שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לה

סימן לה

קצת הערות בדין עד המסייע אם פוטר משבועה.

כתב הרא"ש בפ"א דב"מ דעד המסייע פוטר משבועה מק"ו דהרי כח המוחזק עדיף מכח המוציא וכיון דחזינן דאם ע"א מסייע להמוציא מחייב את המוחזק לישבע כ"ש אם העד מסייע להמוחזק שיהי' מועיל עדותו לענין שבועה, וכבר מפורסם הקושי' דהרי כשמעיד נגד המוחזק הרי ביד הנתבע לישבע ולהכחישו וא"כ אפי' אם עדותו שקר הא אינו מפסיד כלל להנתבע כיון דבידו להכחישו בשבועה וא"כ לא האמינה התורה לע"א רק לחייב הנתבע להכחישו בשבועתו אבל אם מסייע להמוחזק הרי אם מעיד בשקר הא מפסיד הרבה להתובע דבלא עדותו לא הי' הנתבע יכול לישבע על שקר והי' מוכרח לשלם וזה פוטרו בלא שבועה בעדותו וגורם הפסד גמור אם הוא שקר ומנ"ל דבזה האמינתו התורה, ולכאורה נראה דהק"ו של הרא"ש הוא מהיכא דהנתבע טוען אינו יודע וכשמחייבו העד שבועה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ושפיר ילפינן מני' בק"ו דאם מסייע להמוחזק דמהני עדותו לענין שבועה, אבל להך מ"ד דלא ס"ל הך דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ליכא להך ק"ו והרא"ש נקט הק"ו לפי מה דקיי"ל משואיל"מ:

והיותר נראה דדברי הרא"ש באו בדרך ממ"נ דהנה בשבועה הבאה על ידי ע"א הרי ודאי נראה ע"פ הסברא גם בלא שום ראי' דע"א המסייע להנתבע פוטרו דהרי הם שני עדים המכחישים וסלק עדותן לגמרי, ועיקר מה שיש להסתפק בזה ולומר דעד המסייע לא יפטור הוא רק משום דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכשבא בתחילה ע"א וחייבו שבועה והרי הוא כשנים בזה וכשבא שוב ע"א לסייעו להנתבע אין דבריו של א' במקום שנים רק אם נאמר דעד המסייע פוטר דכל לענין שבועה האמינה התורה לע"א בין לחיוב בין לפטור ממנה א"כ גם השני הרי הוא כשנים, וזהו שכ' הרא"ש דנלמד מק"ו דאם כשמסייע להמוציא נאמן לענין שבועה כ"ש כשמסייע להמוחזק דנאמן דגם המסייע להמוחזק ה"ה כשנים, ואי דנחלק כמו שכתבנו דלא האמינה התורה לענין חיוב רק משום דאין בזה הפסד דביד הנתבע להכחישו ס"ל להרא"ש דא"כ דאינו נאמנות גמורה הרי בלא"ה לא שייך לומר כלל הסברא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כב' כיון דאינו נחמן לגמרי רק מטעם דהבע"ד יכול להכחישו וא"כ הא ודחי דעד המסייע פוטרו דהוא ע"א בהכחשה וא"כ הא ממ"נ מוכרח דעד המסייע פוטר משבועה הבאה ע"י ע"א ממ"נ או מק"ו או מסברא, ואי דאכתי בשבועה הבאה ע"י מודה במקצת מנ"ל דפוטר דילמא באמת לא האמינה התורה לענין חיוב רק משום דבידו להכחישו ושוב ליכא להק"ו שכ' הרא"ש ונהי דבשבועה דע"י ע"א יפטור משום דהוא ע"א בהכחשה מ"מ בשבועה דמודה במקצת מנ"ל