חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 2

אלא דלשיטת הבעהמ"א דמחלק בין עור הבתים שהוא תשמישי קדושה לגויל שהוא עצם הקדושה קשה דכ"ז הוא לענין דין קדושת כתב בזה הוא דחשיבי הבתים רק תשמישי קדושה כיון דבהו עצמן ליכא כתבא. אבל אכתי הן עצמן עצם הקדושה משום דין קדושת תפילין דבזה קדושתן מצד עצמן באה והפרשיות עם הבתים והרצועות יחדו הן הן עצם התפילין, ואכולהו יחדו חיילא קדושת תפילין, וא"כ הרי שוב הדרא הקושיא לדוכתה מ"ש עור הבתים דעיבוד לשמה דידהו תלי בדין הזמנה מילתא מדין עיבוד הגויל דבעי ודאי לשמה. כיון דגם עור הבתים הוי עצם הקדושה בדין קדושת תפילין. ולשיטת הבעהמ"א צ"ל דאע"ג דעור הבתים הוי עצם הקדושה. אבל מ"מ קדושתן מכח הפרשיות קאתיא, וע"כ לענין עיבוד לשמן שפיר תלי בדין הזמנה מילתא היא. אבל אכתי צ"ע מהסוגיא דמנחות דף ל"ד דאיתא שם א"ר יוסי ומודה לי ר' יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה וכו' והא שלח ר"ח משמי' דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ל"ק הא בעתיקתא הא בחדתת ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עלייהו מעיקרא, והרי הא ודאי דלענין דין קדושת כתב קדושתה באה תיכף בשעת כתיבה ואין חילוק בין חדתא לעתיקתא, ומדמותר בחדתא לשנות משל ראש לשל יד ש"מ דבדין קדושת כתב של הפרשיות של ראש ושל יד קדושתן שוה, והא דשל ראש קדושתו חמורה הוא רק מדין קדושת תפילין, ובע"כ דהן עצם הקדושה וקדושתן מעצמן מהכתב והבתים ביחד, דהרי התוספת קדושה דשל ראש הוא רק מקדושת התפילין בעצמן ולא ע"י קדושת הכתב שבפרשיות, וא"כ אכתי צע"ק מ"ש עור הבתים מעור הגויל כיון דתרווייהו הן עצם הקדושה וקדושתן מעצמן.

ולפירוש השני שכתבנו דהא דתלי לה הגמ' לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בדין הזמנה מילתא היא הוא רק לאביי, אבל לרבאה הויה פלוגתייהו בעיקר עשית תפילין אם צריך לשמן ואין זה שייך כלל לדין הזמנה מילתא היא, קשה מהא דאיתא במנחות דף מ"ב אר"י אמר רב וכו' עשאן וכו' מן הסיסין כשרה, כי אמריתה קמי' דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוי' לשמה, כתנאי ציפן וכו' עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן, ואם נימא דפלוגתייהו דרשב"ג ורבנן הוא בעיקר עשית תפילין אם יש בהו דין לשמה. א"כ הרי קשה מאי שיאטי' דתפילין וציצית להדדי. אלא ודאי דעיקר הפלוגתא הוי אם הזמנה מילתא היא ובזה שפיר ציצית ותפילין חד דינא להו. ונראה דמשו"ה הוא שהוסיף הרמב"ם טעמא בעיבוד עור הבתים דכשרין אף שלא לשמן דהוא משום דא"צ עיבוד כלל, ומשום דבאמת שיטתו כשיטת הבעהמ"א דכל דהוא עצם הקדושה הזמנה מילתא היא ובעינן לשמה, וגם ס"ל דגם עור הבתים והרצועות הוויין עצם הקדושה מדין קדושת תפילין והזמנה בהו מילתא היא לכו"ע, ופלוגתא דרשב"ג ורבנן מפרש הרמב"ם דהוא משום דהא דעצם הקדושה שאני וחלה קדושתה ע"י הזמנה הוא דווקא בהזמנה הצריכה מדינא לעצם התפילין והוא עפ"י דין ממעשה התפילין, בהזמנה כי האי הוא דהוי דינא שמועלת לחול בהו דין עצם הקדושה, וממילא דצריכה לשמן, אבל הזמנה שאינה צריכה מדינא לעצם התפילין, א"כ ממילא דאין בה משום עצם הקדושה כלל, והדר דינה ככל דין הזמנה דעלמא דתליא בפלוגתא דהזמנה מילתא היא דפליגי בה רשב"ג ורבנן. ונמצא דטעמא דהרמב"ם וטעמא דגמ' תרווייהו חד טעמא הוא, דכיון דא"צ עיבוד כלל משום הכי הוא דתליא בדין הזמנה מילתא היא אם לא.

וניחא השתא הא דבגויל צריך עיבוד לשמה לכו"ע, דהתם הרי העיבוד מעכב ע"כ חייל בו דין דעצם הקדושה דהזמנה מילתא היא וצריך לשמה לכו"ע. וזהו גם טעמא דהרמב"ם דגם הרצועות צריכות עיבוד לשמן, משום דס"ל דגם הרצועות הויין עצם הקדושה בדין קדושת תפילין, והעיבוד מעכב בהן, ע"כ ממילא דצריכין לשמה. אלא דצ"ע על דברינו מהסוגיא דמנחות דף ל"ד שהבאנו למעלה דהך דינא אם בחדתתא מותר לשנות משל ראש לשל יד הוא תלוי בפלוגתא דהזמנה מילתא היא. הרי להדיא דלמ"ד הזמנה לאו מילתא היא גם בתפילין לא מהניא הזמנה. ומוכרח מזה אחת משתי אלה, או דגם בעצם הקדושה הוא תלוי בפלוגתא דהזמנה מילתא היא וכדעת התוס', או דתפילין מצד עצמן לא הוויין עצם הקדושה כלל וכדעת בעהמ"א, אבל הא ודאי דגם הזמנה דתפילין תלוי בדין הזמנה מילתא היא וכמבואר בהסוגיא דמנחות, ונסתר כל מש"כ בדעת הרמב"ם. אכן נראה דחלוק דין הזמנה למ"ד הזמנה מילתא היא מהך דינא דעצם הקדושה, דבהך דהזמנה מילתא היא יסוד דינו תלוי רק בשם הזמנה בלבד, וכל הזמנה שהיא חל על ידה קדושה למ"ד הזמנה מילתא היא. משא"כ אם באמת הזמנה לאו מילתא היא ורק דמדין עצם הקדושה קאתינן עלה. א"כ אין יסוד דינו תלוי רק בשם הזמנה, כי אם דיש לו דינים במה חל דין עצם הקדושה, וא"כ אין ללמוד שארי הזמנות מדין עיבוד, ונהי דבעיבוד מוכרח מהא דצריך לשמה כמבואר בהסוגיא דגיטין ובע"כ דחל בו דין עצם הקדושה. מ"מ כ"ז הוא בעיבוד. אבל בשארי הזמנות הדרא לדינא דהזמנה לאו מילתא היא, וזהו הסוגיא דמנחות, ומשום דבאמת הא דצריך עיבוד לשמן היינו לשם תפילין סתמא, וא"כ הא נמצא דהזמנה המיוחדת בשל ראש הוא רק משארי הזמנות, וע"כ אין חילוק בזה בין עצם הקדושה לתשמישי קדושה, ובכל גווני דינו תלוי בדין הזמנה מילתא היא.

אבל הרמב"ם דאיירי בדין הזמנה דעיבוד בזה שפיר מחלק בין היכא דחל בה דין עצם הקדושה אם לא, ומיושב היטב דעת הרמב"ם כדעת בעהמ"א וכמש"כ. והנה התוס' והרמב"ן הרי חולקים על הבעהמ"א וס"ל דגויל ועור הבתים שוין והזמנה לאו מילתא בהו, והסוגיא דסנהדרין דשאני עגלה ערופה דהיא גופה קדושה כתב הרמב"ן דשאני עגלה ערופה דקדושתה מעצמותה, משא"כ בגויל אף דהוא עצם הקדושה אבל קדושתו מחמת כתב היא, וע"כ שוה בדינו לתשמישי קדושה דהזמנה לאו מילתא היא. ונראה עוד, דשאני עגלה ערופה דע"י ההזמנה בירידתה לנחל איתן חל בה כל דין עגלה ערופה ונגמר בה שם עגלה ערופה בשלימות, משא"כ בסת"מ דעדיין בשעת העיבוד אינן תפילין ואינן ס"ת, ובאנו רק לדון שיחול בה קדושה ע"י ההזמנה, וע"כ לית בה רק דין הזמנה ותליא בפלוגתא דהזמנה מילתא היא, ולשיטה זו שוב קשה מ"ש גויל דצריך עיבוד לשמה מעור הבתים דדין עיבוד לשמה דידהו תלי בדין הזמנה מילתא היא. אכן נראה, דבאמת הא דהזמנה לאו מילתא היא הוא לענין לחול בי' דינים בהחפץ ע"י ההזמנה, אם באיסורי הנאה כמו אורג בגד למת, אם בדיני קדושה כגון עור של ספרים תפילין ומזוזות, שאנו באין למידן בהו אם חל בהו האיסור והקדושה אם לא, זהו עיקר הדין דהזמנה, דאם מילתא היא חל בה האיסור והקדושה ע"י הזמנה, ואם לאו מילתא היא לא חל בה ולא מידי, אבל לענין דין לשמה נהי דהזמנה לאו מילתא היא ולא חייל בהו עוד קדושת תפילין בשעת העיבוד. ומצד עצמה עצם מעשה ההזמנה אינה צריכה לשמה. אבל מ"מ הרי עיקר קדושת תפילין צריך שיהא מעשי' לשמה. וכל עשיותי' שנעשו שלא לשמה הוא חסרון בעצם דין קדושת תפילין, וממילא דאפילו אם נימא דהזמנה לאו מילתא היא מ"מ צריכין שיהיו עשיותי' לשמה משום עצם דין קדושת תפילין.

אלא דכ"ז הוא היכא דצריכין עיבוד מדינא אז שפיר שייך לומר דאח"כ כשחל בהו דין ס"ת ותפילין ממילא דצריכין הן אז להעיבוד לשמה כיון דהוא ממעשה הס"ת ותפילין, משא"כ בעור הבתים לדעת הרמב"ם דגם בלא עיבדן כלל כשרים. א"כ הרי לא איכפת לן כלל מצד חסרון לשמה שבהעיבוד דלא גרע נעבד שלא לשמה מהיכא דחסר העיבוד לגמרי דכשרין ג"כ, ורק דאם הזמנה מילתא היא אז חייל בה דין לשמה משום מעשה ההזמנה בעצמה. ואשר ע"כ הא דמפרש הגמ' לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בדין אם הזמנה מילתא היא והא דכתב הרמב"ם דלהכי א"צ עיבוד לשמה משום דעור הבתים א"צ עיבוד כלל חד מילתא הוא, דהואיל שעור הבתים א"צ עיבוד כלל ע"כ ממילא אין כאן חסרון עשי' לשמה בעצם דין קדושת תפילין, וכל החסרון הוא רק במעשה ההזמנה, וזה תלי בדין הזמנה מילתא היא או לא, משא"כ בגויל של ס"ת וקלף של הפרשיות כיון דהעיבוד מעכב בהו א"כ ממילא דצריך שיהא לשמו לכו"ע משום עצם דין קדושת הספרים והתפילין דדינן שעשיותיהן יהיו לשמן. וזהו שפסק הרמב"ם בגויל וקלף של ספרים ותפילין וכן בעור של רצועות דצריכין עיבוד לשמן משום דכל הני העיבוד מעכב בהן ואין דינן תלוי בדין הזמנה מילתא היא כי אם דלכו"ע בעינן בהו לשמן, משא"כ בעור הבתים דא"צ עיבוד כלל ודינן תלוי בדין הזמנה מילתא היא ע"כ פסק הרמב"ם דא"צ עיבוד לשמן וכרבא דהזמנה לאו מילתא היא. ומתישבים דברי הרמב"ם גם לפי שיטת התוס' והרמב"ן דלא מחלקי בין תשמישין לעצם הקדושה וכש"נ.

ולפ"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק דמזוזה א"צ עיבוד לשמה, דהנה הך דינא דעיבוד הא אין זה דין בסת"מ לחוד, כי אם בכל מקום דבעינן ספר בעינן עיבוד, דספר היינו מעובד, וכמבואר בהג"מ פ"א מהל' תפילין, והביא זאת מהך דפרשת סוטה צריכה עיבוד והרי בירושלמי סוטה פ"ב מבואר דמגילת סוטה אין בה משום קדושה משום דניתנה למחיקה וכדאיתא התם דאינה מטמאה את הידים, הרי להדיא דכל דכתיב בי' ספר היינו מעובד ואפילו במקום דלית בי' משום קדושה כלל. ולפ"ז צ"ע בסת"מ דבעינן עיבוד. וכדאיתא ברמב"ם פ"א הי"ד דגם מזוזה שכתבה על עור שאינו מעובד פסולה] אם הוא דין של סת"מ מדין קדושתן, או משום דלא גרע מכל כתיבה וספר שבתורה דבעינן בהו עיבוד, וה"נ סת"מ דכוותה, אבל דין מסויים בסת"מ ליכא שיהיו צריכין עיבוד. והנה בפשיטות נראה הדבר מבואר מהא דאיתא בשבת דף ע"ט הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער, ואם שינה בזה ובזה פסול, ובירושלמי פ"א דמגילה ס"ת על הגויל במקום שער, וקאי זאת על ההלכה למשה מסיני המוזכרת מקודם וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' תפילין יעו"ש, הרי להדיא דהוא דין מסויים בסת"מ מהלמ"מ, דאי משום דין ספר שבכ"מ הרי ליכא שום חילוקא בין גויל וקלף ודוכסוסטוס ובין מקום שער או מקום בשר דבכל גווני ספר מיקרי, והכא הא תניא דאם שינה בזה ובזה פסול, אלא ודאי ש"מ דהוא דין מסויים בסת"מ בלבד.

אכן אכתי צ"ע, דהנה במנחות דף ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, או כלך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים וכו' דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות וכו', וביאור הסוגיא, דאע"ג דאיכא הלכה בסת"מ דבעינן דוקא גויל וקלף ודוכסוסטוס ובלא"ה מיפסלא, מ"מ על האבנים שפיר הוה מתכשרא מגז"ש דכתיבה כתיבה, אם לא משום טעמא דדנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות דנמצא דילפינן מהג"ש דבעינן דווקא ספר. אכן אכתי צ"ע בעיקר הגז"ש למאי אתיא, כיון דלפי המסקנא נשאר דין סת"מ כפי ההלכה דווקא בגויל וקלף ודוכסוסטוס שבזה נכלל גם דין ספר, וא"כ אכתי עיקר הגז"ש מייתרא. והנראה מוכרח מזה, דבההלכה שנאמרה בגויל וקלף ודוכסוסטוס לא נכלל דין עיבוד, ואי משום ההלכה הוה גם עור מצה ודיפתרא כשר בהו, וע"ז באה הגז"ש במזוזה דבעינן דווקא ספר, ור"ל שיהא דווקא מעובד, אלא דלאחר שנאמרה הגז"ש הרי הוה מצינן למילף דיכתבנה על האבנים וע"ז הוא דקאמר דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ובעינן דווקא ספר. ולפ"ז שוב צ"ע בדין עיבוד של סת"מ אם הוא דין מסויים בסת"מ, או מדין ספר של כה"ת כולה, דמההלכה הרי ליכא שום הוכחה ע"ז כיון דלא נכלל בה דין עיבוד, ותרי דיני נינהו דההלכה נאמרה על עצם העור של גויל וקלף ודוכסוסטוס ומקום שער ומקום בשר, ודין העיבוד הוא במזוזה רק מגז"ש דכתיבה כתיבה דבעינן דווקא ספר, ובזה הרי לא מצינו אם הוא דין מסויים בסת"מ אם לא. ונראה דבס"ת דכתיב בי' וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר א"כ ודאי דדין עיבוד שלו יש בו גם מדין קדושת ס"ת, דכיון דכתיב ספר בגופי' א"כ גם זה דבעינן בי' ספר הוא ג"כ מדין ס"ת.

אכן במזוזה צ"ע, דהנה בהא דדרשינן בה נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, פירשו התוס' במנחות שם דהג"ש הוא מכתיבה דפרשת סוטה, אשר לפ"ז צ"ע אם נימא דכיון דילפינן לה מסוטה א"כ הוי דין עיבוד ודין ספר שלה כמו גבי סוטה דאין בה משום קדושה, או דנימא דהא דנלמד בגז"ש מקרא דוכתבתם היינו כמאן דכתיב בה ספר להדיא והדר דין ספר שלה משום דין מזוזה וקדושת מזוזה. אך לפ"ד הרמב"ם נראה הדברים מוכרחים מתוך דברי הירושלמי יומא שהבאנו דפליגי רשב"ג ורבנן בעור מזוזה אם צריכה עיבוד לשמה, ולפ"ד הרמב"ם שהוסיף בפלוגתא דעור הבתים דטעמא דחכמים דא"צ עיבוד לשמן הוא משום דעור הבתים א"צ עיבוד כלל, הרי קשה דהרי רבנן מכשרי גם במזוזה ואע"ג דשם ודאי דצריכה עיבוד והעיבוד מעכב בה. ובע"כ צ"ל דהדין עיבוד של מזוזה כיון דילפינן לי' מכתיבת פרשת סוטה אינו מדין כתיבת מזוזה ורק כדין ספר דפרשת סוטה דאין בזה משום קדושה, וע"כ לענין דינא דלשמה דדינו תלוי רק בדין קדושה דינה שוה כמו שא"צ עיבוד כלל, וזהו דפליגי בה רשב"ג ורבנן כמו דפליגי גבי עור הבתים, כיון דשניהן שוין בדין עיבוד לענין דינא דלשמה וכש"נ.

אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם שמחלק בין מזוזה לספרים ותפילין, ומשום דלשיטת הרמב"ם דחכמים לא פליגי להכשיר בעיבדן שלא לשמן כי אם בדבר שא"צ עיבוד כלל, א"כ ממילא דרק במזוזה דהעיבוד הוא רק משום דין ספר אבל אין בו משום קדושה, בזה הוא דלא בעי לשמה, משא"כ בס"ת דכתיב ספר בגופי', וכן תפילין דלא כתיב בהו כתיבה כלל הרי בע"כ דדין עיבודן נלמד מס"ת, והעיבוד שלהן יש בו משום קדושה, א"כ הלא צריך לשמה לכו"ע, והירושלמי והסוגיא דגיטין דף נ"ד לא פליגי, וזהו שפסק כן הרמב"ם והנה בתוס' במנחות שם עוד פירושא דהגז"ש דכתיבה כתיבה שבמזוזה הוא מכתיבה האמורה בס"ת, ופירוש זה יותר מסתבר דהרי מזוזה הוי חד ענינא עם ס"ת, דאית בהו קדושה, ופירוש זה עולה לדעת הראשונים דס"ל דגם בכתיבה נחלקו רשב"ג ורבנן, ולפ"ז מזוזה וספרים ותפילין שוין בדינייהו, ושפיר מתפרש דהגז"ש דכתיבה כתיבה הוא מס"ת. אכן לדעת הרמב"ם הרי נתבאר דמדפליגי רשב"ג ורבנן בעור מזוזה אם צריכה עיבוד לשמה ש"מ דבמזוזה אין בדין עיבודה משום קדושה, שמשו"ה מתחשבא לענין לשמה כמו דבר שא"צ עיבוד כלל, ובע"כ דהגז"ש דכתיבה כתיבה היא מפרשת סוטה.

ועיין בתשובת הרמב"ם שהובאה בכ"מ שם הטעם דבמזוזה א"ל עיבוד לשמה וז"ל מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה וכו' והיכא דלא איתמר לא איתמר, וא"ת מ"ש ס"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן, לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הן המצוה וכו' ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב וכו' ע"כ, ולכאורה אינו מובן דהרי הדין לשמן של סת"מ הוא מחמת עצם דין וקדושת חפצא שע"י הכתב שבהן הוא, ואין זה שייך כלל לדין חובת וקיום המצוה שבהן, וא"כ מאי שייכות הוא דין מצותן לענין הדין של לשמה, ומאי נ"מ אם הוא חובת הגוף או חובת בית, כיון דעכ"פ קדושתן חדא היא והכתוב בזה כתוב בזה, אכן לענין מאי דאיירינן בהגז"ש דכתיבה כתיבה דנוכל למילפה או מכתיבת פרשת סוטה או מכתיבת ס"ת בזה שפיר שייך הך פירכא לענין עיקר הילפותא דיותר שוה מזוזה לפרשת סוטה דתרווייהו אינן חובת הגוף משא"כ ס"ת דהיא חובת הגוף, וכמו דאמרינן התם דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות וה"נ דכוותה. וממילא כיון דהדין ספר ילפינן לי' מפרשת סוטה ע"כ לא בעינן לשמה בעיבודה וכש"נ. פ"א הט"ו הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין עכ"ל, מבואר בדברי הרמב"ם דרק אזכרות אם לא כתבן לשמן הוא דפסולין הס"ת והתפילין והמזוזה, אבל דין כתיבת סת"מ עצמו כשר גם בלא כוונה דהרי תרי מילי נפרדים נינהו.

דכוונת אזכרות הוא לשם קדושת השם וכמבואר בגיטין דף כ' ולא כוונת קדושת סת"מ] וכן לקמן בפ"י כשחשב כל הדברים שס"ת נפסלת בהן חשב שם רק שכתב האזכרות בלא כוונה, ולא הזכיר שם דגם ביתר הכתיבה אם לא כתבה לשם ס"ת דפסולה, והיינו משום דהרמב"ם סובר דבדין קדושת סת"מ כשר גם בלא כוונת כתיבה לשמה, ורק בדין קדושת אזכרות הוא דבעינן שיכתבם לשם קדושתן. וקשה מהא דאיתא בגיטין דף מ"ה דפריך שם על הא דתניא ומעשה בנכרי אחד בצידן שהי' כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי וכו', ומסיק שם דבאמת לרשב"ג דבעי עיבוד לשמן גם כתיבה לשמן הוא לעיכובא, ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם שפסק בפ"א שם הי"א דגויל של ס"ת וקלף של תפילין אם עיבדן שלא לשמן פסולין. וכן פסק בפ"י שם, וא"כ הרי כש"כ דבעינן כתיבה לשמן וכמבואר בהסוגיא דגיטין וצ"ע. והנה בעיקר החילוק שבין כתיבה לעיבוד לדעת הרמב"ם, נראה דהוא משום דהרמב"ם ס"ל דכתיבה כיון שבה הוא דנגמר וחל כל דין ושם סת"מ, דפרשה הכתובה היא היא עצם הסת"מ. ומשו"ה לא בעינן בה כוונת לשמה, כיון דמעשה הכתיבה היא בעצמותה עצם מעשה הסת"מ ע"כ חייל בה קדושת סת"מ ממילא וסתמא לשמן קאי משא"כ בעיבוד דאכתי לא נעשו סת"מ ורק מעשה הכשר בלבד הוא דהוי, וע"כ בעינן בו כוונת לשמה. כיון דבלא"ה אין בהמעשה שום חלות קדושה כלל. אשר לפ"ז מתישבא היטב הסוגיא דגיטין גם לדעת הרמב"ם דנראה דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה, אין זה רק משום חסרון מחשבתו.