שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ל, קטע 3

ובדברינו אלה נבין דברי התוס' בפסחים הנ"ל שהקשה דמנ"ל לר' יהודה דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אסור בהנאה לחזקיה דהא לא כתיב רק פעם אחד לא יאכל ומסתמא מוקמינן ליה על תוך זמנו וראיתי להצל"ח שתירץ דכמו דדרש איסי בחולין דבב"ח אסור בהנאה מק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה לא כ"ש וכמו כן נוכל לידע מק"ו זה דחמץ בתוך זמנו ולאחר זמנו אסור בהנאה דג"כ נעבדה בו עבירה ורק על לפני זמנו דאינו עובר על בל יראה עד הלילה ולא נעבדה בו עבירה הוא דבעינן קרא לאוסרו בהנאה ומש"ה כתיב חד זימנא לא יאכל ומוקמינן לי' על לפני זמנו דעל אינך לא צריכא קרא ולכאורה הוי קושי' גדולה על התוס' למה דחקו בזה אבל לדברינו דברי התוס' מוכרחים דאע"ג דגבי בב"ח יליף שפיר איסי מהך ק"ו מערלה וידעינן מיני' דגם בבישלו עו"ג או נפל מאיליו אסור בהנאה דגם בכה"ג חשיב נעבדה בו עבירה אבל גבי חמץ של עו"ג לא חשיבא כלל נעבדה בו עבירה וכמו שכתבנו וא"כ הא איצטריך הך לא יאכל על תוך זמנו דנדע דגם בחמץ של עו"ג אסור בהנאה דזה אי אפשר ללמוד בק"ו דאיסי והקשה התוספת שפיר:

[יא] ונהדר לדידן דמוכרח ע"כ דיש תנאים חולקים על הך דרשה ולפי גירסת התוס' דחולין מוכרח ג"כ דר' שמעון לא ס"ל הך דרשה וא"כ הא מיושב דברי הירושלמי שהבאנו בראשית דברינו דמצריך שפיר קרא להכשיר שוחט פסח על החמץ דבלאו הך קרא הוי ס"ד דפסול משום כל שתיעבתי לפי גירסת התוס' ומיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל באות ג' דלר"ש דדרש זבח זבחיי מנ"ל דהפסח כשר ולפי דברינו ניחא דר"ש לשיטתו דלא ס"ל הך דכל שתיעבתי ולא צריך לדידי' קרא להכשירו דמנ"ל הוי ס"ד לפוסלו ואייתר לי' הך זבחי למדרש זבח זבחיי דאי ס"ד לפוסלו משום דאי עביד לא מהני הרי כבר כתבנו דהכא לא יתוקן הדבר שהקפידה עליו התורה ובכה"ג כ"ע מודים דמהני ונסתייעא מזה סברתו של הנתיבות דאי נאמר דגם בכה"ג אמר רבא דלא מהני תיקשה מנ"ל לר"ש למדרש זבח זבחיי דלמא בא להכשיר הפסח דלא נימא דלא מהני אבל לגירסת רש"י בחולין דיליף ק"ו ממעשה שבת א"כ גם בשוחט פסח על החמץ איכא הך ק"ו וא"כ בע"כ הא דמצריך הירושלמי הפסוק להכשירו הוי משום דלא נאמר דלא מהני ומוכרח דלא כהנתיבות אבל להתוס' ניחא וכמש"כ:

[יב] ואין לומר דגם לגירסת רש"י ניחא הא דמצריך הירושלמי קרא להכשירו דהרי בב"ק דף ע"א פליגי רב אחא ורבינא במעשה שבת דר' אחא ס"ל דהוי דאורייתא אליבא דר' יוחנן הסנדלר ורבינא ס"ל דהוי רק מדרבנן וא"כ הא דקאמר בחולין דיליף ק"ו ממעשה שבת ומה שבת דחמירא מעשי' מותרים הני לא כ"ש הא לא הוי רק למ"ד דמעשה שבת הוי דרבנן אבל למ"ד מעשה שבת אסורין מדאורייתא הא ליכא ללמוד ק"ו ממעשה שבת ועיי' בחולין שם במהרש"א שנשאר בקושי' לפי גירסת רש"י דתיקשה עדיין למ"ד דהוי דאורייתא ואם כן נאמר דהירושלמי ס"ל כמ"ד דהוי דאורייתא ולדידי' נהי דעל בע"ח שנעשה בהן עבירה כגון חורש בשו"ח ידעינן דמותרים בק"ו מהא דמותרים לגבוה וכגירסת התוס' אבל בשוחט על חמץ שפיר הוי ס"ד לאוסרו מש"ה צריך קרא להכשירו זה אינו מספיק דודאי דקושיתו של המהרש"א על גירסת רש"י ניחא וגם לרב אחא משני הגמרא שפיר דחורש בשו"ח אתי' בק"ו ממעשה שבת דהרי בבב"ח דאסרינן לי' משום כל שתיעבתי אסור גם כשבישלו עו"ג וז"ל רש"י בחולין שם כל שתיעבתי כו' ה"ה בבל תאכל עולמית בכל הענינים בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן ועו"ג הרי דבלאו זה אין חילוק כלל וגם בנעשה בלא איסור הוי בכלל האיסור וכבר הבאנו לעיל דברי התוס' בתמורה דמש"ה ליכא בצורם אוזן בכור משום כל שתיעבתי דכיון דחזינן דבנפל מום מאליו מותר א"כ ע"כ לא קאי הלאו עליו ומש"ה גם בהפיל בו מום בידים מותר וא"כ הא אפילו לרב אחא דס"ל מעשה שבת דאורייתא מ"מ הא אמרינן בב"ק יכול אפי' בשוגג ת"ל מחללי' מות יומת במזיד אמרתי לך ולא בשוגג הרי דבשוגג לכ"ע מעשה שבת מותרין מדאורייתא וא"כ הא מוכרח דלכ"ע ע"כ ליכא במעשה שבת איסור משום כל שתיעבתי וכמו שכתבו התוס' דבצורם אוזן בכור כיון דנפל ממילא מותר מוכרח דלא הוי בכלל זה כ"ש במעשה שבת דחזינן דגם בידים רק שהוא בשוגג מותר דאינו בכלל איסור זה והא דבמזיד אסור מדאורייתא לרב אחא נפקא לי' בב"ק שם מקרא אחרינא משום דכתיב כי קודש היא מה קודש מעשי' אסורין אף שבת מעשיה אסורין וא"כ הא שפיר משני בחולין דחורש בשו"ח יליף בק"ו ממעשה שבת דגם הם אינם בכלל איסורא דהך לאו דכל שתיעבתי דהא לכל הפחות בשוגג מותרים וממילא מוכרח דגם במזיד ליכא בהו איסור זה דאין לומר דנלמדם ממעשה שבת דיהי' אסורין במזיד ז"א דכיון דאיסורא בשבת במזיד הוי משום איסור אחר דכתיב רק גבי שבת הא אי אפשר ללמוד קל מחמור להחמיר עליו ובהך איסורא דכל שתיעבתי הא אין לחלק בין שוגג למזיד ושפיר ילפינן כולהו איסורין דכל היכא דאינו אוכל התועבה גופה כבב"ח רק הבא ממנו דאינו בכלל איסור זה ומיושב שפיר קושי' מהרש"א וא"כ לשיטת רש"י לא בעינן קרא להכשיר פסח שנשחט על חמץ אי לאו משום סברא דאי עביד לא מהני:

[יג] אמנם לכאורה מהך סוגי' דב"ק הוי סתירה לדברינו שכתבנו לעיל דלגירסת התוס' לא ס"ל לר"ש הך דרשה. דבב"ק דף ע"א מביא הא דתני' גנב וטבח לע"ג או בשבת דר' מאיר מחייב ארבעה וחמשה וחכמים פוטרין ומוקמינן לה בטובח ע"י אחר ומש"ה מחייב ר"מ וחכמים דפטרי הם ר' שמעון דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמי' שחיטה וס"ל כר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסורין ואמרינן שם פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא ויליף לה מקודש היא מה קודש אסרן אף מעשה שבת אסור וחד אמר מעשה שבת דרבנן ויליף מדכתיב כי קודש היא היא קודש ואין מעשי' קודש ופריך למ"ד דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי בטובח בשבת דהא הוי שחיטה ראוי' ומשני כי פטרי רבנן אשארא והרי החכמים הם ר"ש ומוכח דמ"ד דהוי דרבנן קאמר גם אליבא דר"ש וא"כ תיקשה דהא התוס' בב"ק שם הקשו דלמ"ד דהוי דרבנן לא לכתוב לא קודש ולא היא ותירצו דהוי ס"ד דאסור משום כל שתיעבתי וא"כ הא מוכרח דמאן דס"ל דרבנן ס"ל הך דרשה ומאן דלא ס"ל הך דרשה ע"כ ס"ל מעשה שבת דאורייתא דאיהו הא לא מצי לומר היא קודש ואין מעשי' קודש דתשאר קושי' התוס' דלא לכתוב לא קודש ולא היא וא"כ מדחזינן דרבינא ס"ל גם לר"ש מעשה שבת דרבנן מוכרח דגם איהו ס"ל ע"כ הך דרשה ודלא כמש"כ דאין לומר דגם למ"ד דלא ס"ל הך דכל שתיעבתי מ"מ נתרץ קושי' התוס' דב"ק דשפיר צריך קרא דהיא קודש דבלאו הכי הוי ס"ד דאסור בק"ו מערלה וכמו דיליף איסי בחולין דף קט"ו דבב"ח אסור באכילה מג"ש דקודש ואיסור הנאה יליף בק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בה עבירה לא כ"ש ופריך הגמר' דגם על איסור אכילה נילף מהך ק"ו ולמה לי' הג"ש ומשני דאי לא היינו יודעין איסור אכילה הוי מצי למימר חורש בשור וחמור יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומותרים באכילה אבל במעשה שבת הא ליכא למימר חורש בשו"ח יוכיח דמה להני שכן אינם רק לאו אבל שבת הוי בסקילה והיינו יכולין ללמוד מעשה שבת דאסור באכילה בק"ו מערלה ומש"ה איצטריך היא קודש ואין מעשי' קודש דשרי גם באכילה. זה אינו דהא ודאי לאו בדוקא נקטה הגמר' בחולין משום דאיכא למימר חורש בשו"ח יוכיח וה"ה דהוי מצי למימר רובע ונרבע ונעבד יוכיחו דג"כ מותרים באכילה דהא דמאיצטריך קרא לאוסרן לגבוה מכלל דלהדיוט מותרין והך יוכיח הא נוכל לומר גם על שבת וע"כ לא איצטריך היא קודש רק להוציא מאיסור כל שתיעבתי ומוכרח דמאן דס"ל דרבנן ס"ל הך דרשה וכיון דרבינא קאמר שם גם אליבא דר"ש הא מוכרח דלא כמש"כ. אמנם גם זה אינו דהא כבר הוכחנו בבירור באות ד' דאיסי ע"כ לא ס"ל הך דרשא וכ"ע מודים כן ואם נאמר דגם רבינא דס"ל מעשה שבת דרבנן מודה דלאיסי הוי מעשה שבת דאורייתא ולא דרש להך היא קודש ואין מעשי' קודש א"כ למה לי' לרבינא לדחוק אליבא דר' יוחנן הסנדלר דלא אסר רק מדרבנן דמנ"ל זה דלמא גם הוא ס"ל דהוי דאורייתא כיון דבלא"ה איכא חד תנא דס"ל דהוי דאורייתא ולא ס"ל הך דרשה דרבינא ומנ"ל דר"י הסנדלר ס"ל הך דרשה דהיא קודש אלא ודאי מוכרח דרבינא ס"ל דלכ"ע הוי רק דרבנן וכ"ע ס"ל הך היא קודש ואין מעשי' קודש ואי דלמ"ד דלא ס"ל כל שתיעבתי תיקשה לא לכתוב לא היא ולא קודש צריך לומר דאיסי מצריך הך קודש לשום דרשה ואיצטריך לכתוב היא למעט מעשיה.

[יד] ולכאורה היה נראה טעם אחר על הא דמצריך הירושלמי קרא להכשיר ויהיה ניחא גם לגירסת רש"י דהרי על עיקר דברי הריב"א שכתבו התוס' בשמו דהפסח כשר דהא לא שנה עליו לעכב הקשה המהרש"א שם על זה דהא איכא ב' פסוקים לא תשחט על חמץ וגם לא תזבח על חמץ דם זבחי וא"כ הא איכא שנה עליו לעכב ותי' המהרש"א דהני ב' קראי איצטריך לעבור עליו בשני לאוין וכבר ראיתי לשער המלך הל' קרבן פסח שהקשה עליו דהא אדרבה זהו כלל גדול בכל מקום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ומוקמינן להפסוק השני גם לדבר אחר באם אינו ענין וכל שכן הכא דאיצטריך הפסוק השני לגופו דלהוי מעכב וכן הקשה הקרבן עדה על המהרש"א ועיין בצל"ח שם מה שכתב לתרץ קושי' המהרש"א דזה תלוי בפלוגתא דר"ש דלר"ש דדרש זבח זבחיי ומחייב גם על שארי קרבנות שנשחטו בפסח על החמץ איצטריך הני ב' פסוקים חד אפסח וחד אשארי קרבנות וליכא שנה עליו לעכב ומש"ה לא צריך קרא להכשירו והירושלמי אזל אליבא דרבנן דלדידהו איכא שנה לעכב ומש"ה צריך הירושלמי קרא להכשירו ומוקמינן השני פסוקים לעבור עליו בשני לאוין ולפי דבריו הא ניחא גם לשיטת רש"י:

אמנם זה אינו דודאי דברי המהרש"א ברור מללו דהכא לכ"ע ליכא שנה לעכב דאיצטריך לב' לאוין דאע"ג דבכל דוכתי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי אבל מ"מ הרי זה ג"כ ודאי דכל דהפסוק השני בא לשני לאוין תו לא מצינן למדרש מאותו פסוק דרשה אחרת ורק דבכל דוכתי לא מוקמינן ליה כלל לשני לאוין ואינו חייב על אותו דבר שבפסוק רק מלקות אחת ומוקמינן להפסוק השני על דבר אחר אבל הכא הרי גם אם נאמר דהפסוק השני בא לשנה עליו לעכב מ"מ הא אם יעבור וישחוט על החמץ הרי ודאי דיתחייב עלי' שני מלקות כיון דמ"מ באיסור זה איכא שני לאוין דהא אין לומר דהפסוק השני בא רק לשנה עליו לעכב ולא ללקות עליו דא"כ הלאו השני למה נאמר דגם בלא לאו הוי שנה עליו לעכב וכדאיתא בפסחים דף ס"א במכסת תכוסו דגם בלשון עשה הוי שפיר שנה לעכב ומדנכתבה הל"ת פעם שני' ודאי דילקה עליו שתים ועיי' במכות דף ד' בתוס' ד"ה לוקין שכתבו דחוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם דליכא למימר דהפסוק לא בא למלקות דא"כ לא ה"ל למכתב בלשון לא תעשה ודכוותי' הכא דלעכב לחודא לא הוצרך הל"ת וכיון דגם אם נאמר דהוי שנה לעכב מ"מ ילקה ב' א"כ הא שוב לא מצינו למדרש מיני' שנה לעכב דלמא עיקרו בא רק לעבור בב' לאוין וזהו בבירור כוונת המהרש"א יעויין בלשונו שם:

[טו] וראיתי לשער המלך הל' קרבן פסח פ"א שהביא דברי חדושי הריטב"א ביומא דף נ"ג דכל היכא דכתיבא בקרא בלשון לאו גם בקדשים לא בעינן שנה עליו לעכב ולדבריו ניחא הא דמצריך בירושלמי קרא להכשירו גם לגירסת רש"י והנה אין להוכיח דלא כדבריו מהא דבזבחים דף ד' פריך דלמא היכא דשחט שלא לשמו לפסול ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת גו' נדבה אם כמו שנדרת הוי נדר ואם לאו הוי נדבה והקשו התוס' דלמה לן קרא להכשירו תיפוק לי דליכא שנה עליו לעכב והרי בזבחים דף כ"ט אמר רב מרי מנין למחשב בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב ולאו זה הא קאי גם על מחשבת שלא לשמו וכמו דאיתא בזבחים דף ב' עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה שנאמר מוצא שפתיך תשמור כו' ואם לאו נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בי' ופי' רש"י דהרי אסור לחשוב בקדשים ונפקא ליה מלא יחשב הרי דלאו זה קאי גם על מחשבת שלא לשמו ואם כן להריטב"א הא שפיר מצריך קרא להכשירו ומוכח מדברי התוס' דלא ס"ל כריטב"א זה אינו דודאי גם להריטב"א הקשו התוס' שפיר דאע"ג דלפי המסקנא גם במחשבת שלא לשמו איכא הך לאו דלא יחשב מ"מ זהו רק לפי המסקנא דידעינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור דבמחשב שלא לשמו לא עלו לבעלים לשם חובה ומש"ה אע"ג דאין הקרבן עצמו נפסל בכך מ"מ הא הועילה בו המחשבה בקרבן זה דלא יעלה לבעלים לשם חובה ומש"ה יש לומר דאיכא בו הך ל"ת אבל בזבחים בהס"ד דאכתי לא ידעינן הך דרשה ופריך בגמר' דלהוי פסול הקשו התוס' שפיר דהא לא שנה עליו לעכב וצריך להיות מהסברא כשר וגם יהי' עולה לבעלים לשם חובתו ואז הא ודאי דלא יעבור על לאו זה דלא יחשב דלאו זה הא לא קאי רק על המקלקל קדשים במחשבתו וז"ל הרמב"ם בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבתו שהרי זה דומה למטיל מום ומש"ה הקשו התוס' שפיר דצריך להיות כשר וממילא לא קאי עליו הך לאו והרי קאי הך לאו רק על מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו דפוסל להקרבן ועיי' במנחות דף ב' בפרש"י בד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בי' דמשמע ג"כ מדבריו דהיכא דכבר נשחט הקרבן שלא לשמו וא"כ הא אינו עולה לבעלים לשם חובתו מש"ה כשמחשב אח"כ בהזריקה ג"כ שלא לשמו ליכא כלל הך לאו דלא יחשב כיון דאינו מוסיף שום הפסד בהקרבן ע"י מחשבה שבזריקה ודלא כמו שפרש"י בזבחים וצ"ע ועכ"פ לדברי הריטב"א ניחא דשפיר צריך קרא להכשירו רק צריך לעיין בגוף דברי הריטב"א כי אין בידי חידושי ריטב"א על מס' יומא ולא ראיתיו מעולם: