חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 41

ונראה מוכרח מזה, דבאמת לדעת הראב"ד אינו תלוי כלל בכ"ג וכהן הדיוט, אלא העיקר תלוי אם נתרבה הוא בעצמו בריבוי של כהונה או לא, ואשר ע"כ בני אהרן שנתרבו אז ע"י משיחה ובגדים שפיר מוזהרים ע"ז, וכן גם כ"ג שבכל הדורות דנתרבה עתה בשעה שנעשה כ"ג לכמה דברים שבכהונה ע"כ שפיר הוא מוזהר ע"ז, משא"כ כהן הדיוט דאין עליו שום ריבוי ומשיחה של כהונה ע"כ אינו מוזהר ע"ז. ולפ"ז הרי ניחא מה דלא חשיב לה בברייתא בהנך דברים שבין כ"ג לכהן הדיוט, כיון דהכא אינו תלוי כלל בכהונה גדולה, ואך בריבוי או במשיחה אם נתרבה לכהונה או לא. ואע"ג דחשיב שם בברייתא גם הנך דינים דאיתנייהו גם במשוח מלחמה, אכן אינו דומה, דמשוח מלחמה דומה בכמה דברים לכ"ג וחייל על גופי' דין משוח, ודין תוספת כהונה עליו, וחלוק בזה משאר כהנים, וע"כ דין כהונה גדולה היא שגורמת לו להנך דינים, משא"כ הכא בין הנך כהנים שנמשחו ובין הנך כהנים שלא נמשחו שוין בגופן בכל דיני כהונה, ורק דדין יציאה מן המקדש אינו תלוי אלא אם נתרבו הם עצמם ונעשית מעשה הריבוי או המשיחה בהן, ואף אם יהיה כהן הדיוט בכל דיניו, מ"מ כל שנעשה בו הריבוי או המשיחה של כהונה שוב איתי' באזהרה דיציאת מקדש, וע"כ ס"ל להראב"ד דמוזהרין הן על איסור יציאה, אבל בעצם דין כהונה שוין הם לכל כהנים, וע"כ לא חשיב לה בין הנך חילוקי דכ"ג לכהן הדיוט.

ובאמת שכן מוכרח מדברי הראב"ד בעצמו שכתב דלהכי הוזהרו בני אהרן בשביל שנמשחו, וקשה וכי נמשחו מאי הוי, וכי היו כ"ג, והלא שמשו בד' בגדים, ואפילו בשעת מילואים מבואר בפרשה דשמשו בד' בגדים, והלא כתיב וזה הדבר אשר תעשה להם וגו' וקחשיב שם ארבעה בגדים, ופליגי ע"ז ביומא דף ה' כיצד הלבישם, והרי הך דינא הא לא היה רק בשעת מילואים, אבל לדורות כל כהן לובש א"ע בשעה שיעבוד, ובע"כ דקאי על שעת מילואים, ומ"מ קחשיב שם הקרא רק ארבעה בגדים, הרי להדיא דלא היו כ"ג אף בשעת מילואים, וכן מבואר להדיא בזבחים דף ק"א דהיו אסורין לעבוד באותו היום משום אנינות, הרי להדיא דלא היו כ"ג, דכ"ג הרי הוא עובד כשהוא אונן, וא"כ מה תירץ הראב"ד דבני אהרן שאני דנמשחו, אלא ודאי כדברינו, דאין זה תלוי כלל בכ"ג, אלא העיקר תלוי אם נעשה בו מעשה הריבוי או המשיחה של כהונה, וע"כ זהו שכתב הראב"ד דבני אהרן שנמשחו ונעשה בהן ריבוי כהונה שפיר מוזהרין ע"ז, משא"כ האידנא דליכא משיחה וריבוי כהונה אלא בכ"ג, ממילא ליתא להך אזהרה דיציאת מקדש רק בכ"ג לחוד. ועכ"פ נתבאר דהך אזהרה דיציאה מן המקדש אינו תלוי בכ"ג, כ"א בכהן שנתרבה לכהונה, ולפ"ז הרי נראה פשוט דגם כהן משוח מלחמה מוזהר על יציאה מן המקדש, ואע"ג דבכמה דברים שוה לכהן הדיוט, אבל מ"מ הרי יש בו דברים שוה לכ"ג, כמבואר ביומא דע"ג דבחמשה דברים הוא שוה לכ"ג, וא"כ הא נמצא דנעשה בו ריבוי של כהונה, וממילא אף אם הוא ככהן הדיוט הרי ג"כ מוזהר הוא על יציאת מקדש.

ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הראב"ד, דהנה בהוריות די"ב דרשינן עליו למעוטי כהן משוח מלחמה דאינו עובד כשהוא אונן, והרי הך מיעוטא דעליו הא קאי על כל הקרא דומן המקדש לא יצא, וא"כ הא נמצא דאזהרה זו לא נאמרה רק בכ"ג ולא במשוח מלחמה, וזהו דקשה גם להראב"ד למה נכפלה אזהרה זו בכ"ג, והלא גם משוח מלחמה מוזהר עליה, וע"ז משני הראב"ד דאזהרה זו של יציאת מקדש לא נאמרה אלא בראוי לעבודה, וע"כ הך אזהרה דומן המקדש לא יצא דאיירי בכהן אונן ע"כ אינה נוהגת רק בכ"ג דעובד גם כשהוא אונן, ולא במשוח מלחמה דבשעת אנינותו אינו ראוי לעבודה, ושפיר איתא להך דינא דראוי לעבודה גם לדעת הראב"ד במשוח מלחמה, וכמש"נ. פ"ג הכ"א אחד טמא שנכנס למקדש וכו' נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפילו טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה וכו' ואם שהה וכו' חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן וכו' אינו חייב אלא א"כ שהה כשיעור וכו' עכ"ל, ובשבועות דף י"ז בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמירי שהיה או דלמא בפנים גמירי שהיה ל"ש באונס ול"ש במזיד, ולא אפשיטא האיבעיא, וע"כ פסק הרמב"ם דמספק אינו מביא קרבן, ואע"ג דהכא פסק הרמב"ם בסתמא דפטור ולא הזכיר דהוי ספיקא, אכן לקמן בפי"ד מהל' שגגות מבואר ברמב"ם להדיא דהפטור הוי מספק.

והנה התוס' שם הקשו מהא דאיתא בנזיר דף י"ז בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהיי' למלקות או לא, ה"ד אילימא דאמרי לי' לא תנזור ל"ל שהיי' נזיר מ"ט לא בעי שהיי' משום דקמתרי בי' ה"נ קמתרי בי', הרי להדיא דבמזיד לא בעי שהיי', ומ"ש הכא דהוי ספיקא, ועיי"ש בתוס' שתירצו דאיירי שהתרו בו אחר הטומאה ובזה הוא דהוי ספיקא, וקשה על הרמב"ם שפסק דאף לענין כרת בעי שיעור שהיי', והתם הא לא מיחסרא התראה, וצריך להתחייב אף בלא שיעור שהיי' וכהסוגיא דנזיר, וצ"ע. ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' נזירות הל"ח שכתב וז"ל מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם וכו' עכ"ל, הרי דפסק גם גבי נזיר דגם בהתרו בו שלא יזיר צריך שהיי', וממילא ניחא גם הכא הא דפסק דצריך שהיי', אלא דלפ"ז הרי תקשי על הרמב"ם גם בנזיר דסותר להסוגיא דנזיר שהבאנו דבאתרו בי' שלא יזיר א"צ שהיי', ועיין בהשגות שם שכתב ז"ל ואם התרו בו שלא יזיר א"צ שהיי' עכ"ל, ונראה דהרמב"ם נקט שם תרי גווני שילקה, חדא דלוקה על שהייתו שם, ומיירי בהתרו בו אחר שקבל הנזירות, ועוד דלוקה באם התרו בו שלא יזיר שם, ומיירי בלא שיעור שהיי', והוי ממש כהסוגיא דנזיר, ודברי הראב"ד מתפרשים שאינם בתורת השגה כי אם שפי' כן בדברי הרמב"ם כמו שכתבנו. אשר לפ"ז הא נמצא מבואר בדעת הרמב"ם דמחלק בין נזיר לביאת מקדש, דבנזיר לוקה מיד ובביאת מקדש צריך שהיי', וצ"ע דמ"ש, כיון דההילכתא דשהייה הרי נאמרה על שניהם, וא"כ הרי צריכין להיות שוין בדיניהם, וצ"ע.

וצ"ל לדעת הרמב"ם, דהאיבעיא בשבועות הא הויא באונס גמירי שהיי' במזיד לא גמירי שהיי' או דילמא בפנים גמירי שהיי' ל"ש באונס ול"ש במזיד, וא"כ הרי הא פשיטא דההילכתא דשהיי' לא נאמרה בכל גווני, ורק או על פנים לבד נאמרה או על אונס נאמרה, וא"כ הרי הא מיהא דבחוץ ומזיד בהתראה פשיטא דלא נאמרה ההילכתא דשהיי', וכסוגית הגמ' בנזיר דבנזיר באתרו בי' חייב מיד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבמקדש פטור מספיקא אף במזיד, ורק בנזיר במזיד הוא דחייב, וכש"נ דחלוק נזיר ממקדש. והנה בשבועות דף ט"ז ע"ב טומאה בעזרה מנלן אר"א כתוב אחד אומר את משכן ד' טמא וכתוב אחד אומר כי את מקדש ד' טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, הרי דנטמא בחוץ ונטמא בפנים צריכין תרי קראי ולא ילפי מהדדי, ונראה דהיינו משום, דבאמת עיקר דין ביאה האמור בכ"מ יש לפרשו בתרי גווני, או דפירושו הוא עצם מעשה הכניסה, או דזה שהוא שם ממילא ג"כ הוי בכלל ביאה, דהיותו שם מיקרי ביאה.

ונראה דדבר זה מבואר מהא דאמרינן בשבועות דף י"ז ע"ב הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וכו' א"ה כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, ר"ל מכלים שבבית שהם שם ממילא עוד מקודם שנטמא הבית דטמאים ושלא כדרך ביאה לא גרע מינייהו, הרי מבואר דהנך תרי גווני ביאות תרווייהו איתנייהו בדין ביאה, ושני שמות ודינים מחולקים הם, וכמו שהם חלוקים בדין ביאת בית המנוגע, דכדרך ביאה דאיכא שם גם מעשה הכניסה חייל עלי' דין ביאה בכניסת רובו, ושלא כדרך ביאה וכלים שבבית לא חיילא עלייהו טומאת ביאה כ"א בכניסת כולו, וגם מבואר דהך דינא אם בעינן מעשה כניסה אם לא הוי חד מילתא עם דינא דכדרך ביאה, ומשום דכל הדין של דרך ביאה עיקרו הוא על מעשה הכניסה והביאה, והיכא דלא בעינן מעשה הכניסה לא בעינן גם דרך ביאה, וכמבואר בדברי הגמ' שהבאנו דשלא כדרך ביאה לא גרע מכלים שבבית שהיו שם מקודם. ולפ"ז לפי המבואר בשבועות דף י"ז ע"ב שם דטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, א"כ ש"מ מזה דעיקר ביאה האמורה בו חיובה הוא על עצם מעשה הכניסה, וע"כ ממילא דנטמא בפנים לא הוי בכלל אזהרה זו, דהרי חסר בו מעשה הכניסה, והוי כשלא כדרך ביאה. ולהכי צריכינן לקרא מיוחד ע"ז לחייבו גם בפנים, ולאורויי דבטומאת מקדש איתנהו לתרי גווני ביאות, ובשניהם חייב.

ולפ"ז הרי מיושבת היטב סתירת דברי הרמב"ם, דלענין ביאת מקדש בטומאה פסק דטימא עצמו במזיד ספיקא הוי אם בעינן שיעור שהייה אם לא, ולענין נזיר פסק דאם התרו בו שלא יזיר חייב גם בלא שיעור שהיי', דנראה דדוקא בביאת מקדש דחלקינהו רחמנא לתרתי, נטמא בפנים ונטמא בחוץ, דבנטמא בחוץ חיובו הוא על עצם מעשה הביאה. ובנטמא בפנים דליכא לעצם מעשה הביאה עיקר חיובו הוא רק משום שהיי' ע"ז ששוהה שם בטומאה, וע"ז הוא דבאה ההלכתא דשהיי' דבעינן גבי' שיעורא דכדי השתחואה, משא"כ בנזיר, דמבואר בנזיר דף מ"ג דכל עיקר ביאה האמורה בו הוא בשנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, דהוי שלא כדרך ביאה, וכמבואר ברמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש דבמקדש כה"ג פטור דחשוב שלא כדרך ביאה, או באופן שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת, דחשיבא ג"כ כשלא כדרך ביאה, וכדהבאנו למעלה מהסוגיא דשבועות, הרי להדיא דכל עיקר דין ביאה האמורה בו הוא על היותו שם בטומאה לחוד, אף בלא עצם מעשה הביאה, א"כ ממילא לא שייך בי' גם דין שיעור שהייה, כיון דזהו עיקר דין ביאה שלו, ולא צריכינן לחיובו כלל לדין שהייה, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דחייב בכל גווני אף בלא שהה. אכן הרי מהסוגיות דנזיר ושבועות מבואר להדיא דלא כמש"כ, וכדהבאנו למעלה דהויא איבעיא אי גמירי שהיי' בנזיר אם לא, ולפי דברינו הא נמצא דלעולם לא בעינן שהייה גבי נזיר, דחייב לעולם משום ביאה.

ואשר יראה לומר בזה, לפי המבואר בנזיר דף מ"ב דמחולל ועומד כשהוא בחיבורין להטומאה פטור גבי נזיר, וכבר הקשו התוס' בשבועות שם דהרי כל שהיי' הא הוי מחולל ועומד בחיבורין להטומאה דהרי נטמא מיד ומ"מ מתחייב, ותירצו דאינו פטור מחולל ועומד אלא בשאין בידו לפרוש מטומאה הראשונה אבל הכא בשהיי' הרי בידו לפרוש ממנה, וע"כ אין בו דין מחולל ועומד, אכן קשה מהא דמבואר בנזיר דף מ"ג דלא משכחת לה ביאה בנזיר משום דכי עייל מקצתו איטמי וכי עייל רובו הוי מחולל ועומד, והתם הא בידו לפרוש ולצאת מאהל טומאה, ואפילו אם נימא דבשעת כניסת רובו הלא אין בידו לפרוש ולצאת מאהל של טומאה, אבל מ"מ כשעבר הזמן עד שהיה בידו לפרוש כולו מהטומאה ליתחייב אז משום ביאה, ותהוי כביאה אריכתא, וצ"ל דהתוס' מפרשים להסוגיא דקאי למ"ד דמחולל ועומד פטור אף כשאינו בחיבורין להטומאה, וע"כ לא מהני הך טעמא דהיה בידו לפרוש מהטומאה לחייבו כיון דגם לאחר הפרישה מיפטר משום מחולל ועומד, אכן קשה להרמב"ם שפסק בפ"ה מה' נזירות דאינו פטור מחולל ועומד כ"א בחיבורין להטומאה, ומ"מ פסק בפ' הנ"ל דחיובא דנזיר על הביאה הוא בהנך גווני המבוארים בגמ' שטומאתו וביאתו באין כאחת, והיינו משום דבלא"ה הוי מחולל ועומד דפטור, וא"כ הרי לדידי' צ"ע מכל שהיי' דהוי מחולל ועומד. ובע"כ נראה מבואר מזה, דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין ביאה מדין טומאה במחולל ועומד, דבביאה כיון דאית בה הדין דשהיי' שמתחייב על שהייתו שם בטומאה, ומעשה השהייה הויא מגופו של איסור, א"כ ממילא לא שייך בי' דין מחולל ועומד, כיון דזהו עיקר חיובו על ששוהה בטומאתו וחילולו, וע"כ כל ששהה כשיעור מתחייב אף במחולל ועומד, ורק בטומאה דלית בה דינא שיהא מתחייב על השהיי', בה הוא דשייך דין מחולל ועומד בכל גווני אף בשהה כשיעור.

ונראה דכן הוא מוכרח מהא דפסק הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות הי"ט ז"ל נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם ה"ז לוקה והוא שישהה שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש עכ"ל, ולעיל בהי"ז פסק הרמב"ם ז"ל אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד עכ"ל, וכן בפ"ג מהל' אבל ה"ד שפסק ז"ל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שביארנו בענין טומאת מקדש ה"ז לוקה וכו' היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כ"ז שלא פירש עכ"ל, הרי דפסק דגבי טומאה אינו לוקה משום דהוי מחולל ועומד, דלא כמו שפסק גבי נכנס בשגגה דחייב. ואע"ג דגם שם הוא מחולל ועומד, אלא ודאי מוכח מזה כמש"כ, דבשהייה חייב בכל גווני אף במחולל ועומד ומשום דשהייתו זהו איסורי', ורק דהלאו דטומאה פקע מיני' כשהוא מחולל ועומד, כיון דלית בי' דין שהייה, וע"כ פטור גם אם שהה כדי השתחואה, וכש"נ. ואין להקשות על דברינו, דהרי ברמב"ם לא הוזכר כלל איסורא דביאה בכהן הדיוט, ורק בכהן גדול הוא דפסק דלוקה שתים, דמוכח מזה דדעת הרמב"ם היא דכהן הדיוט אינו מוזהר על הביאה, וא"כ הא נסתרו דברינו.

אכן הרי שיעורא דשהיי' כדי השתחואה ודאי דלא שייך זאת רק בלאו דביאה ולא בלאו דטומאה, ומדפסק דלוקה בשיעורא דכדי השתחואה גם בהדיוט, ש"מ דס"ל דגם כהן הדיוט מוזהר על הביאה, וכדאיתא כן להדיא בתורת כהנים פ' אמור אין לי אלא כ"ג שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא מנין לכהן הדיוט שהוא בלא יבא ושהוא בלא יטמא ת"ל לא יטמא לא יטמא לגז"ש מה לא יטמא האמור בכ"ג חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, הרי להדיא דגם כהן הדיוט מוזהר על הביאה, והא דפסק הרמב"ם דאינו לוקה שתים רק בכ"ג, היינו משום דמפרש דהנך תרתי טומאה וביאה תרווייהו איכללו בלאו דלא יטמא האמור בכהן הדיוט, וע"כ אין בו חילוק לאוין ומלקות, אבל הא ודאי דאיסורא דשהיי' שפסק הרמב"ם בכהן הדיוט הוא משום ביאה דנכלל בה גם שהיי', ומיושבים דברינו כמש"כ.] עכ"פ נתבאר דהיכא דהוי מחולל ועומד אז חיובו הוא רק מדין שהיי', ולפ"ז מיושבים היטב דברינו, דבאמת בנזיר לא צריכינן כלל לדין שהיי', ולעולם חייב משום ביאה, כיון דאין בו דין מעשה ביאה, ומ"מ ניחא האיבעיא אם גמירי שהיי' בנזיר אם לא, דנראה דמ"מ נוהג בי' דין שהיי', אף דלא צריכינן לה, משום דזהו ממילא דכל דין ואיסור ביאה איכלל בה דין שהיי' שהיא בכלל האיסור, ולפ"ז במחולל ועומד דמשום דין ביאה לחוד לית בה איסורא, מ"מ נוהג בה חיובא דשהיי', וע"כ ע"ז היא האיבעיא אם בעינן בנזיר שיעור שהיי' אם לא, כיון דחיובו משום שהיי' הוא, משא"כ הסוגיא דנזיר דקיימא בהתרו בו שלא יזיר, דאז הרי ביאתו ונזירותו וחילולו באין כאחת, ולא הוי מחולל ועומד, וממילא דחייב משום דין ביאה לחוד בלא דין שהייה, ע"כ ממילא דלא צריכינן בי' גם לשיעורא דכדי השתחואה.

והכי מתבאר מדברי הרמב"ם עצמו, דבנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת פסק דחייב מיד, אף בלא שיעורא דכדי השתחואה, ובנכנס לאהל המת בשגגה פסק דבעינן שיעורא דכדי השתחואה, וצ"ע דמ"ש, אכן לדברינו א"ש, דבהנך תרתי גווני כיון דלא הוי מחולל ועומד ע"כ ממילא דחייב גם בלא דין שהיי', וממילא דלא צריכינן בי' גם לשיעורא דכדי השתחואה, משא"כ בנכנס לשם בשגגה דהוי מחולל ועומד, וצריכינן בי' לדין שהיי', ע"כ ממילא צריכינן לשיעורא דכדי השתחואה, וכש"נ. ועכ"פ נתבאר מדעת הרמב"ם, דבנזיר גופא מחלקינן דהיכא דצריכינן לדין שהיי' בעינן גם שיעורא דכדי השתחואה, ולא מיחייב עלה לאלתר כ"א היכא דחיובו הוא משום ביאה בלא דין שהיי', וע"כ בדין טומאת מקדש דבעינן שם דרך ביאה, וטומאתו בפנים הוא רק משום דין שהיי', ע"כ שפיר פסק דלעולם לא מיחייב כ"א בשיעור כדי השתחואה, ומשום דהויא איבעיא דלא אפשיטא, וכש"נ. והנה עיקר הדין דמבואר בהסוגיא דאם נכנס למקדש בטומאה דרך גגין פטור צ"ע, לפ"מ דמרבינן מקרא גם נטמא בפנים דחייב, א"כ הרי לא גרע שלא כדרך ביאה מנטמא בפנים דחייב, והרי זה דמי ממש לבית המנוגע, דכל היכא דטמא כלים שבבית שהם שם ממילא עוד מקודם שנטמא הבית טמא גם הנכנס שלא כדרך ביאה, וא"כ ה"נ בביאת מקדש, כיון דגם נטמא בפנים חייב א"כ הרי צריך להיות חייב גם שלא כדרך ביאה. וא"ל דנ"מ לענין שיעור שהייה, דבנטמא בפנים הרי צריך שיעור שהייה, משא"כ בנטמא בחוץ, ז"א דהרי זה הוי איבעיא דלא איפשיטא אם בעינן במזיד שיעור שהיי' אם לא, ומיעוטא דשלא כדרך ביאה הרי קאי על הלאו דהיינו במזיד. וידידי הרש"ז תירץ דנ"מ לענין אם נכנס רק רובו, דמשום הך דינא דכלים שבפנים הרי בעינן דוקא שיכנס כולו, וכמו בבית המנוגע.

ודבריו ברורים, דבאמת הא דמחלקינן שם בגמ' בין כדרך ביאה אם לא, דבכדרך ביאה סגי ברובו, ושלא כדרך ביאה צריכינן דוקא כולו, נראה דלאו דין מיוחד בבית המנוגע הוא דהוי זה, כי אם דהוי דין בכל ביאות האמורות בתורה, ובעצם דין ביאה, דכל שכדרך ביאה חשיבא ביאה בביאת רובו, ובשלא כדרך ביאה או שלא היה שם מעשה ביאה לא חשיבא ביאה כי אם בכניסת כולו, וע"כ גם הכא בביאת מקדש ודאי דבדרך ביאה סגי ברובו, ובנטמא בפנים או שלא כדרך ביאה אינו חייב כ"א בשכולו בעזרה. והכי מוכח מדברי התוס' בנזיר דף מ"ג שכתבו דבנזיר בנכנס דרך אחוריו לא מיחייב משום דהוי שלא כדרך ביאה, ולכאורה הוא תמוה דהרי להדיא מבואר בסוגיא שם דבנכנס בשידה תבה ומגדל חייב. ואף דהוי שלא כדרך ביאה, אלא דמכיון דהתוס' איירי שם בלא נכנס כולו, ע"כ ממילא דלא חשיבא ביאה כלל כל שהוא שלא כדרך ביאה, ואע"ג דבנזיר לא בעינן דרך ביאה, אבל מ"מ זהו דין בפ"ע דבשלא כדרך ביאה לא חשיב בא כ"א בכניסת כולו. והכי מתבאר מתוך דברי הגמ' בזבחים דף כ"ו בעא מיני' ר' ירמיה מר' זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו, א"ל לאו אמרת והביאום לה' עד שתבא כולה לפנים ה"נ בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאהל מועד, ולכאורה הוא סותר להא דתניא בספרא פ' מצורע והבא אל הבית כשיכנס ראשו ורובו, הרי להדיא דכל היכא דכתיב ביאה ברובו סגי, ומ"ש הכא דילפינן מקרא דבבואם וגו' דבעינן דוקא כולו. ולפמש"נ הרי ניחא, דשאני הך דינא דבעינן שיהא מקבל בפנים, דלא שייך בי' כלל דין ביאה שע"י מעשה ביאה וכדרך ביאה, וכל עיקר דין ביאה שלו הוא רק זה שיהא שם באהל מועד, וא"כ ממילא דבכל גווני צריכינן בי' דוקא שיבא כולו ולא סגי ברובו, וכמו בשלא כדרך ביאה, וכש"נ.