שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 81

וא"כ נוכל לסמוך גם בצירוף סברא הראשונה דהוי כמו ראב"ד וסופר שלו דמבואר בהר"נ דמהני ולכן מתגרשת בגט הזה וא"צ חליצה ובמה שנעשה שליח הקבלה לאחר שליחות [להולכה] לא איכפת לן כיון דלא שייך בזיון דהבעל דהוא עצמו צוה למסר לשליח וגם הטעם הב' לא שייך דבאמת לא עשאה האשה השליח בפירוש רק שזכי' הוא לה וזה נעשה עוד מקודם שעשאו הבעל לשליח להולכה [ועיין בסי' קמ"א ס"א ובב"ש שם]: אחר כותבי זאת מצאתי במרדכי פ' האומר וז"ל ועוד אם עד רואה דבר מוכיח ונראה שיכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרי' בגיטין ובקידושין וב"ה אומרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואמרי' בב"מ במנאפי' עד שיראו כדרך המנאפי' עיין פ' המגרש תשו' הר"מ עכ"ל הרי להדי' דהיכי דמוכח הדבר א"צ לראות הנתינה להדי' כמו שקיי"ל במנאפי' וכו' אולם להקת חכמים הרבה נגד זה הלא הרשב"א בתשו' כתב דאין סומכין אאומדנא וצריך דוקא לראות היטב הנתינה וכ"כ הר"מ גופא מובא במרדכי בהמגרש ורמ"א ז"ל בסי' מ"ב [ס"ד] פסק כוותי' לקולא דצריך דוקא לראות הנתינה ולא מהני אומדנא כלל. והנה בב"ש באה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ב כ' וז"ל והרשב"א בתשו' כ' דוקא בביאה אמרי' כן משום דא"א לראות כמכחול בשפופרת גם י"ל אש בנעורת ואינה שורפה אבל בקידושין צריכי' לראות המעשה ממש ועיין ברמב"ם פי"ז מהל' עדות ובחו"מ ס"ס צ' כתב שם בשם הרמ"ה וז"ל ד"מ מתקיים בידיעה בלא ראי' לפ"ז י"ל בקדושין ג"כ מהני בלא ראי' וס"ל כמרדכי כי לענין דו"ח קיי"ל קדושין דומה לד"מ כו' יעו"ש. והנה הקצה"ח סי' צ' והעצי ארזים [סי' מ"ב הנ"ל] כתבו דגם הרשב"א ז"ל מודה דמהני ידיעה לחוד ורק דשם שאני דהאשה לא ידעה שהעדים ידעו בהוכחות והוי כמו שקדשה ואין האשה יודעת שיש עדים דאינן קדושין דצריכים שניהם לידע שיש עדים יעו"ש ולעד"נ שא"א לומר כן בדעת הרשב"א ז"ל דז"ל בתשו' סי' אלף קצ"ג והלכך אפי' שמעו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקדושין והיא שותקת אין כאן בית מיחוש אפשר שלא קבלתהו ולא עוד אלא אפי' ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתח"י והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קידושין איני רואה בו חשש קידושין שאין כאן ראי' אלא כעין ידיעה ולגבי קדושין עדות ראי' וידיעה בעי' ותדע לך דאפי' גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בידיעה בלא ראי' ובראי' בלא ידיעה ואמרינן ראי' בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פ' ופ' ויבואו ויעידו אפ"ה קאמר אם הלה טוען במתנה נתנם לי נאמן ופטור עכ"ל א"כ הרי להדי' דטעמא משום שאין העדים יכולים להעיד מתוך הידיעה ולא משום שאשה אינה יודעת שעדים יודעים כאשר עלה על לב הקצה"ח והע"א ז"ל הנ"ל ובאבני מילואים והב"מ כ' דהרשב"א ז"ל מודה דידיעה לחוד מהני בקדושין רק דהמעשה שם לא הי' ידיעה ברורה ולכן הניחו בצ"ע דברי הב"ש שתלה הדבר במחלוקת אי קדושין לד"נ או לד"מ [דמי'] ושוב הקשה הב"מ ז"ל דמאי ראי' מייתי הב"ש מהרמב"ם ז"ל הלא הרמב"ם מיירי בהודאה וזה לא מהני בקידושין וגם מטור סי' צ' אין ראי' דגם בד"מ אין דנין בראי' דלא קיי"ל כר"א ורק בנחבל הוא קרוב לודאי ובאומדנא כזה מודה הרשב"א יעו"ש. גם למה לא מביא ראי' מדברי הגמ' גופא ולמה לי' להביא דברי הטור הלא בש"ס מבואר דנחבל במקום שאין ראוי לחבול [בעצמו] נוטל בל"ש ע"כ באמת נלע"ד דברי הב"ש נכונים דמדכ' הרשב"א ועוד דאפי' בד"מ כו' משמע דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ובקדושין לא מהני ובד"מ ודאי בעינן ידיעה ברורה דהרי לא קיי"ל כר"א א"ו דכוונת הרשב"א דבממון מהני עכ"פ ידיעה ברורה ומינה דבקדושין אפי' ידיעה ברורה לא מהני וע"ז קאמר הב"ש ז"ל שפיר ויעוין ברמב"ם פי"ז מהל' עדות הל' א' שכתב וז"ל ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון וכל המעיד מפי אחרים ה"ז עד שקר ועובר בל"ת שנ' לא תענה ברעך ע"ש עכ"ל הרי דכ' דאין עדות בידיעה רק בד"מ משמע בהדי' דבקדושין לא מהני ידיעה כמו ד"נ ויעוין בטח"מ סי' צ' שכ' בשם הרמ"ה וז"ל כתב הרמ"ה מסתברא היכא דאיכא אחר עמו דברור להו לסהדי דלא חבל בי' ההוא אחר כמאן דליכא ההוא אחר דמי ונוטל בל"ש וה"ה אי ברור דלא איקרב לגבי כותל כל היכי שאינו יכול לחבול נוטל בל"ש וה"מ דנוטל בל"ש בתרי דמנצו בהדדי ונכנס א' מהם לתוך ידו של חבירו שלם ומצא חבול דמוכח מילתא דאיהו חבל בי' כיון דהוי קטטה בינייהו אבל אי לא מנצו בהדדי לא משתבע ושקיל אפי' אי ברירא מלתא עכ"ל. והנה לכאורה מה הוסיף הרמ"ה אדברי הש"ס שמביא הטור בתחלה שהוא דבר פשוט בש"ס א"ו שכוונת הטור והרמ"ה ז"ל דל"מ היכא שהעדים מעידים שנכנס שלם ויצא חבול במקום שאינו יכול לחבול בעצמו ואחר לא הי' עמו בזה ודאי פשוט דמהני כמבואר בש"ס אלא אפי' ודאי יש אחר עמהם ורק להעדים ברור שאותו האחר לא חבלו נמי נוטל בל"ש והטעם פשוט כיון שברור לעדים הוי כעדות בידיעה בלי ראי' ולזה שפיר מבי' הב"ש ראי' מהרמ"ה הנ"ל דאי מהש"ס דנוטל בל"ש היכא שאין אחר עמו אין ראי' לקדושין די"ל דהתם הוי כמו שידעו בבירור אך בקדושין לא מהני כמו דהודאת בע"ד שהוא דבר ברור ולא מהני דגזה"כ צריך דוקא עדים ומש"ה לא מהני בקדושין כמש"כ התומים באמת להשיג על הב"ש. ואולם באמת הב"ש מביא מהרמ"ה שהוסיף על דברי הש"ס אפי' באחר עמו ורק שברור לעדים שלא חבלו נוטל בל"ש וע"ז שפיר קשה למה הלא אין הדבר נודע רק עפ"י העדים והאיך יוכלו להעיד באומדנא דלבם בשלמא בדינא דש"ס שאין אחר עמו כיון שעדים מעידים דבר ברור כמו שהי' המעשה שנכנס שלם ויצא חבול ואין אדם אחר עמהם בזה שפיר הב"ד מקבלי העדות דייני על מעשה זה דהוי דבר ברור לנו שזה חבלו אבל בדיני דהרמ"ה דאינו ברור לפי סיפור המעשה שהוא חבלו רק העדים ברור בלבם שזה חבלו ולא האחר וע"ז קשה ולמה יהני עדותם א"ו דס"ל להרמ"ה דבד"מ מעידין בידיעה שלא בראי' וא"כ י"ל שפיר דכן נמי בקדושין בדבר הברור לעדים גם שלא ראו המעשה רק ברור בלבם שכן הוא דהוי עדות ותלי' בפלוגתא אי דמי קדושין לד"מ או לא וז"ב:

וא"כ לפ"ז להך שיטות דקדושין דמי' לד"מ כמו בנ"ד נמי מהני דזה ודאי מה שידעי' שהשליח לקח הגט וגם בשעת מעשה הי' הב"ד ועדות ואמר שזוכר הסימן הוי הוכחה יותר מכפי המעשה שמובא במרדכי בהאומר שפסק דסגי בידיעה (עם) [גם] שלא ראה (הכתיבה) [נתינת הטבעת לידה] כן ה"נ לשיטתו מהני הכא גם שלא קראו להגט והנה באמת לכאורה ק"ל על שיטת הרמב"ם והרשב"א דס"ל דל"מ ידיעה לחוד למה מהני בעדי יחוד בקידושי ביאה והאחרונים כ' דהוי כמו ראי' ממש משום דגם בה והנראה דבאמת דזה הוי כמו ראי' ממש דכ' הרמב"ם בפי"ז מהל' עדות דלא מצינו ידיעה בלא ראי' רק בממון א"ו דלדידהו זה הוי כמו ראי' ממש. והנה בתה"ד סי' ר"ו כתב [לענין חוששין לסבלונות] וז"ל וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנה לה כאשר צוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרי' בפ' האומר דלב"ה ה"ה עדי יחוד ה"ה עדי ביאה ואע"ג דהביאה היא הקדושין והמקדש אשה בביאה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים דברים שמתוכו יבא ודאי לידי ביאה דחשוב עדות וה"ה שלוח סבלונות כדפרישי'. א"כ ה"נ בנ"ד גדולה ההוכחה ושע"ש הוי כמו ראי' ממש וכן נראה מדברי רמ"א ז"ל שפסק בסי' מ"ב כדברי הרשב"א ובסי' מ"ה באה"ע כ' וז"ל ויש מחמירים אם שלח בעדים אע"ג דלא הי' עדים בנתינה לאשה א"ו דס"ל לרמ"א ז"ל דההוכחה גדול ממש כמו במקדשי והדר מסבלי הוי כמו ראי' ממש כמ"ש הר"ש ז"ל וא"כ בנ"ד נמי מהני וז"ב [א"ה עיין בסי' שאח"ז]: סימן פח

שאלה בעיר קושטא' נוהגין לזכות גט לאשה במקום יבום ביש חשש עיגון והגיע לרב אחד מהרב דקושטא' אשר זיכה לאשה אחת גט בעירו עפ"י מנהגם ונתקיימת חתימת הרב דקושטא' אך לא הי' רק הוא לבדו:

הנה באמת לזכות הגט בזמן הזה במקום יבום הח"ץ ז"ל כתב בתשובה [סי' צ"ו] דאין מתירין לאשה להשיאה ע"י זיכוי בגט ורק בתשובה אחת הארכתי די"ל דגם הוא ז"ל לא איירי רק בזיכוי גט (לאחר מיתה) [למומרת] ([א"ה עיין לעיל סי' פ"ז]:)כי אין הזכות ברור אבל במקום שיש זכות ברור כ"ע מודים שיוכל לזכות וכתבתי שם דלכאורה גם במקום יבום הוא קצת חוב דנהי דלאחר פטירת האיש אין לה שום צד חוב דבלא"ה אין מיבמין בזמן הזה אך הלא אכתי חוב הוא לה להתגרש ע"י זיכוי מעתה פן יחי' הבעל ובגמרא [יבמות קי"ח ע"ב] ובפוסקים אשר לא הזכירו מזה דחוב הוא לה פן יחי' הבעל י"ל דהם מיירי בגט ע"ת אם ימות והעלתי שם דאין שום חוב לה בזה דאם יחי' לא תתגרש דהנה בהא דאין שכ"מ חוזר בגיטו כמו שחוזר במתנתו מבואר ברש"י גיטין [דף ע"ב ע"ב] לפי שיטתו שהוא מטעם תיקון חז"ל שלא יאמרו יש גירושין לאח"מ ופי' התוס' ז"ל שם [בד"ה אמר] הוא משום דלא הוי רק ג"ד והנה באם יהי' הגט ע"י זיכוי לא שייך הגזירה דיש גט לאח"מ ורק דיאמרו' הגט חוב הוא לה לכן אינה מתגרשת וגם טעם ג"ד לא שייך דבאמת לא נעשה רק לזכות ולא ע"מ באם יחי' והוי ג"ד הבעל בצירוף מעשה השליח מעשה ממש שלא מגרשה רק אם ימות ולפוטרה מיבם והארכתי שם בביאור דברי המלחמות בקדושין פ"ק גבי זכי' אך באמת לפי מה שנראה מדברי האנשי שם באלפסי יראה דבאמת הכל נכנס בגדר ספיקא דבעל אבעי' אם הזכות דשנאה לי' ליבם מכריע להך ספיקא פן יחי' הבעל יעו"ש ולפ"ד גם במקום יבום אין לזכות גט אפי' בזמן הזה שאין מיבמין עכ"ז אין בידינו לחלוק על מהרש"ל וט"ז [סי' קמ"ה] ובית מאיר [סי' ק"מ] שפסקו כן בפשטות בדיעבד להתיר ובפרט שמנהג כן שם וכבר נעשה מעשים במדינתינו עפ"י גדולי זמנינו להתיר וגם אני נצרפתי אתם בתשו' הנ"ל אך במה שאין ניכר רק חתימת הרב ואין כאן מעשה ב"ד כלל הנה בודאי פשוט שאין ע"א נאמן במקום שנתחזקה לא"א לומר נתגרשה ורק אפי' היו תלתא צריכים להכיר עכ"פ חתימת שנים מהם וכן הכריע הנ"ב [מה"ת סי' קל"ו] הגם שהב"א [בסי' ק"י] כתב להתיר במעשה ב"ד בלא קיום לפע"ד שלא ראה דברי הנ"ב שלא מביאו כלל ולכן מהראוי להחמיר כדברי נ"ב ז"ל ומחמת טרדותי אפסיק ואומר שלום: סימן סט

שאלה שכיב מרע גירש אשתו על תנאי כמבואר בסידור גט ע"י שליח ושכחו הב"ד וקרעו הגט בקרע ב"ד אך האותיות לא נתקלקלו כלל כי לא נגע רק באות אחד ולא נתקלקל האות כלל ונשאר מונח אצל הדיין קרוע עד שנפטר השכ"מ ושבק לן חיים ונשאר אחריו אחיו מה דינה של אשה זו אם צריכה חליצה או לא: תשובה

כבר מבואר זה בכל האחרונים ורובם ככולם הסכימו להחמיר ויעוין בג"פ [סי' קכ"ב ס"ק ח'] ובבית מאיר סי' קמ"ה] אולם מה שנ"ל להמציא היתר בנידון זה הוא לפי שאבאר בעזה"י דהנה מבואר בש"ס גיטין ע"ב ע"א במשנה זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט מהיום ולא"מ גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת ושם (ע"ג א') מה היא באותן הימים ר' יודא אומר כא"א לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ובגמ' תנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה אמר רבה באומר מעת שאני בעולם ובתו' ד"ה אמר רבה וז"ל פי' בקונ' שאמר בפי' הרי זה גיטך מעת שאני בעולם ומילתא באפי נפשי' הוא ולא קאי ארישא אהרי ז"ג מהיום א"מ דהתם לכ"ע מגורשת משעת נתינה ואין נראה לר"ת דלישנא דמה היא באותן הימים משמע דקאי אמאי דאיירי לעיל כו' ונראה לר"ת כמ"ש בפי' ר"ח נעשה כאומר בכ"ף מעת שאני בעולם כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה א' סמוך למיתתו כו' יעו"ש ולכאורה משמע מזה דדוקא מהיום שנוכל לפרש כוונתו מחיים אבל במעכשיו מגורשת למפרע לכ"ע אך במרדכי מבואר בהדי' דמהיום ומעכשיו שוים בזה דאינה מגורשת רק משעה שקודם מיתתו וכן הסכימו האחרונים יעוין בג"פ [סס"ק הנ"ל ובב"מ הנ"ל] והטעם הוא כמבואר בהרא"ש ז"ל [שם] סי' ד' וז"ל ואעפ"י שאמר מהיום לא הי' בדעתו שאם ימות שיחול הגט מהיום כי רצון האדם לאחר הגירושין בכל מה שיוכל הלכך נעשה כאומר מעת שאני בעולם וה"ק מהיום יחול תנאי זה אם ימות שיחול הגט שעה א' קודם למיתה ור' יוסי מספקא לי' אי מהיום ממש קאמר או מעת שאני בעולם הלכך הוי מגורשת וא"מ עכ"ל וה"ט שייך נמי במעכשיו דלעולם דעת השכ"מ לאחר הגירושין ורק שאמר מעכשיו יתחיל התנאי. והנה באמת לפום שגירת לשון הרא"ש משמע דהוי כמו [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ולאחר ל' יום לר"י בקידושין [דף ס' ע"א] דס"ל דשיורא הוי כן נמי הכא שמתחיל הגט ונגמר לאחר ל' יום הגם שרש"י ז"ל פי' [שם] בקדושין דכה"ג [גבי גט] הוי שיור בגט [ואין זה כריתות] התוס' ז"ל [שם בד"ה כל] פליגי ארש"י וכ' דבכה"ג הוי גט ולא מקרי שיור [רק במהיום ולאח"מ משום דאין גט לאחר מיתה] וא"כ י"ל דכוונת הרא"ש ז"ל דהגט מתחיל מעכשיו ונגמר שעה א' קודם למיתתו אך באמת א"א לומר כן דהא הר"ת ז"ל שמפרש דמהיום כוונתו לאחר הגט והוי כאומר שעה א' קודם מיתתו מפרש ר"ת ז"ל בהברייתא בפלוגתא דר"י ורבנן דלר' יודא הוי א"א גמורה עד שעה קודם מיתתו ואם נימא דפי' מהיום היינו מהיום היא התחלה והגמר הוא קודם מיתתו א"כ היאך מחייב הבא עלי' משום א"א הלא מבואר בקדושין [שם גבי בא אחר וקדשה בתוך למ"ד] דכה"ג גבי קדושין קדושי כולם תופסין אבל מקודשת לעולם לראשון נמי א"כ בודאי בגט בכה"ג עכ"פ אינו חייב מיתה דכבר התחיל הגרושין א"ו כוונתו פשוט דהתנאי זה שיהי' הגט קודם למיתה מתחיל מהשתא אבל הגט לעולם אינו חל [כלל] רק שעה א' קודם מיתה וכ"כ בהדיא במרדכי בפ' מ"ש וז"ל וה"ק מהיום שיחול שעה א' קודם מיתתו כו' עכ"ל הרי שגם [הוא] כתב שמתחיל התנאי מהיום והוא מתשו' מהר"ם ב"ב ז"ל ובתשו' מיימוני [דשייכי' לה' אישות] סי' ל' כתב הר"מ בר ברוך בהדי' וז"ל אבל הכא במעכשיו אם מתי אין דעתו שיחול מעכשיו ממש לפר"ת ור"י כו' עכ"ל הרי דס"ל להר"מ ב"ב גופא דלא הוי גט מעכשיו ורק התנאי מתחיל מעכשיו היינו שיהי' מתחיל התחלת הגרושין והגמר שעה א' ק"מ כמ"ש אך לכאורה קשה באמת למ"ל להבעל לומר שהתנאי יתחיל מהיום יאמר שעה א' ק"מ א"ו אם אמר מהיום כוונתו דוקא מהיום ממש דהרי כ' במרדכי וז"ל יפה נתת לבך לחלק בין מהיום אם מתי לפ' הא דאמר מעת שאני בעולם ואין דעתו שיחול עכשיו אלא שעה א' לפני מיתתו כי היכי דלא ליהוי עגונה לאחר מיתה והוי כאלו אמר מעת שאני בעולם כלומר שעה א' קודם מיתתו ולא מהיום לאלתר ממש כו' אבל מהיום אם לא באתי מכאן ועד יב"ח למה יש לנו לעקור עיקר משמעות של היום דמשמע לאלתר מיד דאי לא אמר שיחול עכשיו אלא בסוף רגע א' קודם גמר יב"ח למ"ל לאומרו לימא הרי זה גיטך אם לא באתי עד יב"ח ולא לימא מהיום וליחול הגט בסוף יב"ח כו' עכ"ל אלמא אם א"צ לומר מהיום ואמר מהיום לא משנינן דבוריה ואין עושין פירוש לדבריו רק בשכ"מ משום שלא הי' אפשר בענין אחר מחמת שלא יהי' גט לאחר מיתה מש"ה אמדינן דעתו לאחר הגט וקשה הלא הי' לו להבעל לומר בפירוש דיהי' גיטך שעה א' קודם למיתה ומדלא אמר כן ש"מ שהחליט בדעתו לגרשה מעתה (מדברי המרדכי הללו נדחים דברי הב"ש ז"ל [בסי' קמ"ה ס"ק ג'] מה שהקשה על הד"מ ומחלק הב"ש בין שכ"מ לבריא וממרדכי הנ"ל משמע דאין חילוק) כמו במהיום אם ל"ב לאחר יב"ח אך באמת נ"ל דא"ש דהוצרך דוקא לומר מהיום דהנה כבר הרבו להקשות הא קיי"ל אין ברירה והאיך שכ"מ מגרש על תנאי ששעה א' קודם למיתה יחול הגט הא אינו מבורר השעה יעויין בג"פ [סי' קכ"ב הנ"ל] ובכל האחרונים בזה אך באמת לק"מ דהשכ"מ מגרש מהיום מאותו שעה מתחיל התנאי שירא פן תיכף לאחר שעה ימות או באותו יום כי אין אדם שליט ברוחו ורק אם חי יותר אמדינן דעתו שמסתמא אלו הי' יודע שיחי' עוד לא הי' מגרש כיון שאין מגרש רק מחמת מיתה וכיון שעדיין לא מת למה הי' לו לגרש ודעתו לאחר הגט ובאמת ר"ה ס"ל [שם דף ע"ב ע"ב] דאם עמד חוזר מחמת אומדן דעת ורבא פליג משום דאפקעינהו לקדושין משום שמא יאמרו כו' אבל בכה"ג דלא שייך החשש שמא יאמרו נשאר אדינא דאמדינן דעתו דשכ"מ דכוונתו לאחר הגרושין ומה שאמר מהיום או מעכשיו הי' מחמת שירא פן ימות לשעה אבל כיון דאגלאי מילתא למפרע שחי' אין הגט חל מאז רק מעתה כי שמא ימות לאחר שעה וכן בכל רגע ורגע עד שעה א' קודם למיתתו דאמדינן דעתו לאחר הגרושין כל מה שיכול וא"כ לא שייך כאן ברירה דהרי לא נתן על שעה א' מהרבה שעות דנימא ברירה רק דנתן הגט מהשתא ממש פן ימות לשעה ורק אם נתגלה שחי' נתבטל אותה הנתינה לגרושין מאז רק להתגרש לאח"כ ובכה"ג לא שייך כלל ברירה וכעין סברא זו מצאתי בבית אפרים סי' קכ"ב וזה מדוקדק בדברי הרא"ש דאין כוונתו מהיום ממש דדעתו לאחר הגט רק דמהיום יחול התנאי היינו פן ימות ואם לא מת אדעתא דהכי לא גירשה מאז ורק יחול טרם מיתה ולזה מדקדק המרדכי כמה פעמים לא חפץ לגרשה ודעתו לגרשה קודם מיתה שעה א' היינו רק ג"ד ומש"ה שפיר הוצרך השכ"מ לומר מעכשיו או מהיום דאם הי' אומר שעה א' ק"מ לא היתה מתגרשת כי אין ברירה ומש"ה הוצרך לומר מהיום ואפי' לר"י דמסקינן בר"פ [כל הגט] דס"ל יש ברירה וא"כ לכאורה הי' סגי שיאמר שעה א' קודם מותו מ"מ גם לדידי' י"ל שהשכ"מ רצה לברר דבריו להדי' כנ"ל:

והנלע"ד שהוכרח הרא"ש לזה דלשיטתו יקשה קו' התוס' [בגיטין דף כ"ה ע"ב ד"ה דברי ר"מ וביומא נ"ו ד"ה דברי ר"מ] וכל הפוסקי' דאמאי מגרש שכ"מ ע"ת הלא אין ברירה והתוס' תירצו דבדבר שעתיד להתברר יש ברירה והנה לכאורה קשה הלא לפי דמבואר לקמן בש"ס ע"ב ב' וזל"ה אר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר תנן זה גיטיך מהיום א"מ מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט אם לאו א"ג וא"א אם עמד חוזר למ"ל אומדנא הרי עמד אמר מר ברי' דר"י משמי' דרבא שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ"ל דהלך על משענתו הוא דבעי' אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעי ש"מ שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה אין דאר"א שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה רבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה כו' יעו"ש ובתו' ד"ה אר"ה פי' רש"י ור"ח מה מתנת שכ"מ בלא שום תנאי חוזר אף גיטו נמי אם עמד חוזר ממילא בלא שום תנאי כו' אבל קשה כו' עד ע"כ נראה לר"ת שכ"מ שנתן גט ולא התנה דאם עמד אינו חוזר ולא דמי למתנת שכ"מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חלה כלל אלא לאחר מיתה אבל גט חל מחיים דדעתו שיחול מיד הלכך אינו חוזר אם לא פירש וגיטו כמתנתו דקאמר ר"ה אור"ת מדקאמר גיטו ולא קאמר גט שכ"מ משמע דקאי אמתני' דמהיום א"מ מחולי זה [וע"ז אמר דאם עמד חוזר דאין כאן עוד תנאי אע"פ ששוב נפל לחולי הראשון ומת ורבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה דאפי' הלך בלא משענת כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוי גט] כו' עכ"ל התו' [ולדברי התוס' הלז לרבה ורבא אומד הנא' בגמ' הוא בהלך בלא משענת אם מת אח"כ מחולי הראשון הוי גט משום אפקיעינן וכשלא הלך בלא משענת אין צריך כלל אומד לדעתם עיין בב"י סי' קמ"ה באריכות עכ"ה] יעו"ש. א"כ באם ימות לאחר שהלך בשוק ולא יכלו לעמוד על הבירור כי זה צריך אומד רב כמבואר בתשו' מיימוני [הנ"ל] דאנן אין בקיאין בזה וא"כ אין הדבר עומד להתברר דדלמא ימות ולא (נודע) [נדע] סבת מיתתו אם מחמת חולי הראשון או לא וכיון שאין הדבר עומד להתברר קשה למה יהא הגט באומר א"מ מחולי זה הא א"ב ודבר זה אינו ודאי שיתברר. אך באמת לק"מ דהנה מדינא (הוי) בכה"ג שהלך בלא משענת ומת הי' מד"ת להיות הגט בטל כדברי ר"ה לפי' התוס' ורק שחז"ל אפקעינהו לקדושין וא"כ א"ש אם מת ולא הלך בינתיים לשוק בלא משענת מגורשת מה"ת ולא שייך א"ב דזה עתיד להתברר אם יחי' או ימות ואם יהלך בשוק בלא משענת באמת אינה מגורשת כלל ורק דרבנן אפקעינהו לקדושין ומה שייכות ברירה לזה וא"ש ודו"ק: