קיצור ראשית חכמה – פרק כו

פרק כו אמ"ע הנה נא הואלתי לחתום המאמר בכאן ובפרפרת רבתי לקדם להורות מה רב גובריה לסייע את בע"ת בשני עולמות שכן אמרו בזוהר פ' נח (דף ס"ב) עמוד ב' בזמנא דישראל אמרין בקול רם אמן יהא שמיה רבה מברך קוב"ה מתמלא רחמים וחיים על כולא וכו' ורווחין לון לחייבי גיהנם שעתא ופלגא שעתא ע"כ, והוא בסוד ייחודן של י"ו אותיות הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י שמצננין גיהנם ועושין אותו חקל תפוחין בזכות לקח טוב והוא סוד לבנו"ן ובזכות אלה השש עשרה אותיות מרויחין לחייבי גיהנם כ"ד שעות שהן יום שלם דע כי כשאנו מונים מספר שמיה ומרבים אותו על מספר רכ"א יעלו בידינו ע"ב אלף וששים וחמשה שהם חסד לאלפים מושפע לשם אדנ"י ולהשלים מספר הרגעים הקטנים לשעתא ופלגא כפי מה ששערו אותם חכמים בפרק קמא דברכות צריך להוסיף עליהם הגימ' הפשוטה של נוסח הקדיש בצורתו לא פחות ולא יותר ובלבד במלות השבח כי מה שאנו מוסיפין בו בחייכון וביומיכון וכל כיוצא בזה רחמי אינון ולא יחשבו מעיקר נוסחא כל עיקר אך הנוסח האמיתי המשלים מנין הרגעים בדקדוק גמור עם האמור מזוהר כדלעיל הוא זה יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דיברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויבא קץ משיחיה אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא מספר אלו המלות ששה עשר אלף רע"ו, ועם המספר הראשון הם שמנה ושמנים אלף של"ב, צא וחשוב חמשה רבוא ושמונה אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה רגעים לשעה שמנו חכמים במס' ברכות כאמור ומחציתם לחצי שעה יעלה החשבון מדוקדק בלי תוספות ומגרעת, והוא טעם לרגעים תבחנני וכתיב ברגע קטן עזבתיך לאפוקי רגע גדול שהי תתר"ף וחצי תתר"ף ועם שני כוללים יעלו למספר תפארת ישראל וכל חצי תתר"ף בגימ' י"ה יהו"ה צבאות ונרמז בשלשה חצאי שעה שלש פעמים שכנגדן שמיה רבה נזכר בקדיש תלת זמני וחד מנייהו שמיה דקודשא בריך הוא וכולא חד: ברוך י"י למולם אמן ואמן: אלו הן תקוני שבת

שדרש החכם החסיד הר"ר אברהם הלוי הזקן אחד מתלמידי החכם בעל הפרדס עם פרפראות ששמע מן האר"י זכר כולם לברכה:

והוא היה כל ימיו אפוטרופוס גדול לשבת מכריז ומזהיר את ישראל תמיד אנשים ונשים על שמירתו וכה משפטו כל ימי חייו מדי שבת בשבתו לכתת רגליו בשוקים וברחובות בבתים וחצרות לילה ויום מחצות ליל ששי ואילך לזרז את העם שיכינו את אשר יביאו ושתהא אשה משכמת ואופה ושיהיו נועלין אה החנוית סמוך למנחה קטנה דהיינו קודם ט' שעות ומחצה כדי שיהא פנאי ביום להתחדש לקריאת כלה בקריאת הפרשה שמו"ת בטבילה וברחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין וחלוף שמלותיו. הרחמן יתן חלקנו עם שומרי שבת כהלכתן אמן כן יהי רצון:

התיקון הראשון שלא יוציא אדם מרשות היחיד לרשות הרבים לפי שרשות יחיד היא השכינה רחבו ד' ד"ל ד' אותיות השם גבהו י' בצרוף השורש עם המלוי כך יו"ד ה"א וא"ו ה"א וישראל מטלטלים ברה"י שהוא מיוחד לבנין דקוב"ה ושכינתיה דעיילי בלא בר ואסור לטלטל ברה"ר שהם נחש אשת זנונים ובעלה סמאל אל אחר והוא חללה ובטלה חלול שבת:

תקון ב' לעשות עירוב הוא סוד קו האמצעי שבו מטלטלים מבית לבית שם ה"א עליונה ה"א תחתונה ועליהם נאמר את שבתותי תשמרו וסודו ע"ב רי"ו דוד מלכא מתחבר באבהן:

תקון ג' להקביל פני שבת אחרי שרחץ פניו ורגליו במים חמין דוגמת השפע היוצא מחי העולמים שהוא מקבל מחסד וגבורה לפיכך מימיו חמין ואחרי שקשט עצמו ג"כ בכסות נקיה יאמר בואי כלה בואי כלה לכבוד ה"א עליונה ה"א תחתונה בסוד הוה גביר לאחיך כי וא"ו בין שתי ההי"ן הוא יושב אהלים והאדם דוגמא לזעיר דכתיב ביה וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו דא חקל תפוחין קדישין וצריך להקביל פניה בשמחה ובשירות ותשבחות ובנפש שביעה בבגדים לבנים ויכוון לקבל תוספות נפש רוח ונשמה. ויש בהקבלת פני שבת דוגמא קצת לגאולה העתידה שיאמר לה הקב"ה לכ"י התנערי מעפר קומי שבי ירושלים רמז לעלייתה מן העפר שהיא עשיה וכתיב קמו בניה ויאשרוה אלו ישראל אז בעלה ויהללה דא קוב"ה:

תקון ד' לקדש על היין בע' תיבות ל"ה תיבות בויכולו ול"ה תיבות בקידוש וכן עולה ויכולו כיין וצריך לומר סברי מרנן הם עונין לחיים כדי שיתקשר בעץ החיים ביין המשומר בענביו ולא באילן המות שהוא היין המשקר ח"ו:

תקון ה צריך לתקן נר לכבוד הדרום העליון ושלחן לכבוד הצפון ומטה בין צפון לדרום במקצוע צפונית מערבית ראשה למערב ורגליה למזרח והנה הנר לדרום רומז לה"א ראשונה שמשם יצא אור לעולם שנאמר יהי אור ושלחן בצפון הרומזת לה"א אחרונה ומטה בסוד מלכות שהיא אומרת שמאלו תחת לראשי פי' מן הצד לפיכך לא אמרה תחת ראשי והדר וימינו תחבקני ועל זה נאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם לשון דירה וכל בית שמלאכי השרת מוצאים בו דברים אלו שהם כסדרן אומרים דירה זו של ישראל ומברכים אותו:

תקון ו' להתפלל ד' תפלות תפלת ערבית כנגד ה"א אחרונה מתחלת בל' קדושה לפי שהיא מקבלת מן הצפון תחלה שנ' וקדשת את הלוים תפלת שחרית ישמח משה במתנת חלקו ה"א ראשונה אתה אחד כנגד הוא"ו והם כנגד נפש רוח ונשמה, ותפלת מוסף כנגד משך הוא"ו סוד צדיק חי העולמים ואומרים בה כתר יחנו לך כנגד הכתר ה' אלהינו חכמה ובינה קדוש קדוש קדוש כנגד חג"ת ה' צבאות שני לימודים והיסוד מלא כל הארץ כבודו היא המלכות המקבלת על הכל:

תקון ז' לענג שבת בכל מיני תענוג ולטעום מכל המינים והמענג גורם לשכינה לקבל מכל המאורות ואדם שהוא מוסיף בעונג שבת מוסיפין לו בממונו ובנשמה יתירה ואם ח"ו גורע גורעים ממנו נשמה יתירה ואם הוא חכם חכמתו מסתלקת ממנו ואם הוא עשיר יסתלק עשרו ממנו כמו שהניח השכינה יבשה כך יהיה לו:

תקון ח' לשנות השבת לשבח ולמעליותא בכל דבר באכילה ובמלבוש אם הוא רגיל לאכול בחול ב' פעמים יאכל ג' פעמים בשבת ואם הוא רגיל לאכול לחם ויין מוסיף בשבת בשר ויתקן הבית בכמה מיני בגדים מרוקמים ויהי' שמח וטוב לב ואם יש לו קטטה ומחלוקת עם אשתו בימי חול אע"פ שאינו רשאי והי' לו שלום ושמחה עמה בשבת על כל פנים ויקום בו שנוי השם שכל יום חול והיום קודש שנוי מקום בנר דולק ומטה מוצעת ושלחן ערוך ושנוי מעשה מעשה בשביתה ממלאכה וכן לבצוע על שתי ככרות ולטעום לפחות משני תבשילין ולקיים מצות עונה בשמחה ובפיוס שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי ובזה לא יהי' רשות למקטריגים להתקרב ועליה נאמר והזר הקרב יומת:

תקון ט' שלא לדבר דברי חול בשבת בסוד של נעלך מעל רגליך, וכתיב לא רגל על לשונו שהדבור דומה להלוך כטעם לא תלך רכיל וכן עוף השמים יוליך את הקול ועל שמירת פיו ולשונו בכל זמני הראוי לו נאמר ולא תטמא את אדמתך זו הנשמה אדמת קודש ודאי:

תקון י' לשמש מטתו מלילי שבת ללילי שבת לא בחול אא"כ הוא יום טבילה או יו"ט ור"ח כדי שיזכה לנשמות חדשות קדושות וכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם ר"ת ביאה עוד אות היא לעולם ר"ת אוהל בל יצען בגימ' יסע יתדותיו לנצח וס"ת אמת:

תקון יא לאכול על שלחן של ארבע רגלים לעומת השלחן העליון עליו נאמר זה השלחן אשר לפני ה' והוא דוגמת האדם שיש לו שתי ידים ושתי רגלים ויש בו ארבע יסודות וכן מצינו בשכר שבת דהיינו פירותיו בעוה"ז לאותו קצב דפי' כל כתבי שלחן של זהב עשוי ששה בני אדם בסוד ארבע חיות וארבע פנים לאחת ודמות פניהם פני אדם ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו שכל פנים אלה הם בסוד בריח התיכון בין החסד והדי והכסף הוא הנושא וסובל את הדין כמו השלשלאות לשלחן וצרי שיהיו עליו י"ב ככרות ו' מכאן ועליו נאמר זה השלחן כנגד י' פרקים שיש בזרועות ובשוקים: תקון

יב ללבוש בגדים לבנים או משאר גוונים חוץ מן השחור והאדום שהם רומזים לקליפה שהנהגות העליונה התלבשת בהם בימות החול ופושטת אותם בשבת ולובש בגדי קודש שהם רחמים ועליהם נאמר ה' בדד ינחנו בד"ד בגימ' עשרה לבושים של קודש ואין עמו אל נכר אלמא צריך לפשוט בגדי חול לגמרי והוא סוד ההבדלה במ"ש בין לבושין דחול לבגדי שבת העליון, שהעליון שהעולם מתנהג בו בחסד וברחמים שהרי השכינה וכל הנהגת האצילות נתעלו מעולם היצירה והעשיה שהם בגדי קדרות כטעם בגדים שבשל בהם קדרה לרבו ללבוש בגדי לבן כנגד עולם הבריאה שהוא כוס ישועות בגימ' אלהים והאצילות מזיגתו בסוד החסד, צריך לאכול דג בשבת ומה טוב שיהיה בכל שלש סעודות שהוא רומז ליסוד עולם הנקרא שבת, ונקרא שלום בסוד ונתתי שלום בארץ כן אנו מתפללים מן שלום במלכות כי היא המטילה שלום ושפע בכל המדות, ודע כי שני ספירי הדג הן כנגד גדולה גבורה והקשקשים כנגד נצח והוד שבת נוטריקון שב"ת בשכינ"ה תחב"ר ד"א ש"לום בש"בת ת"דבר וכתיב לא תבערו אש אזהרה לבעלי מחלוקת ביום השבת שהוא הרבה יותר מימות החיל, צריך לקרות שיר השירים בערב שבת מן המנחה ולמעלה בבגדי שבת לעורר האהבה בין דודים דלעילה ולפחות בשעת קבלת שבת יאמר שלשה פסוקים קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. ואח"כ באי כלה ועם ראשי הפסוקים הרי יעקב. דאתמר ביה והאכלתיך נחלת יעקב אביך, מי שעוקר חפץ מרה"י ומניחו ברשות הרבים כאלו עוקר אילן החיים שהוא הברית ומניחו חוץ למקומה וגורם שתעקר נשמתו לרשות אחרת והוא טעם הגלות יסודו וזה החטא דומה לחטא בנשג"ז שבת חלקהו שי"ן ב"ת ופרושו שי"ן הם ג' אבות עם הבת שהיא מלכות וכתיב מקימי מעפר דל מדת מלכות שהיה דלה ועני מאשפות זו לילית וסיעתה ירים ויסלק מעליה הצדיק שנקרא אביון להושיבי עם נדיבים חסד גבורה תפארת במקומם למעלה עם נדיבי עמו במציאות אשר להם במלכות שהיא חלק ה' עמו ואז תשוב עקרת הבית בסוד ואלהיך לתפארתיך:

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת הוא הוציא השפע והברכה ממדת מלכות ללילית הרשעה ודומה חטאו להוציא ש"ז לבטלה שהוא חייב מיתה לשמים כמו שנתחייבו ער ואונן או לנפשו כי גמל אותה רעה שבשעת יציאת נשמתו מקבלת אותה לילית הרשעה ומורדת אותה לגיהנם ואח"כ תתגלגל נפשו בבהמות טמאות לפיכך צריך לטהר לתקן בכל כחו בכמה מצות מסוגלות לזה אמר לתת צדקה לעניים ולכוון פנימי וחיצון פנימי שהצדקה מרבה השפע והטובה במלכות והוא הוציא זרע לחוץ יעשה הפך וחיצון הוא המית נפשו יחי' נפשו וכל שכן שיעשה צדקה עם בניו ועם קרוביו כדי ללמדם ולהדריכם ביראת ה' הוא הרג בניו בעוה"ז ובעוה"ב יחי' אותם בעה"ז ובעוה"ב בלמדם המעשה הטוב ועוד יצטער עצמו בתענית וכיוצא בו הוא מתוך העדון חטא ונקרא רשע רע יסגף עצמו בתענית עד שיקיים בו צפד עורם על עצמם ויבש החומר שהוא סוד הקליפה מדה כנגד מדה הוא חמם עצמו לדבר עבירה יקרר עצמו בטבילות, עוד יעסוק בעונג שבת כי הוא הוציא סוד שבת לחוץ והניח המלכות עניה אין כל שהיא סוד היסוד יענג שבת ובפרט סעודת הלילה. עוד היסוד אחוז בכל המדות ובהוציאו ש"ז לבטלה פגם בכולם יעסוק בענוה כנגד כתר ובסתרי התורה כנגד חכמה ובתשובה כנגד הבינה ובגמילות חסדים כנגד גדולה ויתגבר על יצרו כנגד הגבורה ובתורה ואהבת האמת כנגד תפארת וברדיפת אחרי המצות כנגד נצח והוד ובאהבת שלום כנגד היסוד ובהכנסת חתן וכלה ובשמחתם כנגד מלכות ואז יתקן, עוד הוא פזר רע נתן לחצונים יפזר צדקה לבעלי תורה ועניים, ובזוהר אמרו שמכירת יוסף והלכתו לבור הוא דוגמת חטא זה שסוד יוסף ממנו יוצא הזרע לכל העולם וכשהשליכוהו שם השבטים וסלקוהו מעל הבאר שהיא מלכות מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה והוצרכו לגלות מארץ הקדושה המה ואביהם וישבו הם ובניהם במדור הקליפה רד"ו שנים ומן הדין היה שישהו שם ר"ך שנים כנגד כ"ב שנים לכל אחד ואחד מאשר שגרמו ליעקב לשבת כ"ב שנים בשק בסוד הגורם שראובן גם הוא הסכים באותו מעשה אע"פ שמחשבתו טובה אלא לפי שאותן י' שבטים מתו בחו"ל ויוסף ובנימין עמהם נתכפרו להם י' שנים ונשאר רד"ו, אמר הקב"ה זכור את יום השבת כלומר כרו מה שעשיתי ליוסף שסודו סוד השבת ושמרו השבת וכבדוהו ועדנוהו ובזה יכופר להם עון מכירת יוסף והוא הדין לעון חמור זה שזכרנו שהוא דומה לו ודע כי בעון חלול שבת שהוא מקדשת כל שבעת ימי השבוע לשומריה ומתענגיה נגזר עליהם גלות שבע פעמים כ"ב שנים לכל אחד מעשרה והוא אורך הגלות הזה, עוד המוציא זרע לבטלה גולה מן הארץ ואינו זוכה ליקבר בה וימות בקצרות שנים כמו בני יהודה וירמיה עליו השלום פעם אחת בלבד נאנס בכך והתענה עליה תתק"ל ימים, עוד הוא הניח השכינה עניה לפיכך יהיה עני הוא המית בניו ולפיכך ימותו בניו אחרי שנצטער בגולה ואין בכל עבירות כמו הזנות ושופך זרע לבטלה שגורם לשכינה עניות ושפלות וגלות ושפחה כי תירש גבירתה ומחדש חורבן הבית וגלות ישראל והנה שמעון ולוי שקנאו על הזנות והרגו משכם כ"ד אלף והכניעו הקליפות כשחזר נשיא שמעון והלך עם שבטו לזנות מתו מהם כ"ד אלף ונזכר עון האחר שכל המלכות הוא מדת הדין ובהיות היסוד משפיע בה אזי מתמלאת רחמים ונותנת אריכות ימים ושלום בעולם, ובזמן שמסלקים היסוד ממנה וכ"ש משפיעים ממנו לחיצונים מיד לבושת קנאה ונוקמת נקמות נמרצות וזהו נקם ברית וסימנן זי"ן חי"ת זנות חרון ואין הקב"ה ארך אפים בזה. ולפי שפנחס קנא לשכינה שסלקה מעליה זמרי בן סלוא היחוד שנקרא שלום ונתנו לבת אל נכר ואם פנחס והחזיר השלום למקומו וזהו אחת אשר קנא לאלהיו שהוא מלכות נתן לו השלום ונעשה בן בית שהוא כהן שעל ידו יתייחד המלך עם המלכה בקרבנות ובקטורת ובשאר עבודתם שמצוה גוררת מצוה הוא גרם לייחד פעם א' זכה לייחד כמה פעמים. ופנחס הוא אליהו שבא על כריתת הערלה הדומה להריגת מטמא ברית ושמח בשמחת המילה וכשגלה יוסף פחד יעקב שמא טמא הברית ועל זה הי' מתאבל כשבאו אחיו ואמרו עוד יוסף חי שעדיין הוא דבק באל חי ולא טמא הברית לא האמין יעקב לפיכך אמר אלכה ואראנו בטרם אמות. שהיה בקי בהכרת פנים כיון שראה אותו שלא חטא שמח מאוד, וזה הוא שאמר אמותה הפעם אחרי ראיתי את פניך כי עודך חי פניך ממש, וכדי שלז ישאר אותו פגם שעשו השבטים לעולם לפיכך השביעם שישאוהו ויקברוהו בארץ, ויעקב נתן לו מקום ראוי לו שהוא עיר שכם הרומזת למלכות ויקברוהו שם ואף על פי שהם לקחוהו חי והחזירוהו שם מת מ"מ נתקנו קצת:

ארבע רשיות לשבת, רשות היחיד כנגד יו"ד שבשם, רשות הרבים כנגד ה"א ראשונה דדינין מתערין מינה, ואין קיום לקליפות אלא כרצונה, כרמלית כנגד הוא"ו מקום פטור כנגד ה"א אחרונה. אסור לדאג בשבת כלל אפילו על חורבן הבית לא יזכרוהו ולא יתודה ולא ימסור עצמו למיתה בנפילת אפים. טעם אסור מלאכה בשבת כבר ידעת שבעולם העשיה נאחזות ט"ל מלאכות ושבעים אומות מ"ה, אבל שומרי שבת נאחזים בבריאה ובאצילות ששם השביתה והחירות לפיכך נאסר בו דבור של חול וכן אסור לצאת חוץ מאלפים אמה לכל רוח שהן ח' אלפים אמה דוגמת השם הקדוש של שמונה אותיות יאהדנה"י וכתיב אל יצא איש זהו ת"ח ממקומו מלכות שהיא שמינית לבינה שב' הגדול ובה נחתם השם שזכרנו והיא מקבלת ממנו בשבת נשמות חדשות זכרים ונקבות בסוד עונה ומחלקת אותן למקיימי מצות עונה דוקא מלילי שבת ללילי, שבת שהם ניצולים מנשמות ישנות ומעופשות שיש להם עונות ראשונים וזוכים לנשמות חדשות שלא נטמאו כלל ובניהם יהיו חסידים ואנשי מעשה חכמים ונבונים כטעם אלה תולדות נח נח איש צדיק, שבת בגימ' שבע מאות ושתים תסיר תורה נשאר צ"ח היינו פ"ו כנגד שם אלהים שבו נברא העולם ע"י שנסתכל בתורה וחמש יותר על שם חמש אותיותיו כטעם בה' בראם, ויש מזה גימט' שנית השמים והארץ, הוסיף עליהם ה' דהבראם הרי שבת, עוד תורה הויה א"ד דאינון שתי תורות בכתב ובעל פה הן בגימ' שבת, טעם למה אסרו חכמים מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה לפי שבחול שולט עץ הדעת טוב ורע וכבר ידעת שטוב הוא מטטרון ורע הוא סמאל ובשבת מתנהג העולם על ידי עולם הבריאה שכולה טוב ואצילות מאיר בה לפיכך צריך להרחיב גבול הקודש ולקצר גבול החול, ועל זה נאמר לא תסיג גבול רעך וכתיב אל תסג גבול עולם ובשבת יקרא מסכת שבת כולה ח' פרקים בכל סעודה שהם כ"ד פרקים כנגד כ"ד צרופי אדנ"י שהם כ"ד קשוטי כלם שאמר ישעיה שבשבת מקבלת המלכות מג' מדות חסד גבורה ת"ת, ונקראת ירושלים הבנויה פי' יהו"ה ג"פ ע"ב כנגד ג' מדות ואז היא שלימה:

פרפרת יום השב"ת ויקדשהו ר"ת יה"ו ס"ת מתו אבל ה"א אחרונה דהיינו ארעא לא מתה אלא מתבטלה בסוד שומר כל עצמותיו כטעם המשמר את מתו אחת מהנה לא נשברה אחת היא יונתי תמתי אחת דוקא לפיכך עיקר שמירת שבת היה שבת מלכתא דמעלי שבתא אם תשוב משבת ר"ת אמת משבת רגליך עשות ר"ת מרע שבשבת מסתלק הרע ועולה הטוב ביום קדשי וקראת לשבת ר"ת בקול ר"ל לומר לך שצריך לומר הקידוש בקול רם:

יציאת השבת שתים שהן ד' בפנים יו"ד ה"א הם ב' ובמלואין הן מספר ה' אותיות השם הגדול אלמא חצי השם ראשון הוא עקרו ובנימותו ושתים שהם ד' בחלף וא"ו ה"א בגימ' י"ט כמספר המילוי של ד' אותיות במלוי אלפי"ן שהוא בגימ' י"ט, ד' מלכים את החמשה הם ד' אותיות השם הגדול את החמשה הם וחמשה אותיות המלוי הרביעי שהוא ב"ן עוד ד' מלכים אותיות יהו"ה את החמשה אותיות אלהים דכתיב ה' הוא האלהים: