בינה לעיתים – חלק ב – דרוש למצות

דרוש למצות ברית מילה הנני נותן לו את בריתי שלום מדרש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום: כמו שקיום והעמדת הגוף תלוי בבריאות. וזה אם בשמירת הבריאות וההזהר מלבא לידי חולי. ואם בבקשת התרופות הצריכות אם כבר בא אליו חולי. כן תקון הקבוץ המדיני תלוי באחדות והאהבה. אם בהתמיד השלום והאחוה שלא יבא לידי מחלוקת ופירוד. ואם לבקש: השלום ולרדפו. אם כבר בא ההפרש ביניהם. הקודם הוא מבואר כי אין ספק אין טוב באדם כ"א לסדר ולהגביל מאכלו ומשקהו ושאר דבריו כדי לשמור הבריאות ולהזהר מנפול בחולי. כי אחרי כן יקשה מאד לחזור לקדמותו. אם לא בעמל ויגיעה. ומה גם אם לא יזהר אח"כ מדברי המזיקים. וכמאמר החכם שהע"ה. רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה. כי ראוי לדעת בו מה הכונה באומרו יכלכל מחלהו. כי מה כלכלה שייך לזה. ועוד למה תחלה כינה לרוח בלשון זכר באמרו יכלכל מחלהו. ואח"כ בלשון נקבה מי ישאנה. ויתכן היות כל הפסוק נמשך ותהיה הגזרה בסיפא באמרו מי ישאנה. והכונה כי דבר זר וחוץ מהשכל הוא שרוח האדם בעל שכל בהיות לו חולי ורוח נכאה תניח לו שיתן יד וסיוע לחולי במה שלא ישמור פיו מהדברים המזיקים ויאכל מכל אשר תאוה נפשו. כי בזה הוא ממש זן ומפרנס ומכלכל החולי שיתחזק ויתעצם על האדם. וזה הוא שאמר רוח של איש אשר הוא בעצמו יכלכל ויזון המחלה שלו והרוח נכאה כי יוסיף לתת כחה לה ברוע ההנהגה מי ישא ויסבול את הרוח הזה. כי אדרבא לא בלבד צריך להשמר מהחולי אחרי בואו אלא כי גם ראוי להשתדל בכל עז למנוע הסבות הגורמות החולי עד אשר לא יבא ועל זה אמר ה' לישראל אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וידוע מה שנתחבטו בזה הראשוני' ז"ל באומר' אם אין חולי רופא למה. עד שאמרו ז"ל לא אשים ואם אשים אני ה' רופאך. ואצלי אחרי המחילה אין מקום לקושיא. כי הלא מדרך מלכי האדמה באדמה להשכיר רופא בקי אומן ומנוסה להיות אתו בכל עת ובכל זמן ותמיד מדי אכלו יסור שמה הרופא לפניו להזהיר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל פן יזיקך. ונותן לו סדר טוב ההנהגה למען לא יבא לידי חולי. נמצא כי הרופא שלו הוא סבה למניעת החולי אל המלך בהזהירו על הראוי ובלתי ראוי. כן אמר הקב"ה לישראל אני מבטיחכם כאשר תעשו כל מצותי לא אביא עליכם שום חולי. וזה כי במה שאני מצוה אתכם אני כמו רופא שלך היודע מה שיוכל להזיק ולהועיל ומצוה על הראוי ומזהיר על הבלתי ראוי ולזה אמר רופאך ולא אמר ארפאך. כי אז היה מקום לקושיא. אבל באמרו רופאך כיון אל האמור איך שיהיה ראינו כי הבריאות יהיה בב' פנים. אם בהתמדת ושמירת מה שיש בו. ואם בקנין מה שנעדר. וזה ע"י התרופות. וזה כיון לדעתי הנביא ירמיהו ע"ה באמרו. כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך. כי ראוי לדעת מה טעם בכפל. ועוד לשון זה של ארוכה. ולדעתי כי ארוכה יאמר על שמירת הבריאות דהיינו להיות מאריך ומתמיד בבריאות אשר כבר הוא בו. וזה הוא אעלה ארוכה לך שתארך בריאותך שלא תבא לידי חולי. ומהמכות שכבר הם בך ג"כ ארפאך. כמו כן בחברת ואהבת האנשים יש שני דברים. הא' התמדת האהבה והקבוץ בהרחקת מה שיביא לידי פירוד. הב' אם כבר נפל ביניהם המחלוקת והמריבה. לשוב להתחבר יחד כבתחלה באמצעות איזה אהוב המכריע ביניהם או לאיזו סבה אחרת. ושנים אלו יקראו שלום. והן הנה היו בקנין אצל אהרן הכהן ע"ה כאמרם באבות. הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וראוי לדקדק במשנה זו תחלה אמרו הוי מתלמידיו של אהרן כי יותר נאות היה לומר הוי תלמיד אהרן. מאי מתלמידיו. ב' כמו שהתחיל בלשון צווי הוי מתלמידיו כן היה לו להמשיך הלשון ולומר אהוב שלום ורדוף שלום. ג' מה הכונה בכפל זה אוהב שלום ורודף שלום. ד' אוהב שלום היינו אוהב את הבריות כי השלום עצמו הוא אהבת הבריות. ה' למה לא אמר ואהוב את הבריות כמו שאמר באחרות בוי"ו. ו' מהו ומקרבן לתורה. אם הכונה שיהיה מלמדם תורה. אם כן יאמר בביאור ומלמדם תורה. מלבד כי מה שייך זה בענין רדיפת השלום ואפשר לומר דרך כלל. כי הכונה לומר קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים. כי לא יתכן ילך אדם לשים שלום בין איש לחברו והוא עצמו מלא קטטות וזאת היתה תלונת הנביא ירמיהו ע"ה באמרו. חן שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. כי נראה לשון מסורס אמרו בפיו שלום את רעהו ידבר. והיל"ל בפיו ידבר שלום את רעהו. אכן ירצה מתלונן על רשעי דודו כי היו רוצים להדריך אחרים אל השלום והם עצמם כלם מלאים שנאה ואיבה. וזה הוא בפיו היה מרגלא תמיד כי הראוי הוא שכל אדם שלום את רעהו ידבר וישאל בשלום חברו ואדרבא הוא עצמו ישים ארבו בקרבו משנאה שיש לו עם אחרים. וכן לא יעשה. כי הרוצה להדריך אחרים צריך תחלה ידריך את עצמו כאשר היה עושה אהרן כי ברצותו להוכיח את עמו ולהשים שלום' שיניהם. הוא גם הוא היה בשלום עם כלם ולכן אמר הוי מתלמידיו של אהרן. תחלה אתה בעצמך אהוב שלום ורדפהו. שלא תתקוטט עם שום אדם ואח"כ תאהוב את הבריות ותקרבם לתורה להיות בשלום יחדיו במצות התורה. ועל שני מיני שלום אלו אמר הנביא בשם ה'. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ירצה בכפל כי ב' שלומות יקרא ה' א' למי שהוא רחוק שנתרחק ממנו ונעשו אויביו הן עתה ישלים עמו. והב' למי שכבר הוא קרוב כי לא באו לידי הפרש. אבל ידבר שלום להחזיק ולהתמיד קשר האהבה. והנה אין ספק כי הטוב טוב הוא חלק השלום הבא מאהבה שמעולם לא היה ריב וקטטה. אך אם א"א כי לעולם יפלו הפרשות בין האנשים. לפחות צריך לתקן המעוות. ולהחזיר עטרת האהבה ליושנה ולעשות שלום ביניהם ולא להתמיד בשנאה. הלא ראינו כי סבת גלותנו זה האחרון לא בא אלא בשביל השנאה כי בשבתה נחרב הבית באחרונה. ובארו זה רז"ל ביומא פרק קמא במאמר זה תוארו. מפני מה חרב מקדש ראשון מפני שהיו בו ג' דברים ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו'. לפיכך הביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב. מפני שנאת חנם שהיו ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם והכתיב מגורי אל חרב וגו' ואמר ר"א אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם ההוא בנשיאי ישראל הוא דהואי שנא' וכו'. רבי יוחנן ור' אלעזר קאמרי תרווייהו. ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם. וצריך לדקדק במאמר זה כי מאמרו לפיכך הביא עליתם ג' פורעניות כנגד ג' עברות. נראה שבאו מכוונת מדה כנגד מדה. וראוי לדעת איך באו אלו כנגד אלו. ב' במה ששאל אח"כ אבל מקדש שני שהיו בקיאים בו וכו' דמשמע השתא דאנו בקיאים שהיו בו שלשה דברים טובים אלו. ואיכא לאקשויי הא לאו הכי לא והלא אפילו לא היו בו ג' מצות אלו כיון שאנו בקיאים בו שלא היו בו ג' עונות למה נחרב. ג' האריכות שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים. כי הנה הגמילות חסד מכלל המצות היא וא' מהנה והמצות הם בכלל התורה. ד' מאי מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. לא היה לו לומר אלא מפני שהיה בו שנאת חנם כאשר אמר בראשונה מפני שהיו בו ג' דברים ה' מה שהקשה אחר כך ובמקדש ראשון לא היה שנאת קנם כי מה בכך. אין הכי נמי שהיה. וכל שכן היו ראויין לעונש. ואם הכונה להקשות למה לא מנה גם את זאת בראשונה עם הג' דברים א"כ היה לו להקשות זה מעיקרא מיד כשהשיב בשביל ג' דברים וכו' ולימא והאיכא נמי שנאת חנם. ו' מה שייכות יש למימרא דר' יוחנן ורבי אלעזר עם האמור לעיל. ובישוב כל זה נאמר כי להיות מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. וראינו היו בחורבן הבית ג' פורעניות שספר הכתוב לכן בגללכם וכו'. באה השאלה מקדש ראשון מפני מה חרב כי היא שאלה כוללת על הפורענות שבאו בחרבנו. והשיב כי היה זה לג' עברות שבידם שהם ע"ז ג"ע וש"ד. ויראה כי הם ז"ל הוציאו שלשתם מאמרו לכן בגללכם. כי נודע שרש גלל יש לו ג' מובנים. א' מלשון גלגל וסבוב. וממנו נגזר שהוא לשון סבה. הב' לשון גלול ומאוס. הג' לשון ספר ומגילה. והנה כאן נשתמשו ממנו בשני מובנים הראשונים. כי אין לשלישי מבוא בכאן. אם הראשון שהוא כמשמעו לשון סבה. נודע כי הוא ית' סבה לכל הנמצאים והם מסובבים ממנו. ולזה בהיותנו מקבלים אלהותו יתב' אנו מודים היותו סבה ראשונה. אמנם כל עובדי פסל אשר יחליפוהו באל אמר. בזה יורו כי פסליהם הם להם סבתם ועילתם. כי לא יתכן לעבוד רק למי שהוא סבה לכל לא למסובב. וע"ז אמר בגללכם רוצה לומר בגלל מה שהוא סבה שלכם שאתה מחשיבים אותו לסבה ועילה אצליכם היא הע"א ועוד מלשון גלול ומיאוס הוא על הגלוי עריות כי בהם נאמר ובגלולי מצרים אל תטמאו. ומזה הלשון עצמו גלול בא הרמז על השפיכות דמים כי חלל חרב נופל בארץ נמאס ונתעב כאמרו על פגרי גלוליכם. ונאמר ועמשא מתגולל בדם. וישעיה אמר מגוללת בדמים. ונוכל ג"כ לומר כי גם הע"א נמצא בהם הלשון גלול. באמרו להעביר גלולים מן הארץ ובמלכים ויעבדו את הגלולים וגו'. הנה כי שלשתן נרמזו במלת בגללכם. ואמר לפיכך הביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עברות. כלומר הסתכל כי ג' פורעניות אלו תמצאם מכוונים כנגד אלו הג' עברות ואם אינם שומרים הסדר כי כנגד גילוי עריות בא להם ציון שדה תחרש כי נודע היות נלקח המשגל לחרישה כבר ראית מה שכתב הראב"ע ז"ל על פסוק בחריש ובקציר תשבות כי היה מי שרצה לפרש שאסור לבעול בשבת. ואמר כי כמו שהם היו חורשים בשדה שאינה שלהם והיינו בזנות נשי חבריהם גם שדותם תחרשנה מזולתם. וכנגד ש"ד תהי' ירושלים לעיים לסבת ההרוגים שיהיו שם. וכנגד ע"ז תחת הבמות שהיה להם להקטיר לשם ה' והיו מקטירים לע"ז. תהיה לבמות יער באופן שבא הכל בכוון מדה כנגד מדה. וכשראה בעל המאמר כי ג' פורעניות אלו באו על הג' עברות שאל כי במקדש שני לא היו שום עון מאלו כי היו להם כנגדם שלשה דברים טובים ומהם יראה בלי ספק שלא היו בידם הג' עברות ההם כי הנה ע"ז לא היה בהם כי היו עוסקים בתורה והוא המיישרת האדם בדעות הטובות ובודאי לא היה בהם ע"ז וג"ע ג"כ לא היה בהם. כי היו עוסקים במצות. ואם היו מזנים זנות יקח לב ואיננו מניח לשמור המצות. ושפיכות דמים ג"כ לא היה בהם כי לא לבד לא היו ממיתים אלא היו גומלים חסד זה עם זה. באופן שבלי ספק לא היה בהם שום עון מאלו. וא"כ למה נחרב. והשיב להיות בהם עון הש"ח ונתן להם אותו הפורעניות ללמדך ששקולה היא כנגד כלם. וביאר כי שנאת חנם זה לא היה דבר שהיו מראים אותו בגלוי. והכל יודעים היות חברו שונא לו. אלא היה בינם לבין עצמם שמור בלבם ולא היו מראים אותו, והנה המקשן בגמ' מתחלה סבר כי עון השנאת חנם היא עברה קלה ואינה ראויה לעונש חמור שישוה לשל ע"ז ודומיה ולכן אין ראוי ג"כ למנותה אצלם. אמנם עכשיו ששמע היותה שקולה בשלשתם וידע שגם במקדש ראשון היה עון זה. נמצא שהוא כאילו היו בהם ששה עברות ששקולים כע"ז. וא"כ היו ראוים לעונש כפול ממה שכא להם ולמה לא ניתן להם אלא אותו העונש בלבד. ותירץ כי היה השנאת חנם הראשון הנשיאים בלבד ולכן לא עשה כל כך רושם כמו בשני. ונראה לי כי ר"א ורבי יוחנן רצו לתרץ זה באופן אחר ואמרו ראשונים שנתגלה עונם וכו'. ירצה כי שנאת חנם הראשונים לא היתה ממין האחרונים כי של הראשונים לא היתה מאותה שבלב אלא היו מגלים אותה ומראים בחוץ מה שבלבם וזה אינו רע כל כך עם שבאמת רע ומר הוא. ולכן נתגלה קצן כלומר נתן קץ וסוף ליסורין שלהם ולא נענשו יותר ע"ז. אמנם האחרונים שהיה העון שלהם בשנאת חנם מהמין שבלב והיו מכסים אותה בלתי גלוי רק באופן שלא נתגלה לחוץ עונם. לכן לא נתגלה קצם ונתן להם יסורין הרבה. ובעונותינו האריך כל כך שעדיין לא באנו עד קצו. ובזה ידוייק אמרו ראשונים שנתגלה עונם בלשון יחיד שאם על העבירו' שהזכיר למעלה בראשון ידבר היל"ל עונותיהם כי שלשה היו יוצא מזה כי ראינו כמה גדל הנזק וההפסד לסבת העדר השלום והאהבה ובהתרבות השנאה. ומה גם בהיותה מכוסה שמראים שלום ובקרבם ריב ומדון. וע"ז היה משתבח המשורר באמרו אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וקשה דאמרו אני שלום אין לו הבנה אם הכונה כי ידבר שלום א"כ יאמר אדבר שלום. ועוד אמרו וכי אדבר בוי"ו אין לו מובן והראוי לומר אני שלום כי אדבר. וגם המה למלחמה הוא קשה ההיתוך כי כמו שאמר אני שלום כי אדבר יאמר ג"כ המה מלחמה. אמנם הכונה כי ימצאו ב' מיני אנשים א' אשר בפיהם ידברו שלום דברים רכים ונעימים אבל הם עצמם בתוך לבם מלאים קטטה ושנאה. ויש להפך אשר לבם נכון אכן ממדתם הוא לדבר תמיד דברים קשים ומעולם לא ישיבו מענה רך. וזה מטבעם עם שאין בלבם שנאה ותחרות. וכת זה אינה כ"כ רע כמו הראשון. אמר דוד כי הוא לא היה משום א' מאלו אבל היה בשניהם לטובה. כי אני בעצמי שלום בקרבי ואין בלבי שנאה וגם כן הוא שלום כאשר אדבר כי פי ולבי שוים לטובה אמנם הרשעים אינם כך אלא המה למלחמה. ירצה המה כאשר ידברו השלום אינה לתכלית השלום עצמו אלא הוא למלחמ'. כי ידברו רכות למען הבטיח האנשים בל יפחדו. מהם ולבסוף ילחמו בם ואין לך מדה רעה הימנה משא"כ בהיות השלום בכל לב מאהבה מסותרת כי זה שלמות כל האדם ובו חפץ ה':

ולזה ראוי ונכון להחזיק במעוז השלום ולדבקה בו בכל הב' מינים שאמרנו אם בהתמדת האהבה ואם בהסרת השנאה כי באלה חפץ ה' והוא מאמר שע"ה במשלי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. הנה פשוטו של מקרא הוא כשירצה ה' וחפץ בדרכיו של האדם מטיב עמו ועושה שאף אויבי האדם ישלימו עמו. ולפי דרכנו יפורש שהיא עצה טובה נותן שלמה לאיש השלם באמרו כשיהיה האיש שלם עד שכל דרכיו הם מרוצים אצלו ית'. כי לא יעשה רק רצון ה' הנה זה ראוי יאהב שלום וירדפהו שלא בלבד יתמיד האהבה עם אהוביו אלא גם עם שונאיו יעשה שלום וישלימו אתו ואז יהיה שלם מכל וכל כרצון ה' כי השלום הוא קיום והעמדת העולם וזולתו אבדה ארץ כי כל הנבראים כלם מציאותם תלוי בשלום ההפכים והשוות הדברים המנגדים ולזה ג"כ חיי האדם נקראו שלום כאמרו בריתי היתה אתו החיים והשלום. כי הם תלוים בשלום עצמו ואיכותיו שלא יתגבר האחד על חברו ויגרמו המיתה. ובזה נבין שאלת יוסף לאחיו באמרו. השלום אביכם הזקן וגו' העודנו חי כי באמת אין מקום לשאלת העודנו חי אחרי אמרו השלום אביכם. כ"א אינו חי אין עוד שאלת שלום. והראוי היה להפוך לשאול בכלל תחלה העודנו חי ואח"כ לפרט השלום לו. ואגב נדייק בפסוק אחר תשובתם ויקדו וישתחוו שהרי כבר מקודם השתחוו לו ארצה. ולמה תחלה כתיב לו וכאן לא נזכרה מלת לו. אמנם אין ספק כי בדברם עם יוסף מדרך המוסר היו עומדים וכשבאו מיד השתחוו לו ועשו לו הכבוד בהשתחויה והוא שאל להם השלום וגו'. ירצה אני שואל לכם אם אביכם הזקן הוא עצמו שלום דהיינו כונת שאלתי אם עודנו חי כי היות בו שלום הוא סבת החיות והכל דבר אחד. והם כשראו כשהזכיר להם אביו הוצרכו להשיב על שאלתו. ולפי שראוי לבן כשמזכיר את אביו לנהוג בו מנהג כבוד אם היה יושב לקום וכן להזכירו בלשון כבוד וכאן משום כבוד המלכות הוצרכו לומר לעבדך אבינו. לכן בהזכירם אביהם ויקדו וישתחוו ולא היתה הכונה להשתחות אל יוסף אלא לנהוג כבוד באביהם. כי לקום לא היו יכולים. שכבר היו עומדים. ולפי שאמרו לעבדך הוסיפו הקידה זולת ההשתחויה. נראה מכאן כי חיים ושלום נשקו והא בהא תליא. והיינו רבותא דפנחס אשר נתן לו מאת ה' ברית שלום. כנראה מפסוקי הפרשה. כי ראוי לדייק בהם א' אמרו:

וידבר ה' אל משה לאמר למי יאמר ומה יאמר אם הוא שיאמר כל אלה הדברים עד הסוף הרי בסיף אמר לכן אמור וגו' ולמה חזר לומר לכן אמור היה לו להמשיך הענין לכן הנני נותן וגו'. אלא ודאי יראה שזהו מה שיש לו לומר אבל בפ' הראשון אינו אלא הקדמה לזה ולא שיהי' לו למשה לאמרו. ואם כן מאי לאמר. ב' במה שהאריך לייחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן כי כל זה ידוע. ג' הכפל השיב את חמתי ולא כליתי. כי היינו הך. ד' שאזר אח"כ לומר תחת אשר קנא וגו'. והרי כבר אמר לכן אמור שנראה שחוזר אל כל האמור לעיל. ולעיל אמר בקנאו את קנאתי ולא כליתי וגו'. ולמה א"כ הוסיף לומר תחת אשר קנא וגו' כי הוא הוא:

אמנם יובן הכל ע"פ מאמרנו כי הוא באמת לכאורה דבר זר אמרו. אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו כי מהיכא תיסק אדעתין שלא יהיה ראוי מן הדין שיטול שכרו אחר שעשה את כל הטובה הזאת. והנה אפשר לומר כי הם דייקו אמרו הנני נותן לו וגו'. ואח"כ והיתה לו ולזרעו וכו' כי אם הכל דבר אחד א"כ יאמרם יחד הנני נותן לו ולזרעו בריתי שלום ברית כהונת עולם והיה מרויח אמרו והיתה לו. וא"כ הם ב' דברים למה באחד אמר הנני נותן לו ובב' והיתה לו יאמר ג"כ ואתן לו ברית כהונת עולם. מלבד שהרגישו ג"כ מלת אחריו. לזה פירשו כי כונת הכתוב לומר היות רצון ה' לתת לפנחס דבר מתנה שאין לו בו צד חיוב זולת שכרו הראוי לו. וזה כי שכרו הראוי לו הנה זה ראוי שיטלהו בדין ובמשפט כלומר ואיני נותן לו כלום משלי. אבל אני רוצה לתת לו עוד מתנה משלי עם שאין חיוב בדין שיטלהו. והיינו לכן אמור הנני נותן וכו'. ירצה מה שאני נותן לו משלי בלי שום חיוב הוא את בריתי שלום. כי אמנם הכהונה זו תהיה לו ממילא וממנו תבא לו כי בדין הוא שיטלנה לשכרו תחת אשר קנא וגו'. והוא נכון במאמר. אמנם יובן באופן אחר בהרגיש עוד כי כפי הנראה כל דרשתו הוא על לכן אמור וכו' ועל אמרו פנחס בן אלעזר אינו דורש כלום. וא"כ למה תפס מעיקרו פנחס בן אלעזר ומיד דרש אמר הקב"ה והיה ראוי שיאמר להפך שיתפוס פסוק לכן אמור אמר הקב"ה בדין הוא וכו'. אך הנה הם ז"ל הרגישו מה שאמרנו למה הוצרך עתה הכתוב לייחסו מאביו וגם מזקנו. ותירץ זה באמרו אמר הקב"ה בדין הוא וגו'. והענין כי בהיות הקב"ה בכעס עם ישראל והיה מכלה בהם עם המגפה. כשבא פינחס ועשה המעשה הנורא ההוא נמשך ממנו ג' דברים. הא' בכלל היה ה' בכעס עם ישראל ונלחם בם והוא בקנאתו עשה שלום ביניהם והיו לאחדים והב' עם הקדוש ב"ה בפרט כי קנא לשמו הגדול ונתקדש ברבים וסייע דעתו בזה ועשה נחת רוח לפניו כי היה בחימה על חלול שמו. והג' עם ישראל לבדם כי הצילם מן המות שלא תהיה בהם כליה ח"ו. ושלשתם ספר הכתוב באמרו פינחס וכו'. כי הלא כבר נודע מה ששובח בו אהרן הכהן על כל מדותיו הטובות היותו אוהב שלום ורודף שלום. ולכן אמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ירצה דע איפה כי פנחס אשר באמת הוא בן אלעזר והוא עשהו הן עתה הוא בן אהרן הכהן כי נעשה בנו והלך ע"פ מדותיו מה הוא משים שלום אך הוא פנחס השים ותווך שלום ביני ובין בני ישראל. וזהו דבר אחד שעשה בכלל. עוד דבר שני בפרט כי השיב חמתי שהיה לי על בני ישראל על חלול שמי כי החימה אינו פועל הקנאה. אבל הוא בהתפעלות וכב"י הצער והחרון אף שהיה לו ית' מחלול שמו. והוא פינחס השיב חמתי והנאני במה שקנא את קנאתי בתוכם ופרסם קדושת שמי ברבים והג' התועלת לישראל עצמם. כי גרם שלא כליתי אח בני ישראל בקנאתי. הנה כי כן ראוי לתת לו ג' מיני שכר לכל הג' דברים שעשה. על הראשונה שעשה שלום ביני ובן בני ישראל. כנגד זה הנני נותן לו את בריתי שלום. וע"ז באו דבריהם ז"ל במאמרנו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקדוש ברוך הוא ראוי הוא שיטול שכרו לכן אמור. רצו בזה להזהירנו שלא נבין אמרו פינחס בן אלעזר שאינו אלא להודיענו יחוסו כי אין זה מכוונת הכתוב אלא אמרו פינחס בן אהרן הכהן הוא ספור פעולה טובה שעשה פינחס. והוא שאחר היותו בן אלעזר בתולדה נעשה ג"כ בן אהרן באחוז מעשיו בידו בהיותו משים שלום כמוהו. וכנגד זה ראוי לתת לו שכרו מדה כנגד מדה. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. והנה בטוב ההתבוננות שלום זה שעשה הוא קבוץ מהשני דברים הפרטים שאמרנו שעשה אחד לה' וא' לישראל. וידוע כי אין בכל אלא מה שבחלקיו. וכיון שה' כבר נתן לו שכרו לבדו על אשר עשה עמו וגם שכר מופרש על אשר עשה לישראל כאשר בארנו. הנה לא היה ראוי להיות לו עוד שכר אחר על חבורם יחד. לז"א בעל המאמר כי עם כל זה אמר הקב"ה על פועל זה שעשה פינחס בן אהרן בשומו שלום ביני ובין ישראל. עם שיראה לך שאינו מן הדין שיטול שכר מזה כיון שכבר יש לו מכל אחד. הנה הקב"ה אשר לו הנסתרות הוא אמר כי בדין הוא שגם מזה יטול שכרו. דהיינו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום באופן שרצה בעל המאמר באמרו לכן חוזר למאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. וגם על הב' דברים אחרים אתן לו שכרי. כנגד מה שקדש שמי ברבים. גם אני אתן לו קדושה יתירה כי תהיה לו ברית הכהונה שאין לך קדושה גדולה הימנה כי קדוש יאמר לו. וכנגד מה שחמל על בני וכפר בעדם אשתף גם את בניו בברית הכהונה. וזהו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא וכו'. והוא מבואר. הנה ראינו כמה גדול שבח וכח השלום עד למעלה. ואם כן נדעה נרדפה ונבקשהו:

תם ונשלם