דפוטר, זה אינו דא"כ יהי' חלים שבועת מודה במקצת משבועה דע"א והא ודאי דכל השבועות דין אחד להם, ותדע דהא תני ר"ח דהעדאת עדים מחייבו שבועה שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו ומסקנא דגמרא דר"ח יליף עדים במה הצד מפיו וע"א וכיון דבשבועה דע"א בודאי דע"א פוטרו ממ"נ או מק"ו או מסברא א"כ הא גם בשבועה דהעדאת עדים בודאי דעד המסייע פוטר דהא אין להחמיר בו יותר משבועה דע"א וא"כ הא מוכרח ג"כ דגם בשבועה דמודה במקצת ע"א פוטר דאל"כ הרי שוב חיוב שבועה דפיו חמור משבועה דהעדאת עדים ור"ח הא קאמר שאי אפשר שתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והוכיח הרא"ש שפיר:

עוד כ' הרא"ש דקרא דכתיב לא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת ודרשינן מני' אבל קם לשבועה ומשמע לכל מילי בין לחייבו שבועה ובין לפוטרו, ועיין בב"מ דף ג' בתוס' ד"ה מפני שכתבו דמהא דדרשינן אבל קם לשבועה ליכא למידע דכופר הכל פטור משבועה דדילמא איצטריך קרא להיכא דטענו בספק ע"פ עד והרי עדיפא ה"ל לתרץ דקרא הא איצטריך לעד המסייע דפוטר, ולכאורה נראה דהתוס' אזלי שם בשיטת הסוברים דעד המסייע אינו פוטר דאע"ג דהוא דחוק קצת דבדף ב' כתבו בד"ה ולחזי בפשיטות דעד המסייע פוטר מ"מ הרי אפשר לומר דלא כ' שם רק גבי שבועה דשנים אוחזין דהוא שבועה דרבנן אבל בשבועה דאורייתא ס"ל דאינו פוטר וכמש"כ כן הרמב"ן במלחמות ריש ב"מ יעו"ש, גם י"ל דגם התוס' מודים דפוטר ונלמד מהא דמחייב כמו כן פוטר אבל לומר דעיקר הפסוק לא איצטריך רק לענין לפטור זהו לא ניחא להו להתוס' לומר כן דהרי הפסוק דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת לענין חיוב קאי דלא יקום לחייבו וא"כ גם הא דדייקינן אבל קם הוא לשבועה ודאי דעיקרו קאי לענין חיוב דמחייבו שבועה וא"א לומר דעיקרו לא צריך הפסוק רק לענין פטור לחודא ומ"מ מידו נוכל ללמוד מהאי קרא דקם גם לענין פטור וכהרא"ש דכמו לכל עון ולכל חטאת דאינו קם גם לענין פטור ידעינן מהאי קרא גופה אע"ג דעיקר הפסוק איירי לענין חיוב כמו כן הוא גבי שבועה:

מס' ב"ק דף י"א, אם טרף יטרף יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור, וכתבו התוס' דבב"מ דף פ"ג דרש לה איסי מאין רואה הא יש רואה יביא ראי' ויפטר ותירצו דמשמעות דורשין איכא בנייהו, ולכאורה הי' נראה דהני שני ברייתות הם שני עניינים מחולקים, דאיסי דרש שם לקרא דנשבר או נשבה אין רואה, שבועת ה' תהי' בין שניהם אם לא שלח ידו, ומדייק מני' דרק במקום דלא שכיח עדים נאמן בשבועה הא במקום שמצוי עדים לא מהני לי' שבועה ומוכרח להביא עדים דאל"כ למה כתבה התורה אין רואה דלענין דמהני עדים ואם יביא עדים א"צ לישבע הרי פשיטא הוא דעדים עדיפא משבועה וא"צ קרא לזה אלא ע"כ אשמעי' דבמצוי עדים מוכרח להביאם, והך ברייתא דכאן לא איירי כלל במקום המצוי עדים רק הא גופה קמ"ל דאם הביא עדים פטור משבועה ודרש לקרא דאם טרף יטרף דהיינו שנאנסה יביאהו עד הטרפה לא ישלם ודרש יביא עדים שנטרפה באונס ויפטור וקמ"ל דאע"ג דכל שומר משביעין ג' שבועות שלא שלח יד ושלא פשע ושאינה ברשותו דאם שלח בה יד גם אם אח"כ נאנסה חייב ומשו"ה לא מהני שבועה דנאנסה לחודא מ"מ אם מביא עדים שנאנסה אע"ג דאינם יודעים שלא שלח בו יד פטור וכמו דאיתא ברמ"א סי' רצ"ד דאם הביא השו"ח עדים שלא פשע שוב אין משביעין אותו שלא שלח יד דשבועה דשלח"י הוא רק ע"י גלגול, וזהו דקמ"ל הך ברייתא דהכא. וזהו דנקט בהך ברייתא סתמא יביא עדים שנטרפה באונס ופטור ומשמע דקאי בכל גווני ולהתוס' ה"ל להברייתא להטיל בו תנאי הא במקום שמצוי עדים וכמו דנקט איסי הא יש רואה יביא ראיה. ולפי הנ"ל ניחא דהברייתא קמ"ל דבהביא עדים רק על האונס פטור אבל שיהי' מוכרח להביא עדים ולא יהי' נאמן בשבועה ליכא למידק מהך קרא כלל. וכן מקרא דאיסי לא ידעינן רק זה דבמצוי עדים לא מהני שבועה מדכתיב אין רואה שבועת ה' תהי' אבל דין הראשון הנ"ל ליכא למידק מהאי קרא דהא בהאי פסוק לא נזכר על איזו שבועה יביא עדים כמו דבפסוק דכאן אמר מפורש יביאהו עד הטרפה דמשמעו דבעדים שנטרפה סגי]. ואדרבה לכאורה מאותו פסוק הי' ס"ד דבמצוי עדים מוכרח להביא עדים שלא שלח יד דהרי כ' אין רואה שבועת ה' תהי' אם לא שלח ידו, וקרא דהכא אשמעי' דשבועה דשלח"י הנזכר בפסוק ראשון הוא רק ע"י גלגול. והתוס' דכאן אזלי בשיטת התוס' דב"מ דף ו' בד"ה שבועה דגם שבועה שלא שלח יד היא עיקר שבועה וגם באיכא עדים שנאנסה צריך לישבע שלא שלח יד והא דקאמר יביא ראיה שנטרפה באונס ויפטר הוא רק מהך שבועה שלא פשע וא"כ בע"כ מוכרח לומר דאיירי במקום רואה וקמ"ל דלא מהני שבועה ומוכרח להביא עדים דלענין דמהני עדים הא לא צריך קרא דפשיטא ומש"ה הוכרחו לומר דמשמעות דורשין א"ב, וגם לדעת ר"ת שבתוס' ב"מ שם דשלח בה יד היינו שלא אכלה א"כ כשיש עדים שנטרפה באונס הא לא שייך שוב להשביעו שלא אכלה ושאינו ברשותו ובע"כ פירוש הברייתא דמחויב להביא עדים וכהך דאיסי, אבל לתי' האמצעי בתוס' ב"מ דשלא שלחתי בו יד הוא רק גלגול שפיר י"ל כמש"כ.

והנה דעת המחבר בחו"מ סי' רצ"ד דעיקר שבועות השומרים הוא רק שאינו ברשותו ושלא אכלה והך דלא פשעתי ולא שלחתי יד הוא רק ע"י גלגול ואם יש עדים שנאבדה ממנו שוב אינו נשבע כלל וכבר הקשו עליו מהך ברייתא דקתני יביא עדים שנטרפה באונס ופטור דלמה הזכירה הברייתא אונס ובעדים שנטרפה לחודא סגי ועיי' בספר פנים יפות פ' משפטים. ולכאורה נראה מוכרח לדעה זו דלאו בדוקא נקטה הברייתא באונס ובאמת בעדים שנטרפה לחודא סגי ולפי"ז הא אי אפשר לומר כמש"כ דעיקר חידושא דאשמעינן הך ברייתא הוא דביש לו עדים על עיקר השבועה שוב א"צ לישבע על שלח"י כיון דהברייתא הזכירה גם אונס אע"ג דגם זה א"צ לברר כלל ובודאי דלאו בהאי דינא איירי הכא רק כפי' התוס' דעיקר חידושה היא דמוכרח להביא עדים ואינו נאמן בשבועה ואיירי ביש רואה. אמנם עיקר הדבר קשה טובא להמחבר לומר דלאו בדוקא נקטה הברייתא אונס, וע"כ נראה יותר דגם הני פוסקים לא כתבו כן רק גבי שומר חנם דאינו חייב רק בפשיעה וזה אינו רק ע"י גלגול משום דאחזוקי אינשי בפושעים לא מחזקינן, אבל בשומר שכר שחייב גם בגניבה ואבידה י"ל דגם הם מודים דהוא עיקר שבועה דאינו בכלל אחזוקי אינשי ברשיעא. ועוד דאדרבה אונס הא לא שכיחא וגם זה הוא עיקר שישבע ששמרו שמורה מעולה שחייב בו שו"ש ובאו דברי הברייתא דיביא עדים שנטרפה באונס בדקדוק. דהך פסוק הא איירי בשומר שכר. שוב ראיתי דדעת רש"י בחומש הוא להדי' כן דבפרשה של שו"ח כתב וז"ל וגונב מבית האיש, לפי דבריו, ונקרב בעה"ב אל האלהים אם לא שלח ידו. לישבע לו שלא שלח ידו במלאכת רעהו. הרי דמפרש דעיקר השבועה הוא שלא שלח בו יד וכן כתב להדי' בב"מ דף צ"ד בד"ה פרשה דפירוש הך פסוק הוא דנשבע שלא שלח יד. והרמב"ן בחומש שם חלק עליו וכ' לפרש ונקרב אל האלקים לישבע שנגנבה והוא אם לא שלח ידו. פירוש דהך אם לא שלח ידו לא קאי על השבועה דעל זה ישבע רק הוא תנאי דאימתי פטור ע"י שבועה שנגנבה אם לא שלח ידו. ובפרשה שני' של שו"ש דכתיב שבועת ה' תהי' אם לא שלח ידו כ' רש"י וז"ל ישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בו יד דאם שלח בו יד חייב באונסי' הרי דמפרש ג"כ כרמב"ן דהשבועה הוא שנאנסה ומוכרח דס"ל דבשו"ש גם הא שלא נאבדה בגניבה ואבידה היא עיקר שבועה ובשו"ח דאינו חייב רק בפשיעה אינו עיקר שבועה וזהו כמש"כ. שוב מצאתי בנתיבות המשפט שכתב כן מסברא דנפשי' דבשו"ש שבועה שנאנסה לכ"ע הוא עיקר. ובודאי דמהך ברייתא דנקטה שנטרפה באונס מוכרח כן. ועכ"פ לדידהו שוב מצינן לומר כמש"כ דעיקר אשמעינן הך ברייתא דפטור משבועה שלא שלחתי בו יד:

והנה השיטה מקובצת הקשה בהא דאמר יביא עדים שנטרפה דלמה צריך שני עדים והרי גם ע"א המסייע פוטר משבועה ותי' בשם הרא"ש דע"א דינו כמו שבועה וכמו דבמקום שיש רואה דהיינו דשכיח עדים אינו נאמן בשבועה כמו כן לא מהני ע"א דכיון דבאותו מקום שכיח הרבה עדים לא מהני ע"א דלא עדיף משבועה: והנה זה ניחא אם הברייתא איירי בדין דיש רואה אבל לפמש"כ דלא איירי כלל בהא קשה דלמה נקטה עדים, והגם די"ל דהברייתא תפסה עדים משום דמהני בכל מקום ואפי' במקום רואה ובאמת לאו בדוקא נקטה עדים ופירושו עדים המועילים ובכל מקום כדינו דבמקום רואה צריך שנים ובאין רואה מהני גם א'. אמנם זה ניחא לישב לשון הברייתא אבל הרי קושי' זו קשה גם על הפסוק דאמר אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה והרי כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים הרי דבפסוק נזכר שנים ואם נאמר כמש"כ דהפסוק אשמעי' דכל שאין צריך לשבע שנאנסה פטור גם משבועה דשלח"י למה הצריך הפסוק שני עדים כאן. והנראה לתרץ גם זה דבחו"מ סי' צ"ד מבואר דאם נתחייב שבועה וגלגל עליו עוד אע"ג דנשבע על העיקר מחויב לשבע עוד על הגלגולים. ולפי"ז הרי נראה לכאורה דהא דאמר בסי' רצ"ד דבהביא עדים שלא פשע דא"צ לשבע שלא שלח בו יד דאיירי כשהביא עדים תיכף קודם פס"ד ועדיין לא חייבוהו ב"ד לשבע השלשה שבועות אבל אם כבר חייבוהו לשבע כל הג' שבועות לא מהני העדים שיבואו אח"כ ומוכרח לשבע הגלגולים. אמנם הרי בשו"ע סתם הדברים ומשמע דבכל גווני פטור. וע"כ הנראה יותר לחלק דבסי' צ"ד לא קאמר רק דאם נשבע על העיקר כיון דמקודם הי' עליו חיוב שבועה ממילא נתחייב על הגלגול גם אחר שנשבע על העיקר אבל אם הביא עדים אע"ג דהביאם אחר שכבר גלגל עליו מ"מ בהבאת עדים פקעה מני' כל חיוב שבועה שהיה עליו ושוב אין כאן גלגול. וא"כ הא יש מקום לומר דזהו רק בהביא שני עדים אבל אם הביא רק ע"א דלא עדיף משבועה וכמש"כ הרא"ש מוכרח לשבע על הגלגולים ומש"ה נקט הפסוק והברייתא שני עדים דגם אחר הפס"ד שיחייבוהו כל השבועות פטור

ועיין במרדכי ריש ב"מ שהביא דעת ר"ת דעד המסייע פוטר וכ' דיש מקשים מהא דאיתא בירושלמי אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן דליכא עדים אבל אי איכא עדים שלא פשע פטור משבועה ומשמע דוקא שני עדים אבל ע"א לא מהני ותי' בשם רבינו פרץ דאתי' כאיסי דאמר יביא ראי' ויפטר ואיירי בריסתקא דמחוזא פי' במקום רואין ושם לא מהני ע"א וכסברת הרא"ש שהביא הש"מ הנ"ל, והרי עיקר חידושו של הירושלמי הוא דביש עדים שלא פשע פטור משבועה דשלח"י וכן הוא מבואר ברא"ש פ' המפקיד סימן ך' דזהו דקמ"ל, וא"כ מדלא תי' הרבינו פרץ כמש"כ דע"א הפוטרו משבועה מ"מ לא נפקע מני' הגלגול הרי בע"כ מוכרח דס"ל א' מהנך תרתי או דגם ע"י ע"א נפקע הגלגול אע"ג דבא אחר שכבר חייבוהו הגלגולים או דס"ל דאחר שכבר חייבוהו הגלגולים גם שני עדים לא מהני וא"כ ע"כ הירושלמי איירי בבאו עדים קודם שחייבוהו ואז הא פשיטא דגם ע"א מהני בו, ועכ"פ זהו מוכרח דס"ל דע"א שוה לשני עדים בהאי דינא ומש"ה הוכרח לתרץ דהירושלמי איירי ביש רואה ולדידי' הא מוכרח ג"כ כהתוס' דעיקר הפסוק דכאן בא לאשמעינן האי דינא דיש רואה מדנקט הפסוק שני עדים.

והנה התוס' כתבו דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולכאורה הרי גם נ"מ לדינא איכא, דלהך ברייתא דדרשה מקרא דיביאהו עד הטרפה דבמקום רואה מוכרח להביאם והרי הפסוק איירי בשני עדים דכל מקום דנאמר עד הרי כאן שנים וא"כ לא ידעינן רק במצוי עדות גמורה של שנים אבל אם הי' במקום שאין מצוי שני עדים רק מצוי ע"א וכגון בסכסוך של שני לוקחים על המקח דלעולם הא איכא מוכר דלא גרע מע"א לא ידעינן מהך קרא דלא יהי' נאמן בשבועה אפי' להפוסקים דע"א המסייע מהני לגבי שבועה אבל לאיסי דדרש אין רואה הא במקום רואה מוכרח להביא ראיה הרי נראה דגם ע"א בכלל ובמצוי ע"א מוכרח להביאו ולכאורה נראה דהתוס' אזלי כאן כשיטת הסוברים דע"א המסייע לא מהני לפוטרו משבועה דאורייתא. או ס"ל דאע"ג דעד המסייע פוטר מ"מ בירור דע"א לא עדיף לן משבועה דהרי בכל שבועה דע"י ע"א חזינן דהוא נאמן בשבועתו להכחיש להע"א. וכן בנשבעין ונוטלין דעת כמה מהפוסקים דלא מהני בו ע"א להיות נוטל בלא שבועה וע"כ אין סברא כלל לומר דלא יהי' נאמן בשבועה רק מוכרח להביא ע"א דהרי השתא שלא בא העד לא גריע מאלו כבר בא העד והעיד היפוך מדבריו ואפ"ה הוא נאמן בשבועה להכחישו כ"ש דכל זמן שלא בא העד דנאמן בשבועה, ושפיר כתבו התו' דמשמעות דורשין איכא בינייהו

ריש ב"מ. בזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה. הנה הך שיש להם עדים יש לפרשו בשני אופנים או דיש לזה שני עדים כדבריו דכולה שלו וכן לחבירו ובכה"ג חולקין או דיש שני עדים דשניהם הגביהו ביחד חולקים בלא שבועה, והנה היכא דשני העדים אומרים דביחד הגביהו לכאורה הרי כל א' אומר שמעידים בשקר שהוא אומר כולה שלי ולדבריו המה פסולים ואמאי מהני עידותן לפוטרו משבועה ז"א דהא מבואר בחו"מ סי' פ"ב סעי' י"ג בהוציא עליו שט"ח והלוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו דנשבע הלוה וגובה המלוה מחצה ועדותן של העדים לא מהני לי' לפוטרו משבועה כיון דהוא בעצמו מכחישן ומבואר שם בש"ך דרק במלוה בשט"ח אבל במע"פ בכה"ג פטור משבועת מודה במקצת ע"י עידותן של העדים יעו"ש, ואפי' לדעת הב"ח שהביא הש"ך שם דגם בע"פ לא פטרו העדים בכה"ג מ"מ זהו רק בשבועה דמודה במקצת דהוא שבועה דאורייתא ושפיר י"ל כיון דהוא פסלינהו לא מהני עידותן כלל לגבי דידיה אבל הכא דאע"ג דהוא פוסל אותם לגבי דידי' מ"מ העדים כשרים לגמרי ואינם נפסלים בהכחשת הבע"ד וא"כ לב"ד הדבר ברור שיש לו מחצה וכיון דכל עיקר שבועה זו היא תקנת חכמים שלא יהי' תוקף בטליתו של חבירו וכיון דלב"ד מבורר הדבר הא לא שייך כאן תקנה כלל שיתקנו שבועה בכה"ג. ועוד דהכא לא חשיבא הכחשה גמורה דתלינן דהוא טועה וסובר דבעצמו הגביהה והרי בשביל זה אמרינן בגמרא דהכא ליכא ודאי רמאי דבהדדי אגבהוה וכל א' טועה שלבדו הגביהה. ומשו"ה נאמנים העדים. אמנם מה דיש להסתפק הוא בע"א שאומר דשניהם הגביהו לדעת הסוברים דעד המסייע פוטר משבועה אם בכה"ג פוטר דאפשר כיון דע"א בעלמא אינו נאמן ורק כשמסייע לטענות הנתבע הוא דפוטר וא"כ י"ל דזהו רק כשמסייעו בכל דבריו להבע"ד אבל היכא כשהבע"ד בעצמו מכחישו במקצת אינו פוטר ואפי' הכא דאינו רק שבועת התקנה וגם יש לומר דהבע"ד טועה. ובזה יתישב הא דקתני במשנה שיש להם עדים דמשמע תרתי אבל ע"א לא, ועיי' ברא"ש שהביא דרבינו יונה הקשה להסוברים דעד המסייע פוטר מהא דאמרינן המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים הרי דלא סגי בע"א והרא"ש דחה דבריו דבקושטא סגי ע"א ועדים דעלמא קאמר וכבר מפורסם הקושי' אמאי לא הקשה ר"י מהך משנה דהכא ולפי"ז ניחא דכיון דהבע"ד מכחישו לא מהני ע"א:

אך א"כ קשה מאי פריך ולחזי זוזי ממאן נקט ופירשו התוס' דנשאל למוכר ויהי' עד המסייע ויפטור לא' מן השבועה ומשני דנקט מתרוייהו מחד מדעתי' ומחד בע"כ והמוכר אינו יודע מהי מדעתי' ומהאי בע"כ ועדיפא ה"ל לתרץ דאיירי דהמוכר אומר דלשניהם נתרצה בשותפות דבכה"ג אינו פוטר וכדמוכח מלשון המשנה דנקטה עדים דוקא, ולכאורה הי' נראה לומר דבכה"ג נהי דאינו פוטר משום עד המסייע מ"מ א"צ לשבע משום מיגו דהי' אומר לקחתי חצי' מן המוכר ואז הי' לו עד המסייע ומש"ה גם כשאומר לקחתי כולה צריך להיות נאמן על חציו במיגו ואי דאם הי' אומר לקחתי חציו מהמוכר הרי לא הי' נוטל רק רביע כיון דחבירו אומר כולה שלי ועדותו של המוכר לא יועיל לו ליטול חציו דע"א אינו קם לממון, אמנם הרי הי' יכול לומר לקחנו בשותפות מן המוכר וחזרתי ולקחתי ממך החצי שלך ונמצא דטוען כולה שלי ומגיע לו חצי וגם יש לו עד המסייע על החצי והי' נוטלה בלא שבועה ומשו"ה גם עתה נוטל בלא שבועה משום מיגו. אמנם אם שניהם היו טוענים כן דשנינו יחד קנינו מהמוכר רק כל א' אומר אני קניתי ממך הרי שוב לא הי' המוכר עד המסייע כלל דהוא אינו יודע רק ששניהם קנו ממנו והסכסוך שביניהם הוא מי קנה ממי ומזה אין המוכר יודע כלום, וא"כ כשבאים לב"ד לטעון הרי בע"כ אחד מהם טוען ראשון בפני ב"ד דאין שומעין דברים של שניהם כאחד רק א' מסדר טענותיו תחילה ואח"כ השני והטוען ראשון ואומר כולה שלי דקניתי כולה מן המוכר שפיר חייב שבועה אפי' אם המוכר מסייעו בחצי ויאמר דלשניהם מכרתי דמטעם עד המסייע אינו פוטר כיון דהוא מכחישו ומטעם מיגו ליכא דאם הי' טוען קנינו בין שנינו וחזרתי וקניתי ממך ירא שגם חבירו יטעון כן ונמצא דלא ירויח בזה כלום כיון דהשתא ליכא עד המסייע וע"כ אין לו מיגו, אבל אחר שטוען הראשון קניתי כולה מהמוכר ושוב אינו חוזר וטוען וא"כ השני יש לו מיגו דהי' יכול לומר קניתי החצי ממך וא"כ ניחא דהגמרא פריך ולחזי זוזי ממאן נקט דלא מצי לתרץ דהמוכר אומר דלשניהם מכר דא"כ השני לא הי' צריך שבועה משום מיגו וגם המשנה נקטה דוקא עדים דהיינו שנים דבע"א המעיד ששניהם הגביהו או קנו הרי הראשון עדיין צריך שבועה והמשנה הא נקטה דשניהם חולקים בלא שבועה. ומשו"ה בעינן שני עדים דוקא. אמנם עיקר הדבר אינו נראה דהרי בכלים הידועים שהם של פלוני אינו נאמן לומר לקחתי ממך (כל שגם חבירו תופס בם) ורק באינו ידוע נאמן במיגו דלא הי' שלך מעולם וא"כ כאן דאומר דלא היו שלך מעולם ודינו שישבע על החצי דליכא עד מסייעו והאיך נאמר דנאמינו דהחצי לא הי' של חבירו במיגו דלקחתי ממך כיון דלקחתי ממך אינה טענה רק במיגו דלא הי' שלך ועיי' בקידושין דף ע"ג בתוס' ובמקנה שם: