שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן כה

סימן כה

יחקור במצה של מעשר שני אם יוצאין בו או לא וכן אתרוג של מע"ש אם יוצא בו או לא וכן עיסה של מעשר שני אם חייבת בחלה או לא:

הרמב"ם כתב בפרק ששי מה' חמץ ומצה הלכה ח' וז"ל וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים ועיי' בכסף משנה שהקשה על זה דהרי במס' פסחים דף ל"ח קאמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר"מ דס"ל מע"ש הוי ממון גבוה אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח לדברי חכמים דס"ל דהוי ממון הדיוט יוצאין בו והרמב"ם הא פוסק דמע"ש הוי ממון גבוה כר"מ וא"כ היאך פוסק דיוצאין בו ידי מצה ותירץ הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר' חייא ועיי' בפרק ששי מה' ביכורים הלכה ד' בכ"מ שם מבואר הדבר באריכות בשם הר"י קורקוס ותירוצו הוא דבמס' סוכה דף ל"ה על הא דתנן דאתרוג של ערלה פסול פליגי בה ר' חייא ורב אסי דר"א אמר הטעם לפי שאין ב דין ממון ור"ח אמר לפי שאין בו היתר אכילה אבל דין ממון לא בעינן דגם בלא דין ממון אם הי' לה היתר אכילה מקרי שפיר שלכם ואמרינן דאיכא בינייהו אתרוג של מע"ש בירושלים לדברי ר"מ דס"ל דהוי ממון גבוה דלר"ח יוצאין בו כיון דיש לו היתר אכילה אע"ג דאין בו דין ממון מקרי שלכם ולר"א אין יוצאין בו ופוסק הרמב"ם כר"ח דמשום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם וסיים שם הכ"מ וז"ל ואני אומר דודאי קיי"ל כר"ח לגבי דר"א דהוי רבו דרבו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועיי' בלחם משנה פרק חמישי מה' אישות הלכה ד' שהביא דברי הכ"מ הללו והקשה עליו דהרי בגמר' דסוכה אינו ר' חייא סתם רק ר"ח בר' אבין וכן העתיק הכ"מ בעצמו בה' חמץ ומצה ולא הוי כלל רבו דרבו של רב אסי וא"כ צריך טעם למה פסק הרמב"ם כוותי' דר"ח ודלא כר"א והרי בדאורייתא הלך אחרי המחמיר:

[ב] ועוד קשה לי טובא על הרמב"ם דבפסחים ובסוכה שם קאמר רב אסי דבמצה של מע"ש לר"מ אינו יוצא בו וכן באתרוג של מע"ש לר"מ אינו יוצא בו וכן עיסה של מע"ש לר"מ אינה חייבת בחלה וקאמר שם לימא מסייע לי' עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת ודחי שאני התם דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ב' זימני וא"כ הרי עכ"פ לגבי חלה הא ודאי דגם ר"ח בר"א מודה דר"מ ס"ל דפטור מן החלה דהא להדי' תני כן בברייתא וגם בהא דקאמר רב אסי דלר"מ אינו יוצא בו ידי מצה דגמר מצה בג"ש לחם לחם מחלה הרי ג"כ לא מצינו כלל שיחלוק ר"ח בר"א על זה והטעם דודאי לכאורה כ"ע מודים דגמרינן לחם לחם מחלה דהרי להדי' אמרינן הך ג"ש במס' מנחות דף ע' ומהך ג"ש ילפינן שם דאורז ודוחן פטורין מן החלה משום דאין יוצאין בהם ידי מצה דאינם באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון וכיון דחזינן בברייתא להדי' דלר"מ של עיסה מע"ש פטורה מן החלה מוכרח דאין יוצאין בו ידי מצה וגם ר"ח בר"א מודה לזה וזהו הטעם דבפסחים דף ל"ח שהביא הגמר' מימרא דרב אסי לא הביא הגמר' כלל מימרא דר"ח בר"א שחולק עליו משום דבפסחים הוי עיקר הסוגי' לענין מצה ואתרוג הובא דרך אגב ובמצה וחלה לא מצינו שחולק עליו ר"ח בר"א רק מודה לי' ורק בסוכה הביא הגמר' דר"ח בר"א חולק עליו לענין אתרוג והא דקאמר בגמר' לימא מסייע לי' ודחי לי' לא קאי רק על אתרוג וכן הוא בפרש"י להדי' בפסחים שם וכ"כ הרא"ש שם יעו"ש אבל על הא דקאמר רב אסי במצה וחלה הוי סייעתא גמורה כן נראה לכאורה ומכל מקום לא קשה לי מזה על הרמב"ם שפוסק דיוצאין בו ידי מצה וכן על מה שפסק בפרק ששי מה' ביכורים דחייב בחלה אע"ג דכתבנו דבזה גם ר"ח בר"א מודה דר"מ ס"ל דפטורה מחלה ואין יוצאין בו דזה ניחא שפיר דהרי אע"ג דתני' להדי' דר"מ ס"ל דפטור מחלה מ"מ הא עכ"פ פליגא ר"א ור"ח בר"א בטעמו של ר"מ דלר"א הוי הטעם של ר"מ משום דכיון דאין בו דין ממון לא מקרי עריסותיכם ומש"ה ס"ל דגם באתרוג לא מקרי שלכם ולר"ח בר"א דס"ל דע"י היתר אכילה מקרי שלכם וטעמו של ר"מ דפוטר בחלה הא הוי ע"כ משום דכתיב עריסותיכם עריסותיכם ב' זימני וא"כ אינו תלוי כלל בהך פלוגתא דפליגי ר"מ וחכמים במע"ש אי הוי ממון גבוה או ממון הדיוט דהא גם לר"מ דס"ל דהוי ממון גבוה מ"מ היתה חייבת אי לאו דכתיב עריסותיכם ב' זימני והשתא דכתיב הקרא יתירא אפי' אי הוי ס"ל לר"מ מע"ש הוי ממון הדיוט ג"כ פטורה מן החלה כיון דאיכא קרא יתירא למעטו ורבנן דפליגי על ר"מ הוא משום דלא ס"ל הך דרשה כלל ומוקמי הני ב' עריסותיכם לדרשות אחריני ועיי' בתו' סוכה ד"ה דכתיב ובהך פלוגתא פוסק הרמב"ם כחכמים ומש"ה פוסק שפיר דחייבת בחלה ויוצאין בו ידי מצה אע"ג דקיי"ל דמע"ש הוי ממון גבוה מ"מ כיון דהרמב"ם פוסק כר"ח בר"א דהא דהוי ממון גבוה אינו חיסרון כלל דמ"מ מקרי שפיר שלכם משום היתר אכילה ורק משום ב' זימני עריסותיכם פוטרו ר"מ ובזה פוסק כחכמים דמוקמי הני ב' עריסותיכם לדרשה אחרינא שוב מצאתי בצל"ח בפסחים שכתב כן רק דלפי זה הא ודאי נתחזקה הרבה הקושי' הראשונה על הרמב"ם דלמה פוסק כר"ח בר"א נגד רב אסי והרי מצינו עוד אמורא דס"ל כוותי' דר"א דבסנהדרין דף קי"ב איתא תנן התם עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכ"א חייבת אמר רב חסדא מחלוקת במע"ש בירושלים דר"מ ס"ל ממון גבוה הוא וחכמים ס"ל ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטורה הרי דגם ר' חסדא ס"ל כרב אסי דהך פלוגתא דחלק תלוי בפלוגתתם דפליגי ר"מ ורבנן במע"ש אי הוי ממון גבוה או ממון הדיוט ולדידי' לפי מה דקיי"ל כר"מ דהוי ממון גבוה אין יוצאין בו ובודאי קשה למה פוסק כר' חייא נגד ר"א ורב חסדא:

[ג] והנראה לישב מקודם דעת הרמב"ם דפוסק דלא כר"א ויתבאר מזה דגם מרב חסדא אין ראי' כלל ונאמר דהרמב"ם אזל לשיטתו ויש לו עמודים לסמוך עליהם דהנה לרב אסי הרי מוכרח ע"כ הא דבפסחים דף ל"ו ס"ל לר' עקיבא דיוצאין במצה של מע"ש ובע"כ ס"ל כר' יהודה דמע"ש הוי ממון הדיוט אליבא דרב אסי וא"כ הרי במנחות דף פ"ב יליף ר' אליעזר דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר מקיש דבר הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח אינו בא אלא מן החולין אף כל אינו בא אלא מן החולין ופריך בגמר' ופסח גופה מנ"ל ויליף שם ר"א בגמר' פסח דורות מפסח מצרים א"ל ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ואמרינן שם לר"ע פסח דאינו בא אלא מן החולין מנ"ל ומשני דנפק לי' מהקישא דזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ומפרשינן שם כל חדא וחדא מהך קרא למאי אתי' וחטאת מה חטאת אינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וחטאת גופה מנ"ל אמר רב חסדא אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר וס"ל להרמב"ם דהא דממעטינן מהך אשר לו מעשר הוי רק אליבא דמ"ד דס"ל מע"ש הוי ממון גבוה אבל למ"ד דמע"ש הוי ממון הדיוט שפיר מקרי אשר לו וא"כ הא מוכרח דהך סוגי' דמנחות ס"ל דר"ע סובר דמע"ש הוי ממון גבוה ואע"ג דר"ע ס"ל להדי' בפסחים דיוצאין במצה של מע"ש ומוכרח דהך סוגי' ס"ל כר"ח בר"א דמשום דיש לו היתר אכילה מקרי שפיר שלכם ועריסותיכם ור"מ דפוטרו מחלה הוי רק משום דכתיב עריסותיכם ב' זימני ובזה ס"ל לר"ע כרבנן דר"מ דמוקמי הני עריסותיכם לדרשה אחרינא וליכא מיעוטא למעטו מחלה מש"ה ס"ל לר"ע דיוצאין ב' ידי מצה ומש"ה פוסק הרמב"ם כן והוא תי' נכון דפוסק כסתמא דגמרא ועיי' בחולין דף כ"ב דמביא שם הגמר' הך דרשה דוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ופרש"י דתרי אשר לו כתיבי בפרשה ואפי' לר' יהודה דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא להכי אתי אשר לו וממעט לי' וכבר הקשה על זה הטורי אבן בחגיגה דף ח' דהרי תלתא אשר לו כתיבי בפרשה וביומא דף נ"א ובשבועות דף י"ד דרשינן להו לכולהו חדא אשר לו ולא משל ציבור ואידך ולא משל אחיו הכהנים ואידך שינה עליו הכתוב לעכב הרי דלא אייתור כלל אשר לו למעט מע"ש ומש"ה כתב הטורי אבן דמעשר וציבור מחד קרא נפקי דהרי הוי אינו שלו ועיי' במנחות דף ב' בתוס' ד"ה כל שרצו התוס' לומר כן דציבור ומעשר מחד קרא נפקא יעו"ש ואתי' כמ"ד מע"ש הוי ממון גבוה וא"כ הא בפשיטות י"ל דהרמב"ם חולק על פרש"י ומשום קושייתו של הטורי אבן ומפרש ג"כ דזה הוי רק כמ"ד מע"ש ממון גבוה ומוכרח מסוגי' דמנחות דהגמרא ס"ל כר"ח בר"א ודלא כרב אסי הן אמת דלכאורה נראה מהך סוגי' דמנחות ראי' לפרש"י דחולין הנ"ל דגם להך מ"ד דס"ל מע"ש הוי ממון הדיוט מ"מ דרשינן אשר לו ולא משל מעשר דאם נאמר כמש"כ הטורי אבן הרי קשה על הך סוגי' כמאן אתי' דכרב אסי הא לא מצי אתי' דלרב אסי הא ס"ל לר"ע מע"ש הוי ממון הדיוט מדס"ל דיוצאין במצה של מע"ש וכר"ח בר"א נמי לא אתי' דאע"ג דלדידי' מצי ר"ע לסבור דהוי ממון גבוה מ"מ קשה דהא טעמו דר"ח בר"א היא משום דס"ל דאע"ג דהוי ממון גבוה מ"מ מקרי שפיר שלכם משום שיש בו היתר אכילה ומש"ה יוצאין בו וא"כ הא כמו דהוי לענין אתרוג בכלל לכם משלכם משום היתר אכילה כמו כן יהי' בכלל אשר לו משלו מהך טעמא גופה כיון דאיהו לא בעי רק שיהי' לו היתר אכילה והיאך ממעט מאשר לו מע"ש ולכאורה מוכרח בע"כ לומר כמו שפרש"י דאפי' להך מ"ד דמע"ש הוי שלו או משום דהוי ממון הדיוט או משום דיש לו היתר אכילה מ"מ ממעטינן שפיר מקרא דאשר לו מע"ש דהוי קרא יתירא למעט מע"ש והוא ראיה נכונה לפרש"י ומה שהקשה הטורי אבן על זה דהא ליכא כלל קרא יתירא דכולהו איצטריך להו הא לכאורה יש לישב דהנה ראיתי בחמדת צבי בחידושיו לשבועות דף י"ב שהקשה על הא דדרשינן חד אשר לו לשינה עליו לעכב דלמה צריך קרא לזה תיפוק ליה דהא בכל עבודת יוה"כ כתיבא חוקה לעכב ותירץ דאיצטריך אליבא דר' יהודה דס"ל ביומא דף ס' דלא נאמרה חוקה אלא בדברים הנעשין בבגדי לבן בפנים ולא בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ א"כ אם אחר שהזה לפני ולפנים נשפך הדם קודם שהזה בהיכל וצריך להביא פר אחר להזות בהיכל ואז לא היינו יודעין לעכב בפר זה אם הביאו משל ציבור דעליה לא כתיבא חוקה ומש"ה איצטריך אשר לו וא"כ הא י"ל דהך סוגיא דמנחות ס"ל דר"ע יסבור דחוקה כתיבא גם על דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ ושוב לא צריך קרא לעכב ואייתור לי' הך אשר לו השלישי למעט מע"ש ואע"ג דמקרי שפיר שלו אכן עיקר סברתו של החמדת צבי לא ברירא לי דאע"ג דביום הכיפורים כתיבא חוקה לעכב מ"מ הרי הא דכתיב גבי חטאת אשר לו שיהיה שלו ולא משל ציבור ולא משל אחיו הכהנים הרי אין הכוונה דבשעת הכפרה יהיה עדיין שלו דהא כיון שהוקדש לחטאת דהוי קדשי קדשים הא לא הוי ממון בעלים כלל רק כוונת הפסוק דבעת הקדשם יהיה שלו וא"כ היאך שייך לומר דנדע עיכובא מחוקה דהרי חוקה לא כתיבא רק על דברים הנעשים בבגדי לבן אבל הקדישו של הקרבן אין לו שום שייכות לזה ויוכל להקדישו גם קודם יוה"כ וא"כ הא שפיר איצטריך קרא לשינה עליו לעכב וא"כ קשה קושית הטורי אבן דהא ליכא קרא יתירא ושפיר נוכל לומר דמחמת הך קושיא של הטו"א ס"ל להרמב"ם דלא כפרש"י רק מפרש דהא דממעטינן מאשר לו מעשר הוי רק אליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה ואתי' הסוגיא כר"ח בר"א ומה שהקשינו דלר"ח בר"א הא משום היתר אכילה מקרי שפיר שלכם והיאך אימעוט מאשר לו צריך לחלק ביניהם דלכם דהוי לשון רבים מקרי שפיר כיון דיש לו היתר אכילה ומקרי שלכם אבל אשר לו דמשמע דבעינן שיהיה מיוחד רק לו ואין לאחרים זכות עליו זה לא שייך רק היכא דיש לו בו דין ממון אבל ע"י היתר אכילה בלא ממון לא מקרי שלו ושפיר אימעוט למ"ד דהוי ממון גבוה ואתי' הסוגיא רק כר"ח בר"א ומש"ה פוסק הרמב"ם כוותיה דידיה ודע דאכתי י"ל דגם למ"ד דהוי ממון הדיוט מ"מ שפיר ממעטינן מאשר לו מע"ש משום קרא יתירא ולא דאיכא אשר לו מיותר דהא שפיר צריך לכולהו וכמש"כ הטו"א רק דע"כ בא הך אשר לו גם למעט מעשר לפי מה שכתבו התוס' במנחות דף ב' בד"ה כל דהוי מצי לכתוב והקריב אהרן את פר אשר לו וכתיב החטאת למימרא דכל חטאות יהיו משלו דווקא והרי על כל החטאות אי אפשר לומר דבא למעט ציבור או של כהנים דמהיכא תיתי יביא יחיד קרבן חטאת משל ציבור דרק בפרו של אהרן הוי ס"ד דיהיה של ציבור וכמו שארי קרבנות של יוה"כ או של אחיו הכהנים כיון דאחיו הכהנים מתכפרים בו אבל בקרבן יחיד הא לא צריך למעטו ומדכתיב החטאת דגם שארי חטאות יהיה משלו דוקא ע"כ בא למעט של מעשר ומש"ה ממעטינן גם למ"ד ממון הדיוט כיון דאיכא קרא למעטו אמנם הא אין הרמב"ם משועבד לסברתן של התוס' דמנחות הנ"ל:

[ד] אמנם א"כ לפי מש"כ דלהרמב"ם הא דממעטינן מאשר לו מעשר הוי רק למ"ד דהוי ממון גבוה א"כ הא תקשה אליבא' דרב אסי דלדידיה הא ס"ל לר"ע ע"כ דהוי ממון הדיוט מדס"ל דיוצאין בו ידי מצה ואם כן הא לדידיה תשאר קושית הגמרא במנחות דלר"ע מנ"ל דפסח אינו בא אלא מן החולין והנראה לתרץ גם זה דבחגיגה דף ח' תניא מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומנין שאם רצה לערב מערב ת"ל כאשר יברכך ה' אלקיך וכתבו שם התוס' בד"ה מלמד דבפרק התודה הא מפיק דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מקרא אחרינא ותירצו דאיצטריך קרא דמסת דסד"א כיון דכתיב כאשר יברכך להתיר טפילה הוי ס"ד דכולה נמי ליתי ממעשר קמ"ל וכן כתבו התוס' בזבחים דף נ' ד"ה אם גם נראה לתרץ דמש"ה צריך קרא דמסת ולא סגי לי' בהיקש דזאת התורה דהרי בחגיגה דף ח' איתא גבי שלמי שמחה ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר יכול אף בעופות ובמנחות ת"ל ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם והקשו שם התוס' בד"ה מי דא"כ לא יביא שלמי שמחה ממעשר רק ע"י טפילה כמו חגיגה ותירצו דבספרי יליף לה בג"ש דשם שם וא"כ הרי אי לאו קרא דמסת היינו למדין להיפוך דחגיגה יבא ממעשר כמו שלמי שמחה מקרא דושמחת בחגך ואין לומר דקושי' התוס' הוי למ"ד דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש וא"כ כיון דשלמי שמחה יליף בג"ש א"א כלל ללמוד חגיגה מינה בהיקש ושוב לא צריך קרא דמסת זה אינו חדא דהכא לא הוי היקש כלל רק יליף מגופי' דקרא דכתיב ושמחת בחגך דהשמחה יהי' בחגיגה וכיון דידעינן דשמחה הוי ממעשר ובקרא כתיב דהשמחה הוי בחגיגה הא ידעינן מיני' גופה דחגיגה באה מן המעשר ועוד דהרי ג"ש זו שהביאו התוס' איתא ג"כ בגמר' דזבחים דף נ' דמבעי לן דבר הלמד בג"ש אי חוזר ומלמד בהיקש או לא ופשט לי' רב פפא מהא דכתיב וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר מדאשכחן שלמים דאתו ממעשר ושלמים גופייהו מנ"ל דכתיב שם שם א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי' לרבינא מעשר דגן חולין בעלמא הוא כו' הרי להדי' דמה דילפינן בג"ש דשם שם ממעשר חוזר ע"כ ומלמד בהיקש רק אמוראי פליגי בטעמ' דמילתא אי משום דחוזר ומלמד בהיקש או משום דמעשר דגן חולין הוא וא"כ הא ודאי דהיינו יכולין ללמוד חגיגה מהיקש דשמחה] והנה בתירוצם של התוס' הרי אינו מתורץ רק דמש"ה איצטריך קרא דמסת אמנם הרי אכתי תקשה להיפך דלמה הוצרכה הגמרא במנחות ללמוד מהיקשא דחטאת וחטאת גופה מאשר לו ואמאי לא סגי ליה בקרא דמסת דשלמי חגיגה ונילף בכל הקרבנות בהיקשא מחגיגה דהרי בהך היקשא דמביא שם הגמ' במנחות דזאת התורה לעולה כתיב נמי ולזבח השלמים ושפיר נוכל ללמוד כל דבר שבחובה מהיקשא דשלמי חגיגה דהרי הך ולזבח השלמים דכתיבא בהך קרא קאי על כל השלמים שבתורה וכמו שכתבו התוס' במנחות שם ד"ה אף כל אינו נאכל יעו"ש דקאי נמי על שלמי יחיד והרי הא דדרשינן במנחות שם שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין הוי נמי הלימוד משלמי יחיד דפיגול הא כתיבא גבי שלמי יחיד הנאכלין לב' ימים כדכתיב ואם האכל יאכל ביום השלישי וא"כ גם שלמי חגיגה הוי בכלל ההיקש ונוכל ללמוד דכל דבר שבחובה אינו רק מן החולין משלמי חגיגה וצ"ל דזה לא הוי קשה כלל להתוס' מעיקרא דכיון דכתיב גבי חגיגה כאשר יברכך דמותר לערב מע"ש עם חולין א"כ אם היינו למדין כל הקרבנות מיניה הוי ס"ד דגם בכל דבר שבחובה מותר טפילה ומש"ה איצטריך שפיר הך אשר לו והתוס' לא הקשו בחגיגה רק להיפך דמסת למה לי דניליף מהיקשא דזאת התורה, ועל זה תירצו שפיר דהוי ס"ד דהך כאשר יברכך דכתיבא בחגיגה בא להוציא חגיגה מכלל הך היקשא ולהתיר להביאה גם כולו ממעשר ומש"ה בעי מסת וזה פשוט וברור וא"כ הרי בחגיגה שם פליגי חזקיה ור' יוחנן דחזקיה אמר טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות ור' יוחנן אמר טופלין מעות למעות והנה תי' זה שכתבנו הא לא שייך רק אליבא דר' יוחנן דס"ל טופלין מעות למעות ונמצא דבשלמי חגיגה גם בהמה הראשונה מותר להיות מעורב בה גם ממעות מעשר ושפיר נוכל לומר דאי לאו קרא דאשר לו הוי ס"ד דבכל דבר שבחובה יהיה מותר לערב בו מעשר אבל לחזקיה דאמר אין טופלין מעות למעות ולדידיה הא גם בחגיגה מוכרח להיות קרבן אחד כולה מחולין והמותר מותר להיות ממעשר יעו"ש בחגיגה בתוס' ד"ה תלמוד לומר שהביאו דברי הירושלמי דאיכא מאן דמפיק לה מקרא נאמר כאן מסת ונאמר להלן ותרב משאת בנימין מה להלן א' עיקר והשאר טפל כו' והרי זה לא שייך רק גבי חגיגה דאין לה שיעור ויוכל להביא הרבה בהמות לחגיגתו אבל בכל דבר שבחובה הרי כיון שהביא עיקר חובתו אי אפשר לו להביא עוד קרבן לחובתו וא"כ הא לא שייך כלל לומר כמש"כ דהוי ס"ד דגם בכל דבר שבחובה יהיה מותר טפלה כיון דגם בחגיגה מוכרח להיות בהמה אחת שהיא עיקר החיוב מן החולין ורק המותר מותר ממעשר ובשארי דברים שבחובה הא ליכא מותר כלל וא"כ לחזקיה הא שפיר נוכל ללמוד כל דבר שבחובה מהיקשא משלמי חגיגה ולא בעינן לדידיה הך דרשה דאשר לו כלל וצ"ל דהסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר' יוחנן דס"ל טופלין מעות למעות דהא באמת קיי"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הרמב"ם בפרק ב' מה' חגיגה ומש"ה הוצרכה הגמרא שם לדרשה דאשר לו וא"כ הא ניחא שפיר קושייתינו דנאמר דרב אסי ס"ל כחזקיה דטופלין בהמה לבהמה ומש"ה שפיר מצי ס"ל דלר"ע דאמר דיוצאין במצה של מעשר שני ס"ל ע"כ דהוי ממון הדיוט ולא אימעוט מאשר לו מעשר והא דדבר שבחובה אינו בא ממעשר נפקא לדידיה ממסת ולעולם שפיר נוכל לומר כמש"כ דהלימוד דאשר לו הוי רק למ"ד דהוי ממון גבוה ומוכרח דסוגיא דמנחות ס"ל דר"ע ס"ל ממון גבוה ואפ"ה הא ס"ל דיוצאין בו משום מצה ומוכרח כר"ח בר"א ובודאי דיפה פסק הרמב"ם כוותיה דידיה כיון דהסוגיא זו הוי כוותיה ועוד יותר י"ל דהרמב"ם לשיטתו דפוסק בה' חגיגה טופלין מעות למעות וא"כ הא אי אפשר ללמוד כל דבר שבחובה ממסת ובע"כ מוכרח לומר דר"ע יליף לה מאשר לו וס"ל דהוי ממון גבוה וכר"ח בר"א ומש"ה פוסק הרמב"ם כן לשיטתו