שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לו, קטע 2

ובזה נבין היטב דקדוק לשון הרשב"ם לקמן דף מ"א בעובדא דדר בקשתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתה דזבין מינך והצריכו ר"ח להביא עדים שדר בו המוכר יום אחד ואם הי' אומר קמי דידי זבנה מינך הי' נאמן ואיתא שם אמר רבא כוותי' דר"ח מסתברא פי' דצריך ראיה שדר המוכר יום א' יעו"ש ולדעת הרשב"ם הא לרבא לשיטתו הי' סגי שיאמר דהמוכר אמר לו דקנאה מני' כיון דזה כבר אכל שני חזקה. וצ"ל להרשב"ם דשם איירי שלא טען שהמוכר אמר לי' דקנאה מזה, וז"ל הרשב"ם שם דזבנא מינך בחזקת שהייתי סבור שקנאה מינך לקחתי ממנו הרי דקדק לפרש שהוא בעצמו הי' סבור כן ולא פי' כמו דאיתא כאן דהמוכר אמר לי' ובודאי דלכאורה דבריו שם אינם מובנים ונראים כמיותרים לגמרי דלאיזו כוונה כתב כן. ועיי' בש"ך סי' קמ"ו ס"ק יו"ד ולדבריו הוצרך הרשב"ם לפרש כן דלא נפרש דאמר לו סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך רק איירי שפירש דבריו דהוא אינו יודע בודאי דפלוני קנאה מני', רק עיקר דברי הש"ך צריכין ביאור יעוי"ש. ולפמש"כ ניחא דדחקו להרשב"ם מה דאמר רבא כוותי' דר"ח מסתברא דלרבא הוכרח לפרש דהמעשה הי' שלא אמר לו המוכר, אבל להלכה קיי"ל כאביי גם באמר לו המוכר וגם אכלה זה שני חזקה לא מהני: