שו״ת דברי חיים – חלק א – קטע 26

תשובה הנה לתלות במה שמצאה על השערות שהיא מן הכנים לחוד בזה לא מלאני לבי להתיר כי אין זה ברור שרוב נקודות כאלו יבואו מזה וגם כי הס"ט ז"ל [בסי' ק"צ] שדא נרגא אהיתר זה הגם שכמה פעמים התרתי בזה למעשה וסמכתי על הגאון בשב יעקב ז"ל אך בנ"ד שרוב פעמים מרגשת ממש ומוצאת על העד מראות טהורות ובתוכם הנקודות הללו ולכן יש חשש דאורייתא ולא שייך ההיתר של הגאון הנ"ל דעיקר יסודו שם דהיכי דאיכא למתלי לא תלינן בהרגשת העד להחמיר ולומר דהוא הרגשה וע"ש בדבריו. אבל בנ"ד דהוא הרגשה ממש קשה להקל עי"ז אך הבדיקה לחוד מסתיי' להתיר כמבואר בנ"ב סי' מ"ח שמתיר בפירוש בלא שום מכה אולם האחרונים השיגו עליו כמבואר בתשו' הרב הגאון החסיד מהר"ח ז"ל [המובא בנ"ב סי' מ"ה] ובספר ח"ד זצ"ל [בסי' קצ"א] ולכן גם ע"ז לחוד אין לסמוך ובפרט הרואה בתשובה הנ"ל יראה שהוא זצ"ל עצמו לא רצה למעשה להקל בלא שום כאב ולכן נלע"ד דעכ"פ בשתיהן היינו דיש לתלות בהכינים וגם לאחר הבדיקה וודאי מותר לכ"ע כאשר אברר בעזה"י. ומתחלה נחקורה בדין הרגשה אם הוא מה"ת והנה הרמב"ם ז"ל והטור וש"ע והרשב"א ז"ל בתה"ק כתבו דמה"ת בעי דווקא הרגשה וכמעט לא מצינו חולק ע"ז דגם בדברי רש"י ז"ל יש לומר כן ומה שהביא הס"ט ראי' מהא דרש"י דף [נ"ב ב'] פירוש גבי לבשר שלש חלוקות וכו' מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל ופי' רש"י ז"ל דקמ"ל דחששא בעלמא היא ומביאה קרבן ואינו נאכל הרי דגם בלא הרגשה כלל טמאה והנה באמת אין מזה ראי' כלל דהנה הא וודאי כ"ע ס"ל דמה"ת אין כתם טמא כדאמר רע"ק [במתני' דף נ"ח ע"ב] דם ולא כתם ולכאורה יש להבין מאי חידש שמואל [בדף נ"ו ע"ב] דבעינן שתרגיש משום דכתיב בבשרה הא כבר שמעינן כן מרע"ק וגם מה הקשה הגמ' עליו יותר מעל רע"ק דמתני' וגם קשה לרש"י [בריש דף נ"ח ע"א] דפי' דלר"א לא איירי שמואל בהרגשה ומשמע לכאורה דלא בעינן הרגשה כלל א"כ מאי האי דמסיים שמואל במימרי' בדקה ק"ע וישבה עלי' טהורה משום דכתיב בבשרה עד שתרגיש וכבר האריכו הגאונים בש"י הרבה בזה וכמעט כל תשובות מלאי' בפלפולים ע"ז ומה שרצו לומר דטעמא דר"ע הוא דמה"ת טהורה הכתם משום דתלינן דמעלמא אתי. המעיין בסוגיא יראה דאינו סובל כלל פירוש זה דלמה לא נחוש מה"ת לכתם אם אין שום דבר לתלות בו ובהאשה מצויין דמים. ולכן נלע"ד לומר דהא לית מאן דפליג דצריכה האשה שתדע שיצא ממנה הדם היינו [היכי] שקנחה עצמה ומצאה או במי רגלים וכיוצא גם דלא הרגישה אך זאת עכ"פ צריכה שתדע שדם זה מגופה אבל אם לא יודעת זאת רק מכח הוכחה דמאין בא הדם אם לא ממנה עי"ז אינה טמאה מה"ת כמו לשמואל דבעי שתרגיש דווקא והגם שיודעת שיצא ממנה טהורה בלא הרגשה ה"נ לרע"ק טהורה גם אם יש הוכחה ברורה שיצא ממנה כ"ז שאינה יודעת שיצא מגופה אבל אם יודעת שיצא מגופה גם בלא הרגשה טמאה ודרש ר"ע זה מדם ולא כתם ומש"ה לא קשה על ר"ע מאשה שעשתה צרכי' כיון דהדם מגופה וגם במצאה בתוך אות יום הוא מגופה וגם בתחת הכר הי' הבדיקה בגופה וודאי משוך הוא מבדיקתה שבדקה בו ומש"ה א"ש כ"ז לר"ע אבל שמואל חידש לנו דגם אם בדקה ק"ע וישבה ומצאה דם דהוי כמו בדיקת העד דודאי מגופה היא ורק דטהורה משום דלא הרגישה בבשרה ע"ז שפיר מקשה הגמ' מאותו המשנה ובא ר"א וחידש דגם שמואל (ס"ל ד) אין כוונתו על הרגשת גופה ומקורה שנפתח ורק שתדע בבירור בבשרה שהדם יצא ממנה ולא כתם כדרשת רע"ק ממש ובישבה על קרקע עולם לא בדקה גופה והוי רק כתם וס"ל לשמואל (כר"נ) [וכו'] וממילא א"ש כל הקו' הנ"ל אך עכ"פ הרווחנו דגם לרש"י אליבא דר"א בעי עכ"פ שתדע שמגופה בא הדם כמו ע"י בדיקה וכדומה ולא ע"י כתם וא"כ קשה למה כתב רש"י ז"ל [בדף נ"ב הנ"ל] דמביאה קרבן ולא נאכל אע"כ ס"ל דשאני כתם כיון שכבר ראתה שני פעמים להצטרף לזיבה גדולה סגי בכתם ודו"ק כי זה ברור:

היוצא לנו מזה דגם לרש"י ז"ל עכ"פ בעי שתדע שהדם יוצא מגופה אולם לדינא קיי"ל כרוב הפוסקים דטהורה בלא הרגשה ממש ורק מהו זאת ההרגשה לפי הנראה דסתם הרגשה הוא שנפתח מקורה וכאשר הסכימו לזה כמה גדולים ובפרט הגאון מג"ש ז"ל בתשובותיו מביאו נטע שעשועים אך האחרונים התחכמו לומר די"ל גם הרגשת זיבת דבר לח מקרי הרגשה וכמה העלו בפלפולם הרבה והנה אני העני בדעת לא ידעתי ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בזה דהא וודאי כ"ע מודים דאם הרגישה זיבת דבר לח בפנים מבין השינים דלאו כלום [היא] דהתם אינו מטמא עד שיצא ואם הרגישה למטה ממש בסוף הפרוזדור ולא הרגישה בזיבת הדבר לח ביציאתו מבין השינים ודאי טהורה דהא כיון שביציאתו מן המקור לא נטמא דהי' בלא הרגשה הרגשה שאח"ז בתוך הפרוזדור הוי כמו שמרגשת על ידי' דבוודאי טהורה היא ולא נשאר לנו לומר בזיבת דבר לח [רק באם] שהרגישה ביציאתו מן המקור לחוץ שזב מבין השינים לחוץ וא"כ הרי זה פתיחת מקור ממש שכיון שמרגשת שיוצא מבפנים מבין השינים וזב לחוץ וע"כ שנפתח זה המקום דוודאי בין השיניים הוי כמקור עצמו ואם מרגשת שזב ממנה הרי שנפתח ואטו צריך לפתוח ברוחב ואיזה שיעור תתן להרגשה. אך באמת כ"ז אם היינו אומרים שהאשה מצמצמת המקום שמרגשת שזב בו אך [אנן] חיישינן שטעתה ודלמא אינה מרגשת רק למטה אך עכ"פ וודאי מספיקא הוי הרגשה דחזקת דם שבא בהרגשה בשלמא אם ידעה בבירור שלא הרגישה כלל אין לומר חזקה זו כמבואר בכל האחרונים אך בזיבת דבר לח וודאי יש לספק דלמא זב מלמעלה וא"כ ממילא הוי נפתח מקורה ועפי"ז לא קשה מאשה שעשתה צרכי' דע"כ מרגשת שזב דשאני התם דנהי דיודעת שזב מ"מ לא ידעה שנפתח מקורה דשמא בא ממקום מי רגלים וגם דר"מ חייש שהדור דם למקור מ"מ עכ"פ הרגשה ליכא דבמה שזב י"ל דהיא ממי רגלים דלפע"ד הסברא כך דאשה בעי מה"ת שתרגיש שנפתח מקורה ורק דאם מרגשת שזב מלמעלה לתוך פרוזדור וודאי נפתח מקורה אבל במי רגלים כיון שיוכל להיות שזה ממקום מי רגלים עכ"פ לא הרגישה ובפרט להס"ד דאינה טועה בההרגשה א"כ (אם) יודעת בבירור אם בא הדם מהמקור או לא דאם לא הרגישה שזב מהמקור טהורה גם שחזרו מי רגלים למקור והביא דם ואם הרגישה שבא מהמקור יושבת נמי טהורה וגם אם נימא דגם המקשן ידע זאת דאי אפשר לה לידע מהיכן זב הדם עכ"פ ליכא הרגשה בזיבה זו דהא לא ידעה שנפתח המקום דדלמא בא הזיבה ממי הרגלים ואנן בעינן הרגשה היינו דבר ברור אבל במצאה דם ע"י זיבת דבר לח וודאי הרי ידעה שנפתח המקור במה שהרגישה הדם יוצאת מחדר הפנימי בזיבתו וזה ברור למאד:

ועפי"ז יתיישב גם הא דדם הנמצא בפרוזדור מהלול ולפנים טמא וודאי מהלול ולחוץ ספק שהקשו דהאיך איירי אי הרגישה מהלול ולחוץ נמי טמא ואי בלא הרגישה מהלול ולפנים נמי (טמא) [טהור] ולפי מ"ש א"ש דזיבת דבר ע"כ הרגישה שנפתח המקור דהא זב מבפני' והיא הרגישה שזב מלמעלה אך באם יש לספק מן העליי' שוב אינו הרגשה כלל דמה שזב הוא מן העליי' וא"כ גם אם באמת הי' הדם מהמקור נמי טהור דהוא בלא הרגשה אך כיון דרוב דמים מהמקור וא"כ תיכף בהרגשתו יודעת שנפתח מקורה דהא רוב דמים יוצאים משם ושם נפתח לזיבת הדם אבל מהלול ולחוץ כיון שספק הוא אם הוא מהעליי' א"כ לא הוי הרגשה כלל אך לכאורה א"כ קשה למה טמאה מספק הי' להיות טהור לגמרי מה"ת אך באמת י"ל כיון דאם זב מהחדר תיכף משהרגישה בו (בריגשה) [תרגיש] שנפתח מקורה ורק דהיא אינה יודעת אם המקור נפתח או העלי' דבזה אינה מבחנת ממש והיינו דהיא הרגישה לפי דעתה שזב מהחדר ורק דאנו אמרי' בלול ולחוץ שטעתה: ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' א"ב ה"א] שכ' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מהפרוזדור חזקתו שבא בהרגשה כמו שבארנו שנתקשו הרבה בפירושו הגאונים שלפנינו ולפע"ד י"ל דהוצעתו כך הוא דאין האשה טמאה עד שתרגיש היינו פתיחת פי המקור לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם היינו הדם שהרגישה בזיבתו מצאתה לפנים מהפרוזדור (ש"מ) [ה"ז בחזקת שבא בהרגשה משום] דחזקה שבא מהמקור כמו שביארנו היינו דכבר ביאר שרוב דמים מהמקור וא"כ כיון שהרגישה שזב ממנה ממילא הרגישה בפתיחת מקורה שהרי הרגישה שזב ממנה דבר ורוב דמים זבים מהחדר א"כ הרי הרגישה בפתיחת המקור וזה לפע"ד ברור [בדברי] הרמב"ם דאם [כדברי] הגאונים בשב"י דהרמב"ם ז"ל מיירי ע"י בדיקת עד א"כ קשה להרמב"ם הא בגמ' לא אמרי' רק שאם הרגישה ממש יש לתלות בעד אבל לא איפכא ורק השב"י ז"ל הוא שהמציא סברא זו דאמרי' נמי איפכא אבל עכ"פ על הרמב"ם ז"ל קשה דידוע דאינו מחדש דבר מסברתו לחוד רק מעתיק דבר ברור מהש"ס גם קשה דנהי די"ל כן מ"מ אמאי חייבת בקרבן הא ספק הוא דלמא לא טעתה וא"כ לא הוי הרגשה ואי דחזקה שטעתה דחזקת דם בא בהרגשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל זאת בלא שום ראי' משום מקום. ואולי משום דסתמא קאמר הגמ' דם הנמצא בפרוזדור בלא שום הרגשה ש"מ דחזקת דם שבא בהרגשה. ולפי דברי אלה יתיישב דברי תוס' בב"ב [דף כ"ד] בהג"ה שכ' וז"ל. [ולמאי דהדר] בי' רבא (וכו') [וקשה לפ"ז מ"ט באמת הדר בי' רבא] אך לפמ"ש א"ש דהנה לפי פירוש הש"י ז"ל קשה מאי (פריך) [קאמר] רבא רוב ומצוי קאמרת הא הש"י ז"ל גופא כתב דזה אינו מצוי שתטעה אשה בזה דהרגשת מקור הוי הרגשה ממשות ולכן תלי' היכי דאיכא מידי לתלות. וא"כ לפ"ז שוב אינו מצוי דם המקור לצאת באופן הרגשה כזו ולא הוו רק רוב לחוד אך באמת י"ל דאיירי בהרגשה זיבת דבר לח וכמ"ש וא"כ הוי הרגשה ממש שנפתח המקור כנ"ל וע"ז אמר רבא שפיר דמר' חייא לחוד בלא ר' חנינא ה"א דאיירי בהרגישה זיבת דבר לח ולא הוי מוכח דרוב וקרוב אזלי' בתר רובא אבל לאחר שחידש (ר"ח) [ר' חנינא] שרוב וקרוב אזלי' בתר רוב שפיר ר"ח איירי בסתם שמצאה ע"י בדיקה בלא שום הרגשה וא"כ לא הוי מצוי כלל ודו"ק:

היוצא לנו מכל זה דבעינן לעולם פתיחת המקור ממש ורק בזיבת דבר לח הרי שהרגישה שנפתח מקורה להזיב ממנה וגם נתבאר מתוך דברינו דהרגשה היינו דבר ברור ואם יש מקום לטעות שוב אינו הרגשה ואך קאמר הגמ' לעולם דארגשה דלא כהש"י ז"ל דבאמת פשטות משמעות הסוגי' מורה כן דאשה צריכה הרגשה ברורה ואם אין דבר ברור א"כ לא הרגישה. ועפי"ז נ"ל לפי"ז באם אשה מרגשת ורואה מיני מראות טהורות ובתוכם מיני דמים ויש לתלות הדמים באיזה דבר י"ל דשוב אינו מה"ת כלל דגם אם באו הדמים מהמקור מ"מ אינו בא בהרגשה דהרגשה היא ממראות טהורות והדמים יוכל להיות שבא מאיזה מקום אחר וא"כ אין הרגשה בזה הדם שבא מהמקור והתורה הקפידה שתרגיש בוודאי בהדם. והנה בתשובת ב"י מביאו הש"י ז"ל רוצה לחדש דתלי' הרגשה במראות טהורות ולא הוי הרגשה גם [אם] הי' הדם בתוך המראות ובאמת זה לפלא דמבואר בהדיא גבי המפלת כמין חתי' ובתוכו דם טמאה גם שהרגשה הוא מהחתי' וכן השיג עליו בספר נטע שעשועים אולם לדברינו א"ש דכיון דיש לתלות הדם באיזה דבר אחר שוב גם אם בא מהמקור לא הוי הרגשה דהא לא הרגישה בזה הדם די"ל דלא בא כלל מהמקור וא"כ לפי"ז שוב הוי רק מדרבנן ותלינן במאי דנוכל לתלות ולפי"ז בנ"ד נהי דהיא מרגשת כיון שבא מראות טהורות בהרגשה שפיר שוב נוכל לתלות בהכינים וכנ"ל ואך באמת גם אם נימא דלא תלי' בזה לחוד עכ"פ הלא לאחר הבדיקה שמבואר בסי' קצ"א הרי נראה בהדיא דאין הדם מהמקור ודם הצדדים טהור ומה שכתב הח"ד ז"ל בסי' קצ"א סק"ח להביא ראי' מהא דמוך דאגב (דוחקי') [זיעה] מכווץ כוויץ לא ידעתי הלא ודאי שם איירי שמצאה דם על המוך דאל"כ מאי קאמר נמי מכוויץ כוויץ הרי חזינן שכוויץ וגם [מהא דמקשה] מוך דחוק מא"ל וצ"ע שם דבריו ועכ"פ נראה מזאת הבדיקה שאינו מהמקור הגם שבש"ך ז"ל מבואר שאינו בדיקה יפה וגם באמת משמע כן מהרמ"א וכל לשון של מהרי"ו ומהרי"ל ז"ל מורה כן דאין הבדיקה יפה דלא כמו שהשיא הגאון הנ"ב ז"ל דעתם אך עכ"פ באם יש מקום לתלות הוא ממש דין דמהרא"י ז"ל שמביאו בש"ע סי' קפ"ז באם מצאה דם באיזה מקום דתלינן במאי דאיכא למתלי ולכן נ"ל דאשה זו תבדוק בדיקה הנ"ל ואם לא תמצא על המוך ולמטה תמצא טהורה היא אך לכאורה לפי הנראה צריכה להיות המוך דחיקא אצלה כל שבעה נקיים וכמבואר בנ"ב שאלה [מ"ג] אולם לפי הנראה בשאלה (י"ח) [מ"ח] משמע דא"צ לזה דהוי כמו מכה ידועה ולא צריכה רק הפסק טהרה אך לכאורה בנ"ד כיון דהאשה מרגשת שזב ממנה דבר לפעמים ואז צריכה בדיקה וא"כ אם לא תהי' המוך אתה גם אז אם תבדוק תהי' טמאה דע"י [הרגשה] אין תולין דאדרבה תלינן בהרגשה וכן כתב הח"ד ז"ל [בסי' ק"צ ס"ק ל"ז] ומביא ראי' דאל"כ למה לא משני הגמ' לעולם דארגשה ומצאה מראות טהורות דתלינן ההרגשה בזה. א"ו דבכה"ג גם עגול טמא יעו"ש ואשתומם למאוד ומה התם דבאמת ארגשה אמרינן דטעתה והוא הרגשת עד ותלינן בדם מאכולת אם עגול וכאן שהרגישה בוודאי מהמראות דכן דרכן לצאת ג"כ ע"י הרגשה למה לא נתלי אם יש דבר לתלות וזה ודאי דבר שאין הדעת סובלו וכבר מבואר בס' ס"ט להתיר כיוצא בזה ובאמת גם בגוף הרגשה אם הוא מה"ת גם שהש"ע פסק כן אך באמת לפי מאי דמביאי' הראשונים דברי הר"ח (בר"פ) גבי שלא יהא לבו ניקפו [בנדה דף י"ב] פירוש הר"ח [ע' ברמב"ן בחי' שם] דיחוש דלמא נאבד הטיפה כיון שוודאי הרגישה דלולא זאת לא הי' בודקת יעו"ש ואם כדברי מהרא"י דהרגשה דאו' איך יחשוד אותה הבעל ששמשתו נדה א"ו שזה אינו דמדינא אם לא מצאה טהורה רק הבעל יחוש לעצמו ויפרוש והראיות שהביא מהרא"י ז"ל השיגו אותו הד"מ [בסי' קפ"ח] ורד"ך ז"ל ומה שכ' הס"ט להביא ראי' דא"כ למה לא מוקי ההוא דספק על בשרה בארגשה ז"א דזה לא כתם מקרי וגם בח"ד ז"ל [בסי' ק"צ ס"ק ג'] כתב דראייתו מהא דטמאה וודאי ווסת אינו רק ספק אך גם זה אינו ראי' דשאני התם כיון דהשתא ראתה בלא הרגשה ומקודם (ראתה בהרגשה) [הרגישה] ש"מ שהי' הדם מקודם דאל"כ האיך ראתה עתה בלא הרגשה ולכך הוצרך לתרץ דטעתה וסברה הרגשת וכו':

ועפי"ז יתיישב מה דמקשה בנ"ש [תשו' כ"א] ז"ל דמאי קאמר הגמ' לענין טהרות כל דלגבי בעלה בחטאת טהרותי' טמאות ולגבי בעלה בא"ת טהרותי' תלויין וכו' וקשה היכי איירי אי ע"י הרגשה א"ה לאח"ז נמי טמא וכקו' הגמ' וע"ז לא שייך לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש ולפמ"ש א"ש די"ל לעולם דארגשה ואי (דאל"כ) [דא"כ] לאח"ז נמי זה ליתא דהא בתר דחדית לן הגמ' סברא דטעתה י"ל דאין הרגשה מה"ת ראי' כלל ועיקר קו' הגמ' הי' דהרי עכשיו ראתה בלא הרגשה א"כ למאי דמתרץ דהרגשת עד טועה היא בו א"כ אין בהרגשתה הראשוני' ראי' [א"ה דהרי הראי' של עכשיו י"ל כאמת דהי' ע"י הרגשה ורק דסברה דהרגשת עד היא] הלכך לאח"ז טהורה:

היוצא לנו מכ"ז נהי דאין לזוז מפסק הש"ע דהרגשה לחוד הוי מה"ת מ"מ ודאי לאו כ"ע מודים בו וגם הרמב"ם ז"ל כתב אין האשה טמאה עד שתרגיש ותראה ויצא הדם מבשרה הרי דבהרגשה אינה טמאה מה"ת וא"כ עכ"פ באם [יש] לתלות ההרגשה במראות הטהורות וודאי תלי' הכתמים בהכינים ולכן מותרת בלא מוך רק בעת הפסק טהרה וז"נ (ה"א) אך יראתי לעשות בזה מעשה עכ"פ בזה אומר אני בבירור באם יהי' המוך אתה תמיד טהורה היא לכ"ע דהוא ממש דין דמהרי"א ז"ל מובא בסי' קפ"ז ס' י"א באם אינה מוצאת רק במקום אחד ולכן תלי' במכה גם שא"י אם מוציא דם כן נמי הכא הוי כמו מכה שא"מ דם דבוודאי תולין שלא בשעת ווסת גם בלא"ה כתבו הפוסקים דזה דבר שאינו מצוי שיוציא המקור טיפין כאלה ולא קשה מחומרת ב"י לפע"ד דבאם מוצאת רק הטפה לחוד [שייך חומרת בנות ישראל] אבל שהמקור יוציא הרבה דם דרך טיפין זה לא [מצוי] ויעויין ברשב"א גבי המפלת כמין עפר שאין דרך הדם להיות כן ודברי הרשב"א הללו נשמט מז' הח"צ ז"ל שלא הי' בימיו בדפוס כי שם מבואר הפשט בגמ': סימן לח לה"ה הרבנים המופלגים דיינים מומחים שלימים כ"א לפי מעלתו תרב גדולתו נ"י.

הנה זה לא כביר אשר באתי לביתי ומצאתי מכתבים בדבר שאלה אחת. והנה אף שאני טרוד כעת בענינים שונים אעפי"כ לא מנעתי לעיין בזה כי דבר מצוה גדולה היא להתיר אשה לבעלה. ולכן אחזתי בקצרה מה שחנני ד' וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הנה בגוף הדין הי' הדבר פשוט להתיר אם לא נימוחו השערות. ואף שנחלקים לחלקים דקים מ"מ כ"ז שלא נימוחו לדם ממש הוי ברי' בפני עצמה דכן משמע מלשון הש"ס והפוסקים דדוקא נימוחו ממש בעינן וכן נראה להדי' מדברי התוס' בפרק המפלת [דף כ"ב ע"ב] ד"ה אם נימוחו שהקשו וז"ל. וא"ת והא לא מקרי יבש דהא (תנן) [הנך דתנן] בפ' דם הנדה דמטמאים לחים ואין מטמאים יבשים כו' ותנא התם דאם יכולין לחזור לכמות שהי' מטמאים כדאמר התם עכ"ל. ואם איתא דאף אם נחלקים לחלקים דקים נימוחו מיקרי מאי קשה להו הא התם תנא דווקא אם חזרו לכמות שהי' מטמאים אבל אם לא חזרו לכמות שהי' טהור התם דבהדי' תנן שם אם חזרו לכמות שהי' ואם לא חזרו לכמות שהי' ממש טהורים התם. אבל הכא טמא אף אם נחלקים לחלקים דקים ואף שלא חזרו לכמות שהי' אלא וודאי ס"ל להתוס' ז"ל בפשיטות דגם הכא אם נחלקים לחלקים דקים טהורים ובעי נימוחו ממש. ומש"ה הקשו שפיר וק"ל. וא"כ לפ"ז בנ"ד האשה טהורה כיון דע"י מיעוך בצפורן אינם נימוחים א"כ הוי ברי' בפ"ע. אך יש קצת לפקפק דהנה בט"ז ז"ל סי' קפ"ח ס"ק ז' כתב וז"ל כיון דאיכא דם עם השערות אמרינן גם השערות דם הם ע"ש א"כ משמע מדבריו דכל היכא דאיכא הוכחה שבא מהמקור איזה דבר אמרינן דגם השערות מהמקור ולא מהמכה. וא"כ ה"נ כיון דגם מראות טהורות מהמקור באות כמבואר בתשו' רמ"א ז"ל [סי' צ"ו] א"כ תלינן נמי שהשערות ג"כ מהמקור ולא ברי' בפ"ע רק הם דם קפוי דהרי חזינן דעת הט"ז ז"ל דדוקא היכא שמצאה השערות לחוד אז אמרי' שמהמכה הם. אבל אם מצאה דם עמהם אף שמשום הדם לחוד הוה טהורה דאין דרך ראי' בכך מ"מ טמאה דאמרינן דגם השערות הם דם. וה"נ בנ"ד כיון דחזינן דהמקור הוציא מיני דמים טהורים גם השערות הם מין דם טמא רק אח"כ נקפה. אך באמת דברי הט"ז תמוהים מאוד דהא מקור דין זה של המחבר ז"ל דאם יש עמהם דם טמאה הוא מהרשב"א ז"ל ומביאו המ"מ ז"ל בהלכות איסורי ביאה [פ"ה הל' י"ד] וכתב עליו וזה פשוט דהאשה טמאה בכל שהוא עכ"ל. הרי להדי' דלא כט"ז ז"ל רק דס"ל דבאמת השערות המה ברי' בפני עצמו ואפ"ה טמאה משום הדם שמטמא בכ"ש וכן כתב להדי' הרשב"א בחידושיו וז"ל עפ"י הרוב באים אותן הבריות ממכה אף שנימוחו ורק לחוש מיהא בעי. ולראות אם נימוחו שמא מהמקור באים. אבל אם לא נימוחו וודאי מהמכה הם עכ"ל. וא"כ הרי להדי' דא"א לבא כעין זה מהמקור אם לא נימוחו ולא כט"ז ז"ל. אחר זה ראיתי בס' סדרי טהרה וכמדומה לי שהקשה כן והניח דברי הט"ז הנ"ל בצ"ע. אמנם לכאורה נראה לי ראי' לדברי הט"ז דע"כ מוכרח לומר כן דאם יש איזה הוכחה שבא מהמקור דם אזי לא תלינן בהמכה דאל"כ קשה דלפי מה דס"ל להרשב"א ז"ל דהיכי דאיכא מכה אף שאין אנו יודעים שמכתה מוציאה דם תולה במכתה א"כ אמאי כתב הרשב"א ז"ל וטמאה משום הדם אם נמצא עם השערות אמאי לא נימא כיון דע"כ מכה אית לה שממנה באים השערות גם הדם ממכה בא אלא וודאי כסברת הט"ז ז"ל דאי איכא דם עמהם אז גם השערות לא תלינן בהמכה. והנה ראיתי בתשו' אחרונים שהרגישו בזה ותירצו כיון דהמכה מפלת כמין שערות נתרפא המכה ומסתמא אינה מוציאה דם. ומש"ה אינה תולה במכתה ועיין בתשו' שב יעקב ז"ל אבל באמת זה דוחק גדול דנהי דהתחיל להתרפאות המכה מ"מ אפשר לה [להתגלע וכמו דאיתא במשנה נ"ח ע"ב] ה"נ הוה לן לתלות במכה. ותו קשה דמבואר ברמ"א ז"ל [שם] דבעי שלא ימוח שום אחד מהם. דאם נימוח אחד מהם טמאה משום זה שנימוח. וע"ז וודאי קשה דהא לפי דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו דאי לא נימוח אי אפשר כלל לבא כי אם מהמכה ואף אם נימוחו רוב פעמים מהמכה באים. וא"כ אם קצתם נימוח וקצתם לא נימוחו דחזינן שיש לה מכה שמפלת המין הזה הוה לן לתלות גם זה בהמכה. אמנם נ"ל לתרץ כל זה בשום לב עוד לתרץ דברי הרשב"א בת"ה שכתב וז"ל בשער הכתמים בסופו השני ביש לה מכה במקור כיצד תנא בפרק כל היד הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה וכו' וקי"ל כאוקמתא דרבא דווסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפי' בשעת תשמיש אפי' הגיע שעת ווסתה טהורה וכו' מסתברא דאפי' אינה מרגשת ממש הדם שותת ויורד מהמכה חדא דאין עיני' במכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת וכו' עכ"ל. ולפי המובן משמע דלא בעינן לידע שמכה מוציאה דם ותמה ע"ז זקני הח"ץ ז"ל [בסי' מ"ו] מדברי הגמ' [דף נ"ח ע"ב] דאיתא שם מעשה באשה אחת שבאה לפני ר"ע והביאה כתם ואמר לה שמא אית לך מכה וכו' עד שמא יכולה להגלע ולהוציא דם וראה תלמידיו מסתכלין אמר להם דם כתיב בתורה ולא כתם. אלמא דאי הוי דם ממש דטמא מהתורה לא הי' תולה מספק ולא כהרשב"א ז"ל ולכן פירש הוא ז"ל דברי הרשב"א דכוונתו דלעולם בעינן [שתדע] שהמכה מוציאה דם רק דבא(ו) לאפוקי דלא נימא דבעינן לידע דווקא שהדם הזה מהמכה שותת. וכן פירש הש"ך ז"ל [בסי' קפ"ז ס"ק י"ד] דברי הרשב"א ז"ל ותמהו ע"ז כל האחרונים והאריכו בטענותיהם חדא דמאי מהני בזה בדיקת שפופרת דעדיין מנא ידעה שהדם בשעת ראי' הי' מהמכה דילמא אז הי' מהמקור. עוד הקשה בס' נ"ב [מה"ק מ"א] על הרשב"א ז"ל גופי' דא"כ אשה זו לעולם תהי' טהורה כיון דידעה שיש לה מכה ואמאי הלא פשוט וברור שרואה גם דם נדה כדרך כל הנשים כמו כן פתוח המקור כמו המכה והיאך ס"ד לטהרה תמיד דפשט דברי הרשב"א ז"ל מורים דמטהרים תמיד אפי' בשעת ווסתה. וזה דבר פלא לפיכך פירש הוא ז"ל דאיירי באינה מרגשת אם מהמקור או (מהמכה) [מהצדדין] וטהורה משום ס"ס דילמא מהצדדין ודילמא מהמכה שבמקור ובזה מתורץ כל קושיותיו. אבל באמת א"א לפרש כן דברי הרשב"א ז"ל חדא דהלא הרשב"א ז"ל ס"ל דס"ס דיכולה להתברר צריך לברר דווקא א"כ ה"נ יכולה לברר ע"י בדיקת שפופרת אם המכה מוציאה דם ואולי יתברר שהמכה אינה מוציאה דם כלל תו קשה לי דהא בהרשב"א משמע שהאשה זו רואה תמיד בלי הפסק כמו שכתב שם וז"ל אבל הכא א"א דא"כ לעולם תהי' אסורה משמע דאשה זו רואה תמיד וא"כ נהי דבשעת ראי' נוכל לומר דתולין במכה משום ס"ס אבל מ"מ האיך תטהר אשה זו אם תראה שום פעם בהרגשה מהמקור דטמאה לשיטת הנ"ב הנ"ל דאז בחזקת טומאה עומדת ולא אמרינן ס"ס במקום חזקה כי האי וכ"כ הנ"ב ז"ל גופא באותה תשובה דבשעת נדתה אינה תולה במכתה אף בס"ס משום דאיכא חזקה נגדה וא"כ תהא צריכה בדיקה ע"כ לראות אם הדם יוצא מהמכה או לא א"כ הדרא קושית הרשב"א לדוכתי' דמ"ש אשה זו מאשה דעלמא ואי דא"כ תהי' טמאה לעולם ז"א דהא סוף סוף תהי' בעי בדיקה בשעת ראי' ע"י הרגשה לכן י"ל דדברי הרשב"א ז"ל א"ש דלעולם הפירוש בדברי הרשב"א ז"ל כדברי הש"ך והח"ץ ז"ל דהא ידעינן שהמכה מוציאה דם רק הרשב"א בא להוכיח שאצ"ל שתדע שדם זה מהמכה ולא קשה מה שהקשו האחרונים האיך נוכל לידע זה [ע"י שפופרת] שמא מהמקור בא מעיקרא זה ליתא דעכ"פ אפשר שיהי' משונה דם המכה לחודי' מדם שראתה ואז נדע דגם דם המקור נתערב בתוך דם המכה כמ"ש התוס' [די"ו א' ד"ה ומר סבר] ולזה בא לומר דלא בעינן בדיקה זו משום דהא דתולין במכה שמוציאה דם היא ס"ס היינו דלפי מה דמבואר בתשו' שב יעקב דהיכא דראתה דם בתוך מראה לבינה אף שהרגישה אמרינן שההרגשה באה ממראות הטהורות וטהורה מ"ה עכ"פ ספק הוא יעו"ש. וא"כ הכא באשה זו שיודעת שמכתה מוציאה דם רק שמסתפקת דילמא דם המקור מעורב בו וא"כ איכא שפיר ס"ם חדא דילמא לא הי' כאן כלל דם המקור ואף אם הי' מעורב דלמא לא הרגישה וההרגשה הי' מדם המכה וא"כ איכא ס"ס לטהרה מהתורה א' דלמא ליכא דם מהמקור כלל ואם תמצא לומר הי' דלמא לא הרגישה הדם מהמקור וטהורה מהתורה ואף שמדרבנן טמאה בלי שום הרגשה מ"מ מדרבנן סגי בחד ספק וכעין זה מבואר בש"ך ביו"ד וכל האחרונים ולא קשה קושי' הנ"ב דהיאך תהי' טהורה לעולם דז"א דהא גזרת הכתוב דהאשה אינה טמאה רק אם הרגישה אבל בלא הרגשה אף אם תזוב ממנה כל ימי' תהי' טהורה מ"ה וא"כ הכא דליכא הרגשה בבירור מאי תימה היא דמטהרין אותה תמיד ולא קשה נמי דהא הרשב"א ז"ל ס"ל דבעי בדיקה היכא דיכולים לברר אף בס"ס דזה ליתא דכבר כתב הנ"ב ז"ל דהרשב"א ז"ל גופי' מודה היכא שאין יכולים לברר שני ספיקות היינו דאף אם יבורר אכתי ישאר הדבר בספק אחד אין צריכין לברר כדי להחמיר מספק ע"ש. וא"כ ה"נ נהי דיבורר אם הדם מהמקור מעורב בו מ"מ הספק השני אם הרגישה הדם הזה מהמקור לא יבורר דהא המכה מוציאה תמיד דם וא"כ לפ"ז אפשר לומר דלדידן דס"ל [בסי' ק"י ס"ט] בשעת הדחק דלא כהרשב"א וסמכינן על הספק ספיקא אף שיכולים לברר שפיר סמכינן אמכה דלא ידעינן אם מוציאה דם ומטעם ס"ס הנ"ל ספק אם יש דם מהמקור את"ל דאיתא שמא לא הרגישה [ואין להקשות דאיכא ס"ס להחמיר דהתם ספק חד הוא משא"כ להקל] אבל להרשב"א ז"ל גופא צריך בדיקה דהא יוכל לברר דלמא אין המכה מוציאה דם כלל ומש"ה בעינן לידע שמכתה מוציאה דם. אבל לדידן שפיר סמכינן אס"ס ולא צריך בדיקה דהא איכא ס"ס כנ"ל דלמא אין כאן דם במקור ואת"ל דאיתא שמא לא הרגישה ולא קשה קושי' הח"צ ז"ל הנ"ל מר"ע ויהא כל עיקר שתולין כאן להקל היא משום ס"ס דילמא בא שלא בהרגשה וטהורה מהתורה אבל אם נימא דגם מהתורה לא בעי הרגשה א"כ ליכא כאן ס"ס הילכך שפיר קאמר ר"ע דם כתיב בתורה ולא כתם היינו דבעינן הרגשה כמו שפירשו כל האחרונים. אך לכאורה כ"ז אינו דהא לפי מה דכתב הרמב"ם ז"ל [בפ"ט מה' א"ב] דחזקת דם שבא מהמקור שבא בהרגשה א"כ ליכא כאן ס"ס דהא וודאי בא בהרגשה מטעם חזקה הנ"ל. ועכ"פ הוי ס"ס נגד חזקה וס"ל להרשב"א ז"ל דלא אמרינן ס"ס במקום חזקה אך י"ל דהא סברת הרמב"ם ז"ל הוא כיון שהדם בא ממקור מסתמא הרגישה בשעה שיוצא מהמקור ונפתח מקורה לזוב דם וא"כ הכא דגם דם המכה בא מהמקור וכמו כן גם עליו נאמר חזקה הנ"ל בשעה שיוצא מהמקור לחוץ הרגישה וא"כ אכתי איכא ספיקא דלמא הי' ההרגשה רק מדם המכה ועם דם המכה נתערב דם נדתה לצאת בלי שום הרגשה מדם הנדה וכמו שכתב השב יעקב ז"ל דבמוצאה דם בתוך מראות לבינות די"ל דההרגשה הי' ממראות לבינות ונתערב עמו דם נדה בלי שום הרגשה כלל וא"ש דברי הנ"ל וא"כ לפ"ז לא קשה מה שהקשיתי לעיל דאמאי (לא בעי) [בעי לא] נימוחו כולן וגם אם יש עמם דם [אמאי] טמאים ואמאי לא תלינן במכה ולפמ"ש א"ש דהא דתלינן במכה היא משום ס"ס ספק שמא אין כאן דם מהמקור ואת"ל דאיתא שמא לא הרגישה ואף דאיכא חזקה שבא בהרגשה דם המקור מ"מ דם המכה שבמקור נמי באה בהרגשה וכו' וא"כ כאן דאותן שערות שלא נימוחו אינם דם וא"כ אינם באים בהרגשה והדם חזקה שבאה בהרגשה וא"כ ליכא ס"ס דהא חזקה שבא בהרגשה דם המקור וז"ב וא"כ לפי מה שהוכחנו דלא כט"ז ז"ל אשה זו טהורה כיון שלא נימוחו השערות. תו נראה לי דאותן המראות לבינות הם כמין ליחה ונראין הדברים שאינם באים מהמקור וא"כ הי' מקום לטהר אף אם היו נימוחו השערות כמבואר בתשו' שב יעקב. אך כיון שלא נשאלתי ע"ז לא אוכל להאריך בזה כי הדברים ארוכים מאד בתשו' האחרונים וא"כ כה משפטה של אשה זו שאחר שתפסוק לראות הליחה המעורבת לובן ואודם תתחיל לספור שבעה נקיים ואותן השערות אין צריכים שום בדיקה אם נבדקו שלשה פעמים זולת בשעת ווסתה צריכה בדיקה כמבואר דבר זה ברמ"א והאחרונים ותו לא מידי ונא מאוד שתעיינו היטב בדברי ואם תסכימו עמי אזי תראו להציע דברי אלה לפני חד מהמורים המפורסמים כדי דלימטא שיבא וכו' הכ"ד: סימן לט לידידי הרב המופלג החסיד כש"ת מ' עוזר נ"י אבד"ק יעדלאוו.