שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 91

בענין חלוץ איטר לא ידעתי שום ספק בי' הלא משפטו חרוץ בש"ע [סי' קס"ט סעי' כ"ה] שמנהגינו לחלוץ בשתי. רגליו ומבואר בב"ש [שם] בשם הב"ח ז"ל דבזא"ז יותר טוב וכן המנהג לפע"ד. ואולם לפי מה שצייר מעכ"ת לפני שאינו יכול לעמוד על רגל אחד בלתי אם השני יסייעהו קצת נלע"ד דאין שום קפידא בזה דהוי עמידה ממש ודחסי לכרעי' כי ארחי' ואם שאינו יכול לדחוס בחוזק זה אינו מעכב כמבואר לכל הפירושים. ואך מחמת שעיינתי בזה לא אמנע מלהודיע מה שנתחדש לי בזה פי' חדש בזו הסוגי'. דהנה כל הראשונים ואחרונים נלאו למצוא טעם למה שצריך לדחוס לכרעי' כי הרא"ש ז"ל [ביבמות ק"ג א'] כתב הטעם כדי שיראו שטורחת בחליצתה וזה לכאורה אינו מובן כלל והגאון בנ"ב [מה"ק ח' אה"ע סי' צ"ד] העמיס בכוונתו כדי שנדע שטורחת לשם מצות חליצה ולא מחמת שנופל ממנו מגבהת אותו וגם פי' זה אינו מובן כלל (ובסדר הגט שלו) [ובסדר חליצה מהרב מהר"מ בעל ס"ג אות ס"ו] כתב כדי שידביק המנעל לרגל ולא ידעתי אנה מצא זה באיזה מהפוסקים טעם זה וגם לא ידעתי מה צורך שידבוק המנעל ברגל וגם ביותר קשה לשיטת הה"מ [פ"ד מה' חליצה ויבום הל' י"ז] שכתב דפסול משים שאינו ראוי לבילה וזה קשה ביותר וכי מצוה היא זאת הדחיסה דנימא שאינו ראוי לבילה מעכב וביותר קשה דברי הב"ש ז"ל [שם ס"ק ל'] שמבי' בשם מהרי"ו (וש"ב) [וש"ג] דהוי כלא חלץ כלל וגם במלחמות [ביבמות דף הנ"ל] כתב וז"ל ואיני יודע במה נתקשה בעה"מ בזה תדע דהא מקשינן א"ה למעלה מן הארכובה נמי ואי בנחתכה שוקו מי מצי לתרוצי ולמיזל בזו כלל דתיסוק אדעתין דהאי חליץ והא אפי' שמא דחליצה לית לי' כו' עכ"ל. והנה לא ידעתי מה טיבה של חליצה בדחיסהו לארץ עד שהי' אצל הרמב"ן ז"ל לפלא ותמי' האיך ס"ד לומר כלל בקיטע למעלה מארכובה שכשר הא לא מצי למדחסי' לכרעי' והוי לא חלץ כלל ולכן נ"ל לומר דהנה מצינו בהי' לבוש דרך לבוש דהוי לבוש ואם לבשו שלא כדרך ב"א נהוגים הוי משא לענין שבת ולענין הנכנס בבית המנוגע ורק בסנדליו ברגליו הוי דרך לבוש. והנה י"ל דאם אדם מגבי' רגלו למעלה או מן הצד אזי אין המנעל לבושו דדרך לבוש המנעל הוא רק כשרגליו על הארץ וא"כ אם אינו נקרא לבוש ממילא הוי כנשמט מרגלו ולא הוי חליצה מעלי'. ולזה פשוט להרמב"ן ז"ל דבקיטע שאינו יכול לחרוצי רגליו ולהלך בו דפשיטא דלא הוי חליצה כלל דמה שמונח על רגלו היא רק כמו הנחה על אברו אבל לא מקרי לבוש בו וא"כ לא חלצה מידי ולא מקרי רק נוטלתו ממנו אבל לא מקרי כלל חליצה דבלאו דידה נשמט מרגלו ורק מונח עליו. ולפ"ז מיושב היטב הסוגי' התם דז"ל הש"ס יבמות דף ק"ג ע"א אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' א"ל ר' אשי לאמימר והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה אימא ולעולם דדחיס לכרעי' ואמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעי' לא חליץ א"ל רב אשי לאמימר והתני' סמיכות הרגלים לאו דחליץ בה איהו לא דיהיב לי' לאחר וחליץ א"ר אשי למאי דאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חליץ עכ"ל הגמ'. והקשו הראשונים דמאי מקשה ר"א דלמא התם בדיעבד כשר מוטה אבל לכתחלה צריך למדחסי' וגם הקשה דלמה לא פריך ר"א תיכף מהא דסמוכי' ורק על מימרא השני' הק' מהא דסמיכות אך לפמ"ש א"ש דבאמת מעיקרא הוי ס"ד דר"א דלאמימר דס"ל דצריך למדחסי' הוא דאל"ה לא מקרי לבוש בו רק מונח ע"ג רגלו וכנ"ל וא"כ גם בדיעבד ראוי לפסול ומש"ה הקשה לו מיושב ומוטה דעכ"פ ראינו דבדיעבד כשר ומסמיכות לא קשה לו על מימרא הראשונה דאמימר די"ל דבקיטע כיון דזה דרך לבושו מקרי שפיר חליצה דגבי קיטע זה דרך לבושו ואמימר לא אמר דצריך למדחסי' רק באדם ישר דדרך לבושו הוא בהולך כדרכו יעוין בספר הזכות שכ' הרמב"ן ז"ל דביושב או מוטה אינו לבוש בו כדרך ב"א ואם מגביהו למעלה אין זה דרך לבושו אך לאחר המימרא בתרא שאמר אמימר דמי שרגליו הפוכות אינו חולץ א"כ הרי דלא אזלי' בתר דידי' רק בתר דרך העולם וא"כ שוב בלובש כדרך ב"א גם שמגבי' רגלו כשר עכ"פ בדיעבד דהוא דרך לבוש עכ"פ ורק לכתחלה צריך למדחסי' לכרעי' כדי שיהי' דרך לבושו ממש אבל בדיעבד אין קפידא בזה כיון שעכ"פ לובש כדרך ב"א אבל ברגליו הפוכות שאינו כדרך ב"א לא הוי חליצה כלל ומש"ה הקשה לו עכשיו ר"א מסמוכות ודו"ק בכ"ז כי הוא נכון מאד. ודברי הנ"ב [הנ"ל] בשמעתא זו לא זכיתי להבין בטעם הראשון דקאמר דצריך למדחסי' כדי שתגביה אותו כדרך שב"א נוהגים בשעה שחולצים מגביהי' רגליהם והוי זה כעין חליצה ולפע"ד א"א לומר כן כלל דיהי' הגבהה חליצה ואם כדבריו הוא רק צורך וסיוע לחליצה אבל לא שנאמר דההגבהה יהי' מקרי חליצה והא ראי' דבתלמוד שלנו לא מוזכר כלל שתתפוש רגלו ותגביהנו ואם כדברי הנ"ב ז"ל הנ"ל ה"ל לגמ' למימר העיקר דצריך שתגבי' רגלו ותחלוץ וממילא יהי' נשמע שהוא צריך לדחוסי ולא לומר ההיפוך דהוא צריך למדחסיא ומההגבהה לא נזכר כלל. והפי' השני שכ' ז"ל משום שצריך שיהי' פ"א מגין ברגלו ואי לאו ל"ד למנעל זה אין לו הבנה כלל. דא"כ עיקר הפסול הוא משום שאינו מנעלו ולא משום חליצה ובכל הראשונים מבואר שעיקר הטעם משום שיהי' החליצה יפה לכל מר כדאי' לי' וגם הגמ' ה"ל לומר מנעל של חליצה צריך לילך בו או לעמוד בו על הארץ ולא למתני המעשה בי' דצריך לדחוסי לכרעי'. וגם במה"ב ראיתי שכ' טעם הרמב"ם שפסול בנקטע רגלו הימני משום שאינו ראוי לעמוד והיא תמוה דא"כ גם בנקטע שמאלו שאינו יכול לעמוד על רגל א' ג"כ פסול ולמה כתב דוקא בנקטע ימינו. גם המעיין ברמב"ם ז"ל יראה שאינו ולכן דבריו צ"ע אבל עכ"פ נלע"ד דחליצת האיטר הנ"ל כשר גמור: סימן קד רשו"ב לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם פ"ה ע"ה נ"י כקש"ת מ"ו ישראל הלל נ"י:

ידידי בענין שאלתו אשר שאל אשר אין מכירים להיבם ויבמה רק אבותיהם ונסתפק מעלתו מחמת דברי הריב"ל ז"ל ח"ב סי'... שמביאו בבאה"ט הנה באמת מה שמהריב"ל ז"ל רצה לדייק כן מתשובת הריב"ש ז"ל סי' קפ"ב דכתב שם הריב"ש וז"ל ואני אומר שאין האשה וכו' נאמנין [לומר] זה אחיו של פלוני כשמעידין בין בממון ובין באיסור ומשנה שלימה האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו אלא שאם (אסרו) [אמרו] קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק ע"פ ויכולין הדיינין לכתוב ואשתמודעינהו כיון שהחזיק קודם מעשה וכו' עד אבל עדות נשים בסימני הבת היא עדות שסומכין עליו אפי' בשעת מעשה בין בממון ובין באיסורא ואפי' למכות ולעונשין ולזה כ' הרי"ף ז"ל שטעם נאמנות הנשים הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא וכו' עכ"ל הבין הריב"ל מדבריו דבעינן דוקא שיעידו מקודם שצריך הדבר לחליצה אבל באם צריך הדבר כגון שמעיד שזה אחוהי דמיתנא כדי לחלוץ אינו נאמן אבל לפע"ד (לא) בוודאי לא יחלוק הריב"ש ע"כ הפוסקים שפסקו איפכא וכמו שיובא לפנינו בעזהי"ת ורק כוונתי דבדבר שעתה אינו בגדר עדות רק הודעת דבר שזה פ' נאמנין וממילא הוחזק עפ"י ויכולין ממילא תיכף לחלוץ לזה ולכתוב אשתמודעינהו כי מה שהעידו שזה אחוהי דמיתנא לא הוי עדות ומש"ה נאמנין במילתא דעל"ג אבל בדבר שהוא עדות ממש כגון שמעידים שזה הוא גדול ובעדות זה יעשה עפ"י גדול לחייבו ממון ולעונשו זה גופא הוי עדות ואין נאמן ע"א אפי' במלדעל"ג כי כל כוונת הריב"ש ז"ל שם לחלוק על התשב"ץ שכתב להוכיח מדברי הרי"ף דבכל ענין אפי' בממון נאמן ע"א במדעל"ג וע"ז השיב הריב"ש ז"ל דאין ראי' מרי"ף ז"ל דכאן גבי אחוהי דמיתנא לע"ע אינו מעיד עדות שיוצרך מה"ת דוקא שנים ומש"ה נאמן ויכולין ממילא הב"ד לחלוץ ע"י לאח"כ אבל בסימני גדלות דהיא עתה עדות גמור דבזה נעשה גדול לזה צריך עדות מה"ת ואין נאמן ע"א גם שהיא על"ג וא"כ אין ראי' מדברי הריב"ש הלז לסתור סברת כל הפוסקים גם בלא"ה הא תברי' לגזיזא הריב"ש ז"ל גופא בסי' קנ"ה וכתב דמדעל"ג כי האי מהני לכ"ע יעו"ש הגם שמבואר שם שיכול להתברר בעיר מ"מ ודאי ל"ד קתני דהאי מדמי לי' לקדשו ב"ד את החדש והא ליכא לאתגלי' במקומו רק במקום ב"ד וא"כ הרי ברור דלריב"ש גופא נאמן הן אמת בנ"י פ' מצות חליצה והרשב"א ז"ל משמע דזה לא הוי מילתא [דעבידי] לאגלויי ממש אבל מ"מ הם גופא ס"ל דנאמן אפי' בשעת מעשה וכן משמע להדיא מהטור שכ"כ בהדיא והש"ע [סי' קס"ט] ומהר"י מינץ בסדר חליצה וכל האחרונים אין חולק ואפי' בממון דחמור סומכין אפי' בשעת מעשה וכ"כ בהדיא בת"ה סי' רל"ח וכן הוא בט"ז סי' קמ"ב וכ"כ הב"ש ז"ל בסי' קנ"ז ובסי' קס"ט ובב"י (קנ"ג) [קנ"ז] מביא דברי הריב"ש ומדחה אותם אך לע"ד נראה דגם הריב"ש ז"ל מכשיר והב"ח ג"כ כתב להכשיר בלא פקפוק והג"פ סי' ק"ב הביא דברי מהריב"ל ומדחהו מהלכה נגד כל הפוסקים והט"ז ז"ל סי' קמ"ב מקיל ביותר בזה והתורת גיטין סי' ק"ך מקיל ג"כ בחליצה כללו של דבר דדברי מהריב"ל הוא רק לחומרא כמבואר בתשובתו שם דרק רצה להחמיר ולא רצה להקל נגד הריב"ש ובאמת כל הפוסקים נגדו ובפרט במקום עיגון דחולצין אעפ"י שאין מכירין כמבואר בד"מ וגם כי הוא רק דרבנן בודאי נאמן ע"א אפי' בשעת מעשה ועיין בקצה"ח סי' מ"ט ובתומים ולכן לפע"ד אין מקום להחמיר כלל רק מחמת גודל טרדתי לא יכולתי לעיין הרבה לזה יוכל כ"ת לעיין במקומות שרמזתי ויוכל להתירה בחליצה בלא פקפוק כלל דברי ידידו דש"ת בלונ"ח הק' חיים האלברשטאם: סימן קה

שאלה שדיין א' מהג' דיינים שבחליצה לא ראה גוף החליצת המנעל מחמת דחיקת העם והחליצה הי' במהירות גדול לזה לא ראה רק שהמנעל ביד האשה וזרקתו לחוץ:

הנה יפה דקדק מעכ"ת לומר דעכ"פ הוי כידיעה בלא ראי' דסגי אך זה דוקא בד"מ ויעוין בב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב שכ' וז"ל א"כ אם עידי קדושין א"צ דו"ח ש"מ דדמיא לגמרי לד"מ עכ"ל יעוי"ש אלמא דאם דמיא לד"נ לא מהני ידיעה בלא ראי' [משמע דמסופק בזה] ובאמת הב"ש בעצמו החליט בסי' (א') [י"א סקי"ג] דכד"מ דמיא גם הכה"ג בח"מ פסק דכד"מ דמיא יעוי"ש סי' וי"ו אך למען נבא על בירור דברי הב"ש בסי' מ"ב שתמהו עליו האחרונים ולמען נדע מה הוא ידיעה אעתיק לך בכאן מה שהעלתי בתשובה [לעיל] סי' [פ"ז] וזה לשוני שם אחר כותבי זאת מצאתי במרדכי פ' האומר וז"ל ועוד אם עד רואה וכו' [א"ה בהכת"י נמצאו פה כל הדברים שנדפסו לעיל בסימן פ"ז היינו מדף צ"ד ע"ד עד דף צ"ה ע"א עד ותלי' בפלוגתא אי דמי קידושין לד"מ או לא וז"ב ומחמת הכפל נשמטו מפה ויעיין שמה] הרי דמהני ידיעה כהאי בקדושין לרוב הפוס' וה"נ כיון שהדיין ראה שהסנדל הי' ברגל הבעל קשור כדין והאשה התירה הרצועות והקרסים ועסקה בחליצה כאשר צוה עליה המסדר כדין ואח"כ בפתע פתאום ראה הדיין שהמנעל בידה והשליכתו כדין מסתמא היא חלצתו והוי ידיעה יותר ממה שהוי ידיעה גבי סבלונות דתה"ד [סי' ר"ו] או גבי קידושין שבמרדכי שם [פ' האומר] וא"כ בודאי למ"ד דכד"מ דמיא שהוי חליצה מעליא אלא אפי' למ"ד דכד"נ דמי' ובעי ידיעה ממש מ"מ נ"ל דבדיינים לכ"ע סגי בידיעה לחוד והרבה יש לפלפל בזה במעשה דשמעון בן שטח [בסנהדרין ל"ד ב'] שראה לאותו הרוג עכ"פ לדעתי נראה שבדייני' שהם הולכים לדון אחר רוב וחזקה שג"כ דנים בידיעה לחוד והגם שהרמב"ם ז"ל [בס' המצות במל"ת מצוה ר"צ] כ' נקי וצדיק א"ת הוא עשה שלא לחתוך הדין עפ"י אומדנא. ידיעה ברורה הוי כראי' ממש לדון עפ"י עכ"פ לא לענין מיתה ויעוין בנ"ב וראי' לדברינו מהא דאיתא בש"ס יבמות ס"פ מצות חליצה דף ק"ו ע"ב וא"ר צריכים דייני למחזי רוקא כי נפיק מפימא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה וקשה מאי צריך קרא בודאי צריך לראות הרקיקה כיון שהוא ממצות חליצה ולר"א מעכבת ועכ"פ לדידן מצוה מיהא איכא ובודאי צריך הדיין לראות ולמ"ל פסוק מיותר ע"ז א"ו דה"א דסגי בידיעה לחוד ולא צריך ראי' ממש לזה גילה התורה גבי רקיקה דבעי' ראי' ממש שיצא מפי היבמה אך באמת אין זה ראי' די"ל דגבי עניני אישות דלא דמי' לד"מ לא סגי בידיעה רק בראי' ורק ברקיקה ה"א דא"צ כלל לפני הב"ד לזה גלי הקרא לעיני דצריך לפני הב"ד אבל גוף החליצה בודאי צריך ב"ד והב"ש ז"ל בסי' קס"ט ס"ק ל"ט כ' וז"ל ותו' כתבו שם בברייתא החולצת מן הסומא כשירה והקשו מהיכא ס"ד למעוטי סומא ותירצו מדכתיב לעיני הזקנים וה"א ה"ה לעיני היבם א"נ דכתיב וירקה בפניו הוי כמו לעיני קמ"ל וב"ח דייק מדברי תו' דס"ל אם הדיינים לא ראו הרוק פסול דהא כתיב לעיני הזקנים ול"ד כי בודאי לכ"ע דרשות דרבא דדיינים צריכים לראות הרוק אינו אלא אסמכת' דהא וירקה קאי על בפניו ולא קאי אלעיל אלעיני הזקנים וכוונת התוס' בתירוץ הראשון דה"א מדכתיב לעיני הזקנים חליצת המנעל ה"א ה"ה לעיני היבם ופסול מחמת דלא ראה חליצת המנעל קמ"ל ולתי' הב' ה"א מדכתיב בפניו הוי כאלו כתי' וירקה לעיניו ואי הוי כתב וירקה לעיניו פשיטא מעכב אבל בהדיינים דלא כתיב בהו שירקה לעיניהם פשיטא דאין עיכוב כו' יעוי"ש וכוונתו פשוט דהדרש דלעיני הוא על גוף החליצה ומה שדרש רבא על הרקיקה הוא אסמכתא דאפי' הרקיקה צריכה להיות לפני הדייני' אבל גוף החליצה ודאי צריך להיות לעיני הזקנים והגמ' לעיל תופס בהצריכותא לישנא דרבא הגם שהוא אסמכתא משום דעכ"פ בקרא לא מיותר דצריכה על הא דצריכים הדיינים לראות גוף החליצה וכזה שכיח בש"ס דהגמ' מנקיט רק האסמכתא ובזה סרה מעליו השגת הב"מ ז"ל ומ"ש הב"מ דלא ראה בשום פוסק שצריך לראות גוף החליצה לעיכובא במחכ"ת אשתמיט מיני' דברי מהרש"ל ז"ל ביש"ש יבמות פי"ב סי' ל"ח שכ' וז"ל אבל אנא ס"ל דצריכה לרוק פעם אחרת כל היכי שהם לפנינו מדקאמרי' לעיל ריש פרקין לעיני מאי עביד לי' מבעי לכדרב' כו' דמשמע דמילף גמור דמיתורא בא למעוטי רוק שלא בפני הדייני' וא"ל מאחר דעיני יתורא הוא מנין לנו לאוקי שרקיקה תהי' לפני ב"ד דלמא דאגוף חליצה קאי וי"ל דאגוף החליצה אפי' לא כתיב לעיני אלא ונגשה יבמתו להזקנים הוי שמעינן דבעי לפני ראי' השלשה דהא קפיד קרא עליהן וכ"ד שהוא גבי חליצה מעכב כדפי' לעיל בסי' ב' משום דכתיב ככה ואין הלכה כר"ע שמכשיר בינו לבינה אלא כ"ז שלא ראו החליצה פסולה כו' וסיים לבסוף וכ"ז שלא ראו הג' גוף חליצת המנעל החליצה פסולה עכ"ל. הנה ס"ל לסברא פשוטה שצריך הדיין לראות גוף החליצה לעיכובא אפי' בלא שום יתור דלעיני. אך באמת לפי מה דכ' הנ"י בסנהדרין פ' אד"מ וז"ל והכי משמע נמי פ' מ"ח (דף ק"א) גבי פלוגתא דר' יהודא ורבנן דמר סבר מצות חליצה בג' ומ"ס בה' דאקשי' ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני מדאצטריך לעיני למעוטי סומין ש"מ דאפי' הדיוטות כשרים דאם"ן סנהדרין בעי למ"ל לעיני מדרב יוסף נפקא סנהדרין מנוקים הם מכל מום כדכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך והשתא אי ס"ד סומים כשרים הם לד"מ הא אצטריך שפיר לעיני למפסל סומים בחליצה ואכתי הדיוטות מנ"ל נהי דלא בעי סנהדרין דלמא מומחים בעי' אבל אי בד"מ פסולי סומין לא אצטריך לעיני אלא למכשר הדיוטות עכ"ל אלמא דלחליצה כיון דסגי בהדיוטות הוי כשר אפי' סומים וגלי הקרא שלא יהיו סומים כמו גבי שארי דינים אבל לא שיהי' דין חליצה בעי ראי' טפי משאר ד"מ כאשר כ' המהרש"א משום דככה עיכובא הן באמת דבדברי הנ"י הללו הרעישו העולם שהיא נגד הגמ' דריש פ' מ"ח דז"ל הגמ' שם ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני דאמר מר לעיני פרט לסומי' ומדאצטריך לעיני למעוטי סומי' ש"מ דאפי' הדיוטות דאס"ד סנהדרין בעי' למ"ל למעוטי סומין מדתני ר"י נפקא דתני ר"י כשם שב"ד מנוקי' בצדק כך ב"ד מנוקי' ממום שנא' כולך יפה כו' ומום אין בך ואידך ההיא לעיני מאי עביד לי' ההוא לכדרבא הוא דאתא דא"ר צריכא דייני למחזי רוקא דקא נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה כו' עכל"ה אלמא דדריש דלא בעי סנהדרין משום דכתיב כולך יפה ולא משום דגם בלא"ה דבד"מ פסול ושאר הדברים שהקשה היש"ש ז"ל שם עליו דדלמא קרא ממעט סומא באחת מעיניו וכמ"ש התו' יעו"ש. והנ"ל דשפיר דברי הנ"י דבאמת תמיהת הנ"י שתמה אהש"ס לכאורה תמי' קיימת דמהיכן מוכח דסגי בהדיוטות דלמא לא בעי סנהדרין אבל עכ"פ סמוכי' בעי ומהרש"א דחק לתרץ זה ולזה מתרץ הנ"י שפיר דהנה חליצה כשרה בלילה לת"ק דמתני' [שם דף ק"ד] ומסתמא גם ר"י לא פליג עלי' בזה דהא לא פליגי רק אי בעי ג' או ה' אבל בחליצת לילה מסתמא לא פליג על הת"ק והנה אם כשר בלילה בודאי סומא באחת מעיניו כשר כמבואר ברי"ף והנ"י בסנהדרין וא"כ ה"פ בש"ס דכיון דמיעט תורה לעיני פרט לסומא ש"מ דלא בעי סנהדרין דסנהדרין בלא"ו צריכי להיות מנוקי' ואי דלא בעי סנהדרין שוב ע"כ בסומא מאחת מעיניו כשר כיון דכשר בלילה. וע"כ המיעוט אתי לשתי עיניו ובשתי עינים הלא פסול לד"מ נמי א"ו ש"מ דחליצה קיל דסגי בג' הדיוטות וה"א דכשר אפי' בסומא משתי עיניו ולהכי גילה התורה לעיני ושפיר שטחיות דברי הש"ס דש"מ הדיוטות דאם לרבות של יהי' סומא בא' מעיניו אמאי יהא כשר בלילה ואי משום שלא יהא בו מום דבעי' סנהדרין א"כ לא צריך קרא לזה דסנהדרין בלא"ו מנוקים ממום וע"כ דלא בעי סנהדרין ועלתה השערה לאו אסנהדרין וכיון דלא בעי סנהדרין א"כ ע"כ המיעוט רק לסומא בשתי עיניו דהא כשר בלילה בודאי דכשר באחת מעיניו כמ"ש הנ"י ובשתי עיניו הרי פסול לכל דינים ש"מ שחליצה גרוע בזה שסגי בג' הדיוטות וא"ש דברי הנ"י:

ועכ"פ למדנו מדברי הנ"י דכיון דהתורה גילתה שחליצה סגי בהדיוטות וגרוע משארי דינים בתורה בודאי דלא עדיף בזה שלא תסגי בידיעה לחוד זולת אי איכא קרא יתירה לזה ודלא כמהרש"ל שכ' דלא צריך קרא לזה. והנה באמת לפע"ד י"ל דהקרא דוקא ברקיקה גילה שצריך לעיני הדיינים משום שהוא דרך בי ככה יעשה לאיש והקפידה התורה שהדיינים יראו הרוק שיוצא מפיה לבזותו דאינו דומה ביוש הנעשה בראי' לידיעה אבל בחליצת המנעל באמת סגי בידיעה לחוד וכ"נ מדברי הב"י סי' קס"ט ש וז"ל ותרוק בארץ כנגד פניו כו' בס"פ מצות חליצה תנן וירקה בפניו רוק הנראה לדייני' ובגמ' שם א"ר צריכי דייני למיחזי רוקא היכא דנפיק מן פומה דיבמה דכתיב לעיני וירקה ומשמע דיליף רב הכי מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הוי משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו דמה"ט לא בעי דלחזי היבם כי נפיק רוק מפומא דכתיב וירקה בפניו אבל גבי דיינים דכתיב לעיני וירקה בעי' דלחזי כי נפיק רוק מפומה עכ"ל ש"מ דדוקא גבי רקיקה שכ' לעיני קודם וירקה דרשי' שהדיינים יראו הרקיקה אבל גבי נעל דכתיב וחלצה וגו' לעיני שפיר י"ל כיון דרואין המנעל אצל האשה הוי כחלצה לעיניהם ודו"ק כן נ"ל. [א"ה נ"ל דט"ס יש כאן וכצ"ל אבל גבי נעל דכתי' ונגשה יבמתו וגו' לעיני שפיר י"ל וכו'. וכוונתו דהיש"ש בעצמו הק' מנ"ל דלעיני קאי על הרקיקה דילמא קאי על גוף חליצת המנעל ותי' דעל גוף החליצה ל"צ ריבוי דמגופא דקו דכ' ונגשה יבמתו אל הזקנים נשמע דמעכב כנ"ל בדבריו ו שפיר הביא ראי' מב"י דכיון דמגופא דקרא ונגשה יבמתו לעיני הזקנים נשמע א"כ שפיר א"צ לראות תחילת חליצת המנעל דו כ' ונגשה קודם לעיני ושפיר סגי בידיעה בלא ראי' כמו ברקיקה לגבי היבם ואי דא"כ הד"ק המהרש"ל לדוכתא מנ"ל לרבא לאוקמי הקרא על הרקיקה דילמא הקרא דלעיני מרבה גוף החליצה דלא תסגי בידיעה בלא ראי' ע"ז הסביר לן מעיקרא דמסתבר לי' לרבא לדרוש הפ' על הרקיקה מטעם בזיון כנ"ל ודו"ק עכ"ה]. אולם באמת קשה לעשות מעשה נגד היש"ש וב"ש ז"ל לזה נ"ל דנכון לצרף את הנוספי' כמש"כ ג"כ מעכ"ת ורק דלכאורה כיון דהוזמנו בפירוש לא לדייני' וכן מבואר בסדר חליצה שיזהיר את הנוספי' שלא יפלפלו בדין חליצה והמה רק לעדים להעיד על החליצה שמותרת לשוק ופסולה לכהן כמבואר בתה"ד סי' רכ"ו וז"ל ואדרבא כ"ש הוא דהא דמוסיפין שנים לפרסומי מילתא היינו משום שיעידו שהיא חלוצה ופסולה לכהן ושרי' לשוק עכ"ל א"כ לפי מה דאנן קיי"ל בחוה"מ סי' ז' דעד שהוזמן אינו ראוי להיות דיין א"כ נפסלו מלהיות דיינים כיון שהוזמנו לעדים ויותר נ"ל דאפי' החולקים שם ופסקו דאפי' הוזמן מותר להיות דיין מ"מ היינו שראוי אח"כ להיות דיין אבל בשעת מעשה בודאי אינו ראוי להיות דיין וכן מבואר ברשב"ם ב"ב [דקי"ד ע"א] לפי שיטתו דבקבלו עדות בלילה יכול להיות דיין ולא עד שראה בלילה [יכול לדון ע"פ ראיית עצמו כיון שבלילה נעשה בפירוש עד] יעו"ש וא"כ לכאורה שוב אין מצטרף הנוספים אולם באמת נ"ל דתה"ד לא דייק דוקא להיות סהדי ממש רק הוזמנו רק שיוכל ע"י לבא לידי עדות אבל באמת גם שם דיינים עליהם וכן נ"ל מפשטא דגמ' הגם שתירצו הראשונים שבזמן הש"ס נתחברו יחדיו משא"כ השתא שמחלקין ביניהם מ"מ המעיין יראה שלענין זה לא נשתנה מבימי הש"ס וגם לא הוזמנו לעדים דוקא ויוכלו להיות דיינים וגם יוכל לצרף שאר העם כיון דסגי בהדיוטות וא"ל דלא סגי בלא כוונה דדיינים יוכלו להיות בלא כוונה ויעויין ביש"ש במעשה דר"ג שהודה לפני ר"י [בב"ק דע"ד ע"ב] התם י"ל דלא קיבל את ר"י עליו מחמת ששמח בהוציאו לחירות ולהכי פירש"י דבעי מקום ישיבת דיינים אבל בחליצה וכיוצא בו סגי בלא כוונה לצרף את הרואים ודאי בנמצא א' מהם קו"פ (חסר וחבל על דאבדין): סליק בעזה"י חלק אבן העזר. דברי חיים חו"מ שאלות ותשובות סימן א