שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן יט

סימן יט

יחקור בדין ביעור חמץ אם יכול לשורפו או דוקא שארי ביעורים ולשורפו אסור:

בשו"ע אורח חיים סי' תמ"ה סעי' א' כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים עי' במג"א ס"ק א' שהביא שני הגירסאות גירסא דידן דגרסינן וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח ומוכח דגם שרפה מותר לחכמים וזהו גירסתו של הרמב"ם וגירסת האלפס וחכ"א מפרר וזורה לרוח ומשמע דוקא מפרר דכיון דהוי מהנקברין והא תנן בסוף תמורה דהנקברין לא ישרפו ועי' עוד במג"א במה שדחק ליתן טעם לגירסת הרמב"ם דלמה יהיה מותר לשורפו כיון דהוי מהנקברין ואמרתי להאריך קצת בזה:

[ב] הנה בשבת דף כ"ה אמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת וכתב שם רש"י הטעם משום דתרומה דמיא לקודש ועוד משום תקלה והתוס' בד"ה כך הקשו לפרש"י דהוי משום תקלה א"כ הא הוי לאו דוקא שריפה והוא הדין דמותר גם שארי ביעורין וכן פרש"י להדיא בפרק אלו עוברין ולא נהירא דבסוף תמורה קחשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני שם הנשרפין לא יקברו לכך נראה דדוקא שריפה דדמיא לקודש ומדרבנן א"נ מדאוריית' דהא איקרי קודש ע"כ ולכאורה היה נראה לישב קושית התוס' בפשיטות דהרי רש"י בסוף תמורה פירש הטעם להא דתנן הנשרפין לא יקברו משום דלמא משכח להו אינש ואכל להו הרי דס"ל דמה דאסרה המשנה לקבור הנשרפין לא משום דצריך שרפה דוקא רק משום תקלה וא"כ הא י"ל כפרש"י דעיקר הא דצריך לשרוף תרומה טמאה הוי רק משום תקלה ואפ"ה אסור לקוברה דאיכא עדיין חשש תקלה והא דהביאו התוס' בשם רש"י בפסחים שכתב דלאו דוקא שריפה וגם שארי ביעורים מותר בתרומה עי' בפסחים דף מ"ו במשנה דמבואר שם ברש"י דגם להאכיל לכלבו מותר וזה ניחא דשוב ליכא תקלה אבל לקוברו שפיר אסור. ובאמת דלולי זה דברי רש"י דסוף תמורה תמוהין מאד וכמו שראיתי בשו"ת הגאון ר' עקיבא אייגר זללה"ה בסי' קפ"ח שהביא דברי רש"י הללו ונשאר בצע"ג דלמה כתב רש"י הטעם דלא יקברו משום חשש תקלה והרי בכל הנשרפין איכא קראי דבעינן בהו דוקא שרפה ושארי ביעורים אסור בהו ואפי' הני דליכא בהו חשש תקלה וכגון מפרר וזורה לרוח יעו"ש ובאמת ניחא דרש"י אזל בזה לשיטתו דכתב בשבת דעיקר הא דצריך לבער תרומה טמאה הוי רק משום תקלה וס"ל דלהאכיל לכלבו מותר וא"כ שם הא חשיב במשנה גם תרומה וקתני לא יקברו ומוכרח דאיסור קבורה הוי משום תקלה וס"ל לרש"י דהמשנה לא איירי כלל בדין שארי ביעורים וכגון להאכיל לכלבו ולא איירי המשנה רק בדין קבורה וקתני דכל הנשרפין שוים בזה דלא יקברו דגם בהני דלא בעינן בהו שרפה מדאורייתא מ"מ קבורה אסור משום תקלה אבל שארי ביעורים אינו דומה בכל הנשרפין דהני דהוי מה"ת בשרפה הוי שרפה דוקא וכל הביעורים אסור ובתרומה טמאה מותר גם שארי ביעורים ובזה לא איירי המשנה כלל ומיושב שיטת רש"י:

[ג] והנראה לישב דברי התוס' דשפיר הוכיחו דמהא דתנן לא יקברו מוכרח ע"כ דהא דמצוה לשרוף תרומה טמאה אין הטעם משום תקלה דס"ל להתוס' דכל ביעורים שבעולם לבד משרפה נכללו בלשון קבורה בלשון המשנה ועל כולם תני דלא יקברו ואפי' בהני ביעורים דליכא בהו חשש תקלה. ויצא להם זה דבמשנה שם קחשיב בהדי הנשרפין גם חמץ בפסח ואמרינן על זה בגמרא חמץ בפסח ישרף סתם לן תנא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ לפי הגירסא דגרסינן וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח הרי קשה מאי קאמר דסתם לן תנא כר' יהודה והא גם לחכמים מותר לשרוף ומוכרח לומר דמדייק לה מסיפא דקחשיב שם חמץ בהדי הנשרפין ותני עלה בסיפא דהנשרפין לא יקברו והוי ע"כ כר"י דביעור חמץ אינו אלא בשרפה דלרבנן הא מותר גם לפרר ואם נאמר כמו שכתבנו לפרש"י דהמשנה לא איירי רק בדין קבורה ומשום תקלה ובשארי ביעורים דליכא בהו תקלה לא איירי המשנה כלל ובתרומה טמאה דקחשיב שם בהדי הנשרפין מותר גם שארי ביעורים אי ליכא בהו חשש תקלה א"כ הא מצי המשנה לסבור גם כרבנן דהא לא מצינו שהתירו רבנן גבי חמץ רק לפררו ולזרות לרוח או להטיל לים דליכא למיחש בהו משום תקלה אבל לקוברו אפשר דגם רבנן מודים דאסור בחמץ או משום חשש תקלה דלמא משכח ליה אינש ואכיל ליה או משום דהחמץ שוהה בקרקע עד שנרקב וכל זמן שהוא בעין הא עובר עליו על בל ימצא דהא צריך להשביתו מן העולם אלא ודאי מוכרח דס"ל להגמרא דכל ביעורים שהם לבד משרפה נכללו בלשון קבורה וכי קתני דהנשרפין לא יקברו ה"ה דלפרר ולזרות לרוח אסור ומש"ה קאמר שפיר סתם לן תנא כר' יהודה ומש"ה הקשו התוס' שפיר דהא תני שם גם תרומה טמאה ומוכח דגם בו אסור לבד משרפה והיאך כתב רש"י דיכול להאכילו לכלבו אבל לשיטת רש"י נאמר שהוא גורס בפסחים וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח ולדידהו אסור לשורפו משום דהנקברין לא ישרפו ואתיא דיוקא של הגמרא שם בפשיטות דמדתני חמץ בהדי הנשרפין סתם לן כר' יהודה ושוב נוכל לומר כמש"כ דהמשנה לא איירי רק בדין קבורה לחודא אבל לפרר ולזרות או להאכיל לכלבו מותר בתרומה ונמצא יצא לנו מדברינו דמקושית התוס' דשבת נראה סמך דהיו גורסים אף מפרר אבל אם נאמר כפרש"י דתרומה טמאה מותר להאכיל לכלבו מוכרח ע"כ מסוגיא דסוף תמורה דהגירסא הוי מפרר דוקא:

[ד] ועתה נדבר במחלוקת רש"י ותוס' בהך דתרומה טמאה ולכאורה נראה להוכיח כשיטת רש"י דבתרומה מותר שארי ביעורים דבשבת דף כ"ד תנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט וקאמר שם בגמרא מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וע"ש בתוס' ד"ה לפי שכתבו הסברא להא דמדמינן תרומה לקדשים יעו"ש ועכ"פ הא זה חזינן להדיא בגמרא בודאי דכיון דקדשים טמאים אסור לשורפן ביו"ט מש"ה גם תרומה טמאה אסור לשורפה ביו"ט וא"כ הא תיקשה לכאורה דהא קדשים אינו נשרף בלילה וא"כ יהיה אסור לשרוף גם תרומה טמאה בלילה ובאמת דקושיא זו מבוארת להדיא בירושלמי ריש פרק במה מדליקין וז"ל ולא בשמן שרפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת [פי' מדאוסר להדליק בשמן שרפה בשבת דההדלקה הא הוי מע"ש ודולקת מעצמה בשבת] והא תנינן ומאחיזין האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצית האור ברובן אר"י בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאילי' ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט וא"צ לומר בשבת [פי' ומש"ה אסור גם בהתחיל מבע"ש] רבי אחא בשם ר"ח זאת אומרת שמותר להצית האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת והא תנינן אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט (נראה דצ"ל והא תנינן ולא בשמן שרפה דמההיא הא יש לפרשה במדליקה ביו"ט עצמו ורק מהך פריך שפיר דאיירי בשבת וע"כ מדליקה בע"ש] מפני יו"ט שחל בערב שבת מעתה אין מדליקין בשמן שרפה בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה אמר ר' יוחנן ירדו בשיטת ר' ישמעאל כמה דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנו נשרף בין ביום בין בלילה מה אית לך שמן שרפה שעבר זמנו מכיון שנטמא כמי שעבר זמנו עכ"ד הירושלמי הרי דהירושלמי הקשה קושיא זו אמאי מותר לשרוף תרומה טמאה בלילה ומה דמתרץ לה ר' יוחנן דהוי כמו שעבר זמנו נראה דר' יוחנן אזל לשיטתו דבש"ס דידן ביבמות דף ע"ב קאמר כן ר' יוחנן דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה אבל ר' אלעזר פריך ליה שם דבנותר אפי' שלא בזמנו כ"ע מודים דאינו נשרף אלא ביום מדכתיב והנותר ביום השלישי כו' ביום אתה שורפו דאפי' מאן דלא דריש וא"ו מ"מ וא"ו ה"א דרש וע"ש דמשמע דגם ר' יוחנן חזר בו והודה לר"א וא"כ הא להש"ס דידן תשאר קושיא של הירושלמי דאמאי מותר לשרוף תרומה טמאה בלילה הן אמת דהרמב"ם כתב בפרק י"ט מה' פסולי המוקדשין ה"ה וז"ל אע"פ ששלמים אסורי' באכילה מתחילת ליל שלישי מ"מ אין שורפין אותו אלא ביום וכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום ואין שרפת טמא ופיגול דוחה יו"ט עכ"ד הרי דלגבי הא דאינו נשרף ביו"ט הזכיר הרמב"ם גם טמא ולגבי לילה לא הזכיר רק נותר ופיגול ומשמע להדיא דס"ל דקודש שנטמא מותר לשורפו גם בלילה והנראה סברתו דהרי הא דאין קדשים נשרפין בלילה נפקא לן בפסחים דף ג' מקרא דוהנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה והך קרא הא לא כתיב רק גבי נותר ומש"ה ס"ל דטמא נשרף בלילה גם בקדשים ומש"ה ניחא הא דתרומה טמאה מותר לשורפה בלילה אכן הרי באמת כבר הקשו על הרמב"ם הנ"ל מדברי התורת כהנים פרשה צו וזה לשונו ביום השלישי באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום הרי מוכח דקודש טמא ג"כ אינו נשרף רק ביום וכבר הוזכרה קושיא זו על הרמב"ם בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא ח"א סי' צ"ו ובשער המלך ה' פהמו"ק יעו"ש וגם דהא בדברי הירושל' הא מבואר להדיא להיפוך שהקשה דתרומה טמאה יהי' אסור להשרף בלילה משום דקודש אינו נשרף בלילה ותירץ משום דגם נותר שעבר זמנו נשרף בלילה ונטמא הוי כעבר זמנו ומוכרח מהירושלמי דכל פסולי הקדשים יש לנו ללמוד מנותר שלא יהיו נשרפין בלילה וע"כ לא תי' אלא כיון דגם נותר שעבר זמנו נשרף בלילה ומוכרח דאי הוי ס"ל דנותר שלא בזמנו ג"כ אינו נשרף בלילה גם טמא היה אסור לשורפו בלילה וא"כ לפי הש"ס דידן דס"ל דנותר גם אם עבר זמנו אינו נשרף בלילה גם טמא אסור לשורפו בלילה וכהתו"כ וקשה על הרמב"ם. ועכ"פ הא קשה לדידן אמאי מותר להדליק בשמן תרומה טמאה בלילה ולא מדמינן תרומה טמאה לקודש טמא דאסור בלילה וכמו דלענין האי דינא דאין שורפין קדשים ביו"ט. מדמינן תרומה לקודש כמו כן נאסור בתרומה בלילה והרי בכמה דוכתין מבואר להדי' דתרומה טמאה נשרף בלילה ומשנה שלמה שנינו בפסחים דף מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט יניחנה עד הערב הרי דבערב נשרפת שפיר:

[ה] ולכאורה נראה להוכיח דע"כ ש"ס דידן חולק על התורת כהנים וס"ל דשארי פסולים אין למדין מנותר דבמס' מנחות דף מ"ו איתא ת"ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן פי' שאין להם כבשים תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופריך אי לאכילה אתיין ליכלינהו ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיין ולפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, א"ל אביי מי דמי התם לאו מצותו בכך הכא מצוותן בכך מידי דהוי אפר ושעיר של יום הכיפורים אלא אמר רב יוסף גזרה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכן א"ל אביי תינח כל זמן הקרבתן לבתר הכי לישרפינהו ומשני מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן ופרש"י צורת הקרבתן אחר תמיד של בין הערבים והקשו עליו התוס' דהרי בר"ה דף כ"ח בסוגי' דנתקלקלו הלוים בשיר מוכרח דקרבן ציבור דוחה לעשה דהשלמה וע"כ פירשו דצורת הקרבתן הוי עד הלילה וראיתי להטורי אבן בר"ה שם בסוגי' דנתקלקלו הלוים בשיר שהקשה על שיטת התוס' דא"כ מאי מקשה אביי תינח כל זמן הקרבתן לבתר הכי לשרפינהו והוכרח לדחוק דאין הכי נמי ומאי תעובר צורתן צורת הקרבתן והרי בפשיטות ניחא כיון דהוא מוכרח להמתין עד הערב שמא יזדמנו לו כבשים והרי כיון שהגיע לילה שוב אין שורפין קדשים בלילה וממילא הא מוכרח להמתין עד למחר לבוקר ושפיר תני תעובר צורתן יעו"ש דמכח קושי' זו רצה להוכיח דלא כהתוס' דגם קרבן ציבור אינו דוחה לעשה דהשלמה ובאמת דלפי שיטתו של הרמב"ם דרק נותר ופיגול אינו נשרף בלילה דבנותר לבד כתיב הפסוק דאינו נשרף אלא ביום ופיגול הוי כנותר אבל שארי פסולי קדשים הוי שריפתן גם בלילה הא מיושב שפיר קושיתו של הטורי אבן וא"כ לפי מה דהוכיחו התוס' בר"ה דקרבן ציבור דוחה לעשה דהשלמה הא מוכרח מהך דמנחות דהש"ס דידן חולק על התו"כ אמנם אין מזה ראי' כלל דעיקר קושייתו של הטו"א על התוס' דר"ה לא קשה כלל דהרי הא דקאמר התו"כ זה בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום לא קאי רק על קדשים פסולין דשריפתן הוי מחמת פסולן דומי' דנותר דאיירי בו קרא דביום השלישי באש ישרף אבל בהך דשתי הלחם הבאות בפני עצמן לפי מה דאמר רב יוסף דלשריפה אתיין ועיקר מצותן הוי לשריפה הא ודאי דשרי לשורפן בלילה דשריפתן הוי כמו הקטרה של כל קרבנות דכשר כל הלילה וכדאיתא בפסחים דף נ"ט וכמו כן מותר לשרוף השתי הלחם ותדע דהרי כל פסולי קדשים אינם נשרפין ביו"ט והני הא ס"ל דע"פ דין דאורייתא מותר לשורפן ביו"ט אי לאו משום גזרה דשמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכן והטעם לזה משום קושיא דאביי דהני מצותן בכך מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"כ ומטעם זה הא מותר לשורפו גם בלילה דומי' דפר ושעיר של יוה"כ דשריפתן הא ודאי דמותר גם בלילה דהוי במקום הקטרה וכמו שכתב הרמב"ם בפרק שביעי מהל' מעשה הקרבנות הלכה ה' דפר ושעיר שריפתן כל הלילה יעו"ש בכסף משנה ולא נזכר שום מראה מקום לדברי הרמב"ם הללו ומצאתי שכן מבואר להדי' בירושלמי דיומא פרק שני שעירים הלכה ו' מהו שיהיו נשרפין בלילה ק"ו ומה אם הקטר אימורים שאינם כשרים בזר כשרים בלילה אלו שהם כשרים בזר אינו דין שיהיו כשרים בלילה וא"כ גם הך דשתי הלחם דמדמינן להו לפר ושעיר של יוה"כ ה"ה דכשר כל הלילה ומוכרח לומר צורת הקרבתן והוא ברור ואין להקשות על דברינו אלה מדברי התוס' במנחות שם דבתחילה דקאמר רב יוסף דמש"ה תעובר צורתן משום דאין שורפין קדשים ביו"ט וכתבו שם התוס' וז"ל הוי מצי למפרך דלמוצאי יו"ט לאלתר לשרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן עכ"ד פי' דבריהם שכתבו דליכא למימר דלמוצאי יו"ט אי אפשר לשורפו בלילה כמו נותר דאינו נשרף בלילה דהא חזינן דלא נלמד מנותר מדמסיק צורת הקרבתן הרי דנשרף בלילה דשיטת התוס' הוי דצורת הקרבתן הוי עד הלילה (ולפלא על הטורי אבן הנ"ל שהקשה על התוס' דר"ה מהך סוגי' ולא הזכיר שהתוס' בעצמן נתעוררו לקושי' זו וניחא להו דלענין לילה אינו נלמד מנותר] ומאי הביאו התוס' ראי' מהמסקנא להס"ד דלהמסקנא לבתר דהקשה לו אביי הכא מצוותן בכך מידי דהוי אפר ושעיר של יוה"כ שפיר קאמר צורת הקרבתן דמותר לשורפן גם בלילה מטעם זה גופה אבל בהס"ד דלא הוי ס"ל לרב יוסף סברא דמצותן בכך והוי ס"ל לר"י דאסור לשורפן ביו"ט דהוי מדמה להו לקדשים פסולין שפיר י"ל דכמו כן הוי ס"ל דאסור לשורפן בלילה דשפיר ילפינן כל הפסולין מנותר ומש"ה לא הוי מצי להקשות לי' דלמוצאי יו"ט לשרפינהו ומאי ראי' הביאו מהמסקנא דכבר ידעינן סברא דמצותן בכך להס"ד ומוכרח ע"כ דהתוס' לא ס"ל כמו שכתבנו וס"ל דלענין לילה לא שייך סברא דמצותן בכך ומש"ה הוכיחו שפיר מהא דחזינן לבסוף דמסיק צורת הקרבתן ונשרף בלילה דע"כ לא מדמינן שארי פסולין לנותר לענין הא דלילה ומש"ה הקשו דגם בהס"ד הוי מצי להקשות לו דלמוצא יו"ט לשרפינהו זה אינו דודאי זה ברור מש"כ דאפילו להת"כ דס"ל דכל הפסולין נלמד מנותר דאינם נשרפין בלילה מ"מ בהך דשתי הלחם שפיר נשרפין בלילה להמסקנא כיון דמדמה להו לפר ושעיר של יוה"כ וקושי' התוס' הולך בדרך אחר ואין סתירה כלל לדברינו ונבאר דבריהם דהנה בתחילה דפריך הגמ' ממ"נ אי לאכילה אתיין ליכלינהו ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר וכתבו התו' ואפי' למ"ד דגם פיגול בעי עבור צורה שאני הכא דמצותן בכך הרי דס"ל להתוס' דגם בהס"ד הוי ידע הך סברא דמצותן בכך ועיקר קושיית הגמר' שהקשה דלישרפנהו בלא עבור צורה הוי רק משום הך סברא וא"כ רב יוסף דמשני בתחילה דלעולם לשריפה אתיין והא דלא שרפינן לאלתר משום דאין שורפין קדשים ביו"ט הא ודאי קשה כיון דעיקר הא דדחוק אמאי לא שרפינן לאלתר הוי רק משום סברא דהכא הוי מצותן בכך ומאי מתרץ דאין שורפין קדשים ביו"ט ומוכרח ע"כ דס"ל לר"י דהך סברא דמצותן בכך לא מהני רק לענין הא דלא צריך עיבור צורה אבל לענין הא דאין שורפין קדשים ביו"ט לא מהני כלל הך סברא דמצותן בכך דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט לא הוי משום מעלה דקדשים דאינן נשרפין ביו"ט רק האיסור הוי משום מלאכת יו"ט וס"ל דגם בכה"ג אסור לשורפו ביו"ט וכמו דאין עשה דשריפת נותר דוחה יו"ט כמו כן שריפתם של שתי הלחם אינה דוחה יו"ט ולא דמי להא דעיבור צורה דהוי רק משום מעלה דקדשים דאינם נשרפין בלא עיבור צורה ולזה מהני הך סברא דמצותן בכך ואביי הקשה ליה דגם איסור של מלאכת י"ט ליכא כאן כיון דמצותן בכך מידי דהוי אפר של יוה"כ דמותר לשורפו גם ביוה"כ וא"כ לענין הא דאינו נשרף בלילה ודאי דגם להס"ד הי' צ"ל מותר דאיסור שריפת לילה הוי כמו הך דעיבור צורה וזהו כוונת התוס' שכתבו דהוי מצי להקשות דלמוצאי יו"ט לשרפינהו דמנותר לא יליף הכא מדמסיק צורת הקרבתן הרי דלהמסקנא נשרף בלילה משום הך סברא דמצותן בכך וכיון דגם בהס"ד ג"כ ידע רב יוסף הך סברא לענין הא דעיבור צורה רק דהוי ס"ל דזה לא מהני לענין מלאכת יו"ט ואביי הזכיר לו הך דפר יוה"כ א"כ הוי מצי להקשות דלמוצאי יו"ט לשרפינהו וזה ברור בכוונת דברי התוס' ושפיר נתקיימו דברינו דמהא דחזינן דשתי הלחם מותר לשורפן בלילה אין להוכיח כלל דהש"ס דידן חולק על התו"כ ובקדשים פסולים כ"ע מודו דכולם אינם נשרפין בלילה:

[ו] ומדברי התוס' הללו לכאורה נראה מוכרח דס"ל דהא דאמרינן בזבחים דף נ"ו דדם נפסל בשקיעת החמה היינו סוף שקיעה דהוא צאת הכוכבים דאי נאמר דהוי תחילת שקיעה ואיכא עדיין עד צאת הכוכבים ארבע מילין א"כ מאי כתבו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן דלמא הא דקאמר צורת הקרבתן היינו אחר התחלת שקיעה וקודם צה"כ דהוי עדיין יום אבל בלילה אסור ומש"ה להס"ד דהוי ס"ל דמשום יו"ט אסור לשורפן והרי משום יו"ט מוכרח להמתין עד צה"כ וממילא אסור לשורפו בלילה ומוכרח דסוברים דגם צורת הקרבתן הוי רק בלילה דעד סוף שקיעה יכול להקריב כבשים אם יזדמן להם והנראה בטעמם דהרי בזבחים דף נ"ו יליף דדם נפסל בשקיעת החמה מביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה מקריב וכ' רש"י דקמ"ל דלא מהני לי' הלנה בראשו של מזבח והקשו התוס' דהניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח אבל למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח למה לי קרא ומש"ה תירצו דהפסוק קמ"ל דנפסל מהתחלת שקיעה וכבר כתבנו בסי' דאביי ס"ל דאין לינה מועלת בראשו של מזבח ולדידי' הא שפיר צריך קרא לאשמעינן דבדם לא מהני בראשו של מזבח ושוב ליכא לן קרא לומר דיהי' נפסל בהתחלת השקיעה והדרינן לכללא דבהתחלת השקיעה הוי יום גמור לכל מילי וא"כ הוכיחו התו' שפיר מדפריך אביי תינח כל זמן הקרבתן לבתר הכי לשרפינהו דהך ד"ב הלחם לא דמי לנותר אמנם אחרי שלא מצינו להדיא דאביי סובר דאין לינה מועלת בראשו של מזבח רק אנו הוכחנו זה מכח הפלפול קשה לי להעמיס כן בכוונת התוס' וע"כ נראה יותר דהתוס' דכאן חולקים על התוס' דזבחים וס"ל דלכ"ע דם לא נפסל רק בסוף שקיעה ונ"מ בזה לענין תפלת המנחה ואכמ"ק להאריך בזה וראיתי בשער המלך ה' פסולי המוקדשים העתיק שם דברי התוס' ישנים על מנחות שכתבו וז"ל צורת הקרבתן פי' בקונטרס אחר תמיד של בין הערבים ולא נהירא דקרבן ציבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן הקרבתן לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמש מילין שקודם לילה ועדיין יכול לשרוף דעדיין יום הוא אבל הא לא פריך דלשרפינהו בלילה דאין שורפין קדשים בלילה עכ"ד ולא זכיתי להבין דבריהם וכמו שהוכחנו למעלה דכיון דמדמינן להו לפר ושעיר הא שפיר מותר לשורפן גם בלילה וכמו דמבואר בירושלמי דפר ושעיר נשרפין בלילה וצע"ג אמנם גם לדברי התו"י הא ג"כ ניחא ועכ"פ לכל הסברות אין ראיה מש"ס דידן שיחלוק על התו"כ ונהדר לדידן דלהש"ס דידן דס"ל דגם נותר שלא בזמנו אינו נשרף בלילה קשה אמאי תרומה טמאה נשרף בלילה דכמו דמדמינן תרומה טמאה לקודש לענין יו"ט כמו כן נשווה אותו לענין הא דלילה: