שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן מג

סימן מג

ביאור שני דיבורי רש"י בסוגיא דרכוב ומנהיג

ב"מ ד' ח' ע"ב בתוס' ד"ה רכוב עדיף, וצ"ל דתפיס בה ואזיל נמי מחמתי' כו', והנה לעיל ע"א דאמרינן דלמא הא קמ"ל דרכוב נמי קני וכ' רש"י וז"ל ואע"ג דלא משיכה היא דאינו זזה ממקומה שאין מנהיגה ברגליו, ומדבריו משמע דלמ"ד רכוב קני הוא אפי' הבהמה עומדת לגמרי דהרי כתב ואינו זזה ממקומה רק הרכיבה שעלי' הוא קנין ולדבריו קשה קושי' התוס' דמאי פשיט מהך דכלאים דאע"ג דשמואל ס"ל דלא חשיבה הנהגה מ"מ אפשר דקונה מצד הרכיבה עצמה, והנראה דס"ל לרש"י דעיקר הסברא דרכוב במקום מנהיג יהי' אחד מבטל לחבירו זהו רק אם נאמר דשני הקנינים מסוג אחד וכגון דנאמר דרכוב קונה מצד משיכה דמה דאזלה מחמתי' חשיבה משיכה שפיר י"ל דבמקום מנהיג או דמנהיג מבטל אותו דמשיכה של מנהיג עדיף יותר משל רכוב או דהוא מבטל לשל מנהיג אבל אם נאמר דקנין של רכוב הוא מצד הרכיבה וא"כ הוא קנין אחר שאין בו שום צד משיכה אין סברא כלל לומר שיבטל הוא למנהיג או מנהיג יבטל אותו כיון דרכיבה לא צריכה להנהגה כלל והוא קנין אחר לגמרי, ומשו"ה פשיט לי' רב יהודה דלשמואל בע"כ רכוב לחודא לא קני ממ"נ דהרי אם מימרא דשמואל הי' ברכוב לחודא ומנהיג לחודא הרי פשיטא דעל רכוב אמר דלא קני ואין מקום לומר דלשמואל יהי' רכוב לחודא קני רק אם נאמר דשמואל רכוב במקום מנהיג קאמר דאחד מבוטל לחבירו וא"כ הא יהי' מוכרח דרכוב יהי' בו קנין מצד משיכה והרי זה מוכרח מהך דכלאים דלשמואל אין ברכוב משום הנהגה כלל ואי דנאמר דרכיבה יש בו קנין מצד הישיבה עצמו הרי אין מקום שיבטל למנהיג או שמנהיג יבטל אותו ושפיר הוכיח רב יהודה מדברי שמואל עצמו אבל לעיל דאמר דלמא קמ"ל דרכוב קני הרי הוא דלא כשמואל דהכא ושפיר י"ל דקנין הוא מצד הישיבה עצמו בלא שום הנהגה כלל, ובודאי דכן מסתבר לומר דהרי מהך דכלאים מוכרח דאין ברכיבה שום הנהגה ואם נאמר דמ"מ קני רכוב בע"כ הוא מצד הישיבה עצמה וממילא דקונה גם בלא זזה ממקומה כלל, ובזה מיושב דברי רש"י לקמן דקאמר ת"ש א' רכוב חמור וא' תפיס מוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה ש"מ רכוב קני ומשני ה"נ במנהיג ברגליו א"ה יקנה נמי רכוב במוסירה וכתב רש"י ש"מ רכוב קני וכיון דרכוב לחודא קני כולה במקום מנהיג קנה פלגא, וכבר תמהו עליו דהוא נגד כל הך סוגיא דעד השתא דאמרינן דגם אם רכוב לחודא יהיה קונה מ"מ במקום מנהיג י"ל דלא יקנה כלל ובזה ניחא דהא כל עיקר הוכחת המקשה שם דס"ל דא"א לאוקמא במנהיג ברגליו דא"כ יקנה גם במוסירה דכיון דהוא משיכה יועיל גם לגבי המוסירה ומזה הוכיח דרכוב לחודא קני ובע"כ דלדידי' קנין רכוב הוא מצד הישיבה דא"א לומר דהוא מצד משיכה דא"כ גם לדידי' תיקשה דיקנה במוסירה דכמו דזה ההילוך מעט חשיב משיכה לגבי החמור כן יהי' משיכה להמוסירה ובע"כ דס"ל דאין זה משיכה: כלל וכמו דמוכח מהך דכלאים דזה לא חשיבא הנהגה כלל ובע"כ הישיבה בעצמה הוא הקנין ושוב אין מקום כלל לומר דא' יבטל לחבירו ושפיר כ' רש"י דבמקום מנהיג קני פלגא:

שם בגמרא מיתיבי הי' שנים רוכבין כו' אלא לאו רבנן וש"מ רכוב קני, מקשים לפמש"כ מהרש"א דמשנים רוכבין לא מוכח דאע"ג דרכיבה אינו קנין מ"מ מקרי מוחזקים וכל הקושי' הכא הוא מסיפא דא' רכוב וא' מנהיג דכיון דמנהיג הוא קנין בעצמו לא מקרי רוכב מוחזק אם אינו קנין בעצמו וקשה דמאי פריך דלמא אתי' המשנה כר"ש דס"ל דמשיכה אינו קונה רק הגבהה וא"כ רוכב ומנהיג שניהם אינם קנין ומשו"ה שניהם מוחזקין ואין זה קושי' די"ל דרק ברוכב הוא דכ' מהרש"א דגם אם אינו קנין מ"מ מקרי מוחזק היכא דליכא דעדיף מני' דהרי הוא תפיס בה ויושב עליה ומש"ה מקרי מוחזק אבל מנהיג שאינו אוחז בה כלל רק מכישה במקל ורצתה לפניו או מנהיגה בקול אי נימא דאין זה קנין מאי מוחזק הוא בה דמה יתרון לו בה יותר מאחר, ומוכרח דמנהיג הוא קנין וכיון דהוא קנין שפיר מקרי מוחזק כיון דעתה עושה בה מעשה קנין, וממילא מוכרח דרכוב הוא ג"כ קנין דאל"כ לא הי' רוכב מוחזק לגבי מנהיג דהוא קנין, ועוד י"ל דגם אם נימא דגם מנהיג מקרי מוחזק גם אם לא יהי' קנין מ"מ פשיטא לי' להגמרא דרכוב צריך להיות עדיף דהא חזינן דגם להאמת דמנהיג הוא קנין מ"מ מספקא לי' לרב יהודא דלמא רכוב עדיף דתפיס בה ורק דבמנהיג יש ג"כ מעלה דאזלה מחמתי' טפי אבל אי נימא דאתי' כר"ש דמשיכה אינו קונה א"כ מה דאזלה מחמתי' טפי אינו מעלה כלל וצריך להיות רוכב מוחזק יותר ואמאי יחלוקו, ועוד י"ל דגם אם נאמר דלר"ש רוכב ומנהיג שניהם מוחזקין גם אם נימא דשניהם אינם קנין מ"מ פריך הגמרא שפיר דס"ל להגמרא דגם יושב מקרי מוחזק כרוכב ואם נאמר דהמשנה איירי רק לענין מוחזקים הדר קשה לתני רבותא יותר א' יושב וא' מנהיג אלא מוכרח דהמשנה ס"ל דמנהיג בעצמו הוא קנין ודלא כר"ש ומשו"ה יושב לא נקרא מוחזק לרבנן ומוכרח דרכוב הוא קנין, ואי דנאמר דרק רוכב הוא נקרא מוחזק משום דתפיס במוסירה אבל יושב לא נקרא מוחזק כלל במקום מנהיג אפי' אם נאמר דמנהיג אינו קנין א"כ הדר קשה לר"י היכי פשיט רוכב מיושב לענין קנין כיון דחזינן דלענין להיות מוחזק חלוק רוכב מיושב דלמא מהני הך חילוקא גם לענין קנין, וידוקדק בזה היטב לשון רש"י שכ' ותיובתא לר"י דפשט רוכב מיושב הרי דלא כ' סתמא דקשה לר"י דאמר דרוכב לא קני דעל זה י"ל כנ"ל רק דהדר קשה היכא פשט רוכב מיושב: סימן

מד

יחקור קצת בענין תופס לבע"ח ומגביה מציאה לחבירו.

ב"מ ד' י' ע"א, תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וכתב רש"י כאדם הבא מאליו כו' שלא עשאו הנושה שליח כו', ס"ל לרש"י דאם עשאו שליח לכו"ע קנה, והתוס' הקשו על זה מהא דיימר בר חשו בכתובות דף פ"ד דאמר לשלוחו לתפוס ואפ"ה אמר לו ר"פ אתה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה, והרא"ש הוסיף עוד להקשות מהא דבמשנה דאמר לחבירו תנה לי דלא זכה האומר ומדייק מינה רב נחמן דהא דאמרי רבנן במלקט הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני דלא זכה דאיירי גם מעני לעני והרי ר"נ בעצמו מפרש הטעם דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דהוא כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הרי מוכח דגם בשליח לא מהני דבמשנה הא אמר לו תנה לי, וצע"ק על התוס' מדוע לא הקשו כן מהמשנה ועיין בש"ך סי' ק"ה ס"ק א' הקשה מדוע לא כתב רש"י כן במס' גיטין דשם הוא עיקר הדין של תופס לבע"ח ורק בב"מ דהוזכר הך דתופס לבע"ח רק לטעם על הך דמגביה מציאה כתב רש"י דזהו רק בלא עשאו שליח, וע"כ נראה דהוקשה לי' לרש"י הא דאמר הכא דמגביה מציאה לא קנה משום דהוא תופס לבע"ח וא"כ הא קשה דהאיך קונין מציאה ע"י חצירו והניחא אם עומד בצד שדהו אז הקנין משום יד אבל במשתמרת דא"צ עומד בצד שדהו ס"ל לרש"י דאז אין הקנין משום יד וכן ס"ל להרבה מהראשונים רק הטעם משום שליחות ומזה הוכיח רש"י הכא דבעשאו שליח גם תופס לבע"ח קונה, שוב מצאתי באו"ת שכתב כן דמכח קושיא זו כתב רש"י כן, וכל זה הוכרח רש"י רק לר"נ ור"ח דאמרי דמגביה מציאה לא קנה משום דחב לאחרינא אבל הרי במסקנא אמר ר' יוחנן דמגביה מציאה קנה והקשו התוס' דהא ר' יוחנן אמר בגיטין דתופס לבע"ח לא קנה ותירצו התוס' דמציאה שאני דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' זכי לאחרינא ועיין בשיטה מקובצת שהביא דהרמב"ן תירץ דר' יוחנן סבר דמגביה מציאה לא מקרי כלל חב לאחרינא דהא אין לשום אדם חלק בה ואינו גורם בתפיסתו רק מניעת הריוח לאחרים שלא יוכלו לזכות בה ולא דמי לתופס לבע"ח שהוא חב ממש לבע"ח האחרים הנושים בו ונאמר דגם רש"י ס"ל כהרמב"ן, וא"כ להמסקנא הא ניחא שפיר מה דקונה מציאה ע"י חצירו ולר"י שפיר מצינן לומר דתופס לבע"ח לא מהני גם שליח, דהא ודאי דלפי הסברא הפשוטה אין לחלק כלל בין עשאו שליח ללא עשאו וכמו שכתבו התוס' דהא גם בלא עשאו נעשה מעצמו שלוחו דזכין לאדם שלא בפניו ורק דלרב נחמן ורב חסדא מוכרח רש"י לחלק כן אבל לר"י מודה רש"י דאין לחלק בזה ולהלכה י"ל דמודה רש"י דגם שליח לא מהני ואתי' הך דכתובות שפיר כמו דמסיק כאן ר' יוחנן, ואי דא"כ קשה דהא בכתובות רב פפא הוא דאמר לשליח של יימר את תופס לבע"ח וא"כ הא מוכרח דאיהו סבר דגם שליח לא מהני ולפמש"כ מוכרח דר"פ ס"ל דמציאה לא מקרי חב כלל מדמהני בה חצר וא"כ תיקשה בגיטין דאמר ר"ח דתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן דפליגא גבי פיאה ודחי לי' ר"פ דלמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא בפיאה דזכה משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ובפשיטות הי' יכול לדחותו וכשיטתו דבפיאה דאינו רק מניעת הריוח לא מקרי חב כלל ומשו"ה זכה לר"א משא"כ תופס לבע"ח גם זה לא קשה די"ל דעדיפא דחי לי' ר"פ דאפילו לדידך דס"ל דגם מניעת הריוח מקרי חב לאחרים וילפית תופס לבע"ח מפיאה ג"כ אין ראי' דשאני שם דמיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ואדרבה בזה מתורץ היטב מה דדחי שם ר"פ גם הראי' מרבנן דלמא עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי פאה דלא זכה משום דכתיב לא תלקט לעני אבל בכל תופס לבע"ח י"ל דקנה וכתבו התוס' דדיחוי בעלמא קאמר שם ר"פ דאיהו הא ס"ל בכתובות דתופס לבע"ח לא קנה ולפי"ז עיקר הדיחוי מה דאמר ר"פ לר"ח לחלק בין פיאה לשאר בע"ח הוא בעצמו לא ס"ל כן ובודאי דהוא דחוק קצת אבל לפי הנ"ל ניחא דעיקר הדבר מה דאמר ר"פ דבפיאה הטעם משום דכתיב לא תלקט מוכרח לאומרו אליבא דנפשי' דכיון דס"ל דבבע"ח לא מהני שליח ומדמהני חצר במציאה מוכרח דמציאה לא מקרי חב וא"כ הא ודאי קשה מאי טעמייהו דרבנן גבי פיאה דכל היכא דלא חב לאחרים ס"ל לר"פ דקנה ומוכרח לחלק דשאני פיאה דכתיב לא תלקט לעני ורק הא דאמר לר"ח דשאר תופס לבע"ח י"ל דקנה בזה הוא רק דיחוי דגם לרבנן מצינן למימר דקנה וכמש"כ התוס' אבל עיקר דברי ר"פ גם הוא בעצמו סובר כן

אמנם בזה אינו מתורץ רק קושי' התוס' שהקשו מכתובות אבל קושי' הרא"ש עדיין במקומה היא דגם אם נאמר כמש"כ הרי עדיין תיקשה לרב נחמן דס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים ומפרש טעם דמציאה לא קנה משום תופס לבע"ח הרי אכתי תיקשה לדידי' דהא במשנה אמר לו תנה לי ולדידי' הא ע"כ שליח מהני, וע"כ נראה דס"ל לרש"י דבמשנה דאמר תנה לי לא עשאו שליח שיזכה עבורו רק אמר שיגביהנה לצרכו וע"כ אינו קונה בהגבהתו, והא דמסיק ר' יוחנן ואמר מגביה מציאה לחבירו קנה וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וא"כ לכאורה רב נחמן דמדייק מהמשנה דלא קנה ע"כ סבר דתנה הוא כאומר זכה לי, זה אינו מוכרח, דר' יוחנן חידש סברא אחרת דאע"ג דמגביה מעצמו והוא לא אמר לו כלום קנה מ"מ כשאומר תנה לי גרע דהוא כאומר בפירוש שאינו רוצה שהוא יזכה עבורו וסברא זו הוא דלא ס"ל לרב נחמן דסבר דלא גרע מלא אמר כלל אבל גם ר"נ סבר דתנה לי לא עשאו שליח לזכות עבורו, אבל ע"י חצר דהתורה עשאתה שליח גם לזכות על ידה משו"ה מהני במציאה ועיי' בביצה דף ל"ט מילא מים ונתן לחבירו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר כרגלי הממלא ורצה הגמרא לומר דפליגי בהא דרב ששת סבר בירא דהפקרא הוא וכתב רש"י וז"ל והמגביה מציאה לחבירו לא קנה דהוא תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שליח ואין זה מגביה מציאה לחבירו ועיי' באו"ת מה שהאריך הרבה בדברי רש"י הללו] ועכ"פ הרי להדי' מפרש רש"י דהפלוגתא הוא כשאמר לו מלא לי והאריך רש"י בדבריו דאם בירא דשותפין הוא והממלא לו הוא מחלקו נעשה שלוחו שפיר ומהני כיון דאין צריך זכי' לזכות בה כיון דהוא חלקו ומוכח מדבריו דלרב נחמן דאמר דהפקירא הוא לא נעשה שלוחו כלל, והא דס"ל לרש"י בתופס לבע"ח דמהני שליחות הוא דוקא כשאמר לו שיזכה עבורו וגם באומר סתם תפוס עבורי אפשר דהוא כלשון זכה עבורי אבל באומר תפוס ותנה לי אפשר דגם רש"י מודה דלא מהני דלא עשאו שליח לזכות עבורו גם לרב נחמן דלא מחלק במציאה בין אמר תנה לי ללא אמר כלום:

ועוד יותר נראה לישב שני הקושיות דנאמר דגם רש"י מודה דבמציאה למ"ד לא קנה גם שליחות לא מהני, בו דס"ל כמו שכתב הנמוק"י במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה בשם הרנב"ר דבממון לא שייך שליחות רק אם הוא שלוחו של בעל הממון ובמציאה הא ליכא בעל הממון שיעשנו שליח ורק בתופס לבע"ח ס"ל לרש"י דהמלוה מקרי בעל הממון כיון דנכסים של הלוה משועבדין לו, וזהו טעמם של התוס' שלא הקשו על רש"י מהמשנה כמו שהקשה הרא"ש והקשו רק מהא דכתובות דשם הי' נמי בע"ח, ולפי"ז גם הקושי' מכתובות יש מקום לישב לדעת רש"י דס"ל דהרי שם היו מטלטלי דיתמי דלא משעבדי לבעל חוב ורק יימר בר חשו הי' סבר דמהני לי' תפיסה מה שתופס עתה וכיון דקודם התפיסה לא משתעבדי הרי בעת שעשאו שליח לא הי' יימר בעל הממון ומשו"ה לא יכול לעשות שליח ורק בע"ח גמור דהנכסים משועבדים לו ס"ל לרש"י דיכול לעשות שליח, ובזה אפשר לומר דזהו החילוק שבין רב נחמן לר' ששת בביצה דשם איירי שא"ל מלא לי וכמ"ש רש"י ומיהו ר"נ דס"ל בירא דהפקרא הוא וא"כ לא מקרי בעל הממון ומשו"ה ל"מ ורב ששת דסבר בירא דשותפי הוא ויכול לעשות שליח ומשו"ה קנה, אמנם לפי"ז תיקשה קצת הא דבגיטין קאמר ר"ח התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתנוה לעני הנמצא ראשון ואם נחלק דבבע"ח יכול לעשות שליח ובמציאה אינו יכול א"כ מאי מדמה בע"ח לפיאה י"ל דגם רבנן לא אמרי רק בפיאה דגם שליחות אינו מועיל בו וכ"ש דלא מהני מה שליקט מעצמו עבורו דלא עדיף משליח ממש אבל בתופס לבע"ח דמהני שליחות אפשר דגם מעצמו יכול לזכות עבורו דזכין לאדם שלא מדעתו וזכי' הוא משום שליחות דהרי לרש"י דס"ל דשליחות מהני לכו"ע א"כ כל השקלי' וטריא בתופס לבע"ח אם קנה או לא הוא רק בזה אם מה שעושה מעצמו דומה לעשאה שליח או לא ומאי מביא ראיה מפיאה דשם גם שליחות לא מהני ומוכרח ע"כ דאין מקום לחלק בזה בין בע"ח למציאה ושפיר הקשה הרא"ש מהמשנה וצריך לדחוק דזה הי' פשוט לרב נחמן דזכיה מעצמו אין לו שום שייכות וסמיכות לדיני שליחות והא דזכין לאדם שלא מדעתו אינו משום שליחות כלל וס"ל דאם בדבר דאינו מועיל שליחות לא מהני בזוכה עבורו מעצמו גם בדבר דמהני לו שליחות לא יועיל אם לא עשאו שליח מפורש:

ועוד נראה לומר באופן אחר דגם רש"י יסבור דבע"ח לא נקרא בעל ממון בנכסי הלוה ואינו יכול לעשות שליח וכסברת הנמוק"י דצריך להיות שליח של בעל הממון והא דס"ל לרש"י דמהני שליחות הוא משום דס"ל דהתפיסה והזכי' ועשיית השליחות נעשים כאחד וכמו דאמרינן בשחרורי עבדים דגיטו וידו באין כאחד ובגיטי נשים אמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ואע"ג דבעת שאומר לו להיות שלוחו אינו בעל הממון מ"מ בעת התפיסה נעשה שלוחו כיון דבשעה שתופס וזוכה עבורו הרי הוא נעשה בעל הממון וה"ה כמו שאמר לו לכשתתפוס עבורי היה שלוחי ומהני כמו אומר הרי את שלוחי לאחר ל' יום, וכל זה הוא כשתופס דבר דע"י התפיסה זוכה הבע"ח בגוף הדבר ונעשה שלו לגמרי אבל בעובדא דיימר בר חשו דתפיסת הספינה הא אינו רק כמשכון ואינו מועיל רק כדי שתוכל לגבות חוב מן היורשים אבל בגוף הספינה הא לא זכה כלל ע"י התפיסה וא"כ גם בעת התפיסה לא נקרא הבע"ח בעל הממון ומשו"ה לא מהני, שוב מצאתי במחנה אפרים ה' שלוחין שתירץ דעת רש"י באופן זה, וגם בתי' זה אינו מיושב רק קושי' התוס' אבל מה שהקשה הרא"ש מהמשנה אינו מיושב בזה, וצ"ל כמש"כ למעלה דתנה לי אינו שליחות כלל גם לרש"י:

תופס לבע"ח. פרש"י כאדם הבא מאלי' כו' ובא לקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר, הנה מדברי רש"י מוכרח דגם מה שהי' מגיע לחלקו של הבע"ח גם אם לא תפס זה והיו הב"ד מחלקים כל הנכסים לכל הבע"ח כל א' לפי ערך חובו גם זה לא קנה דגם זה מקרי חב לאחרינא בתפיסתו דהבע"ח השני הי' יכול לתפוס כולו, ונ"מ בזה דאם אחר התפיסה בא בע"ח השני ותפסה מידו קנה הוא כולה, ובודאי דדברי רש"י מוכרחין מהא דמדמה מציאה לתופס לבע"ח והרי במציאה אין לאחרים שום חלק בה רק מה שיכולים לזכות בה ואם נאמר דבתופס לבע"ח קנה מיהא לפי ערך חלקו שהי' ב"ד נותנין לו ורק היותר מה שב"ד היו נותנין להשני הוא דלא קנה א"כ הא לא דמי כלל למציאה דשם הוא חב ממש דמפסיד ממש להשני בתפיסתו אבל מנ"ל דמה שאין בו זכי' לאחרים רק מה שיוכל לזכות בו יהי' מקרי בזה התופס חב לאחרינא ודברי רש"י מוכרחין, שוב מצאתי בהפלאה בכתובות דף פ"ד שכתב כן, ואין להקשות דמנ"ל לרש"י דהא דקרי מציאה חב לאחרינא הוא מה שעושה שאין אחרים יכולים לזכות בה דלמא מקרי חב משום בעל האבידה דהוא הי' יכול לזכות בה כשימצאנה ולגבי הא מקרי חב גמור דהרי בכל מציאה קודם שזוכה בה אחר הרי היא של הבעלים דהרי אם ימצאנה הבעלים הרי א"צ להגביה ולזכות בה מחדש והוא משום דגם אחר שנתייאש ממנה מ"מ עדיין היא שלו כל זמן שלא זכה בה אחר ורק כשמגביה אחר אז הוא דיוצאה מרשותו, זה אינו קושי' דא"כ הא יהיה מוכרח דהא דאמר רב נחמן מגביה מציאה לחבירו לא קנה דהוא תופס לבע"ח דאיירי רק במציאה שיש לה בעלים ולא בהפקר גמור וא"כ מאי הקשה רב נחמן לעולא גבי פאה ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל עניים אצלה כו' מתניתין מני ומאי מקשה דלמא פאה דהוא הפקר גמור ולא מקרי חב ומשו"ה ס"ל לר"א דקנה אבל גבי מציאה הרי גם לרב נחמן לא איירי רק ביש לה בעלים, ועוד דהרי ר"נ ורב חסדא קאמרי הכא דמשו"ה במציאה לא קנה משום דהוא תופס לבע"ח והרי בגיטין דף י"א קאמר רב חסדא דהתופס לבע"ח באנו למחלוקת ר"א ורבנן דלר"א דאמר בפאה דזכה גם תופס לבע"ח קנה והרי פאה הוא הפקר גמור ומאי מדמה לי' לבע"ח ומוכרח דגם הפקר גמור מקרי חב מה שעושה שאין אחרים יכולים לזכות בו ומוכרח מזה דבתופס לבע"ח גם חלקו לא קנה, וכן מוכרח מהא דביצה דמילא מים ונתן לחבירו דס"ל לר"נ משום דס"ל בירא דהפקירא וכתב רש"י דהוא מגביה מציאה לחבירו דלא קנה כתופס לבע"ח והרי שם הוא הפקר גמור, ובזה נוכל לישב מה דהקשה הש"ך בסי' ק"ה על מה שכתב רש"י דלא עשאו שליח איירי ובעשאו שליח ס"ל דקנה והקשה הש"ך מדוע כתב כן רש"י כאן בב"מ דהובא הדין דרך אגב ולא כתבו במקומו ולפי"ז ניחא דרק הכא דיליף ר"נ מציאה מתופס לבע"ח ובע"כ לא יליף לי' רק מהא דבתופס לבע"ח לא קנה גם חלקו ובזה הוא דס"ל לרש"י דמהני בעשאו שליח אבל ביותר מהמגיע לחלקו י"ל דגם רש"י מודה דגם שליח לא מהני בו, דרק במה שמגיע לחלקו ע"פ דין נקרא הוא בעל הממון ויכול לעשות שליח אבל היותר מחלקו ואין לו זכות רק מה שיכול לתפוס גם שליח לא מצי עביד ומיושב בזה מה שהקשה הרא"ש על רש"י דהא במשנה דמציאה אמר לו תנה לי ואפ"ה לא מהני ובזה ניחא דהרי במציאה אין לו שום זכות בה רק מה שיכול לזכות בה לא יותר ולזה לא מהני גם שליח גם ניחא בזה הא דהקשו התוס' מיימר בר חשו דהרי שם ע"פ דין לא הי' זוכה בנכסים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח רק דאם תפסם מהני ומשו"ה לא מהני גם שליח, וזמן רב אחר כתבי מצאתי בהפלאה שתי' כן רק כתב קצת בהך דימר בר חשו בדרך אחר ולא ידעתי למה, ולפי שהוא תי' נכון מאד בדעת רש"י וב"ה שכוונתי בזה לדעתו לא מנעתי לכותבו: