חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 42

ולפי המבואר צ"ע בכל ביאה האמורה בתורה, היכא דחיובה הוא דוקא כדרך ביאה, אם נימא דהוא רק בביאת רובו, אבל בביאת כולו כיון דדין ביאה בה אף בשלא כדרך ביאה, ע"כ ממילא מיחייב עלה משום ביאה, או דנימא דגם בביאת כולו אע"ג דמיחשבא ביאה מ"מ מיחסר בה דין מעשה ביאה, וע"כ כל היכא דבעינן דרך ביאה דצריכינן בי' גם עצם מעשה הביאה, ממילא נתמעט שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו, אם לא היכא דאיכא ריבויא לרבות אף שלא כדרך ביאה, דאז הוא דמתחלק ממילא, דבדרך ביאה סגי בכניסת רובו, ובשלא כדרך ביאה בעינן דוקא כולו, משום דלא חשיב בא כלל אלא בכניסת כולו, אבל אה"נ דבלא ריבויא מימעטא שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו, ומשום דמיחסר עצם מעשה הביאה. והנה מפשטות הסוגיא בשבועות שהבאנו דפריך אי הכי אפילו כולו נמי ומשני כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, נראה מדמייתי הקרא דולא יטמא וגו' ש"מ דצריכינן ריבויא, ובלא"ה גם בכניסת כולו מ"מ כל שלא כדרך ביאה או כלים שבבית שהם שם מקודם היו טהורין, ומשום דמיחסר מעשה הביאה. והכי מתבאר מתוך הסוגיא דזבחים דף פ"ב דאיתא שם אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לדרך משופש א"ל רבא והא הבאה כתיב בי', והרי שם הא איירי בכניסת כולו ומ"מ ממעטינן שלא כדרך ביאה, אלא ודאי ש"מ דכל דליכא ריבויא ממעטינן שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו.

אולם נראה דדין זה במחלוקת שנוי, דהנה במנחות דף כ"ז ע"ב ממעטינן מקרא דאל פני הכפורת דבנכנס דרך משופש אין בו חיובא דביאה ריקנית, ועיין בתוס' שם שהקשו מהך סוגיא דזבחים שהבאנו, דקיימא לענין הך דינא דוכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו', דממעטינן דרך משופש משום דהוי שלא כדרך ביאה, וא"כ ה"נ ל"ל קרא דאל פני הכפורת ותיפוק לן מדכתיב ואל יבא דהיינו דוקא בכדרך ביאה, ותירצו ע"ז וז"ל ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם עכ"ל, ודבריהם צ"ע דהרי בכל מקום ממעטינן גם בביאת אדם שלא כדרך ביאה. ונראה דעיקר הביאור בזה הוא, משום דבאמת אי משום טעמא דכתיב ואל יבא ובעינן כדרך ביאה א"כ הרי יתחייב בכולו אף בדרך משופש, דבכולו הרי חייל בי' דין ביאה אף בשלא כדרך ביאה, והא דממעטינן בהבאת הדם להיכל דרך משופש משום דהבאה כתיב בי', היינו משום דבדם לא שייך כלל למידן בי' דין ביאה עי"ז שהוא כולו שם, דאין בו כלל דין ביאה דממילא שע"י עצמו, ועיקר דינו הוא דין הבאה, וזהו רק ע"י מעשה ביאה, ועוד דהרי בפרכסה ונכנסה מעצמה לא מיפסל הדם, כ"א בהבאת אדם, וכמבואר בזבחים דצ"ב, וע"כ כל שאין בו דין הבאה לא מיחשב מעשה אדם כלל, והוי כנכנס מאליו דלא מיפסיל, וע"כ שפיר אימעיט שם דרך משופש דהוא שלא כדרך ביאה בכל גווני אף בכניסת כולו, משא"כ הסוגיא דמנחות דאיירי בביאת אדם, דמהניא בי' כניסת כולו לאחולי בי' דין ביאה אף בשלא כדרך ביאה, א"כ שפיר צריכינן לקרא דאל פני הכפורת למעוטי דרך משופש שיהא פטור גם בכניסת כולו, דהוא זה דין בפ"ע דבעינן בביאתו אל פני הכפורת, וממילא דפטור משום הך טעמא גם בנכנס כולו.

אשר לפ"ז נמצינו למדין מדברי התוס', דבכניסת כולו חייל בי' דין ביאה לכל מילי, וגם היכא דצריכינן למעשה ביאה וכדרך ביאה, מ"מ בכניסת כולו חייל בי' דין ביאה בכל גווני אף שלא כדרך ביאה. אכן לאידך שינויא בתוס' שם, דהא דממעטינן דרך משופש מקרא דאל פני הכפורת הוא בגוונא דהוי דרך ביאה, א"כ הרי מבואר מזה להדיא, דכל שלא כדרך ביאה מיפטר בכל גווני אף בכניסת כולו, אם לא היכא דאיכא ריבויא, ומשום דאע"ג דחשוב בא מ"מ מיחסר מעשה ביאה וכש"נ. ולפ"ז זה שכתבנו למעלה לחלק בין נזיר לטומאת מקדש, לענין הך דינא דשהייה כדי השתחואה תלוי ג"כ בזה, דאם נימא דבכניסת כולו אית בי' דין ביאה גם בשלא כדרך ביאה, א"כ הא נמצא דגם בביאת מקדש בטומאה ג"כ דין ביאה בי' בכניסת כולו, ושוה לנזיר להתחייב מדין ביאה, ובע"כ דהא דאיבעיא לן אם גמירי שהיי' במזיד, הוא משום דכך היא ההילכתא דשיעור השתחואה, גם אם דין ביאה בי', וממילא דקשה גם בנזיר אמאי מיחייב עלה לאלתר כקושית התוס', ובע"כ צ"ל דהא דצריך שהיי' במקדש הוא ג"כ בהתרו בו אח"כ וכמבואר בתוס' שם, משא"כ אם נימא דכל היכא דבעינן דרך ביאה אימעיט שלא כדרך ביאה גם בכניסת כולו, א"כ שפיר י"ל כמש"כ, דבנזיר דעיקר ביאתו האמורה בתורה היא בשלא כדרך ביאה, ע"כ: מיחייב עלה לאלתר בהתרו בו שלא יזיר משא"כ במקדש דבעינן בי' דרך ביאה, ע"כ גם בנטמא בפנים אין זה עיקר ביאה האמורה בתורה, וי"ל דחיובו הוא משום שהייה ואית בי' ההילכתא דשיעור השתחואה, וזהו דאיבעיא בגמ' אי גמירי שהיי' גם במזיד אם לא וכש"נ.

וע"כ נראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והתוס' הכא, דהתוס' ס"ל דבכניסת כולו לעולם חשוב ביאה, וע"כ השוו הכא מקדש לנזיר, והרמב"ם ס"ל כאידך שינויא דגם בכניסת כולו מיפטר משום טעמא דשלא כדרך ביאה, וע"כ חילק הכא דבנזיר מיחייב עלה לאלתר בהתרו בו שלא יזיר, ובמקדש צריך שיעורא דכדי השתחואה גם בהתרו בו שלא יטמא, משום דהויא איבעיא דלא אפשיטא דמיפטר מספיקא. ועיין בחידושי הר"י ן' מיגש שכתב גבי בית המנוגע דהא דטמא בנכנס כולו אף שלא כדרך ביאה אין זה מקרא דוהבא אל הבית כ"א מקרא דולא יטמא כל אשר בבית, וזהו להדיא כמש"כ לדעת הרמב"ם. פ"ד ה"ו כהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד עכ"ל, והוא בפסחים דף פ"א ע"ב אמר מר בר רב אשי ל"ש אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזדריק דם שפיר איזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה, ופירש"י שם דקאי על טומאת בעלים שנטמאו בטומאת התהום, והרמב"ם מפרש דקאי על טומאת כהן המקריב.

אכן קשה ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מקרבן פסח הי"ב ז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה עכ"ל, ולעיל בהי"א שם ז"ל מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם הי' המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח וכו' עד שידע בודאי שנטמא בו עכ"ל, הרי דפסק לענין טומאת בעלים, דרק בטומאת ספק הוא דעושה פסחו, אבל בטומאת ודאי לא מתכשר הפסח אלא בנודע לו לאחר עשייתו, דהוא לאחר זריקה, אבל בנודע לו קודם זריקה נדחה לפסח שני, וקשה מ"ש בעלים מכהן, דבכהן אם זרק הורצה אף בנודע לו קודם זריקה, ובבעלים לא מתכשר אלא בנודע לו לאחר זריקה, והא תרווייהו חד הילכתא נינהו דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וכמבואר בסוגיא דפסחים דף פ' ע"ב שם דטהרת טומאת התהום בזבחא גמירי ל"ש בכהן ול"ש בבעלים, וא"כ מ"ש כהן מבעלים, ולא עוד אלא דהיתרא דכהן בנודע לו לפני זריקה הא מייתי לה הגמ' מהמוצא מת מושכב לרחבה של דרך דטהור לעושה פסח, ושם הא מיירי בטומאת בעלים, וא"כ הרי להדיא דגם בטומאת בעלים טהור אף בנודע לו קודם זריקה, ואע"ג דהרמב"ם מוקים לה בטומאת ספק, אבל אכתי קשה איך מפסקינן ההילכתא למילף מינה לכהן אף בטומאת ודאי ולחלק בבעלים בין ודאי לספק, וצ"ע.

האומנם דדברי הרמב"ם הם דברי התוספתא פסחים פ"ו, הובאה ברש"י שם, אבל אמרו לו קבר התהום הי' עמך בבית שנכנסת בו או תחת אבן שישבת עלי' ונודע לו עד שלא עשה את פסחו צריך לעשות פסח שני, דבפשיטות נראה דקודם עשי' היינו קודם זריקה, וכי היכי דלא תקשי הסוגיא בפסחים דגם בנודע לו קודם זריקה הציץ מרצה בע"כ דחלוק טומאת התהום דכהן מטומאת התהום דבעלים, אבל יעו"ש בפירש"י שכתב דהא דנודע לו לפני זריקה מרצה היינו דוקא לאחר שחיטה והכל תלוי בשעת שחיטה, וממילא דכהן ובעלים שוין, והסוגיא דמייתי מהמוצא מת מושכב דאיירי בטומאת בעלים מוכחת כדעת רש"י, וקשה על הרמב"ם שחלק בין כהן לבעלים. ובעיקר טעמו של הרמב"ם שמחלק בין כהן לבעלים, נראה לומר, דהנה קשה על הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו נודע לו קודם זריקה מרצה, דמבואר מזה דטומאת התהום טהור בפסח אף לעשות פסחו לאחר שנודע טומאתו, וקשה מהא דתנן בנזיר דף ס"ג נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר, הרי להדיא דלא הותרה טומאת התהום בנזיר רק בלא נודעה טומאתו עד לאחר השלמת נזירותו, אבל בנודע לו קודם השלמת נזירותו סותר, ומשום דכל היתרא דטומאת התהום הוא רק בלא נודעה הטומאה, ומ"ש גבי פסח דהותרה טומאת התהום גם בנודעה טומאתו.

ועיין בתוס' שם שהקשו מהך מתני' על הא דמר בר רב אשי, ותירצו דמתני' דנזיר קיימא אליבא דר"א דאמר תגלחת מעכבא, וכדמחלק שם בין נודע לו עד שלא גלח או משגלח, אבל לרבנן דס"ל דהכל הולך אחר הבאת קרבנותיו, אה"נ דהכל אזיל בתר שחיטה, וכל לאחר שחיטה זורק את הדם בנזיר ועושה פסח אף בנודע לו קודם זריקה, וכמסקנת הסוגיא דמר בר"א בפסחים שם, אכן קשה ע"ז מהא דאיתא בירושלמי דנזיר שם א"ר יוחנן מאן תנא אם גלח ואם לא גלח ר"א ברם כרבנין עד שלא נזרק הדם עליו, הרי להדיא דבנזיר בעינן דוקא לא נודע עד לאחר זריקה. והנראה מוכרח מזה, דתרי דיני איכללו בהלכה דטומאת התהום, חלות שם טומאת התהום דחלה על הטומאה, שיוצאת מכלל שאר טומאות מת ודין טומאת התהום עלה, ושנית היתרה של טומאת התהום, שהותרה בנזיר ועושה פסח, והא ודאי דגם בנודע לו שנטמא, מ"מ כל שלא נודע לו בשעת נגיעתו וטומאתו בהטומאה דין טומאת התהום עלה, ואין הידיעה מועלת למפרע להפקיע שם טומאת התהום שבה, ורק דההיתר של טומאת התהום שטהור לנזיר ועושה פסח זהו רק בלא נודע, ומשום דכך היא עיקר ההלכה, דהיתר טומאת התהום וטהרתה תלוי רק בלא נודע.

אשר לפ"ז שפיר חלוק נזיר מעושה פסח, דאע"ג דעיקר היתרא דטומאת התהום הוא בלא נודע, אבל מ"מ מהני ע"ז ריצוי ציץ, וע"כ בפסח דהיתרו הוא ע"י ריצוי ציץ, וכדתנן בפסחים דף פ' שם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, ע"כ שפיר הותרה טומאת התהום שבו גם בנודע, משא"כ בנזיר דלא שייך בי' כלל דין ריצוי ציץ, דהרי סתירת הטומאה אינה על קרבנותיו רק על עצם נזירות טהרה שלו, דלא שייך ע"ז כלל ריצוי ציץ ע"כ אינה ניתרת רק בלא נודע, ומשום דהיתרא דטומאת התהום שלא ע"י ריצוי ציץ הוא רק בלא נודע, וזהו דקאמר הירושלמי דלרבנן תליא בזריקת הדם, כיון דבעינן שיהא לא נודע עד לאחר השלמת נזירותו, א"כ הלא הוא תלוי בזריקה דהיא גמר השלמת נזירותו. ועיין ברמב"ם בפ"ו מנזירות שפסק כהירושלמי דבעינן לא נודע עד לאחר זריקה, והיינו כש"נ דבנזיר ודאי דהכל תלוי בזריקה.

אשר לפ"ז יתבאר היטב טעמו של הרמב"ם שחלק בדין טומאת התהום דפסח בין טומאת בעלים לטומאת כהן, וכבר הקשינו ע"ז דמ"ש כהן מבעלים, והא תרווייהו בחדא הילכתא נאמרו, ומעתה מתבאר טעמו היטב, דהנה בפסח הבא בטומאת בעלים הלא צריכינן בי' להיתרא דטומאת התהום לענין תרי דיני, חדא על עצם הדין עשיית פסח דאינו קרב בטומאה וצריכינן בזה להיתרא דטומאת התהום, ושנית על דין אכילתו, דהרי אנן קי"ל דאכילת פסחים מעכבא, וכיון דהבעלים טמאים א"כ הא מיחסרא אכילה, וגם ע"ז מהניא ההילכתא דטומאת התהום, או שתותר אכילתו גם בטומאה, או דהקרבן יוכשר עם חסרון אכילתו, אשר לפ"ז כל קרבן פסח הבא בטומאת התהום, נהי דלענין הכשר עשייתו והקרבתו מהני ע"ז ריצוי ציץ, שיחול בי' היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו, אבל אכתי אית בי' פסולא דחסרון הכשר אכילתו, דבזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, וכל הכשרו הוא רק מההילכתא דטומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, דבזה בעינן דוקא לא נודעה טומאתו עד לאחר גמר עשייתו, משא"כ בטומאת כהן, דכל פסולו הוא רק משום עבודה בטומאה, דמהני בזה ריצוי ציץ, ע"כ שפיר חייל בי' היתרא דטומאת התהום אף בנודעה טומאתו לפני זריקה. וזהו שמחלק הרמב"ם, דהסוגיא דפסחים דמכשרת גם בנודע טומאתו לפני זריקה הוא רק בטומאת כהן דאית בה ריצוי ציץ, משא"כ בטומאת בעלים, כיון דקי"ל אכילת פסחים מעכבא, והיתרה הוא משום טומאת התהום שבלא ריצוי ציץ, ע"כ ממילא דלא מתכשר כי אם בלא נודע טומאתו עד לאחר גמר עשייתו ונראה דגם בעצם דין הבאת הפסח ג"כ חלוק דין טומאת התהום דכהן מדין טומאת התהום דבעלים דבאמת תרי דיני איכללו בפסח הבא בטומאת בעלים, חדא בעיקר הכשר הקרבתו דאין פסח קרב בטומאה, ושנית חלות דין על הבעלים שטומאתן דוחה אותן לפסח שני.

ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מקרבן פסח ה"ב ז"ל מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל, ואי משום דינא דפסח אינו בא בטומאה, הרי זה אינו לגבי בעלים רק כשאר אונסין דעלמא שאינו יכול לעשות את פסחו, שאם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ומדפטר הרמב"ם בטמא בפסח ראשון אף בהזיד בשני, ש"מ דהוי דין מסויים בבעלים שטומאתן דוחאתן לפסח שני ופוטרתן מפסח ראשון. ואפילו לדעת הראב"ד שם דפוסק דטמא ואונס שוין, נראה דכ"ז לענין חיובא דכרת, ומשום דס"ל דדין דחיית בעלים ודין אונס שוין לענין דין פטורא דכרת של פסח, אבל מ"מ הא לכו"ע דבטומאת בעלים בפסח חלה דין דחי' על הבעלים לפסח שני, מלבד דין הכשר הקרבתו שאינו בא בטומאה, ודרך רחוקה יוכיח, שאין בו שום צד פסלות בהכשר הקרבתו, וכל יסוד דינו הוא רק דין דחיית בעלים למיחשבינהו לאינן ראויין לפסח, וה"נ טמא דכוותי', דתרווייהו חד דינא להו. אשר לפ"ז נראה, דאע"ג דפסח הרי הוא בכלל כל הקרבנות שהציץ מרצה על דיני טומאה שבו, אבל כ"ז הוא לענין דין הקרבן והכשר הקרבתו בטומאה, משא"כ לענין הדין דחיית בעלים, שבטומאתן הן נדחין ונפטרין מפסח, בזה לא שייך כלל דין ריצוי ציץ, דאין זה מדיני הקדשים, ואין זה נכלל בעון הקדשים האמור בריצוי ציץ.

וע"כ בטומאת התהום שבפסח בנודע לפני זריקה, נהי דמשום טעמא דאין פסח בא בטומאה הי' מועיל ריצוי ציץ להתיר טומאת התהום אף בנודעה טומאתו, אבל מ"מ אינו בעשיית פסח משום דינא דדחיית בעלים דלית בזה דינא דריצוי ציץ, וכל היתרו הוא רק משום היתרא דטומאת התהום בלבד, וממילא דההיתר הוא רק בלא נודע ולא בנודע, ושוה בזה פסח לנזיר, כיון דאין כאן ריצוי ציץ. האומנם נראה דגם דין דחי' האמור בפסח בטומאת בעלים יסוד דינו הוא דין חסרון הכשר הקרבתו בטומאה, וא"כ ממילא דכשיש ריצוי ציץ ולית בי' חסרון הכשר הקרבתו פקע מיני' גם דין דחיית בעלים, וממילא דגם בנודעה טומאתו לפני זריקה תהני בי' היתרא דטומאת התהום, כיון דיש כאן ריצוי ציץ המועיל להכשר הקרבתו. אכן נראה, דכיון דהא ודאי דגם בריצוי ציץ הרי לא פקע מיני' חלות דין טומאה שיש בעשייתו, והקרבתו היא בטומאה, ורק מדין היתר וריצוי הוא דמתכשר, ע"כ ממילא דלענין דין דחיית בעלים חוזר בי' דין פסול טומאה מחמת חלות שם טומאה שיש בהקרבתו, ונדחה מעשיית הפסח, אם לא משום היתרא דטומאת התהום האמור בפסח גם בלא ריצוי ציץ, דבעינן בזה דוקא לא נודע עד לאחר גמר עשייתו. אשר ע"כ זהו דמחלק הרמב"ם בין כהן לבעלים, דבכהן הרי כל עיקר דינו הוא משום פסול טומאה הפוסל בהקרבתו, וע"כ מועיל ריצוי ציץ בטומאת התהום להתיר אף בנודע קודם זריקה שאם זרק הורצה, משא"כ בטומאת בעלים, דחלה דין דחיית בעלים, דלא שייך בזה ריצוי ציץ, ע"כ לא הותרה בה טומאת התהום כי אם בלא נודע עד לאחר זריקה שהוא עיקר וגמר עשיית הפסח, וכעיקר היתרא דטומאת התהום בלא ריצוי ציץ דהוא רק בלא נודע.

אכן הסוגיא דפסחים דמוכיחה להך דמר בר"א מהברייתא דהמוצא מת מושכב, דמבואר מזה דטומאת בעלים שוה לטומאת כהן, וגם בטומאת בעלים הותרה טומאת התהום לנזיר ועושה פסח אף לאחר שנודע עדיין קשה על הרמב"ם שפסק דבטומאת בעלים בעינן דוקא לא נודע עד לאחר זריקה. ועוד קשה בהא דמחלק הרמב"ם במוצא מת מושכב בין טומאת ודאי לטומאת ספק, והיינו משום דמפרש להברייתא דהא דטעון או רכוב טמא היינו גם לנזיר ועושה פסח, ומשום דלא הותרה בהו טומאת התהום שנודעה טומאתו לפני זריקה רק בטומאת ספק ולא בטומאת ודאי, והרי בסוגיא יליף מינה דגם בטומאת ודאי הותרה טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אף בנודע לפני זריקה. ובאמת דעיקר דינו של הרמב"ם שמחלק בין טומאת ספק לטומאת ודאי צ"ע דמ"ש, והרי לא מצינו הילכתא דספק טומאת התהום טהור, ולפי"ד הרמב"ם הא נמצא דתרי הילכתי נינהו בטומאת התהום, טומאת התהום ודאית שלא נודעה, שהוא דין טהרה על עצם הטומאה שלא יעכב בנזיר ועושה פסח, ושנית לטהר אף בנודע משום טעמא דספקו טהור, מה דבסוגיא לא מצינו רק הלכה אחת דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח, וצ"ע. אלא דבזה י"ל, דבאמת הלא מהא דתנן בפסחים דף פ' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה, הלא מבואר מזה דההלכה דטומאת התהום היא דין טהרה על הטומאה לענין נזיר ועושה פסח גם בטומאת ודאי, דאם כל ההלכה של טומאת התהום היא דספקה טהור, א"כ מאי ענין ריצוי ציץ הכא, ולא שייך ריצוי ציץ רק היכא דאיתא לטומאה, ומדמחלק בברייתא דהמוצא מת מושכב בין טומאת ודאי לטומאת ספק, א"כ מבואר מזה דהוא זה הלכה שני' בטומאת התהום דספקה טהור, ובע"כ דתרי הלכות נינהו.