שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לז, קטע 2

והנה כל השקלי' וטריא הוא רק להפוסקים דס"ל דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה אבל להפוסקים דלא אמרי' הרי נראה פשוט דכבר הקשו על הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דיהי' נאמן במיגו דכוה"כ הרי מוכח דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ועיין בר"ן פרק שבועת הדיינים, וכבר תי' האו"ת וב"ה שכיוונתי לדעתו דהם ס"ל דרק היכא דעיקר החיוב שבועה יכול להיות בלא מיגו משו"ה גם כשנתחדש לו מיגו לא מהני אבל הכא פריך כיון דכל מודה במקצת יש לו מיגו א"כ עיקר חיובה של השבועה שחייבה התורה למה, ולפי"ז הא כיון דהיכא דאין הכפירה בפנינו דאיכא אשתמוטי שפיר חייבתה התורה שבועה וע"כ גם כשהי' הכפירה בפנינו שוב לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ומשו"ה כשאומר א"י משלם ואפשר דגם התוס' בכאן ס"ל כן דלא מהני מיגו לאפטורי משבועה דאורייתא וא"כ גם לדידהו ניחא בפשיטות הסוגי' דמכיר מקצת אבניו:

והנה יעויין בשבועות דף מ"ג עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינם אלא חמש דס"ל לר"מ דחייב שבועה אם הם עומדות ליבצר וחכ"א כל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע ונחלקו הפוסקים שם דהרמב"ם מפרש דאיירי כשבצר כולם ודמי קרקע כקרקע והחולקים עליו מפרשים דאיירי שחמש מהם בצרות וחמש טעונות והודה לו בבצורות והטעונות כופר ואומר שלי הם יעו"ש בר"ן שכ' כן בשם הרשב"א והובא כל זה בסי' צ"ה, ולהתוס' דכאן תיקשה אמאי מחייב ר"מ שבועה כיון דהכפירה הם לפניו הא ליכא אשתמוטי ויש לו מיגו דכוה"כ וגם אם הם כמטלטלין אין כאן שבועה כלל ועל התוס' דכאן לא קשה די"ל דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דכיון דחייבה התורה שבועה במודה במקצת היכא דליכא מיגו חייב גם באיכא מיגו, ורק להתוס' דלקמן דף ה' דכתבו להדיא לדינא בשם הר"י דהיכא דליכא אשתמוטי פטור משבועה קשה אבל הרי כתבו שם התוס' בלא"ה דלדידי' מוכרחין לומר דגם בכפירה בקרקע שייך אשתמוטי דילמא שעבדן לאחד ואינו יכול ליתנן לזה עד שיהי' לו זוזי יעו"ש

ובדברים אלו יבואר דברי הר"י מיגש שהביא הרא"ש בפרק כל הנשבעין שכ' דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דהא בשבועת שומרין איכא מיגו וכן מודה במקצת וע"א איכא למימר בהו מיגו ואפ"ה משתבעי והרא"ש הקשה עליו דבמוב"מ הא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וליכא מיגו וגם בע"א לא ידענא מאי מיגו איכא, והנה הך דע"א ביאר הר"ן כוונתו דיהי' נאמן להכחיש העד במיגו דהחזרתים לך, אבל הך דמודה מקצת שכ' אינו מובן כוונתו ולפי הנ"ל מבואר היטב דהר"י מיגש מפרש כהתוס' דהא דאמר ובכולי בעי דלודי הוא דבלא סברא דאשתמוטי איכא מיגו דכוה"כ והרי אפ"ה גם היכא דליכא אשתמוטי חייב שבועה במודה במקצת ויצא לי' זה מהך דעשר גפנים שהבאנו, וגם מהא דב"מ דף ה' דפריך למ"ד הילך פטור למה איצטריך קרא למעט קרקע ומוכח דלמ"ד הילך חייב שפיר איצטריך מיעוט והרי בקרקע לא שייך אשתמוטי [דלא ס"ל מש"כ התוס' דגם בקרקע שייך] ומוכח דלא מהני מיגו לאפטורי משבועה, והרא"ש שהקשה על דבריו אזיל בשיטת רש"י דס"ל דמשום חזקה דאינו מעיז לחודא שוב ליכא מיגו במודה במקצת והא דקאמר ובכולי בעי דלודי הוא דלא תיקשה דנימא מיגו דחשוד וגם בליכא אשתמוטי ליכא מיגו, ובדברים אלו צריך עיון דברי הרשב"א שהביא הר"ן בפ' כל הנשבעין דמפרש הך דעשר גפנים דהחמשה שכופר בהן הן טעונות עדיין דאל"ה הרי הן מטלטלין הרי דס"ל דגם דליכא משתמיט חייב שבועה ובחידושיו לשבועות דף מ"ב חלק על מה שפירש"י ובכולי בעי דלודי לי' וכתב כפי' התו' ושם בחידושיו דף מ"ה הביא דברי הר"י מיגש וחלק עליו וז"ל והראי' שהביא ממודה במקצת ליתא מיגו וכדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ואינו פטור משום מיגו חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ואדרבה משם מוכח דבעלמא כל היכא דאיכא מיגו מהני עכ"ד והרי לפי מה שמפרש כהתוס' מוכח כהר"י מיגש מהא דעשר גפנים וצ"ע, שוב מצאתי בחידושי רמב"ן לשבועות דף מ"ב שכתב ג"כ כהתוס' וכתב וז"ל ואי קשי' בטענו שני כלים זה האחד שבידך ועוד אחר עמו והשיבו זה שלי הוא והאחר אבדתיו ואשלם לך דבודאי דחייב שבועה והיינו דאיצטריך קרא למעט קרקע ועבדים והכי מוכח בפ"ק דמציעא ואמאי הא ליכא אשתמוטי ותי' שם דהא דאמר רבה משתמיט אמר עד דהוי לי' זוזי אלומי קא מאלים רבה לדבריו גבי מלוה ומיהו גם בפקדון ואיתא להך דכפירה בידו אמרינן נמי משתמיט סבר אשתמש בו ואחזירנו אח"כ בעינו עכ"ד הרי דכ' דגם בכה"ג שייך משתמיט וי"ל דגם הרשב"א ס"ל כן:

ועתה נעיין לדעת רש"י דאיהו ס"ל דגם בליכא סברא דמשתמיט מ"מ לא שייך לומר גבי מודה במקצת מיגו דכופר הכל דהעזה של כוה"כ יותר רבה מן מודה במקצת ורק דהוקשה לרבה דנימא מיגו דחשיד אממון חשוד אשבועתא ומשני דאינו חשוד רק דמשתמיט. ולפי"ז מוכח דהיכא דליכא סברא דמשתמיט כגון שהדבר שכופר בו הוא בידו לפני ב"ד או בכוה"כ אמרינן מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה, והתוס' הקשו עליו דהא לקמן מסקינן דחשוד אממון לא חשוד אשבועה ואין לומר דזהו רק מדרבנן לפי שראו חכמים שהי' שבועה חמורה להם פי' דאח"כ ראו חכמים שהוקל בעיניהם איסור גזל יותר מאיסור שבועה כן כתבו התוס' דכתובות דף י"ח] אבל מדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה דהא לקמן דייקינן דאינו חשוד לשבועה מהא דאמר ר"נ שלש שבועות משביעין אותו ואחת מהם שלא שלחתי בה יד ובב"ק דף ק"ו משמע דהיא דאורייתא, וכן בנסכא דר' אבא משמע דאם אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמרינן בו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, ועכ"פ בדעת רש"י לכאורה נראה מוכרח לומר כן דמקודם לא הי' חיוב שבועה דאורייתא רק במקום דשייך לומר אשתמוטי דאלא"ה אמרינן מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה ורק אח"כ כשהוקל איסור גזל אמרו דאינו חשוד אשבועה וגם בליכא אשתמוטי חייב שבועה וא"כ בכופר בדבר שהוא לפנינו ליכא שבועה דאורייתא גם במודה במקצת והוא רק שבועה דרבנן וא"כ נראה דאם אומר אינו יודע לא אמרינן בו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, ועיי' בחידושי הרמב"ן שבועות דף מ"ב שכתב דלרש"י י"ל דגם רבה לא אמר טעם דאשתמוטי רק לרווחא דמילתא וגם איהו ס"ל סברא דספק מלוה ישנה דאמר אביי לקמן. אמנם התוס' לא ס"ל כן בדעת רש"י, ובודאי דגם על רש"י קשה מה שהקשינו באות הקודם מהא דמכיר מקצת אבניו דאמרי' בו מחויב שבועה ואיל"מ ומוכרח דאם הי' כופר הי' חייב שבועה דאורייתא:

והנה על קושי' התוס' מהא דשליחות יד דמשמע בב"ק דהוא דאורייתא כבר תירצו המפרשים דס"ל לרש"י דעד כאן לא אמרינן מיגו דחשיד אממון רק אם לפי דברי התובע הוא גוזלו עתה בעת השבועה ומשו"ה בליכא אשתמוטי אמרי' דלדבריך שהוא גוזלך עתה ישבע לשקר ג"כ אבל במה דהתובע חושדו שגזלו זה כמה מקודם כגון ששלח יד בפקדונו ועכשיו בעת השבועה יש לומר דמשתמיט מלשלם ע"ז לא אמרינן כלל מיגו דחשוד אממון חשוד אשבועה דאפשר עשה תשובה [ועיי' בפני יהושע שתי' כן] דרק אם נתברר פסולו בעדים המעידים עליו שגזל אז הוא פסול לעולם עד שיתברר שעשה תשובה אבל מה דלא ידעינן פסולו רק נבא לומר בגדר ממ"נ אם הוא חשוד לגזול חשוד הוא נמי לשבע זה לא אמרינן אם החשד הוא על זמן הקדום וכמו לאביי דס"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד כו' משום ספק מלוה ישנה והרי בגזל בעדים לא אמרינן הך סברא ופסול הוא ורק דלא נאמר מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא תלינן במלוה ישנה וכמו כן הוא דעל חשד גזל שגזלו בזמן קדום לא אמרינן מיגו כו' רק בנתברר בעדים. והא דלקמן דייקי' דלא אמרי' מיגו דחשוד אממון כו' מהא דמשביעין אותו שלש שבועות הרי כתב רש"י שם דהדיוק מהא דנשבע שאינו ברשותו ולא משלא שלחתי בו יד הרי מוכח להדי' דס"ל כן דעל החשד מה שעשה מקודם לא שייך לומר דהוא חשוד ורק מהא דאינו ברשותו דחושדו שמא גם עתה בעת השבועה גוזלו שייך לומר בו מיגו דחשיד ושבועה דאינו ברשותי אפשר דאינו רק מדרבנן אחר שהוקל איסור גזל. ועיי' בשיטה מקובצת לקמן דף ה' שחתר ליתן טעם למה מפרש רש"י דהדיוק הוא משאינה ברשותי ולא מפרש דהדיוק הוא משבועה דשלח"י ולפמש"כ הא מוכרח רש"י לומר כן כיון דשלח"י הוא דאורייתא ולשיטתו דמה"ת אמרי' מיגו דחשיד אממון מוכרח לומר דבשלח"י לא שייך לומר מיגו דחשיד כיון דהוא על זמן הקדום, והתוס' ס"ל דכל דיוקא של הגמרא לקמן ע"כ אינו משבועה שאינו ברשותי דבזה יש לומר דמשתמט עד דהוי לי' זוזי וכמו שכתב המהרש"א בדף ה' וכן כתב בשיטה מקובצת שם והדיוק הוא משלח"י ומדהוכיח הגמרא מזה דלא אמרינן מיגו דחשיד ומשביעין אותו גם בדבר שהחשד הוא על זמן השבועה וכמו בהך דשנים אוחזין הרי מוכח מהגמרא דאין לחלק בין אם הוא על זמן הקדום או על זמן השבועה וכיון דבב"ק מוכח דהוא דאורייתא הרי מוכח דל"א לי' גם בכה"ג מיגו דחשוד כו' גם מה"ת. ובזה יתבאר היטב המשך אריכות דברי התוס' שכתבו בקושייתם דהא לקמן מוכיח מהא דמשביעין אותו שלש שבועות וא' מהן שלא שלחתי יד ובב"ק משמע דהיא שבועה דאורייתא אשר לכאורה יתור לשון הוא דלמה הוצרכו להביא הא דמוכיח לקמן דרק מהא דב"ק דמוכח דשבועה דשלח"י הוא מה"ת ה"ל להקשות על רש"י אע"כ דהיינו יכולין לחלק כמש"כ ולזה הקדימו בדבריהם דלקמן מוכיח הגמרא מהא דשלח"י דל"א מיגו דחשוד הרי דלא ס"ל להגמרא לחלק כן וזה ברור בכוונת דבריהם. אמנם עיי' בכתובות דף י"ח בתוס' שכתבו דלרש"י ע"כ רק שלא פשעתי לחודא הוא דאורייתא הרי דס"ל דגם על אינו ברשותי לא שייך משתמיט ואפ"ה ס"ל דעל שלח"י שייך ג"כ לומר מיגו דחשוד אע"ג דלדידהו ליכא הוכחה לזה מהגמרא דהרי הוכחות הגמרא י"ל דהוא מאינו ברשותי אמנם בודאי דקשה להתוס' מהא דשבועות דף ל"ח בהאי דיינא דאשבע בלא נק"ח נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר וצריך לשבע שנית בנק"ח ולא אמרינן ממ"נ דאם בתחילה נשבע לשקר הרי הוא חשוד על השבועה דהא בנשבע לשקר גם בלא נק"ח נעשה חשוד וגם בשבועת שוא נעשה חשוד כדתנן בכל הנשבעין ומצאתי באו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ט שהקשה כן ובודאי מוכח כמש"כ דבספק איסור שעשאה מקודם השבועה לא אמרי' הך ממ"נ ומשביעין אותו אח"כ ובע"כ דיוקא של הגמרא לקמן הוא משבועה דאינו ברשותי וכפרש"י, ועיי' עוד בב"ק דף ק"ח דמבעי' לי' בטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען נגנבה ונשבע ובאו עדים מי משלם שני פעמים כפל וכתבו שם התוס' דבשביל דנמצא שקרן בשבועה הראשונה אין לפוטרו על השני' דהרי כבר הוא חשוד על השבועה משום דהאי דחשוד פסול לשבועה הוא רק מדרבנן וכיון דמה"ת שבועתו שבועה חייב כפל הרי דס"ל דגם בחשוד ממש על השבועה ונתברר בעדים ששיקר מ"מ כיון שהוא מזמן הקדום אינו פסול אחר זמן רק מדרבנן ולדבריהם ניחא הא דבנשבע בלא נק"ח חוזר ונשבע כיון דאינו רק מדרבנן שפיר י"ל דלא פסלוהו רבנן רק בנודע פסולו בעדים אבל אם אינו ידוע אם שבועתו הראשונה הי' בשקר לא חששו לו רבנן לומר בו ממ"נ אם אתה חושדו על שבועתו הקודמת הרי פסול עתה, אבל לדברי התוס' דכאן צ"ע:

והנה לפי המבואר הרי מוכרח לדעת רש"י דס"ל דהוכחת הגמרא הוא משבועה שאינו ברשותי ומוכרח ע"כ דבשבועה זו לא שייך משתמיט וכיון דס"ל דמה"ת אמרינן חשוד אממון חשוד אשבועה א"כ הא מוכרח דהך דאינו ברשותי אינה רק שבועה דרבנן ולא מן התורה, וכן משמע להדי' מלשון רש"י בב"מ דף ה' ע"ב בד"ה ולימא וז"ל דבשלמא שבועת שומרין דההוא דקטעין נאנסה דחייבי' רחמנא איכא למימר דלא חשיד אממונא אלא שמא פשע בשמירתה וחייב לשלם אונסי' וסבר עד דהוה לי זוזי כו' וכל זה הוא דלא כדברי הש"ך בחו"מ סי' רצ"ד שכתב דשבועה שאינה ברשותו הוא דאורייתא כיון דבשבועה זו פוטר עצמו מתשלומין וכן מוכח בש"ס פרק הגוזל דף ק"ז ובריש שנים אוחזין, ומדברי רש"י הא מוכרח להיפוך, ועיי' עוד בכתובות דף י"ח בתוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי לי' אחרי שכתבו דלרש"י מה"ת חשוד אממון חשוד אשבועה כ' וז"ל ולפי"ז שבועה שלחתי בו יד הוא מדרבנן ולא הוי' דאורייתא אלא שלא פשעתי בה והא דכתיב אם לא שלח ידו לא שנשבע שלא שלח יד אלא נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא שלח יד דאי שלח יד אפילו נאנסה חייב, הרי מדבריהם נמי כמעט מבואר דאינו ברשותי הוא לרש"י מדרבנן, והנה מה שכ' הש"ך דכן מוכח בריש שנים אוחזין נעלם ממני כוונתו ולא ידעתי איה מקום ההוכחה, גם מה שכתב מב"ק יש לדחות ג"כ דבשלמא התוס' כתבו שפיר דשם משמע דשבועה דשלח"י הוא דאורייתא דזהו כמעט מבואר שם מדאמר ר"ח ב"ר יוסף דטוען טענת גנב אינו חייב כפל עד שיעידו ששלח בו יד שנאמר ונקרב בעה"ב אל האלהים אם לא שלח ידו מכלל דאם שלח יד חייב למימרא דבשלח בה יד עסקינן הרי דאיהו אינו מפרש הך אם לא שלח ידו דהוא תנאי דאז מועיל לו השבועה שנאנסה כמש"כ התוס' בכתובות דא"כ האיך מדקדק דבלא שלח יד פטור מכפל ואע"ג דנמצא הפרה ברשותו ובע"כ הוא מפרש הפסוק ונקרב אל אלהים שישבע שלא שלח יד ומפרש דעל שנמצא שקרן בשבועה זו משלם וכ"כ רש"י שם וז"ל למימרא דהאי דכתיב בתרי' אשר ירשיעון ישלם שנים בששלח בה יד עסקינן דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בו יד. אבל על שאינו ברשותי לא ידעתי האיך מוכח שם דהיא דאורייתא דאפילו לרב ששת דאמר שם דאם שלח יד קנאה ופטור מכפל ומפרש להפסוק אם לא שלח ידו הוא תנאי דרק אם לא שלח יד חייב בכפל מ"מ י"ל דהשבועה דאורייתא הוא שלא שלח יד או שלא פשע ואם אח"כ נמצא ברשותו חייב כפל אע"ג דלא היתה השבועה בשקר דבאמת לא פשע ולא שלח יד מ"מ י"ל דכל שפטר עצמו מממון הפקדון ע"י שבועה חייבתו התורה כפל. ועוד דגם בנשבע סתם שנגנבה באונס בלא פשיעה ואח"כ נמצאת בביתו הרי נשבע לשקר ג"כ ומשו"ה חייב כפל ולעולם י"ל דעל אינו ברשותו לחוד נאמן גם בלא שבועה דלא חשדינן לי' בגזלן ואם נבא לחושדו הרי הוא חשוד גם על השבועה ורק ממילא כיון שנשבע שנגנבה באונס הרי הוא נשבע לשקר כיון שהיא בידו וחייב כפל. ושפיר כתבו התוס' בכתובות דלרש"י רק שלא פשעתי הוא דאורייתא, וכן הא דאמרינן שם מאי לאו שבועה שלא שלחתי יד דומיא דשבועה שאינו ברשותי מה אינה ברשותי כי מגליא מילתא דאיתא ברשותי' חייב כו' לרש"י נפרש דאין הכוונה דהחיוב כפל עבור השבועה שאינו ברשותי דכפל ליכא אלא על שבועה שחייב ע"פ דין בב"ד וכיון דמה"ת לא מחייב לישבע ליכא עבורה כפל רק קאי על הא דאמר שם דמשביעין אותו ג' שבועות וקאמר דכמו דבנמצא שקרן והבהמה ברשותו חייב כפל והחיוב ע"י שפטר עצמו מממון ע"י שלא פשע בו כמו כן אם נמצא ששלח יד חייב כפל:

עוד הקשו התוס' על רש"י מנסכא דר' אבא דאמרינן בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומוכח דאם הי' כופר הי' חייב שבועה דאורייתא להכחיש העד והנה לכאורה יש לומר דרש"י ס"ל כדעת המ"מ שהביא הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ג דמצי איירי דהנסכא אינו בפנינו, וא"כ במה שכופר עתה לא נקרא חשוד די"ל דנאבד וקמשתמיט ועל התחלת החטיפה דאם אינה שלו הרי גזלה הא י"ל כמו שכתבנו באות הקדום דדעת רש"י דעל מה שהי' גזלן מקודם השבועה לא שייך לומר בו מיגו דחשיד כבר אממון יהי' חשוד עתה על השבועה, ועוד יותר נראה לתרץ דגם אם נאמר כדעת הר"ן שהביא הש"ך דע"כ איירי דהנסכא לפני ב"ד דאל"כ הי' נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דהחזרתי מ"מ ניחא. והוא דלענין עיקר החיוב שבועה של מודה במקצת או דע"א הרי אין שום מקום לחלק בין אם הדבר שטוענין עליו הוא לפני ב"ד או לא ובשניהם מחויב לברר בשבועה ואם אינו יכול לברר בשבועה משלם רק דרש"י ס"ל דמן התורה חשוד אממון חשוד אשבועה וכשהחפץ בעין אמרינן אם אתה חושדו על ממון נחשד גם אשבועה והשבועה אינה בירור יותר מלאו דלא תגזול וגם איסור גזל הוא בירור וראיה לדבריו כמו שבועה ומש"ה ליכא שבועה מה"ת רק היכא דשייך אשתמוטי דאין בירור מגזל צריך שבועה אבל אח"כ שהוקל איסור גזל הרי יחסר זה הבירור ואיסור שבועה הוא בחומרו הקדום ומש"ה הוא מחויב שבועה מן התורה וגם כשהחפץ בעין השבוע' היא מה"ת ומש"ה אמרי' משאיל"מ ומיושב קושי' התוס' שוב מצאתי בדו"ח על ב"מ שהקשה כן על התוס', והנראה בדעת התוס' דס"ל דגם בשבועה הבאה ע"י ע"א אין עיקר השבועה להכחיש את העד דהרי העד אינו תובעו וכל עיקר השבועה הוא ע"י טענת התובע ואזיל בשיטת הפוסקים דס"ל בטענו בספק ע"פ העד אינו מחויב שבועה וכל עיקר הגורם שבועה הוא טענת התובע דכל היכא דטענת התובע חשיבה או ע"י הודאה במקצת או שיש ע"א המסייע לדבריו מחויב שבועה ומש"ה ס"ל דאם נאמר דמן התורה לא הי' עליו חיוב שבועה גם עתה צריך להיות פטור מה"ת דהרי כמו שנחלשה טענת הנתבע ע"י שהוקל איסור גזל הרי כמו כן הוא לגבי טענת התובע ובמה שהוקל איסור גזל לא נחלשה טענת הנתבע יותר משל התובע ושניהם שוים וא"כ הרי הוא ממש כמו בזמן הקדום וכמו דמקודם היה מספיק איסור גזל להנתבע לסתור טענת התובע כמו כן צריך להיות עכשיו, והא דעתה צריך לישבע בע"כ מוכרח כיון דעכשיו הבירור של שבועה הוא בירור יותר גדול משל גזל הצריכו חכמים שבועה שיבורר יותר טענתו וא"כ הרי הוא הוספה על חיובה של תורה ואינו רק חיוב מדרבנן, ובזה יתבארו דברי התוס' בדקדוק לשונם שכ' לדעת רש"י דהא דמסיק לקמן דחשוד אממון לא חשוד אשבועה הוא מדרבנן לפי שראו שהי' שבועה חמורה עליהם והרי ודאי דבדורות האחרונים לא ניתוסף להם חומר בשבועה יותר מבשעת נתינת התורה ועיקר הסיבה הוא שהוקל קצת איסור גזל ושבועה נשארה בחומר שלה הקדום ולמה תפסו התוס' בלשונם המסובב ולא עיקר הסיבה ויותר ה"ל לומר לפי שראו שהוקל איסור גזל בעיניהם ועיי' תוס' כתובות דף י"ח דבאמת כתבו כן, ולפי הנ"ל מדוקדק היטב דהרי במה שהוקל איסור גזל אין זה הטעם להצריך שבועה יותר מלפנים כיון דלשניהם הוקלה וה"ה ממש כמקודם ועיקר הסברא הוא במה שעתה חמור שבועה יותר מממון וע"כ החמירו חכמים לעשות הבירור היותר חמור וא"כ הוא רק חומר דרבנן ומש"ה הקשו דאמאי אמרינן בי' משאיל"מ, ואין להקשות ע"ז דהא בסמוך לעיל בד"ה מפני מה כתבו התוס' להדי' דשבועה דע"א היא גם בטענו בספק ע"פ עד והאיך יסתרו דבריהם זה את זה תכ"ד זה אינו דלעיל כתבו כן רק דרך דיחוי שהקשה דלמא כוה"כ ג"כ חייב ואי תקשי דא"כ למה צריך קרא דע"א י"ל דאיצטריך לטענו בספק ע"פ עד פי' דאם נאמר דכוה"כ חייב היה מוכרח מדאיצטריך קרא דע"א דטוען בספק חייב דבטוען ודאי גם בלא עד יהי' חייב אבל אין מזה הכרח האיך ס"ל להתוס' לדינא לפי האמת דכוה"כ פטור ושפיר י"ל דס"ל דהך דע"א אינו רק בטוען ודאי ולא בספק. ובדעת רש"י י"ל דס"ל כהפוסקים דטענו בספק ע"פ עד חייב שבועה ולא צריכין לטענות התובע כלל ומש"ה עתה שהוקל איסור גזל הוי שבועה דע"א שבועה דאורייתא ואמרי' בי' משאיל"מ וכמו שנתבאר: