שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 71

אולם בתשו' פ"י להרב המג"ש זצ"ל נראה דהבין ג"כ בדברי הרא"ש זצל"ה כהתו"ג ז"ל והספר אינו כעת ת"י לעיין בו וכ"ז לשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל דס"ל דגם אם יודעים רק (כל) שיש לו שם אחר הוי הוחזקו בתרי שמא. אולם הרמב"ם ז"ל נ"ל דס"ל כשיטת הי"מ ז"ל שהובא בר"ן ז"ל דבאם ידעו שיש לו שם אחר ואינם יודעין בו ממש זה לא מקרי אתחזק ורק כשיודעי' שמו ממש וא"כ אם יודעים כאן שיש לו שם במקום הנתינה הוי כמו פורתא שרה ורובא מרים דהא עכ"פ יודעים גם כאן משם האחר ולא גרע הא דכל בני הכתיבה קוראין אותו כן וידוע לנו כאן במקום הנתינה ממעוטין שקורין אותו כך וא"כ להרמב"ם ז"ל כל הסוגי' בחדא מחתא הוא דבמתניתין אשמועינן תקנת ר"ג שכותבין וכש"ו משום תקנות לעז ואח"כ אשמעינן ר"א דהוא דווקא דאתחזיק בתרי שמא אבל בלא אתחזק כותבין רק השם אשר הוחזק לפנינו במקום הכתיבה והא דנהרדעי אשמועינן דבמקום אחד הדין כמו בשני מקומות דאזלינן בתר עיקר השם שיודעין בו ולכן כשכתב הרמב"ם ז"ל ואם יש לו שני שמות כולל בלשונם הן במקום אחד והן בשני מקומות כותבין השם היותר ידוע הוא מפני תיקון היינו מקום הנתינה כמבואר בהש"ס דאם יכתבו השם שאינו ידוע ביותר יהי' לעז למי שאין [מכירו] בו ורק משום חשש אין לפוסלה כמבואר בתשו' מג"ש. אך (אם מטעם) הפסול משום שלא נעשה כתיקון חז"ל ושינה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין אבל אם כתב חניכתו הגם לכתחילה לראשונה צריך עיקר השם ועל החניכה יכתוב וכש"ו אך בדיעבד כשר הגם (דכך) [דרק] מיעוטא קורין לו בהחניכה סתם חניכה הוא שם אשר ידוע לכל דזה אינו שם העצם ורק שיש לו שם אחר שם העצם וזה היא החניכה ויעויין בג"פ שם ומש"ה ליכא לעז דבשלמא אם רובא קורין אותו ראובן ומעוטא שמעון וכתב שמעון יש קלקול דהא לא ידעו בו רבים ששמו כן דמורגלו לקרותו בשם ראובן אבל בהחניכה הכל מכירין אותו בחניכה כזו דהא אין לו שם חניכה אחרת ומה שמרגלו לקרותו בשם העצם לא יטעו בשביל זה לאיש אחר דהא יוכל להיות שאיש כזה אשר מורגל בפני' בשם כזה יש לו אותו החניכה ומש"ה כשר בדיעבד אם כתב החניכה וכ"ש אבל אם כתב שם (שמה) [שא"י] בו וכ"ש פסול משום דיטעו לומר שאחר הוא דהוא לא ניכר להם בשם עצם כזה והואיל ואיכא לעז וגם שינוי ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין פסול בדיעבד וזה ברור לפענ"ד בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ עכ"פ זכינו לדין דגם לדברי הרמב"ם ז"ל אינו פסול רק משום שיטעו לומר אחר הוא כיון דהוא אינו ניכר להם בשם עצם כזה. וא"כ בגוונא דנ"ד דהי' לו לכתוב זימל דמתקרי נפתלי וכתוב נפתלי המכונה זימל (דבין כך ובין כך) ניכר להם דבין כך ובין כך שם זימל הוא [הכינוי] רק מחמת שהרוב קורין אותו כך וגם הונח לו שם זה בעת המולו הי' לו להקדימו בשביל זה אינו פסול בדיעבד גם לדעת הרמב"ם ז"ל עוד יש מקום לומר כיון דלא ידעו אז שהונח לו זה השם בעת מילתו אלא נתברר להם [אח"כ] זה לא עשו שלא כתיקון חז"ל והוא כשר כמבואר (בא"ז) [בתשו' א"ז] במג"ש והובא דבריו בס' נטע שעשועים [סי' פ"ג] והוא משיג שם על דבריו במה שכ' המג"ש (דעפ"י) [דאפי'] באם כתב מקום הנתינה לבד כשר מדברי התוס' יבמות [צ"א ב' ד"ה ת"ש שינה] דכתבו שם התוס' על הא דאמר ר"א שינה שמה מאי הוי לי' למיעבד הי' לכו לאקרי גיטא ופירשו התוס' דשינה השם היינו הי' לו שני שמות וזה לא הוי כ"כ פשיעות במה שטעתה ומתרץ הגמ' דהוי לי' לאקרי ולאסקא אדעת' ולפי דברי המג"ש קשה דהא הוא פשיעות גדול דהא אם כתב בגט שם של מקום הנתינה כשר לדברי המג"ש ובע"כ איירי שכתב שם של מקום (הנתינה) [הכתיבה] א"כ בוודאי ידעו מזה תיכף שאין זה שמו אלו תורף דבריו ובמחילה מכ"ת לא ידענא מאי קשי' לי' הא בהדיא מבואר שם בתוס' דהוי לי' לשאלה והיינו שבאמת כתוב שם (בגליל) [דמקום הכתיבה] והאשה יודעת מזה שיש לו שם אחר [במקום כתיבה] והיא סברה שכשר ועיקר פשיעות הוא מה שלא שאלה להב"ד וזה אין כ"כ פשיעות דהוי אומר מותר דאונס הוא ודו"ק: אולם באמת אין הנידון דומה לראי' דשם דבני מקום הכתיבה לא ידעו משם דבמקום הנתינה שפיר כתב המג"ש ז"ל להכשיר דלא עשו שלא כתיקון חז"ל דמאי הוי לי' למיעבד אבל בנ"ד על הב"ד לחקור ולדרוש ואולי הוו ידעו מזה ולכן אין מקום להכשיר מטעם זה אבל בלא"ה כשר מטעמים הנ"ל: סימן סו

שאלה אשה ששמה מעריסה רחל לאה ונשתקע שם לאה כמעט לא נודע ממנה וכולם קוראין אותה רחל רק בני משפחתה ושכני' יודעין בשם לאה ג"כ ולזמן רחוק יזדמן שאחד מהם יקראנה בשם רחל לאה וזה זמן רב אשר בעלה הלך ממנה ולא נודע אי' עד אשר זה קרוב נתוודע מקומו ושלחו מכאן ממקום האשה להביא לה גט וכתבו קרובי' להב"ד דשם וכינו אותה בשם רחל לאה כאשר שמה מעריסה וכן נכתב בגט וכאשר בא הגט למקום האשה נסתפקו המסדרים אם זה גט כשר כי נשתקע שם זה ממנה:

והנה לעמוד על מקור דין זה צריך לברר מקודם ארבעה דברים אשר בזה תלי'. א' אם שם האשה מעכב בגט מן התורה. ב' אם יש לאשה שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה ולא כתב רק אחד מהן אם כשר או פסול מה"ת. ג' לברר מה נקרא התחזק שמה אי בעינן שיקראו אותה בני העיר כן או סגי בידיעה לחוד ששמה כן. ד' אם זה מקרי כלל שינוי מה שכתבי שני השמות כאשר נתנה לה מעריסה וכאשר יתברר כ"ז נדע מה דינא של גט זה ונשיב על ראשון ראשון כפי אשר יורני מן השמים והשם יראני מתורתו נפלאות ויצילני משגיאות וזה החלי:

הנה המרדכי [בר"פ כל הגט] בשם מהר"י ז"ל הכשיר אם לא כתבו שמותיהן כלל וכל הפוסקי' חולקי' עליהן ורמב"ן בחידושיו פרק המביא תנינא [דף כ' א'] מבי' בשם המפורשי' שרק פסול מדרבנן מחמת ששינו ממטבע שטבעו חכמי' בגיטין והוא ז"ל חולק עליהן שפסול מה"ת משום שאינו ספר כריתות כלל כל שלא נזכר שמותיהן בתוכו והנה מדברי התוס' גיטין דף כ' ד"ה הא בעינן שכתבו אע"ג דמתניתין פ' הזורק מוקמינן לה דהאי הוולד ממזר כר' מאיר ומשמע דלרבנן לא הוי בשינוי שמו אלא פסיל דרבנן וכו' א"כ משמע מלשונם דגם לפי מאי דמסקא בתירוצם דאם לא כתבו כלל פסול לר"מ מה"ת (ולרבנן) [מ"מ לרבנן] לא הוי אלא פסול מדרבנן וכן מפרש הפני יהושע ז"ל דבריהם וס' גט פשוט [סי' קכ"ח סק"י] ורק דהא קשיא לי' מאי פריך הגמ' [שם] למאי ניחוש לה הא טובא קמ"ל רב יוסף דאינו גט כלל ויעויין באחרונים. וגם לדברי המרדכי הנ"ל קשה קושי' זו. אך באמת כל דברי התוס' בזה הדיבור מגומגמי' מאד כאשר הרעישו כל אחרונים בזה חדא דאמאי לא הוכיחו מסתם מתניתן יהי' אליבא דר"מ או אליבא דרבנן כיון דנקיט שינוי ולא נקיט לא כתבו משמע דעכ"פ מדאורייתא כשר. וא"כ מאי קאמר הגמ' דבעינן (שינוי) שמו הא עכ"פ מדאורייתא כשר ור' יוסף אין הגט כלל קאמר גם הא קשה דבפ' הזורק [דף פ' ע"ב] אמרינן איפכא אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן שינה שמו וכו' מאן קא תני לה אילימא ר"מ לערבינהו ולתנינהו אלא ש"מ רבנן א"כ הרי דמוקי רב אשי מתניתין כרבנן. ולכן נלענ"ד לפרש דבריהם בדרך זה דמדר"מ לחודי' לא קשה מידי די"ל דס"ל לר"מ לא כתב שמו בגט פסול מדאורייתא אולם אם לא כתבו שמה שפיר נקרא כריתות דהא כתוב בתוכו אנת אנתתי הרי את מגורשת ודין די והוי לכי מנאי והרי זה כמו שכתב שמה וכן הדין גבי שטר אם כותב לו אני פלוני לויתי ממך מנה כשר השטר דמשמע מי שמוציאו ה"נ משמע מי שמוציא הגט ושפיר הוי כריתות א"כ מש"ה תני ר"מ שינוי ופסול בשניהם בין שינוי שמו או שמה אבל אם אין ניכר מתוך השטר כלל כמו במעשה דרב יוסף דנתן לה (כ"ת) [ס"ת] שפיר אף לר"מ פסול וש"ה במתניתין דהזורק דאיירי בגט שנכתב כד"ת אבל במעשה דרב יוסף (גם) לר"מ פסול מה"ת דלא הוי כריתות ושפיר פריך הגמ' דבעינן שמו וליכא ומש"ה הקדימו התוס' דמוקמינן משנה דהזורק כר"מ היינו רב דאמר זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומרים וכו' ומודים חכמים משמע דמתניתין אתי' (כרבנן) [כר'"מ] רק רב אשי דאמר אף אנן נמי תנינן הוא דמוקי לה כרבנן אבל רב גופא ס"ל דמתניתין אתיא כר"מ ומש"ה ס"ל להתוס' דהוא רק מדרבנן (לרבנן) ומש"ה לא אוקי רב סיפא כוותי' דרבנן דמתניתין בפסולי דאורייתא איירי (ועיין בפני יהושע בפ' הזורק) ולרבנן אינו פסול רק מדרבנן וכיון דאינו פסול רק מדרבנן וודאי הוא מטעם משום ששינו ממטבע שטבעו וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דבלא כתב כלל כשר דאל"כ אמאי לא נקיט לא כתב כלל דפסול דמדרבנן אין חילוק בין שמו לשמה וע"כ דבלא כתב כלל גם מדרבנן כשר וע"ז מתרצים דלעולם כל היכי שלא כתב כלל דליכא כריתות פסול מה"ת דהא אליבא דר"מ וודאי פסול מה"ת דהא אינו מוכח מתוכו וה"ה לרבנן [בלא כתב לא שמו ולא שמה] ורק דמתניתין איירי דכתב שם יהודא בגליל אבל לא כתבו כלל פסול אף לרבנן הגם דלא בעי מוכח מתוכו מכ"מ מסברא לחוד פסול דאינו כריתות כלל כמש"כ הרמב"ן ז"ל אבל אם נתן לה גט וכתב [בו שמו וגם] בנוסח הרי את מגורשת ודין די יהוי ליכי מנאי וכו' כשר מה"ת לרבנן דהוי כמו שטר שכתב בו אני פלוני לויתי ממך הכ"נ מקרי כריתות דהא מדבר עמה בעת מסירת הגט את פלונית ושפיר מקרי ספירות דברים ורק לר"מ [אפי' בלא כתב שמה] פסול משום שאינו מוכח מתוכו אבל לרבנן כשר מה"ת [ושוב ליכא לאוכוחי מדלא נקט לא כתב כלל דאדרבא זה רבותא יותר דאף דנכתב שמם האמיתי מ"מ פסול מתקנת ר"ג] ולענ"ד זה ברור:

והנה ראיתי להגאון בתורת גיטין [סי' קכ"ט בבאורים ס"ק ט"ו] כתב בפשיטות היכא דלא כתב שמה פסול מה"ת דליכא כריתות ומאי דניכר. מתוך הגט לא מהני מידי דבעינן כריתות גמור לא ע"י איזה סי' והוכחה יעו"ש בדבריו. ולפענ"ד אישתמיטתי' מיני' דברי רמב"ן ב"ב דף (קע"ג) [קע"ב] ד"ה וכיון שפירש וז"ל אלא ה"ק מעיקרא מינך ואפילו מריש גלותא וכיון דלא פירש בו לא שיעבד עצמו לשום ב"א בעולם ושטרא כמאן דליתא והדר פשיט רבה מדאמרינן גבי גיטין היום גרשתי כש אלמא מהאי יומא דנפיק בי' משמע ולא אמרינן לכולא יומא ולאו כריתות גיטא והא הכי נמי מהאי גברא דנפיק מתותי ידי' בבי דינא משמע וכו' עד אמר לי' אביי לעולם גבי גט לאו האי יומא דנפיק בי' משמע אלא מהאי יומא דמסרה לידה וודאי משמע וא"ת אין זה כריתות שהרי אין מוכיח מתיכו [אימתי הגיע הגט לידה] אבא שאול כר' אליעזר ס"ל וכו' עד הלכך הכא גבי גט חוב ניהו דתפשוט דכשר הוא דמהאי גברא דמסרי נהלי משמע וכו' מ"מ ניחוש לנפילו עכ"ל. הרי בהדי' דאם כתוב היום גרשתי דלא מקרי כריתות כיון דלא ידעינן איזה יום מתחילין הגירושין רק משום דמשמע מיומא שמסרה לידה מכח זה הוי כריתות וכן בגט חוב נמי לא מקרי שטר כלל אם לא כתב שמו רק אם כתב לויתי ממך דמשמע מי (שמצוי) [שמוציאו] א"כ הכי נמי בגט כתב לה אני מגרש אותך אשתי שפיר מקרי כריתות ולא כדברי תורת גיטין הן אמת דמסוגי' זו דב"ב מוכח לפי מאי דקיי"ל כרבה א"כ שפיר אבא שאול כר"מ כמבואר בתוס' שם [ד"ה אבל] א"כ מקרי ג"כ מוכח מתוכו ולכאורה לפי מאי שכתבנו מוכח מדבריהם בגיטין [הנ"ל] דלר"מ אינו מוכח מתוכו אך באמת זה אינו סתירה כלל דדווקא בשטר או בגט לענין הזמן משום דבשטר אם כתוב ממך ממי שמוציא משמע א"כ הרי שיעבד נפשי' מעיקר' למי שיוציאו וכמו שמבואר ברמב"ן ז"ל שם בהדי' וכן בטור ח"מ סי' נו"ן שכתב וז"ל לא הוצרכתי לפרט שמי שכשמסרת לידי כתבת לויתי ממך והיינו שמתחילה שיעבד עצמו למי שיוציאנו ועדים מעידים ע"ז שמי שיוציאנו לזה שיעבד א"ע ושפיר הוי מוכח מתוכו אבל בגיטין בעינן לשמה ור"מ דס"ל עידי חתימה כרתי צריך תיכף בשעת הכתיבה להיות מבורר למאן מגרש וא"כ אם כותב הרי את מגורשת וכו' ניהו דכריתות איכא מ"מ אינו מכח מתוכו [על לשמה] דלא ידעינן למאן ימסור ועל מי כוונתו מש"ה (לר"ה) [לר"מ] אינה מגורשת אבל בשטרות שמשעבד עצמו לכל מי שמוציאו או בגיטין (כתוב מהיום) [שכתוב בו היום גרשתיה] שבשעת כתיבה כוונתו על אותו היום שתוציאה שפיר הוי מוכח מתוכו וזה ברור:

והנה ראיתי בתומים [סי' נ' ס"ק ז'] שכתב דלרבא דס"ל כאן נמצא גבי גט אשה מקרי מוכח מתוכו כיון דמחזקינן לי' שמסרה לידה ולפי מה שכתבתי זה ליתא דבעינן מוכח משעת הכתיבה למי מגרש. ורק בשטר כשר ששיעבד עצמו כן מתחילה גם שלא נתברר למי ומש"ה בשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כ"א מוציא שטר על אחר דזה מקרי מוכח מתוכו כיון שבשעת הכתיבה שיעבד עצמו לכ"א משניהם למי שימסרנה וכמו כתב שטר לשני בני אדם ומסרו לא' מהן דהוא זכה בכולן כמבואר בח"מ סי' ל"ט ובאמת מדברי התומי' (שם) משמע דבשטר לא בעי כלל מוכח מתוכו וזה ליתא כלל דלדברי התוס' דס"ל דלר"מ בעי מוכח מתוכו גם בשארי שטרות הדין כן כמבואר בהדי' מדבריהם ורק דאם כתוב ממך מקרי מוכח מתוכו כנ"ל. ובאמת הי' נ"ל דאם לא כתב לשון ממך רק סתם לויתי מנה דאינו מוכח מתוכו כלל לר"מ פסול רק לא מצאתי זה בפירוש והרבה יש לדקדק בדברי הראשונים בזה. אך פשט לשונם בלשון הש"ס משמע דממך הוי מוכח מתוכו [אבל אם אינו מוכח] גם בשטרות פסל ר"מ ויותר נ"ל אפילו לר' אליעזר דלא בעי מוכח מתוכו מ"מ אם העדים צריכין עדיין בע"פ להעיד איזה דבר להחזיק השטר אשר לא מוכח משטר גופו הוי רק עדות בע"פ ואין לו דין שטר כלל ומנא אמינא לה מהא דכתב הרשב"ם ז"ל [בב"ב] דף קע"ו ד"ה הכי גרסינן ושאני התם וכו' כשנכתב השטר נכתב כדי למוסרה בפני עדים שיהי' עידי מסירה במקום חתימה הלכך כיון דלר"א עידי מסירה כרתי כאילו נחתמו בתוך השטר דמי וכו' משמע מזה באופן דאפי' אם חתמו ולא הוו ידעינן חתוך השטר ורק שצריכים להעיד בע"פ זה לא מקרי שטר ומש"ה בשני יוסף בן שמעון [שלוו מאחר] דאינו מוכח מתוך השטר מי לוה זה לא מקרי שטר גם לר"א רק דווקא גבי גיטין דלא בעי רק בשעת מסירת הגט כשר לר"א בשני יוסף בן שמעון אבל בשטר דבעי לראי' אם לא נוכל לידע מי הוא הלוה עד שיעידו עדים בע"פ לא הוי שטר כלל ולא דמי להא דשני יוסף בן שמעון דמוציאין שטר על אחר דהתם שיעבד עצמו מתחלה למי שיוציא כנ"ל. ומש"ה שפיר כתב הבית יוסף בח"מ סימן מ' דבעינן שיאמרו זה שהעדנו עליו ולא מהני עידי מסירה ודו"ק. ולא כמו שכתב התומי' להקשות עליו יעו"ש. ויש לישב בזה דברי הרשב"ם ז"ל שפי' [בב"ב שם דף קע"ב ע"א במתניתין אין מוציאין זע"ז משום שיאמר לו החזרתי לך שטרך כשפרעת לי ובגמ' [דף קע"ג] אמרינן בהדי' טעם אחר משום כותבין שטר ללוה בלא מלוה ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת טעם הרשב"ם ז"ל אינו מספיק דהא אמרינן ביבמות [קט"ז ע"א] כיון דשמי' כשמו לא מפקיד גבי' וא"כ למה לא קרעו כשהחזירו מש"ה באמת עיקר הטעם כמו שאמר בגמ' משום כותבין שטר ללוה בלא מלוה ורק דלטעם הגמ' אם איכא עידי מסירה מהני דהא הם יעידו שמסרה הלוה למלוה והוי כמו עידי חתימה לתנא ברא דאין כותבין ללוה בלא מלוה (ולמה) [ולזה] כתב הרשב"ם דמ"מ יטעון החזרתי לך כשפרעת ואני הייתי המלוה ואי דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' זה אינו דמה [הי'] לו לירא הא לא יוכל לגבות בלא עידי מסירה והא לפ"ד דהוא המלוה א"כ לא יהי' עידי מסירה ואי דהא עדים בפנינו ומעידים שחבירו הוא המלוה מ"מ כיון שצריכין שוב להעיד ע"פ ולא מוכח מתוך השטר הוי רק עדות בע"פ ולא מקרי שטר כלל ולפ"ד שזה נכון מאד באם צריכין להעיד בע"פ אינו שטר כלל. וכן מוכח מהא דקי"ל כתב ע"ג דבר שיכול להזדייף דאינו כשר רק לאלתר כמבואר בח"מ סי' מ"ב והיינו משום שצריכין להעיד בע"פ אז אין לו דין שטר כלל והיינו כל שלא סגי דבורם שאמרו שנמסר לפניהם רק צריכין להעיד עוד בע"פ שלא נעשה בו זיוף או מי הוא הלוה אין לו דין שטר כלל. הארכתי בדברים האלו הגם שאין בו נפקותא לדינא לנידן דידן מחמת שראיתי בתומי' כמה דברים אשר תמוהים בעיני לפי קט שכלי לכן הארכתי לפרש הסוגי' כאשר חנני השם:

היוצא לנו מזה דהיכא דלא כתב שמה בפירוש רק מה שכתוב בהדי' את מגורשת ושארי לשונו' דלר"מ פסול כיון שאינו מוכח מתוכו לשיטת התוס' אבל לר"א שפיר מקרי כריתות וכשר מן התורה. אבל אם לא כתב שמו זה פסול גם אליבא דר"א וזה שרצינו לבאר בחילוק הראשון. ועתה נבוא לחילוק השני. אם יש לה שני שמות וכתב א' מהן לפי מה דמשמע מהר"ן ז"ל וראשונים בפ' הזורק [דף פ' ע"ב] לא הוי רק פסול מדרבנן הגם שפני יהושע ז"ל כתב באותו הסוגי' [שם דף פ' סוף ע"א] דגם להר"ן ז"ל לפעמים פסול מדאורייתא כמבואר בפ' השולח ובאמת בפ' הזורק גופא באות' הסוגי' כתב הר"ן דהוי רק מדרבנן אך גוף הקושי' של התוס' יו"ט שמביא שמה הפני יהושע ז"ל לק"מ וכוונת הר"ן ז"ל דמתניתין בכל גוונא מיירי בין בשינוי שמו ממש ובין כתוב שם גליל ביהודא וזה פשוט אבל אם כתב שם גליל ביהודא כשר מן התורה כדמשמע מפשט דברי הר"ן ז"ל שמה ובפ' השולח [דף ל"ד] וכן מבואר בדברי רבינו אשר ז"ל דרק משום תקנה עשה כן רבן גמליאל לכתוב כל השמות ולא מדינא. אולם בחידושי רמב"ן פ' השולח כתב וז"ל אפי' מודה נמי פסול כיון שאין שמו של מקום אשתו נזכר בגט פסול הוא דבעי שמו ושמה ואין זה שם המובהק שלהם משמע דמדינא פסול. ולכאורה לא ידעתי מה פסול דאורייתא שייך בזה דאי משום כריתות זה שפיר מקרי כריתות ובאמת שמו היא כן עכ"פ באיזה מקום ולמה יגרע שם המקום שאין יודעין בו וכי צריכין כל בני המקום להכיר המגרש ואי משום דאינו מוכח מתוכו חדא זה מקרי מוכח כמבואר בתוס' פ' כל הגט [דף כ"ד ע"ב ד"ה בעדי] וגם הרמב"ן גופי' ס"ל דלא בעי מוכח מתוכו ולכן נ"ל [דס"ל] להרמב"ן ז"ל דזה לא מקרי ספירות דברים אם כותב שם שאינו ניכר כאן בשעת הנתינה. אך קשה לי ע"ז כיון שכותבין מקום עמידות הסופר והבעל א"כ הוי שפיר ספירות דברים (דמה) [דזה] שבאותו מקום הכתיבה נקרא ראובן גירש לאשתו ומה לנו בזה שאנשי המקום [הנתינה] אינן מכירין אותו בשמו אך לזה י"ל כיון דמדאורייתא לא צריך מקום עמידת הסופר והבעל וקודם תקנת ר"ג אפשר שלא היו כותבין כלל וגם אם כתבו כיון שלא צריך לכותבן אין מעידין העדים ע"ז כלל כמבואר בתוס' [גיטין דף פ' ע"א ד"ה ושם] והוי כאלו לא כתב שם מקום כלל ומש"ה לא נקרא ספירות דברים כלל דמשמע בגט שזה ששמו כן כאן הוא מגרש ושמו כאן אינו כלל [כן] וכיון שאינו מוכח מתוך הגט מי הוא הבעל המגרש אין זה כריתות כלל. ואפילו לר"א פסול כמו שהוכחתי לעיל באריכות אולם לאחר תקנת ר"ג שהוצרך לכתוב שני השמות ומתחזק בתרי שמא שפיר צריך לכתוב שם מקום עמידת הסופר כדי לכתוב השם שנקרא שם לפי שיטת ר"ת ז"ל דקיי"ל כוותי'. א"כ אם כתב שם מקום הכתיבה לחוד שפיר מקרי ספירות דברים וכשר מן התורה. והתיישב לפ"ז תשו' רבינו אשר [כלל ט"ו סי' ד'] שכתב וז"ל. אבל לא התחזק בתרי שמא שאינם יודעים במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה [אין צריך לכתוב וכל שום אוחרן וחניכה דאית לי'] דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו בו וכו'. שנתקשו בו כל האחרונים כמבואר בב"י [סי' קכ"ט]. ולפי מ"ש א"ש דכיון דאם ידוע לנו במקום הנתינה שיש לו שם אחר וא"כ מן התורה הגט כשר בין אם יכתבו שם מקום הכתיבה או הנתינה כיון דהעדים צריכין לדקדק על מקומו דהא אתחזיק בתרי שמא וכנ"ל. וא"כ שפיר מקרי כפירות דברים וכריתות באיזה שם שנכתב ועיקר החשש רק משום לעז. לכן צריך לכתוב שם מקום הנתינה ועל שם מקום הכתיבה דמתקרי. אבל אם אינם יודעין שיש לו שם אחר דאז אין צריכין מן התורה לכתוב מקום כתיבת הגט. וא"כ לא הוי ספירות דברים כלל. כיון שאינו מוכח בגט מי הוא המגרש וצריך לכתוב מן התורה רק שם של מקום הנתינה ולכן אין צריך לכתוב וכל שום על שם מקום הכתיבה בשלמא כשאתחזק בתרי שמא דאז מן התורה כשר באיזה שם שיהי' כנ"ל ורק משום חשש לעז צריך לפרט שניהם שם הנתינה מקרי שם המובהק ושם מקום הכתיבה יוכלל בוכל שום. אבל (באמת) [באם] אינו ידוע שיש לו שני שמות אזי פסול מן התורה אם לא יכתוב שם מקום הנתינה דשם עיקר הכריתות וכנ"ל וא"כ אין צריך לכתוב שם מקום הכתיבה אפילו בוכל שום. ובפרט לשיטת ר"ת ז"ל פסול אם כתוב בוכל שום ואין לו רק שם אחד זה הי' נראה לי לכאורה לפרש דברי רבינו אשר ז"ל. אולם מדברי הטור ז"ל נראה שלא מפרש כן דברי רבינו אשר ז"ל ולדידי' עיקר הוא שם הכתיבה שיודעין בו ולא איכפת לנו מה שיש לו שם במקום אחר אם אינו ידוע לנו וכן כתב גם הר"ן ז"ל וכן מורים פשט דברי ש"ע. כמבואר בס' גט פשוט. וא"כ לפ"ז יצא לנו בחילוק השני דכשר מן התורה אם כתב שם אחד מהן ורק משום תקנה צריך לכתוב שניהם והיכא שלא נודע לנו אוקמוהו אדינא וממילא לנידן דידן כיון דמקום הכתיבה לא היו יודעין רק ששמה רחל לאה הגט כשר. אולם באמת ע"ז לחוד אין לסמוך להכשיר דהא מבואר דעת ס' התרומות וסייעתו דלדידי' פסול אם לא כתוב שם מקום הנתינה אפילו אם לא ידעה בו במקום הכתיבה וכן מכריח מהרש"ל ז"ל ובס' גט פשוט כתב זה לספיקא דדינא וגם כי נראה לומר דגם לדברי הר"ן ז"ל ורבינו אשר והטור ז"ל דהיינו דווקא אם נקראת האשה כן באותו מקום כמו שכתבו הראשונים שלפעמים גם האשה הולכת עמו ומשתנית שמה. אבל באם עפ"י טעות שכתבו מכאן ומספר הגט ששמה רחל לאה זה לא מקרי נתחזקה בשם זה. וזה אשר נסתפקתי בחילוק הג' אם מקרי זה נתחזק אם ידוע ששמה כן. או דבעינן נתחזקה לקרוא בשם זה שם במקום הכתיבה. אולם מדברי מהרש"ל משמע ומבואר דאם נשתנה מחמת חולי (ידוע) [יודיע] לבני מקום הנתינה ומביאו בבית שמואל [סי' קכ"ט ס"ק ל"ד] אלמא דבהודעה לחוד במקום ההוא גם שלא נקרא כן שם בשם ההוא כשר. וכן נראה מדברי רבינו אשר והר"ן ז"ל שכ' הר"ן ז"ל [בפ' השולח] לדחות דברי היש מפרשים שם. וכתב שם דזה מקרי אתחזק מה שיודעין כאן שיש לו שם במקום אחר אפי' אין קורין לו באותו השם ולא יודעין מה הוא וגם רבינו אשר ז"ל כתב וז"ל [בתשו' הנ"ל] אבל לא אתחזק בתרי שמא שאינן יודעין במקום (הכתיבה) [הנתינה] שיש לו שם אחר במקום (הנתינה) [הכתיבה] א"צ לכתוב וכל שום. והקשה הב"י [שם בסי' הנ"ל] דא"כ משמע אבל היכא שיודעין בני המקום הנתינה מהשם שבמקום הכתיבה גרע טפי וזה ליתא דאדרבה כש"כ כשיודעין בו וגם (הדיוקים) [דבריו] קשיין אהדדי. יעויין בב"י ובאחרונים. ולפמ"ש א"ש דהנה וודאי מה"ת כשר בא' משני שמות ושפיר נקרא כריתות כיון דצריך לכתוב עמידות הסופר א"כ נקרא בשם זה. וגם שם מקום הנתינה לחוד כשר מה"ת כיון שבאמת נקרא כן במקום הגירושין ושפיר הוי כריתות ורק משום התקנה צריך לכתוב שניהם וצריך לכתוב שם הרגיל והמובהק מקודם ולהשני דמתקרי' כמבואר גבי שרה דמתקרי מרים [פ' השולח] והנה שם המובהק הוא מקום הנתינה שבא להתיר אשה כמבואר ברבינו אשר ז"ל. אך כ"ז כשידוע בשני מקומות שניהם אזי שם הנתינה הוא המובהק אבל באם אינם יודעים כלל בשני המקומות מוקמינן אדינא כיון דלא מצינן לתקן דאם יכתוב שם מקום הנתינה ויכלול שם מקום הכתיבה בוכל שום אכתי איכא לעז לבני מקום (הנתינה) [הכתיבה] דאם כתוב שם אחר וכתוב וכל שום פסול לכ"ע וא"כ אכתי איכא לעז. ואי דיחקרו ויתברר להו הדבר שבמקום (הכתיבה) [הנתינה] הי' לה שם אחר אשר אתחזיק בו א"כ א"צ וכ"ש. אבל אם בני מקום הנתינה יודעין מהשם שיש לה במקום הכתיבה אזי שפיר נקרא שם זה [של מקום הכתיבה] לעיקר כיון דגם להם ידוע שם של מקום הכתיבה ולבני המקום הכתיבה אין ידוע שמם של מקום הנתינה א"כ שם זה של מקום הכתיבה עיקר גם לבני מקום הנתינה ושפיר מתקיים תקנות ר"ג לכתוב עיקר השם ולכלול הטפל בוכל שום: