שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ל

סימן ל

יחקור בשוחט פסח על החמץ מאיזה טעם הוא כשר. וגם יחקור בענין אי עביד לא מהני ובטעם דשוחט בשבת דכשרה וגם יחקור בענין דרשה דכל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל אי הוי אליבא דכ"ע או יש חולקין בזה:

הנה בהא דקיי"ל ביו"ד סי' י"א דהשוחט בשבת וביום הכיפורים דשחיטתו כשרה הקשה הרשד"ם דנימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וראיתי בספר נתיבות המשפט בסי' ר"ח שכתב לתרץ זה דעד כאן לא קאמר רבא דלא מהני רק היכא דבמה דנאמר דלא מהני יתוקן הדבר שהקפידה עליו התורה באזהרתו וכמו באונס שגירש שהתורה הקפידה שלא יגרש אותה ואי נאמר דלא מהני הא לא הוי גט וכן הוא בכל הני דמביא הגמר' בתמורה דף ד' אבל בהך דהשוחט בשבת דהאיסור הא הוי משום מלאכת שבת וגם אם נאמר דלא מהני ולא הוי שחיטה רק נחירה הא ג"כ איכא חילול שבת דתיקנה להוציאה מידי אבר מן החי לבני נח ובכה"ג גם רבא מודה דמהני וסברא זו נזכרה ג"כ בשו"ת מוהר"י טראני ח"א סי' ס"ט יעו"ש ועיין בשו"ת הגאון ר' עקיבא אייגר זללה"ה זיע"א סי' קכ"ט שכתב ג"כ סברא זו ושוב הביא לדברי התוס' בתמורה דף ד' שהקשו דצורם אוזן בכור נאמר דלא מהני ויהי' אסור מדאורייתא להיות נשחט ע"פ אותו מום וגם שם הא לא יתוקן הדבר במה דנאמר דלא מהני הרי מוכח דהתוס' לא ס"ל סברא זו יעו"ש:

[ב] ולכאורה הי' נראה להוכיח דלא כסברא הנ"ל דבפסחים דף ס"ג בתוס' ד"ה השוחט פסח על החמץ כתבו בשם הריב"א דהפסח כשר דהא לא שינה עליו לעכב וראיתי בשער המלך ה' קרבן פסח שהביא דברי הפרי חדש שהקשה על הריב"א דמכשיר מסברא והרי גם בלא שינה עליו לעכב צריך להיות פסול משום הך סברא דאי עביד לא מהני והשעה"מ השיג עליו וכתב דבקדשים דקיי"ל דבעינן בהו שינה עליו לעכב לא קאמר רבא כלל הך סברא דאי עביד לא מהני ובאמת דכדברי הפר"ח מבואר להדיא בתוס' תמורה דף ד' שהקשו דשוחט פסח על החמץ יהיה פסול לרבא דלא מהני ותירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר הרי להדיא כהפר"ח דגם בקדשים קאמר רבא הך כללא דלא מהני ושפיר הקשה הפר"ח על הריב"א דמכשיר בלי שום דרשה רק מסברא דלרבא דקיי"ל כוותיה נאמר דלא מהני והיא עצמה הוי קושי' התוס' בתמורה. ולכאורה היה נראה מזה מוכרח דהריב"א ס"ל דלהלכה קיי"ל כאביי דס"ל בתמורה שם דאי עביד מהני ועיין בשו"ת רע"א הנ"ל שחקר בזה היאך קיי"ל להלכה אי כרבא או כאביי יעו"ש אמנם באמת הוי דוחק גדול לומר כן דהא בכל דוכתא קיי"ל דהלכה כרבא נגד אביי וע"כ נראה לומר דגם הריב"א מודה דהלכה כרבא ומה שהקשה עליו הפרי חדש דאמאי מכשיר בלי שום ראיה יש לומר דס"ל להריב"א כסברתו של הנתיבות הנ"ל דהיכא דלא יתוקן הדבר גם רבא מודה דמהני ומש"ה בשוחט פסח על החמץ הרי לא שייך לא מהני דהרי לא נרויח כלל בזה דאע"ג דהך ל"ת של לא תשחט על חמץ דם זבחי יתוקן דכיון דנאמר דלא מהני ולא הוי שחיטה רק נחירה א"כ הא ליכא הך דבר שהקפידה התורה דהקרבן פסח לא יהיה נשחט על חמץ מכל מקום הא ודאי דההורג קדשים בידים עובר ג"כ על לא תעשון כן לה' כו' וכדאיתא במס' ע"ג דף י"ד גבי מקדיש בהמה בזמן הזה דתניא בהמה תעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה ופריך ונשחטיה משחט ומשני אתיא בהו לידי תקלה ונשוויה גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן כו' הרי דההורג קדשים בידים עובר על לאו זה מדאורייתא ואע"ג דבתחילה דפריך ונשחטיה משחט משני דאתיא לידי תקלה ולא משני משום לא תעשון רק על קושיא השניה דנשוויה גיסטרא ומשמע קצת דבשחיטה ליכא הך ל"ת והוכחה גמורה אינה דהא י"ל דבתר דחדיש אביי הך דלא תעשון כן באמת קאי הך תירוצא גם על קושיא הראשונה דנשחטיה] זה אינו דשאני שם דהוי שחיטה גמורה ורק משום איסור הקדש יהיה אסור באכילה אבל השחיטה עצמה הוי שחיטה ומש"ה ליכא הך לאו דהאיסור של הלאו הוי בנותץ ומשחית כדכתיב ונתצתם לא תעשון כו' אבל בשוחט על החמץ אם נאמר דלא מהני ולא הוי שחיטה כלל רק נחירה ודאי דנחירה לא עדיף מגיסטרא ואיכא הך לאו וגם נראה דהורג קדשים בידים לא גרע ממטיל מום בקדשים דעובר על כל מום לא יהיה בו ותדע דהרי בעת שמתחיל השחיטה קודם שגמר לשחוט הסימן השני הא אין לך מום גדול מזה דבשלמא היכא דהוי שחיטה לא מקרי מום בהתחלת השחיטה דכן הוא דרך שחיטתו ועיין בב"ק דף ע"ו בתוס' ד"ה שחיטה אבל אי נאמר דלא מהני והויא רק נחירה הא הוי מטיל מום ממש בידים בעת התחלתו של הנחירה ובמה שגמר לנחור לא נפקע איסורא וא"כ ההורג קדשים בידים איכא איסורא דאורייתא וזהו גם כן טעמו של רש"י במס' סנהדרין דף קי"ב גבי עיר הנדחת דתני' שם היו בה קדשי מזבח ימותו ופרש"י דמכניסין אותן לכיפה וטעמו דכיון דמה"ת כשרים הם דהוי שלל שמים ס"ל דמדאורייתא אסור להורגן בידים ומש"ה ס"ל להריב"א דהכא לא שייך כלל הך סברא דלא מהני דהא לא נרויח כלל בזה דאי נאמר דמהני יעבור על לא תשחט על חמץ ואי נאמר דלא מהני יעבור על כל מום לא יהיה בו ועל לא תעשון כן ומה בצע בהחליף איסור זה על שני איסורים אחרים והוי כמו שוחט בשבת דמודה בו רבא דשחיטתו כשרה ומהני והתוס' בתמורה שהקשו קושי' זו דשוחט על החמץ יהיה הפסח פסול דלא מהני הוא משום דאזלי לשיטתם דלא ס"ל סברתו של הנתיבות וכמו דמוכרח ממה שהקשו באותו דיבור עצמו בהא דצורם אוזן בכור נאמר דלא מהני ומש"ה הקשו גם על הא דהשוחט על החמץ דיהיה פסול אכן מ"מ הא מבואר בירושלמי דיש קרא להכשיר וא"כ כיון דנתברר דבשוחט פסח על החמץ לא יתוקן האיסור ואפ"ה הא חזינן בירושלמי שהביאו התוס' בתמורה דמצריך קרא להכשירו וז"ל הירושלמי בפסחים פרק ה' אר"ש בר"י ממה שחייב על הזריקה הדא אמרה הפסח כשר כו' תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו זבחי וכבר הקשו המפרשים על הריב"א דמכשיר מסברא בלא שום דרשה דהא חזינן דהירושלמי מצריך בו קרא להכשירו ועכ"פ הא מדברי הירושלמי מוכרח דבלא"ה הוי ס"ד דהוא פסול וע"כ ס"ל להירושלמי דגם היכא דלא יתוקן הדבר ג"כ אמרינן דלא מהני דאל"כ לא הוי צריך קרא להכשירו דהא ליכא כאן שינה עליו לעכב וכמש"כ הריב"א ומוכח דלא כסברתו של הנתיבות:

[ג] אמנם זה אינו ואדרבה מסוגיא זו יש סמך גדול לסברתו של הנתיבות וכמו שיבואר דהנה גם אי נאמר דלא כהנתיבות קשה לי דברי חזקיה שבירושלמי דדרש דהפסח כשר מדכתיב זבחי דא"כ לר"ש דדרש בפסחים דף ס"ג דהשוחט פסח על חמץ בי"ד כו' חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן כו' פטור ובמועד כו' ושאר כל הזבחים כו' חייב ומפרשינן בדף ס"ד דדרש זבח זבחי בזמן דאיכא זבח לא מחויב אזבחיי ובזמן דליכא זבח מחויב אזבחיי הרי דדרש להך יו"ד של זבחי לדרשה אחרינא ותיקשה לדידיה מנ"ל דהפסח כשר ובודאי דוחק גדול לומר דלר"ש באמת יהיה פסול ונחדש מחלוקת חדשה בין ר"ש לרבנן בזה ועוד דא"כ תיקשה דמנ"ל לר"ש לומר דרשה דידיה דלמא לא בא הכתוב רק לאשמעינן דהפסח כשר ועל כן נראה לומר דסברא דלא מהני לא שייך הכא כלל וכמו שכתבנו כיון דלא יתוקן האיסור והא דמצריך הירושלמי קרא להכשירו הוא מטעם אחר ויהיה ניחא גם הא דלר"ש לא צריך קרא לזה דהנה בחולין דף קי"ד קאמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל אין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אבהו כו' כל מקום שנאמר לא תאכל כו' א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ופריך שם מעשה שבת ליתסרו ומשני אמר קרא היא היא קודש ואין מעשיה קודש חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסר ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרין הני לא כ"ש כן הוא גירסת רש"י וכתב רש"י אבל בבשר בחלב לא אמרינן הך ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל תועבה ומסתברא דעל בב"ח קאי דאכל תועבה גופה אבל חורש בשור וחמור לא אכל החרישה עצמה רק הבא ממנה ויליף ממעשה שבת דאין הבא ממנה קודש והתוס' גורסים שם השתא לגבוה שרי להדיוט מבעי פי' דהתוס' מפרשים דהא דפריך חורש בשור וחמור ליתסר קאי הקושיא דהשור יהיה נאסר באכילה ועל זה מתרץ דהשתא דלגבוה שרי דבע"ח שנעבדה בהן עבירה הא ילפינן במס' סוטה דף מ"ו דכשרין לקרבן להדיוט מבעי והקשו התוס' לגירסתם דאכתי החרישה והדישה דאינם בע"ח לתסרו ותירצו דגבי חסימה אין האיסור משום התבואה רק משום הבהמה וכן חורש בשור וחמור אין האיסור משום החרישה דגם הנהגה בלא חרישה אסור וע"ש עוד בתוס' ד"ה כל שהקשו דצורם אוזן בכור וכן אלים המסורסין לתסרו ותירצו יעו"ש והנה שוחט פסח על החמץ לכאורה תלוי בשני הגירסאות דלגירסת רש"י דילפינן ק"ו ממעשה שבת א"כ גם בזה נוכל ללמוד ק"ו ממעשה שבת דהא ג"כ לא אכל השחיטה עצמה רק הבא ממנו ודומה למעשה שבת אבל לגירסת התוס' דרק על בעלי חיים ידעינן ק"ו מלגבוה א"כ בשוחט על החמץ לכאורה הוי בכלל כל שתיעבתי וכמו שהקשו התוס' דצורם אוזן בכור ליתסר ותירוצם שכתבו על בכור לא שייך הכא יעו"ש והנה בהך דרשה דכל שתיעבתי לכאורה נראה דלאו כ"ע מודים לרב אשי בזה דהרי חזינן בחולין דף קט"ו דכמה תנאי ואמוראי חתרו ליתן טעמים אחרים לאסור בשר בחלב באכילה ורק ר"א לחודא אמר שם האי טעמא ונראה פשוט דהני תנאי לא סבירא ליה הך דרשה וכן נראה מהא דבע"ג דף ס"ו דקאמר ר' יהודה משום ר' מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הרי דדרש להך קרא באופן אחר דרב אשי דרש ליה לכל שתיעבתי פירוש, דכל דבר שנעשה בו איסור אסור באכילה ור' מאיר דרש לי' דהוי לאו הכולל לכל האיסורין שבתורה דכל שתיעבתי לך ואסרתי לך ה"ה בכל תאכל ולכאורה י"ל דהני ב' דרשות פליגי אהדדי ועיי' בחולין דף קט"ו ברש"י ד"ה לא דמשמע דהכל חדא דרשה הוי וצ"ע] ועיי' עוד בבכורות דף ל"ה בתוס' ד"ה ומי הביאו דברי הספרי פרשת ראה וז"ל ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שהוא עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה וכתבו התוס' דלדידן דס"ל דבצורם אוזן בכור ליכא רק איסורא דרבנן משום קנס ס"ל כאחרים דאמרי שם בספרי כתיב להלן לא תזבח כו' אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או ס"ל דקאי על בשר בחלב ומלשון התוס' ג"כ מוכח דהני אחרים דמוקמי לי' על פסולי המוקדשין חולקין על רב אשי דבחולין וכן משמע להדי' לשון הרמב"ם בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין וז"ל כל קרבן שהוא פסול כו' לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין הרי להדיא דלא קאי רק על פהמ"ק. אמנם בספר החינוך פרשה ראה מצאתי במצוה תס"ט שכתב דהאחרים ס"ל ג"כ הדרשה דחולין דתרתי ש"מ יעו"ש ולא ידעתי למה דחק בזה לומר כן כיון דהרי מוכרח מהני תנאי דאמרו טעמים אחרים לאיסור בשר בחלב דע"כ לא ס"ל הך דרשה ונאמר דכן ס"ל להאחרים וצ"ע:

[ד] שוב מצאתי להמזרחי פרשת משפטים שהקשה על הא דדרש ר' ישמעאל הא דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אחד לאיסור אכילת בשר בחלב כו' דלמה לי הני קראי תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה ותי' דהוי לאו שבכללות ולא היה לוקה עליו הרי דס"ל ג"כ דכ"ע מודים להך דרשה והא דאמרו טעמים אחרים הוא כי היכי דלהוי לוקה על בב"ח וכן ס"ל להחינוך אמנם הרי נוכל להוכיח דע"כ לאו כ"ע מודים בו דמה שתי' המזרחי דמכל שתעבתי ליכא מלקות אינו מספיק עדיין לתרץ לדעת הרמב"ם דכתב בפרק ח' מה' מאכלות אסורות דעל כל איסורי הנאה אינו לוקה אם נהנה מהם ולא אכל ולקמן יובאו עוד פוסקים דס"ל כן ואפי' אליבא דר' ישמעאל דנפק לי' איסור הנאה של בשר בחלב מלא תבשל הא ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה דהרי בפרק ט' מה' מאכלות אסורות ס"ל להרמב"ם דגם על הנאת בב"ח אינו לוקה יעו"ש בלח"מ שהביא דברי הרמב"ם בספר מנין המצות שפוסק להדי' כר' ישמעאל דאיסור הנאה דבב"ח נפקא לן מלא תבשל וא"כ הא נשארה קושיות המזרחי דלמה צריך ר' ישמעאל הלא תבשל השלישי לאסרו בהנאה תיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה לר' אבהו דס"ל דכל מקום שנאמר לא תאכל הוי, גם הנאה בכלל כיון דגם עתה אינו לוקה על הנאתו שוב מצאתי קושי' זו בספר כו"פ סי' פ"ז ס"ק א' ונשאר בצ"ע ומוכרח לומר דר' אבהו ס"ל דר' ישמעאל לא ס"ל הך דכל שתיעבתי דזהו ודאי דוחק גדול לומר דגם ר' אבהו יודה דר' ישמעאל ס"ל כחזקי' דלא תאכל לא משמע הנאה ועוד דהא כתבו התוס' בפסחים דף כ"ב בד"ה ור"ש דהא דאמרינן שם על פלוגתא דחזקי' ור"א לימא כתנאי ודחי היינו רק לר"א דחזקי' ודאי לא מצי אתי ככ"ע יעו"ש ומוכרח דר' אבהו מצי אתי' ככ"ע ועוד דהרי בסוף סימן י"ח הוכחנו דרך פילפול והראינו פנים מסבירות דר' ישמעאל ס"ל ע"כ כר' אבהו ואין כאן מקומו ועוד דהרי הרמב"ם בעצמו פוסק בפ"ח מהלכו' מאכלות אסורות כר' אבהו וא"כ היאך פוסק כר' ישמעאל דלא תבשל השלישי בא לאסור הנאה דלמה לי' הך קרא כיון דס"ל דעל הנאה אינו לוקה ומוכרח דהרמב"ם, ס"ל דלא קיי"ל כהך דרשה דרב אשי וכמו דמשמע מלשונו בה' פהמו"ק שהבאנו למעלה וס"ל דלאו כ"ע מודים בו והאחרים דסיפרי חולקים ע"כ עליו ועוד דגם להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלוקה על הנאה מ"מ נראה מוכרח ג"כ מהא דבחולין דף קט"ו יליף איסי בן יהודה דבב"ח אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי כו' אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בהן עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בהן עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שלא הי' לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם נאמר כהמזרחי דכ"ע ס"ל הך דכל שתיעבתי וא"כ רק לחיוב מלקות הוא דצריך להך ג"ש א"כ תיקשה דלענין הנאה למה לי' לאיסי ללמוד בק"ו מערלה לר' אבהו תיפוק לי' מכל שתיעבתי דהרי גם עתה דיליף לה מק"ו לא הוי הלימוד רק לאיסור גרידא ולא למלקות דהרי אין עונשין מן הדין וכמו שכתבו להדי' התוס' בפסחים דף כ"ד על הא דאמר אביי שם הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן והקשו שם התוס' אמאי לא קאמר גם הכל מודים בב"ח ותירצו דשם הא ליכא מלקות דאין עומה"ד וכיון דלאיסור גרידא יליף לה איסי א"כ תיפוק לי' מכל שתיעבתי ומוכרח דלא ס"ל הך דרשה רק זה יש לדחות וי"ל דלעולם יליף לה איסי הק"ו גם לענין מלקות ואי דאין עומה"ד נאמר כסברתו של המגיד משנה בפרק שני מה' מאכלות אסורות דהא דאין עומה"ד הוי רק היכא דעיקר האיסור לא ידעינן רק מהך ק"ו אבל היכא דידעינן איסורא מפורש רק דעליו ליכא מלקות וכגון דהוי לאו הבא מכלל עשה וכדומה שפיר נוכל ללמוד העונש בק"ו וא"כ גם הכא נאמר דלר"א ידעינן שפיר דאסור בהנאה מכל שתיעבתי ורק דלא ילקה עליו דהוי לאו שבכללות ושוב יליף שפיר בק"ו מערלה דלוקה על הנאה גם י"ל דהא כתבו התוס' שם בדף קט"ז בד"ה מה דמש"ה יליף איסי איסור הנאה בק"ו אע"ג דאיכא ג"ש דקודש קודש לטרפה דשרי בהנאה משום דבהך קרא דטרפה כתיב נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסורין בהנאה והק"ו מגלה לן דהג"ש הוי לקדשים שיצאו ולא לטרפה וא"כ הוי הק"ו רק גילוי מילתא על הג"ש ובכה"ג שפיר עומה"ד אבל עכ"פ הא התוס' בפסחים לא ס"ל כן וכתבו להדי' דלאיסי ליכא מלקות בהנאה בב"ח וכן לדעת הסוברים דעל כל הנאה אינו לוקה כלל ולדידהו הוי הק"ו בע"כ רק לענין איסור גרידא ומוכרח לומר דלר' אבהו לא ס"ל לאיסי הך דרשה ועוד יותר נראה להוכיח דלכל הסברות מוכרח ע"כ דאיסי לא ס"ל כלל הדרשה דהרי הגמר' בחולין שם פריך על איסי דלמה לו הך ג"ש דקודש לאסור בב"ח באכילה תיפוק לי' גם איסור אכילה בהך ק"ו מערלה ומשני משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה ודש בו יוכיח שנעבדה בהן עבירה ומ"מ מותרים באכילה ומש"ה מוכרח ללמוד איסור באכילה מג"ש והדר יליף הנאה בק"ו דליכא שוב לומר חורש בשור וחמור יוכיח די"ל מה להני שכן מותרים באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ואי נאמר כהמזרחי דאיסורא ידעינן מכל שתיעבתי וכל הלימודים לא איצטריך רק למלקות א"כ תשאר קושי' הגמר' דלמה לו הג"ש באכילה ילמוד דלוקה על אכילה בק"ו מערלה דהא ליכא למימר חורש בשו"ח יוכיח דמה לחורש בשו"ח שכן מותר לגמרי באכילה תאמר בב"ח שאסור באכילה ומוכרח ע"כ לומר דס"ל לאיסי דאי לאו הך ג"ש והך ק"ו לא הוי ידעינן שום איסורא בב"ח ואפי' באכילה הוי ס"ד דשרי וא"כ ממ"נ לכל השיטות והסברות של הפוסקים מוכרח דאיסי לא ס"ל הך דרשה: [ה]

ואין להקשות דא"כ מאי פריך הגמר' בתחילה למה לי הג"ש דנילף גם אכילה מק"ו והרי אין עומה"ד וא"כ הא איצטריך הג"ש כי היכי דלהוי לוקה על אכילת בב"ח והניחא לדעת הסוברים דעל ק"ו דהוי חדא מתרתי דילפינן במה הצד שפיר עומה"ד פריך הגמר' שפיר דהכא הוי חדא מתרתי מערלה וחמץ וכלאי הכרם אבל להני פוסקים דס"ל דגם כה"ג אין עומה"ד ומכללם הא ס"ל כן התוס' דפסחים הנ"ל קשה מאי פריך וכבר עמד על קושי' זו בספר גינת וורדים ע"ש ועוד קשה לי יותר דמאי פריך דהרי אם היינו למדין איסור אכילה בק"ו וא"כ לא היה לוקה על אכילת בב"ח ושוב הא לא הי' יכול ללמוד איסור הנאה בב"ח מהק"ו דהרי יש לדחות מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן לוקה על אכילתן תאמר בב"ח שאינו לוקה על אכילתו דאין עומה"ד והרי דכוותי' פריך שם מה לחמץ שכן ענוש כרת על אכילתו ומשני כה"כ יוכיחו וכתבו התוס' דאין לומר דגם כרת נלמד מהך ק"ו מחמץ ויהי' חייב אוכל בב"ח כרת דאין עומה"ד וא"כ הא גם אם אסור אכילה לא הוי רק מק"ו הא שוב לא היינו יכולין ללמוד איסור הנאה בק"ו דנאמר מה לכולהו שכן לוקה על אכילתן וא"כ הא לכאורה מוכרח ע"כ לומר לדעת הפוסקים דס"ל דגם כשהק"ו הוי חדא מתרתי גם כן אין עומה"ד דהם מפרשים דקושי' הגמר' הוי רק משום הך דרשה דכל שתיעבתי והם ס"ל כסברת המ"מ שהבאנו לעיל דכל היכא דידעינן האיסור שוב נלמד העונש בק"ו ומש"ה פריך דגם אכילה נלמוד מק"ו ויהי' לוקה עליו ושוב נוכל ללמוד גם הנאה מק"ו ואדרבה הא מוכרח מקושי' הגמרא דכ"ע ס"ל הך דרשה דאם נאמר דיש מהתנאים החולקים על הך דרשה מאי פריך הגמר' לאיסי דלמא גם הוא לא ס"ל אמנם זה אינו דהא כבר כתבנו דהתירוץ של הגמר' דמשני דהמ"ל חורש בשו"ח יוכיח ע"כ לא אתי' רק כמ"ד דלא ס"ל הך דרשה גבי בב"ח וא"כ הא אי אפשר לפרש כן קושי' הגמר' דא"כ לפי מה דמתרץ ומוכח דלא ס"ל הך דרשה הא לא קשה כלל ולא צריך להתירוץ דחורש בשו"ח יוכיח וביאור קושיית הגמר' מצאתי בכסף משנה בפרק א' מה' טומאת מת שהקשה דהרי בטומאת משא ובב"ח ילפינן עונש מן הדין ותירץ דבב"ח מכיון דאסור לבשלו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה אי נמי משמע דלא אסרה התורה לבשלו אלא שלא יבא לאוכלו עכ"ד הכ"מ והנה דבריו באו סתומים במה שכתב דבב"ח עומה"ד ולא מצאתי דבר זה בשום מקום להדי' ועכ"פ נוכל לומר תירוציו לישב קושי' הגמר' והנה תירוצו הראשון דהוי בכלל שתיעבתי הא נתבאר לעיל דאי אפשר לאומרו על קושי' הגמר' דאיסי הא חזינן דלפי התי' לא ס"ל הך דרשה וא"כ מאי הקשה בתחילה דהא אי לא ס"ל לא קשה כלל וצ"ל כתי' השני של הכ"מ דהק"ו הוי גילוי מילתא דכיון דאסור בבישול ידעינן מהק"ו דהא דאסרתו התורה בבישול הוי משום דאסור באכילה ושפיר לוקה מהק"ו ופריך הגמר' שפיר: