חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 71

וע"כ צ"ל דדברי הרמב"ם קיימי בשור נגחן, שהוחזק דלא סגי לי' בשמירה מעולה זו, ומ"מ השומרין נפטרין כל חד כדיני', שומר חנם בשמירה פחותה, ושומר שכר בשמירה מעולה, ויסוד דברי הרמב"ם הכא הם להשמיענו דמותר השמירה של נזקין היתירה על הלכות שומרין אין השומרין נכנסין בזה תחת הבעלים, ודינם בזה כלא מסרו לשומרין כלל, שהבעלים מתחייבין בה ולא השומרין, ולפ"ז הרי לכאורה יש למידק מדנקט הכא הרמב"ם הך דינא דהבעלים חייבין, ש"מ דרק היכא דאין השומרין נכנסין הוא דהבעלים מתחייבין, אבל היכא דהשומרין נכנסין תחת הבעלים הבעלים פטורין, והדרא השגת הראב"ד לדוכתה דאמאי חייב השומר הראשון, ומה"ת לחייבו יותר מהבעלים. אלא דבאמת הא דהשומרין פטורין במותר השמירה הוא חד דינא עם חיובא דהבעלים, דבלא"ה השומרין חייבין בכל, כיון דהשור תחת ידם וברשותם, ששאלוהו להנאתם ותשמישם, והניזק יכול לתבעם למה לקחוהו מרשות בעליו, ורק בחיובא דבעלים הוא דמיפטרי שומרין, ונמצא דחובת בעלים ופטור שומרין חד דינא הוא, וע"כ ליכא למידק הכא לענין חובת התשלומין אם יש על הבעלים אם לא, דהכא דינא אחרינא נקט דחובת מותר השמירה היא רק על הבעלים ולא על השומרין, וכן כל חובת הנזקין היא רק על הבעלים לבד, אבל אה"נ דלגבי הניזק אין הבעלים נפטרין לעולם גם לדעת הרמב"ם, וגם היכא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים, מ"מ לגבי הניזק אין הבעלים נפטרין, ורק דאז חוזרין הבעלים ועושין דין עם השומרין, דעיקר חיובא עלייהו רמיא, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם שפסק דאין השומר הראשון נפטר, דר"ל דדינו כדין הבעלים להתחייב לגבי הניזק, ומשום דלא נסתלק משמירתו, וכמש"כ.

עוד י"ל בדעת הרמב"ם, דהנה בהא דהבעלים נפטרין במסרו לשומרין ומשום דינא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים יש לומר בזה תרי גווני, או דנימא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים לענין עיקר דין חובת נזקיו, והוא קאים מהשתא ברשותן לענין נזקין, והבעלים נסתלקו להו ואינם עוד אחראין כלל על נזקי השור, ולאו ברשותן קאים עוד לענין נזקין, או דנימא דגם לאחר שמסרוהו לשומר לא נסתלקו הבעלים מעיקר חובת נזקיו, ובאמת גם הם הויין בכלל דין מזיק על מה שהזיק, וראוי לחול בהו חיובא דמזיק, אלא דעיקר דין זה הוא, דהשומרין נכנסו תחת הבעלים בחובת התשלומין, וזהו שגורם לפטור את הבעלים מלשלם להניזק, משום דהשומר נכנס במקומן לענין החיוב תשלומין, אבל הפקעת דין מזיק באמת ליכא לגבי הבעלים במסרו לשומרין. והנה בראב"ד הביא שתי שיטות בהך דנכנסו תחת הבעלים, אם דנימא דאין הבעלים נפטרין כלל, ורצה הניזק גובה מן הבעלים ורצה הניזק גובה מהשומר, או דהבעלים נפטרין לגמרי מכל חובת דין נזקין, וכמש"כ דאף אם ידעו הבעלים שהשור אינו משומר ג"כ פטורין, והיינו משום דפקע מינייהו כל חובת דין נזקין לגמרי, אבל שיהא דינם חלוק, שתורת נזקין לא תפקע מינייהו, והשומרין יכנסו תחת הבעלים בחובת תשלומין, מזה לא הוזכר כלל. ולכאורה י"ל דהוא זה דבר שא"א להיות כלל מצד הדין, דאם אך לא פקע מהבעלים תורת דין נזקין, ממילא אין מועיל מסירתן לשומרין לפוטרן מחיוב תשלומין.

אכן נראה, דהנה בב"ק דף מ' ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק וכו', ונימא לי' תם שאילי מועד לא שאילי, משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא וכו', ואם נימא דיסוד הדין דנכנסו תחת הבעלים הוא דנעשה איהו בעלים של השור לענין נזקין והבעלים איסתלקו להו, א"כ מה לן בזה שלא קבל עליו החיוב תשלומין של מועד, אבל מ"מ כיון שקבל מיהא שמירתו ונעשה איהו בעליו לענין הנזקין, א"כ הרי ממילא מתחייב בחיוב מועד מדין בעלים. ועוד דגם בשאלו בחזקת תם הרי קבל עליו דין בעלים של נזקין בשלימות, וכל קולתו של תם היא רק בחובת התשלומין שאינה רק ח"נ, ופלגא נזקא דידי' ככולא נזקא דמועד הוא, וא"כ ממילא דקבל עליו כל חובת נזקין, ואמאי אינו משלם רק ח"נ. וגם דעיקר הדין חילוק דהכא שהבעלים מתחייבים בח"נ והשואל בח"נ, ג"כ לא שייך לענין עיקר דין חובת נזקין, ורק בחובת תשלומין הוא דשייך לומר זאת דזה מתחייב בחצי וזה מתחייב בחצי, ואם נימא דחלות דין של נכנסו תחת הבעלים הוא בעיקר דין נזקין, ממילא דצריך להיות דכל אחד מתחייב בכולו ורק דין שותפין הוא דאית בהו, ומדחזינן הכא דהבעלים חייבין בח"נ בפ"ע והשואל בח"נ בפ"ע, ש"מ דהא דנכנסו תחת הבעלים הוא בדין חובת תשלומין, דבזה שפיר שייך לומר דהוא נכנס רק בחובת תשלומין של ח"נ, והבעלים נשארין בחיובן של ח"נ השני. ונהי דעיקר חיובו של השומר לגבי הניזק הוא ודאי מדין מזיק ומשום דגם הוא כבעלים משום דשמירתו עליו, אבל מ"מ זה שהוא מתחייב לשלם להניזק ולא הבעלים הוא מטעמא דנכנס תחת הבעלים לענין חובת התשלומין, וזהו דהוי כפי דין חיוב שומרין, וכיון דהוא לא קבל עליו רק חיוב תם ע"כ משלם רק ח"נ.

ולפ"ז יבואר היטב טעמא דהרמב"ם והראב"ד בדין שומר שמסר לשומר, דדעת הרמב"ם היא דהא דשומר שמסר לשומר השומר הראשון חייב שייך גם לענין חובת נזקין, והראב"ד הרי השיג ע"ז מתרי טעמי, חדא דלגבי הניזק לא שייך זאת, ועוד דלא אלים חיובא דשומר מחיובא דבעלים, ועד שאומר לשומר הראשון למה לא שמרת אתה בעצמך יאמר לבעלים, אכן הרי יש לחלק בזה ולומר, דאם באנו לדון על הא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים להיות כבעלים של שור לנזקין, וחובת תשלומין שמתחייבין להניזק ממילא באה, בזה לא אלים חיובא דשומר מחיובא דבעלים, וגם לא שייך בזה כל הך דינא דשומר שמסר לשומר, כיון דאין עיקר חיובו מכח דין שמירה כלל, משא"כ אם באנו לדון על הא דנכנסו תחת הבעלים בחובת תשלומין, א"כ הא עיקר חובת תשלומין דידהו באה ע"י דין שמירה, א"כ ממילא דשייך בה דין שומר שמסר לשומר, ואדרבה דחיובא דשומר אלים מחיובא דבעלים, ובמסירתו לשומר שני לא פקע מיני' חובת תשלומין של נזקין, כיון דאינו יכול להסתלק משמירתו למ"ד שומר שמסר לשומר חייב.

אשר לפ"ז נימא דדעת הרמב"ם היא, דהא דהבעלים נפטרין משום דהשומרין נכנסו תחת הבעלים, הוא רק בחובת התשלומין של נזקין, אבל עצם דין מזיק לא פקע מהבעלים, ולהכי הוא שפסק דהניזק גובה משומר הראשון, משום שאינו יכול להסתלק מחובת תשלומין דידי' שבאה ע"י דין שמירה, וגם דהרי דין מזיק לא פקע לא מהשומר ולא מהבעלים כלל, וכל עיקר פטורו הוא רק עי"ז דהשומרין נכנסין תחתיהן בחובת תשלומין, ובזה שפיר איתא לדינא דשומר שמסר לשומר חייב, שמועיל זאת שלא תפקע מיני' שום חובת תשלומין, והראב"ד לטעמי' דס"ל דבהא דנכנסו תחת הבעלים פקע מהבעלים עיקר דין מזיק, וזה דנכנסו תחת הבעלים בחובת תשלומין אינו מועיל כלל לפטור את הבעלים, וא"כ הלא צריכין אנו לדון הכא דין שומר שמסר לשומר במסרו לשומר שני על עיקר דין בעלים שחלה עליו, וממילא הוא שיתחייב בתשלומי הנזקין, וע"כ ס"ל דלא שייך בזה כלל דין שומר שמסר לשומר, וגם דלא אלים חיובא דשומר מחיובא דבעלים, ומשום דלענין עיקר דין בעלים שחל על השומר לענין נזקין לא שאני בזה שומר מבעלים, וגם הא דשומר שמסר לשומר חייב אין זה נוגע לענין הניזק. ולפ"ז הרי מיושבת היטב דעת הרמב"ם גם אם נימא דהרמב"ם ס"ל דבמסרו לשומר הבעלים נפטרין, דמ"מ שפיר שייך בזה דין שומר שמסר לשומר, כיון דכל פטורן הוא רק מחובת התשלומין, ולא מהפקעת עיקר שם בעלים של נזקין, וכש"נ.

הלכות גניבה פ"א הט"ו מי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב וכו' עכ"ל, ובהשגות ז"ל אע"פ שאמרו אין שמין לגנב ה"מ בקרנא אבל בכפילא שמין לגנב דומיא דגזלן והשכל מורה כן עכ"ל, ובמ"מ שם הביא מהירושלמי דדרשינן חיים שנים ישלם חיים ולא מתים וזהו מקור הך דינא דאין שמין לגנב, הרי להדיא דגם בכפל אין שמין וצריך לשלם דוקא חיים ושלמים. ולדעת הראב"ד צ"ל לפ"מ דאיתא בב"ק דף ס"ה דקרן כעין שגנב ויליף לה מדכתיב גנבה וחיים אחיי' לקרן כעין שגנב, ותשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, הרי להדיא דחיים דקרא קאי רק אקרן, וה"נ בהך דאין שמין לגנב דהוא רק בקרן ולא בכפל ודו"ה. והנה בהא דכתב הרמב"ם ז"ל אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב, יש לפרשו בשני אופנים, או דנימא דאשמעינן הכא דאינו יכול לומר על הכלי השבור הרי שלך לפניך, אבל אה"נ דבתורת תשלומין יכול לתת לו השברים, דגם בשברים יכול לשלם לו, וכדעת הרשב"ם והריב"ם בב"מ דף צ"ו ע"ב בתוס' ד"ה זיל דגם גנב וגזלן יכולין לשלם בשברים, דמטלטלין כל מילי מיטב הוא, או דנימא דפירושא של והכלי השבור יהיה לגנב דגם בתורת תשלומין אינו יכול ליתן לו, וכדעת רש"י והרא"ש בב"ק דף י"א דגנב וגזלן אינן יכולין לשלם בשברים, משום גזה"כ דחיים ולא מתים.

ואם נימא דדעת הרמב"ם כדעת הרשב"ם והריב"ם דיכול לשלם בשברים, א"כ כל הנפקותא בין אם מחזיר לו השברים בתורת תשלומין או בתורת הרי שלך לפניך היא לענין פחת זולא, דאם נותן לו בתורת תשלומין הרי נותן לו כפי שיוויים השתא, ואם יכול לומר לו הרי שלך לפניך הרי הפחת זולא הוא לנגזל, וכאשר כן מבואר להדיא בתוס' בב"מ שם דלדעת הרשב"ם והריב"ם יסוד הך דינא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא לענין הפחת שהוזל משעת השבירה עד שעת העמדה בדין, ואם נימא כן בדעת הרמב"ם הרי מתפרשא השגת הראב"ד בפשיטות, דכפל ודו"ה הרי מבואר להדיא בב"ק דף ס"ה דהם כשעת העמדה בדין, וא"כ הא לא שייך הך דאין שמין רק בקרן ולא בכפל ודו"ה. אלא דאפילו אם נימא בדעת הרמב"ם דהא דאין שמין הוא שצריך ליתן לו שלמים ולא שבורים, ג"כ ניחא השגת הראב"ד, דמ"מ הרי נכלל בהך דאין שמין גם הך דינא דפחת נבלה ושברים אם הוזלו הוי של גנב, וא"כ שפיר הוכיח הראב"ד דכיון דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, ש"מ דהך דאין שמין קאי רק אקרן לחוד, וממילא דהא דצריך לשלם שלמים ולא שבורים הוא ג"כ רק בקרן ולא בכפל ודו"ה.

אלא דהרי הא דצריך לשלם שלמים ולא שבורים והא דפחת זולא לגזלן הרי באמת שני דינים נפרדים הם, והא דנכללו שניהם בהך דאין שמין היינו רק דתלויים תרווייהו בהך דאינו יכול לומר הרש"ל, וממילא דאינו יכול הגזלן להפטר מחיובא דשלמים ומחיובא דפחת זולא בהרי שלך לפניך, אבל הא מיהא דאחרי דלא אמרינן הרש"ל שוב הויין שני דינים נפרדים, ועל כן ס"ל להרמב"ם דאע"ג דהך דינא דפחת זולא לגזלן לא שייך רק בקרן ולא בכפל ודו"ה, מ"מ הך דינא דצריך לשלם דוקא שלמים ולא שבורים איתא גם בכפל, כיון דהויין תרי דינים נפרדים ולא תליין כלל בהדדי, והראב"ד ס"ל דכיון דתרווייהו מחיים ילפינן ע"כ תרווייהו קיימי רק אקרן ולא אכפל, וגם דכיון דעיקר הך דינא דשלמים ולא שבורים הא תלוי רק כמו שהיתה בשעת גנבה ע"כ לא שייך זה רק בקרן ולא בכפל. ועיין בהג"מ שכתב בדעת הרמב"ם כפירוש השני דגם בתורת תשלומין צריך ליתן לו דוקא שלמים ולא שבורים, ושפיר נוכל לומר כמש"כ. ונראה דגם הראב"ד מפרש לה הכי, מדסיים והשכל מורה כן, ואם לענין פחת זולא הרי סוגיא מפורשת היא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. אלא דנראה דאפילו אם נימא דהרמב"ם לא איירי הכא כלל בדין פחת זולא, אבל מ"מ מדכתב אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, א"כ הא חזינן דנכלל בזה גם הך דינא דפחת זולא של שברים לגזלן, וזה צ"ע דתשלומי כפל הא הוי כשעת העמדה בדין. אלא דאם נפרש השגת הראב"ד לענין יוקרא וזולא, צ"ע לשון הראב"ד שכתב אבל בכפילא שמין, והא זה דכפל כשעת העמדה בדין לאו משום דשמין הוא, כי אם דהוי גזה"כ בפני עצמו דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, וביותר מזה לא חייל חיובא כלל, ומאי שייך זאת לדין שמין, וצע"ק.

ונראה לומר, דהנה לעיל בהי"ד כתב הרמב"ם ז"ל גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגנבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה ב' משלם קרן כשעת הגנבה ותשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין, היה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או דו"ה כשעת העמדה בדין ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגנבה עכ"ל, וקשה על הך דינא דהיה שוה בשעת הגנבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' דאם שבר או טבח או מכר משלם תשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, והלא החילוק שבין איתבר ממילא לתברה בידים הא מבואר בב"מ דף מ"ג דהוא משום דבשברה בידים השתא הוא דקא גנב לה, א"כ הרי אכתי שעת גנבה היא דמקריא ולא שעת העמדה בדין. וגם דכל זה אינו מועיל רק בקרן דחיובו כעין שגנב, אבל לענין תשלומי כפל ודו"ה הא אזלינן בתר שעת העמדה בדין ולא בתר טביחה ושבירה, דאם הוזל בין שבירה להעמדה בדין הרי אינו משלם רק כשעת העמדה בדין, ואיך כיילינהו הרמב"ם לכפל וקרן בהדדי כיון דחלוקין הן בדיניהם. ואע"ג דהרמב"ם איירי הכא בגוונא דבין בשעת הטביחה ושבירה ובין בשעת העמדה בדין היה שוה ד', ובזה קרן וכפל שוין דעכ"פ אינו משלם יותר ממה שהיה שוה בשעת גנבה, וע"כ צריכינן לטעמא דכיון דתברה בידים השתא הוא דקא גנב לה ונמצא דגם שעת הגנבה היה ביוקרא, בין לענין קרן ובין לענין כפל, מ"מ אכתי צ"ע, דהרי הא מיהא דהא דתברה בידים לא שייך רק לדינא דכעין שגנב, ולמה כללה הרמב"ם בדינא דשעת העמדה בדין.

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין, היינו דוקא כשהגנבה בעין, ומשום דדין זולא הרי צריכין אנו לדון בגוף הגנבה, ולא שייך זאת רק כשהגנבה בעין, דאז אמרינן דכיון דהוזלה ע"כ לא מתחייב רק כפי שיווי הגנבה בשעת העמדה בדין, משא"כ כשאין הגניבה בעין, לא שייך כלל למידן בה דין הוזלה, כיון דאין כאן דבר שתחול בי' זולא כלל, וממילא דקיימת בדינה שמקודם, ודיינינן לה כשווי' שמקודם. וגם די"ל, דכל זמן שהגנבה בעין, ויכול לומר לו הרש"ל, ואי חזרה קרן לבעלים מיפטר, וכמבואר בב"ק דף ס"ח ודף ע"ו שם, וא"כ הא לא נשלם עדיין חיובו בכפל ודו"ה, ורק בשעת העמדה בדין הוא שנגמר חיוב כפל שלו, וע"כ הך זולא משנה את דינו, משא"כ בליתא לגנבה, דאין כאן עוד לומר הרש"ל, וכבר נגמרה גנבתו וחיוב כפל שלו, א"כ הך זולא אינה משנה את דינו, ואזלינן רק בתר שווי' של שעת גמר החיוב, שהיא שעת שבירה. ולפ"ז הרי ניחא הא דכתב הרמב"ם דבטבח או מכר או שבר משלם כשעת העמדה בדין, ומטעמא דהשתא הוא דקא גנב לה, דכיון דנשברה הא ליתא לגניבה בעין, וכן בטבח דקני בשינוי, או מכר שהוציאה כבר מרשותו, דכולהו כליתה לגניבה דמי, וגם כבר נשלם חיוב גנבתו בכפל ודו"ה, ע"כ לא שייך בה עוד דין פחת זולא, וההיא שעתא דתברה שעת גניבה ושעת העמדה בדין מיקריא, כיון דכבר נגמרה גנבתו, וגם העמדה בדין רק על האי שעתא חיילא, ושפיר כיילינהו הרמב"ם בהדדי דאזלינן רק כמו שהיה שוה בשעת שבירה, וכש"נ. ועיין ברא"ש בב"ק דף ס"ה שם שכתב כן להדיא דבשברה בידים משלם גם כפל כיוקרא דשעת שבירה, וזהו כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם.

והנה הך דגזל כלי ושברו דפסק הרמב"ם דאין שמין לו הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו, ופסק עוד דאם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור שומעין להם, הא בע"כ איירי בגוונא דלא הוי שינוי מעשה, ולא קנאו עוד הגנב, וכדפסק דהרשות ביד בעלים ליטול את הכלי השבור, והיינו אפילו בע"כ של הגנב, ובע"כ דלא קנאו עוד הגנב, אלא דלהא מיהא מהני הא דנשבר, דלא הוי עוד כעין שגנב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך. ולפ"ז צ"ע, מה דינו בפחת זולא לענין תשלומי כפל, אם נימא דכיון דאינו יכול לומר הרש"ל, א"כ הא כבר נגמרה גנבתו וחיובו בתשלומין, ושוב לא שייך למידן בהגנבה דין יוקרא וזולא, וגם דכיון דכבר נגמר חיוב כפל שלו, ע"כ שוב לא מהניא בה הזולא שאח"כ לשנות חיובו, ודינה כליתא לגנבה דדיינינן לה כשווי' שמקודם, או דנימא דכל זמן שלא קנאה הגנב בשינוי והרי החפץ עדיין ברשות בעלים, ע"כ עוד חיילא בה דין זולא. וגם די"ל דאם היתה חוזרת עדיין לבעלים הוה חייל בה דין חזרה קרן לבעלים להפטר מכפל, כיון דעדיין היא שלו, וא"כ מקרי עוד לא נגמר חיובא דכפל, ומועלת בה עוד זולא לשנות חיובו. ודיינינן לה כשעת העמדה בדין. אכן הרי הדבר מבואר מדברי הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהרמב"ם הרי פסק הכא דרואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם שנים בדמיו, ולא אכפת לן בהזולא שאח"כ, ואע"ג דלא קני עוד בשינוי, הרי להדיא דסובר דכיון דמהניא מיהת השבירה דאינו יכול לומר הרש"ל, ע"כ דינו כליתא לגנבה בעין, דלא איכפת לן עוד בזולא שאח"כ גם לענין כפל ודו"ה, ומה שהקשינו על הרמב"ם מהא דתשלומי כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין הרי ניחא מעתה, כיון דחשוב כליתא לגנבה בעין.

ובדעת הראב"ד אם נימא דקאי השגתו בהא דכתב דבכפל שמין גם לענין יוקרא וזולא, א"כ הרי מבואר דס"ל דאע"ג דאינו יכול לומר הרש"ל לענין הקרן, מ"מ הרי היא ברשות בעלים לענין פחת זולא, ואזלינן בה לענין כפל ודו"ה כשעת העמדה בדין. וניחא השתא הא דתלה לה הראב"ד בסברא, דזה דחשוב לגנבה בעין לא מצינו להדיא בסוגיא, וכש"נ. ובאמת דמצד הסברא נראה, דזה שכתבנו די"ל דכ"ז דלא קני בשינוי עדיין תלוי דין כפל שלו בשעת העמדה בדין לענין פחת זולא, לא יתכן אלא אם נימא דכפל יכול לשלם לו גם בשברים, ואז שפיר נוכל לומר דלענין חיובא דכפל חשבינן לי' כאילו איתי' בדיני', דיכול לומר הרש"ל, ופחת זולא הוא של הבעלים, משא"כ אם נימא דגם לענין כפל איתא להך גזה"כ דכאשר גזל וחיים שנים ישלם, וצריך דוקא לשלם שלמים ולא שבורים, א"כ ודאי דזה גופי' גורם דאע"ג דלא קני בשינוי מ"מ כבר נשלם חיוב גנבתו גם לענין כפל, ודומה כליתה לגנבה בעין, כיון דאינו יכול לאהדורי לבעלים גם בתורת תשלומי כפל לא שייך למידן בה עוד דין פחת זולא, כיון דצריך לשלם דוקא תשלומין אחרים ולא הגנבה עצמה. ואשר ע"כ לפי המבואר בהג"מ דהרמב"ם איירי הכא לענין שצריך לשלם שלמים ולא שבורים, וכדמשמע כן פשטות דברי הרמב"ם והראב"ד, דנמצא דפליגי בדין זה לגבי כפל אם יכול ליתן השברים בתורת תשלומין, אלא דכבר נתבאר דנכלל הכא גם דין פחת זולא לענין כפל ולפמש"כ הנך תרתי תלויין זב"ז, ושפיר איכללו בהדדי, כיון דהויא חדא פלוגתא, וכש"נ.