חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 80

אלא דצ"ע על הטור, דהרי איהו גופי' פסק בסי' תי"ב דנתקל לאו פושע, ולא חילק שם כלל בין מקום מדרון לדרך ישרה, ואיך פסק הכא דבדרך ישרה הויא פשיעה וחייב, וצ"ע. ונראה לומר ופשוט, דהא דפסק דבדרך ישרה חייב, לאו משום דהוי פושע גמור, אלא משום דאדם מועד לעולם אפילו באונס, ועל כן גם נתקל חייב, אף דלא הוי פושע. וא"כ לא שייך זאת אלא באדם המזיק, משא"כ בבור ושאר נזקין, דגבייהו ליתא להך דינא דשוגג ואונס, שפיר אמרינן דכיון דנתקל לאו פושע הוא פטור. ואע"ג דאיירינן הכא לענין עשיית המזיק מה שעשה האדם, מ"מ גם ע"ז ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, וכמבואר בב"ק דף ס' דהיכא דנתלבתה על ידו ברוח שאינה מצוי' פטור על האש, והרי להדיא מבואר לעיל בדף כ"ז דאדם מועד לעולם וחייב אפילו בנפל ברוח שאינה מצויה, הרי להדיא דגם על עשיית המזיק שעושה האדם ג"כ ליתא להך דינא דאדם מועד לעולם, ועל כן שפיר פטור בנתקל משום בור, משום הך טעמא דנתקל לאו פושע הוא. אלא דקשה מהא דאיתא בטור סי' תי"ג בשני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון דאם לא היה להראשון פנאי לעמוד או להזהיר פטור משום דנתקל לאו פושע, ולא מחלק בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה יהא חייב, כדמחלק הכא במעביר חבית, וצ"ע.

אכן עיין שם בטור שהביא מחלוקת הראשונים, היכא דהיה לו פנאי לעמוד ולהזהיר, דאז הרי הראשון חייב, אם חיובו הוא משום אדם המזיק או משום בור, וא"כ לפי דעת הראשונים דחיובו משום בור ניחא מה דלא חילק הטור אליבייהו בין מקום מדרון לדרך ישרה, וכמו שכתבנו לעיל דלענין חיוב בור דליכא בי' הך דינא דאדם מועד לעולם גם הטור מודה דפטור, אכן לפ"ד הראשונים שהביא הטור דחיובו משום אדם המזיק, א"כ הרי צ"ע מה דלא חילק הטור אליבייהו בין מקום מדרון לדרך ישרה, דבדרך ישרה היה לו להתחייב משום הך דינא דאדם מועד לעולם, וגם דהרי הא דס"ל להנך ראשונים דחיובו משום בור, הא הוי משום דס"ל נתקל לאו פושע הוא, ואין לחייבו על עצם הנפילה משום אדם המזיק, ועל חיובו משום שהיה לו לעמוד בזה הוא דס"ל דחיובו משום בור, אבל הא מיהא דאם נוכל לחייבו על עצם הנפילה בזה לכו"ע יתחייב משום אדם המזיק, וא"כ הרי עוד יותר קשה לפ"ז דליתחייב בדרך ישרה על עצם הנפילה גופה משום אדם המזיק, ומדינא דאדם מועד לעולם, וגם דליתחייב גם בלא הי' לו פנאי לעמוד או להזהיר על עצם הנפילה גופה, וצ"ע. והנראה לומר, לפ"מ דאיתא בב"ק דף מ"ח דשניהם ברשות אם הוזקו זב"ז פטורין, ואם הזיקו זא"ז חייבין, ולא מיחייבי בהוזקו אלא בשהיו שלא ברשות. והנה בהך דינא דברשות ושלא ברשות הרי לא מצינו כלל דאחרי דאדם מועד לעולם לכן גם באונס יחשב שלא ברשות, ופשוט דדוקא היכא דהנזק מזומן ברוח מצויה אז מקרי שלא ברשות, משא"כ היכא דברוח מצויה אין הנזק מזומן הוי ברשות.

ולפ"ז הרי ניחא שפיר מה דראשון פטור בנזקי שני משום דנתקל לאו פושע הוא, ולא איכפת לן מה דהוי אדם המזיק, דחייב על אונס, דבאמת הרי הוי התם הוזקו זב"ז, דהרי השני הוזק בהראשון, ולא נוכל לחייבו אלא משום דהראשון היה שלא ברשות, וכיון דלענין שיהיה ברשות בעינן רק שלא יהא פושע, וא"כ כיון דנתקל לאו פושע הוא, א"כ הו"ל ברשות דפטור, משא"כ במעביר חבית ממקום למקום, דהתם הוי הזיקו זא"ז, ובאדם המזיק הרי קי"ל דגם באונס חייב, ועל כן שפיר כתב הטור דבדרך ישרה חייב, דאף דנתקל לאו פושע, מ"מ הרי הוא אדם המזיק, וכמש"כ. והנה הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל ומזיק הל"ג פסק דשניהם ברשות פטורים גם בהזיקו זא"ז, והרי כיון דהעביר החבית ברשות הבעלים, א"כ הא הוי כשניהם ברשות דפטורין אם הזיקו זא"ז, ושוה ממש להך דשני קדרין דלכו"ע פטור שם בלא היה לו פנאי לעמוד ולהזהיר, גם בדרך ישרה, וכדהבאנו מדברי הטור, וממילא דה"ה הכא גבי מעביר חבית ממקום למקום גם כן פטור בכל גווני, כיון דאליבי' ליכא החילוק בין הוזקו זב"ז להזיקו זא"ז, וזהו שפסק דבכל גווני פטור, משום דלטעמי' אזיל, וכש"נ.

הלכות מלוה ולוה פ"ה הל"ג ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לנכרי ה"ז רבית קצוצה אפילו העמידו אצל הנכרי עד שיטול הנכרי מעותיו ויחזור ויתנם ביד ישראל האחר, נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל ה"ז מותר ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן הנכרי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה עכ"ל, ובמ"מ שם ז"ל ומ"מ מ"ש שהוא רבית קצוצה אע"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואמרו דדוקא לכתחלה הוא דאסור וכו' דלא עדיף מאבק רבית שהרי מד"ת אין שליחות לנכרי כלל עכ"ל, וביאור דבריו, דהנה בב"מ דף ע"א ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל כיצד ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי וכו' אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי וכו' מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות ננכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא אר"ה בר מנוח משמי' דר"א ברי' דר"א הב"ע כגון דאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר א"ה מאי למימרא אלא אר"פ כגון שנטל ונתן ביד וכו' מהו דתימא נכרי גופי' כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל, ע"כ הסוגיא, וזהו שפסק הרמב"ם ברישא במלוה נכרי ולוה ישראל דרק בנטל הנכרי ונתן ביד הוא דמותר אבל בלא"ה אסור אף בהעמידו אצל הנכרי ומשום דאין שליחות לנכרי וכהסוגיא, אלא דבהסוגיא הרי מבואר דהא דבסיפא אסור כי העמידו אצל ישראל הוא זה משום דלחומרא, ופירש"י שם דהוא זה חומרא בעלמא מדרבנן, דמד"ת אין שליחות לנכרי, והוי בכלל הלואת נכרי כל זמן שלא נטל הישראל מיד ישראל, ורק מדרבנן הוא דאסור, וכ"ה מוכרח, דהרי מדאורייתא ליכא נפקותא בין לקולא בין לחומרא, וזהו שהקשה המ"מ על הרמב"ם שפסק דהויא רבית קצוצה, והא מאחר דאין שליחות לנכרי א"כ כל איסורו רק מדרבנן.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דבסיפא מטעמא אחרינא הוא דקאתי עלה, דכיון דנתן הנכרי מעותיו על דעת ישראל א"כ הוי הישראל ערב בהלואה זו של הנכרי כיון דעל פיו נתן, וממילא דחשיב מלוה של ישראל שני הלוה, ומקרי זה הלואת ישראל ג"כ, וכדאיתא בסוגיא שם וכיון דדיני' דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, הרי להדיא דבישראל שלוה מן הנכרי וישראל שני ערב להנכרי דינו מיתלא תלי, דאם אין הנכרי יכול לתבוע מן הערב תחלה הויא רק הלואת נכרי, ואם יכול לתבוע את ישראל השני הערב תחלה חשיבא גם הלואת ישראל, ומשום דהערב חשוב ג"כ מלוה של ישראל הלוה, וגם מבואר בזו הסוגיא דע"ז מועיל הא דבדיניהם יכול לתבוע את הערב תחלה להחשב הלואת ישראל, וא"כ ה"נ דכוותה, כיון דהמלוה נכרי יכול לתבוע בדיניהם את ישראל הערב תחלה ממילא דאית כאן הלואת ישראל ורבית ישראל והויא רבית קצוצה. וי"ל עוד, דהכא דנתן הנכרי מדעת ישראל והעמידו אצל ישראל ונתן מדעתו באמת דינו כקבלן, וא"כ גם בדיני ישראל יכול לתבוע את הישראל תחלה, וגם בלא דיניהם כיון דהישראל הוי ערב קבלן חשיב כמלוה לגבי ישראל הלוה, וזהו שפסק הרמב"ם דהויא רבית קצוצה, כיון דיש כאן הלואת ישראל. וכ"ה להדיא לשון הרמב"ם שכתב וז"ל הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה עכ"ל, והיינו כמש"כ, דכיון דנתן מדעת ישראל ונעשה הישראל ערב קבלן להנכרי על מעותיו, ממילא דיש כאן הלואת ישראל, והויא רבית קצוצה מדאורייתא.

והא דקאמר בגמ' בשלמא סיפא לחומרא, היינו משום דנהי דהישראל השני חשוב ערב קבלן בהלואה זו, וזהו דמהני לאשוויי' מלוה לגבי ישראל הלוה, ויש כאן הלואת ישראל, אבל מ"מ הא ודאי דלא פקע שם מלוה גם מהנכרי המלוה שהלוהו, וא"כ הא יש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל, כיון דשניהם תורת מלוים עליהם בהלואה זו, וממילא דאזלינן לחומרא, כיון דיש כאן הלואת ישראל ג"כ, אשר על כן זהו דקאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא, ר"ל דכיון דהישראל ערב אם כן הרי יש כאן הלואת ישראל ואזלינן לחומרא ואסור מדין רבית, ואה"נ דאסור מד"ת, וחומרא זו אינה חומרת הדין, כי אם דאזלינן לחומרא בשביל הלואת ישראל שיש כאן גם כן, ושפיר פסק הרמב"ם דהויא רבית קצוצה מדאורייתא, וכן ברישא בישראל שהלוה לישראל שני מדעת הנכרי ונעשה הנכרי ערב קבלן להישראל, גם כן יש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל, דין הלואת נכרי ע"י דין ערב קבלן שלו, והלואת ישראל מה שהלוה להישראל השני, וצריך להיות אסור מד"ת מחמת דין הלואת ישראל שיש כאן, וכפסק הרמב"ם שפסק בשניהם דהויא רבית קצוצה מד"ת.

והא דתלי לה הסוגיא בדין שליחות לנכרי, נראה דהוא משום, דאם אך הי' הדין דיש שליחות לנכרי, והי' חל על ההלואה דין שליחות וזכי', אם כן הרי ממילא דלא הוי דין ערבות כלל, דכיון דחשוב שלוחו של הראשון, אם כן הרי הויא רק נתינתו של הראשון, וממילא דהוה פקע דין ערב מן הישראל ברישא, ולא הוה חשיבא כלל הלואת ישראל, וכן גם בסיפא לא הוה חל דין ערב על הנכרי, וזהו דקאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, ר"ל כיון דאנן קי"ל דאין שליחות לנכרי אם כן הרי בסיפא חל דין ערב על הישראל, ושפיר מהני זה לאשוויי' גם להישראל הראשון מלוה לגבי ישראל השני, והיינו לחומרא, דנהי דיש כאן הלואת נכרי, אבל הרי יש כאן גם דין הלואת ישראל, וכיון דיש כאן הלואת ישראל גם כן הרי הויא רבית קצוצה ואסור מה"ת, אלא ברישא נהי דגם הנכרי הוי בכלל מלוה ע"י דין ערבות, כיון דהעמידו אצל נכרי, וחשיבא גם הלואת נכרי, אבל להתיר הרבית והיינו לקולא הרי צריכינן שיופקע דין מלוה מהישראל, וע"ז הרי לא מהני כלל דין ערבות של הנכרי, ואם כן גם ברישא הו"ל להיות אסור, כיון דיש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל, ממילא דחשיבא רבית של ישראל, ואם כן הרי צריך להיות אסור מה"ת, כיון דחשיבא רבית קצוצה. והיינו כפסק הרמב"ם, דכיון דנתן על דעת ישראל הוי הישראל ערב, וממילא דחשוב הישראל מלוה לגבי הישראל השני ואסור מד"ת, וכמש"נ.

והנה בנכרי שלוה מעות מן הישראל והעמידו אצל ישראל דסיפא, וכן גם בהעמידו אצל נכרי דרישא, הרי באמת מלבד דין מלוה שחל על הישראל בסיפא וכן על הנכרי ברישא ע"י דין ערבות, כיון דצוה לו לתת, נראה דבסיפא בהעמידו אצל ישראל חל על הישראל גם דין מלוה מדין עבד כנעני, והוא, דכיון דהנכרי נותן עבור ישראל ומדעתו, אע"פ שלא זכה הישראל במעותיו, מ"מ כיון דנותן להישראל השני שיתחייב להישראל הראשון, שפיר חל על הישראל דין מלוה מדין עבד כנעני, וכדאיתא בקידושין דף ו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת לפלוני מדין עבד כנעני, וה"נ אע"ג דלא זכה הישראל במעותיו עבורו, מ"מ כיון שנותן הנכרי להישראל שיתחייב להישראל הראשון, שפיר חל עלי' דין עבד כנעני לאשוויי' לישראל מלוה לגבי הישראל ובאמת שחלוקין הן ביסוד דיניהם, דיסוד דין ערבות הוא רק דין חיובא, והדין מלוה שלו הוא דין דממילא, דחייל ע"י הך חיובא, דכל שנעשה ערב עבורו חשיב גם מלוה שלו, ואם כן נמצא דשם מלוה באמת לא פקע מהראשון, וההלואה נשארת בדינה דשייכה גם להראשון, וחייל על שניהם תורת מלוים בהלואה זו, אבל דין עבד כנעני ביסוד דינו נאמר על עצם דין ההלואה ונתינתה, דההלואה שייכה רק להמלוה הראשון, ולית כאן על השני דין מלוה כלל, כיון דיסוד דין זה הוא בעצם דין נתינתה דנחשבת עבור המלוה הראשון, ואם כן ממילא דלא חל על הנכרי ברישא תורת מלוה כלל, והישראל חשוב לוה רק מהישראל הראשון שהמעות ניתנו עבורו ומדעתו.

ולפי"ז בסיפא גבי נכרי שלוה מעות מן הישראל והעמידו אצל ישראל, והנכרי נותן מדעת ישראל, הרי מלבד דין מלוה שחל על הישראל ע"י דין ערבות, כיון דעל פיו נתן, הלא חל עלי' גם דין מלוה מדין עבד כנעני, ושפיר צריך להיות אסור, וכפסק הרמב"ם, כיון דהויא הלואת ישראל, דהישראל השני חשוב לוה לגבי הישראל הראשון, אבל ברישא גבי ישראל שלוה מן הנכרי והעמידו אצל נכרי, והישראל נותן מדעת הנכרי ובשבילו, ואם כן הרי באמת חשיבא רק הלואת נכרי, כיון דחל עלי' דין עבד כנעני, ואם כן ממילא דההלואה בעצם נתינתה שייכה רק להנכרי, והויא הלואת נכרי ורבית נכרי, דהישראל חשיב לוה רק מהנכרי, וצ"ע על הרמב"ם שפסק דאסור. אכן נראה, דכיון דיסוד דין עבד כנעני הלא נאמר בעצם נתינת המעות, דנתינתו של זה נחשבת עבור חבירו, אם כן גבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכי', ממילא דליתי' גם בדין עבד כנעני, דנהי דדין עבד כנעני אינו דין שליחות וזכי' גמורה, והוא גזה"כ ודין בפ"ע, מ"מ נראה דכיון דעיקר דינו שתהא נתינת חברו חשובה ניתנת עבורו הוא מחלות דיני שליחות וזכי', וכל שהוא לאו בר שליחות וזכי' לאו בר דין עבד כנעני הוא, וגבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכי' מקרא דאתם, שפיר ליתי' בדין עבד כנעני. ולפי"ז בהעמידו אצל נכרי, לא נעשה רק דין ערבות לחוד, כיון דעל פיו נתן, ושפיר חשיב גם הישראל מלוה וחשיבא הלואת ישראל ושפיר אסור, וכפסק הרמב"ם. ובאמת דנראה דזהו ביאור הסוגיא, דפריך שם הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, אשר המבואר מזה דבהא דהעמידו אצל הנכרי איכלל בזה מעשה שליחות, ר"ל דעשאו שליח לתת המעות עבורו, וזה צ"ע.

אכן לפי המבואר הדבר פשוט דכיון דהעמידו אצל הנכרי ונתן על פיו, הרי יש כאן דין עבד כנעני, וכמו שאמר הילך מנה והתחייב לפלוני, ודין עבד כנעני הרי מועיל שפיר שיהא חשוב רק איהו המלוה לחוד, ורק דכיון דאין שליחות לנכרי אם כן הרי לית גבי' גם דין עבד כנעני. ולפי"ז זהו דפריך הגמ' אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי, אם כן ממילא דלית גבי' דין עבד כנעני גם כן, ושפיר הוי הישראל שהלוהו מלוה, והו"ל להיות אסור כיון דהויא הלואת ישראל, וכפסק הרמב"ם. פ"ו הל"ז הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותי' כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום ה"ז אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה וכו' ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך היא אבק ריבית, וכן אין המשכונה דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו וכו' עכ"ל, ובהל"ח שם ז"ל הורו מקצת גאונים שכל משכונה שאין בה נכוי כלל הרי היא ריבית קצוצה, ולא ירדו לעומק הדבר להפריש בין שדה לחצר ולפיכך נתקשו להם דברי חכמי הגמרא עכ"ל, ובהשגות ז"ל אמת הוא זה שהחמירו בכרם יותר משדה ולא להקל במשכונת שדה אלא להחמיר במכירת כרם אבל מי שסובר במשכנתא בלא נכייתא שהוא ריבית קצוצה אמר כן אף בשדה ומאי דקשיא להו דרבינא אדרבינא הא אתרצא לה כדכתיבנא לעיל ועוד יש לנו הפלגות כי יש חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי עכ"ל.

ביאור הדברים, דבב"מ דף ס"ב קאמר שם רבינא דמשכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה ללוה, והיינו משום דהויא אבק ריבית, וקשה למה לא יהיו הפירות שנותן לו ריבית קצוצה, אכן יעו"ש בדף ס"ז דקאמר רבה בר רב הונא דמכירה באסמכתא דלא גמר ומקני הויין הפירות אבק ריבית, וקאמר שם בגמ' משכנתא מאי התם טעמא מאי משום דלא קץ לי' ה"נ לא קץ לי' או דילמא התם זביני הכא הלואה אמר לי' התם טעמא מאי משום דלא קץ לי' וכו', וחזינן מזה דהיינו טעמא דבמשכנתא בלא נכייתא לא חשיבי הפירות ריבית קצוצה משום דלא קץ לי', והנה בפירושא דהך דלא קץ לי' נחלקו בו הראשונים, דרש"י פי' משום דלא התנה עמו שיאכל הפירות אלא אכילתו את הפירות היא ממילא ולא הויא ריבית קצוצה, והרבה מן הראשונים מפרשים משום דאין הריוח קייץ וברור, דאפשר שיפסיד בזריעתה, ונ"מ בין שני הטעמים היכא שהתנה עמו שיאכל פירותי', דלטעם הראשון הרי קץ לי' והויא ריבית קצוצה, ולטעם השני משום דאין הריוח ברור גם בכה"ג לא הויא רק אבק רבית, וזהו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם כתב ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותי', וגם בכה"ג לא הויא רק אבק רבית, משום דאין הריוח ברור, והראב"ד חולק בזה וס"ל דכיון שהתנה הויא רבית קצוצה, משום דס"ל דגם בשדה דינו כריוח ברור, אלא דעיקר הטעם משום דלא התנה עמו, אבל בהתנה הויא רבית קצוצה.

והנה הזכיר הרמב"ם חילוקא דשדה אינה דומה לבית משום דבבית הוי ריוח ברור, כי היכי דלא תקשי מהא דאמרינן בערכין דף ל"א דבבתי ערי חומה שיכול לפדותה הויא כרבית קצוצה אלא שהתורה התירתו, ולכן מחלק דבבית הוי ריוח ברור ובשדה לא הוי ריוח ברור, ועיין בתוס' ב"מ דף ס"ד ע"ב שכתבו בשם ר"ת דגם בבית לא הוי ריוח ברור דאפשר שתשרף, ופירשו הך דערכין דהויא רבית גמורה היינו מדרבנן, אבל הרמב"ם ס"ל דהויא רבית גמורה דאורייתא, ועל כן כתב דבית שאני משום דהוי ריוח ברור והנה הא דסיים הרמב"ם דלהנך גאונים דלא מחלקי בין בית לשדה וס"ל דבשניהם הוי ריוח ברור נתקשו להם דברי חכמי הגמרא, לפי הפשוט נראה דהוקשה להם למה הויא אבק רבית במשכנתא בלא נכייתא. ואע"ג דהבאנו לעיל פירוש רש"י דהוי הטעם משום דלא התנה בפירוש על אכילת פירות, אפשר דלא ניחא לי' להרמב"ם בהאי חילוקא, או דניחא לי' להרמב"ם לפרש סוגיין גם בהתנה עמו בפירוש על אכילת פירות, דבלא התנה לא הוה מספקא להגמ' בזה אי הויא רבית קצוצה, כיון דלא קייץ לי', פשיטא דלא הויא אלא אבק רבית. ובאמת דלהך פירושא דמיירי בלא התנה צ"ל דהיינו שלא התנה עמו בפירוש על אכילת פירות, אבל סתמא דמשכנתא הוי שיאכל המלוה הפירות, ובכה"ג ס"ל דלא הויא רבית קצוצה, משום דלענין רבית קצוצה צריך שיקוץ בפירוש הרבית. ובזה הרמב"ם חולק וס"ל דכיון דמסתמא אית לי' הפירות שפיר מקרי קייץ, וכמו דחזינן מהך דבתי ערי חומה, דלא התנה ג"כ בפירוש על הדירה, ומכ"מ הא קאמרה הגמ' דרבית הוא והתורה התירתו, אלמא דאע"ג דלא התנה בפירוש מ"מ כיון דמסתמא אית לי' שפיר הויא רבית קצוצה. ולדעת הגאונים צ"ל כמו שהבאנו בשם ר"ת דהא דקאמר בגמ' דערכין ה"ז רבית גמורה היינו מדרבנן.