמך גו' היינו לחם ומים כפשוטו שהוא פרנסה כשאחז"ל מלאכתן מתברכת וכן לחם ומים רומזים אל התורה שנק' כן כמו שנ' לכו לחמו בלחמי הוי כל צמא לכו למים וכאומרם ז"ל תורתן משתמרת או יאמר ע"ד שאחז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך עיי"ש היינו לאשר היתה הברכ' שורה בכל אשר לו לזה כל שנטל ממנו איזה דבר שכבר שרתה עליו ברכת ה' הוא ג"כ מתברך וזש"ה ועבדתם את ה' אלהיכם הבטיחנו הש"י וית' וברך את לחמך גו' והסירותי מחלה מקרבך היינו שהש"י יברך לחמו ומימו של הצדיק העובד את ה' וכל מי שיאכל ויטעום אצלו כלום ישלח לו השי"ת מבוקשו הצריך לו כגון רפואה למי שצריך לרפואה וכדומה שאר מבוקשים בגשמיות וברוחניות כי"ר אמן: או יאמר והסירותי מחלה מקרבך ולכאורה צריך להבין תיבת מקרבך הי"לל ממך או מאתך ולפי פשוטו י"ל דקאי על חולאים וחולשות ואיברים הפנימים ר"ל אשר גם הרופאים מומחים הגדולים אינם יודעים הרפואה על בורי' רק מתעתעים המה בזה כנודע ולזה הבטיחנו הש"י כאשר נעבדהו באמת יסיר מאתנו חולשת החולאים אפי' מהאיברים הפנימים וזהו מקרבך כפשוטו: אמנם עוד יש לאלוה מילין בביאור תיבת מקרבך דהנה כתיב אני ה'. השוכן אתם בתוך גו' ובודאי זכאה איהו מאן דעביד ליה דירה נאה בליבי' ובאיברין דיליה ועושה א"ע בחי' משכ"ן להיות כביכול ה' שוכן בקרבו וכאשר יבואר אי"ה בפ' תרומה וכאשר אנחנו זוכין לזה שהש"י ישכון בתוכנו ובקרבנו אזי בודאי נסתלק ונתבטל כל החולאים רעים ואין שטן ואין פגע רע ואין שליטת שום דבר חיצוני בתוכנו ח"ו כי כתיב לא יגורך רע ודחז"ל לא יגור במגורך רע. וזהו והסירותי מחלה מקרבך משום דבקרבך קדוש והבן: או ירמוז בתיבת מקרבך ע"ד שאחז"ל ד' מלכים היו מה שביקש זה לא ביקש זה דוד אמר ארדפה אויבי ואשיגם גו' עיי"ש כו' עד חזקיה אמר אני אין בי כח לצאת למלחמה כ"א אני עומד בביתי בתפלה לפניך ואתה תשלח עזרך מקודש וכן הי' ויך מלאך ה' במחנה אשור גו'. והנה בעוה"ר אין אתנו יודע עד מה בעתים הללו אשר צרכי בנ"י מרובים המה מאוד ואין הזמן גרמא להצדיק העובד את ה' להתפלל עבור צרכי כאו"א מישראל הבאים לפניו ולהתיר רחמי שמים עבור כאו"א בפרטות בהתאמצות התפלה כראוי ולזה מבטיח לנו הש"י כשנעבוד אותו באמת ובתמים אז והסירותי מחלה מקרבך היינו שתוכלו להסיר כל מיני מחלה מעם ה' בני אל חי מקרבך היינו במחשבתך הטוב לבד ולא תצטרך להתפלל בפיך רק בהרהור לבך הטהור ע"כ השפעות טובות וחסדים גדולים הצריכים לכאו"וא מזרע ישראל הבאי' לפני הצדיק לבקש עליו רחמים כי הש"י יעשה רצון יריאיו היינו למלאות חפצו ורצונו הטוב הגם שאינו מוציא הבקשה מפיו באיזה תפילה וכיה"ר אמן או יאמר מקרבך היינו שלא תצטרכו לבקש ולחקור אחרי הרופאים מומחים מאוה"ע רק מקרבך ר"ל ע"ד שאחז"ל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים או יאמר והסירותי מחלה מקרבך דהנה התרגום יב"ע מתרגם ואעדי ית מחת מרירתא מגווך ועי' בביאור שפי' ע"ד מה דאי' בב"ק כי ישנו במרה פ"ג חולאים כמנין מחל"ה עיי"ש אך עדיין צריך להבין ולדעת למה פי' תיב"ע את הפסוק דוקא על החולאים התלוים במרה ולא על שאר החולאים: אכן י"ל דהנה האדם הוא בחי' קומה שלימה בכל איברים וגידים וכן כל עולם ועולם מהעולמות העליונים הם ג"כ בבחי' קומה שלימה כל עולם לפי בחינתו ומדרגתו כי האדם הוא עולם קטן וכמוהו בבחי' קומה שלימ' בכל רמ"ח איברי' ושס"ה גידי' כל כל העולמו וכאשר הם יבואר אי"ה להלן וכל כללות עם בנ"י הם ג"כ קומה שלימה כנודע והנה בהאדם יש אבר אחד נק' מרה וכן הוא בחי' זו כביכול בכל העולמות תחתונים ועליונים בחי' קומות שלימות ובכלל כל העולמות כולם הם ג"כ בחי' קומה שלימה והוא לצורך קיום העולמות ע"ד מאחז"ל הכבד כועס והמרה זורקת בו טיפה ומניחתו וכן בבחי' קומה השלימה של כללות ישראל יש ג"כ בחי' מרה והם האפיקורסים והמוסרי' שבכל דור שהם מרים המאררים ומהם נמשך כל החולאים ופגעים רעים לכללות ישראל ר"ל אך עכ"ז מבטיח לנו הש"י כאשר נעבדהו בכל לבבינו אזי והסירותי מחלה מקרבך היינו כל החולאים רעים ר"ל הנמשכים ובאים מבחי' מרה שבקרבכם וזהו ג"כ כוונת תיב"ע שפי' כך הפסוק לאשר הוא מדבר הבטחה לכללות ישראל והבן: ד' פרשיות