שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן לג

סימן לג

יבואר קצת דעת הפוסקים בדין מיגו להוציא.

ב"ב דף ל"ב ע"ב. והלכתא כרבה בארעא דהיכי דקיימא ארעא תיקום והלכתא כרב יוסף בזוזי דעת הרשב"ם דמשום דמספקא להגמ' הלכה כמאן מש"ה פסק כן, והתוס' הקשו עליו דמשמע דהגמרא פוסק כן בודאי ואם עבד דיינא להיפוך מזה לא עבד וע"כ כתבו בשם ר"י הטעם משום דאמרינן מיגו לאוקים ממונא ולא אמרינן מיגו להוציא וחזינן דס"ל לר"י דאע"ג דקרקע בחזקת בעליו עומדת ויש להמערער חזקת מרא קמא בהשדה מ"מ כיון דעתה דר בה המחזיק מקרי מוחזק ולא מוציא לענין זה דמהני בו מיגו, והנה לדעת הריב"ם שהביאו התוס' לעיל שכ' דעיקר טעמו של רב יוסף הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא דאע"ג דדר בה מ"מ כל שאין לו שטר או חזקת ג' שנים מקרי מוציא, והרי לא מצינו לרבה שיחלוק על רב יוסף בעיקר הסברא דגם בכה"ג מקרי מוציא דהא עיקר טעמו של רבה הוא משום דס"ל דאמרינן מיגו גם להוציא דהא גם בזוזי דהוא בודאי מוציא ס"ל לרבה דנאמן במיגו, ולכאורה נראה לדידי' מוכרח דמפרש כהרשב"ם דהגמ' פסק כן מספק א"כ עיקר הכלל דלא אמרי' מיגו להוציא הוא רק ספיקא דדינא, אמנם גם להריב"ם י"ל דהגמרא הכריע ביניהם דבקרקע כיון שדר בה מקרי עכ"פ קצת מוחזק לענין דמהני בו מיגו אבל בזוזי דהוא מוציא גמור לא מהני והרי זה דומה למש"כ התוס' דהיכא דנקט שטרא אמרי' מיגו להוציא וכ' הראשונים הטעם דהעומד לגבות כגבוי דמי והרי בסוטה דף כ"ה פליגי בה ב"ש וב"ה וב"ה ס"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבו דמי וכתבו רבותינו האחרונים דמ"מ קצת הוא כגבוי לענין זה דמהני בו מיגו וכן הוא בקרקע כיון שדר בה הכריע הגמ' דמהני מיגו:

והנה יש מקום ספק לדעת הריב"ם [דס"ל דגם בקרקע מקרי מוציא וזהו טעמו של רב יוסף] לפמש"כ התוס' בריש ב"מ ד"ה וזה שהקשו באומר חצי' שלי אמאי לא יהי' נאמן במיגו דהי' אומר כולה שלי והי' נוטל החצי ותי' בשם ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן דבהך חצי שדנים עליהם הם שניהם מוחזקים ומש"ה חולקים אותה והא דבב"ב דס"ל לרבה דאמרי' מיגו להוציא התם היינו טעמא דאפי' הי' שותק רק שלא הי' מודה דהשטר מזויף הי' נאמן כי החתימה היתה ניכרת להעומדים שם, ביאור דבריהם כיון דכבר טען דשטר מעליא הוא והראה השטר אז במה שהודה שהוא מזויף הוא מיגו דאי בעי שתק ומש"ה ס"ל לרבה דנאמן, ויש להסתפק בהא דפסקינן והלכתא כרבה בארעא אם זהו דוקא רק בכה"ג דאיירי' בה דהוא מיגו דאי בעי שתיק אבל בשארי מיגו דהי' יכול לטעון טענה טובה וככל מיגו דעלמא אפשר דגם להמסקנא לא מהני להריב"ם דס"ל דלעיקר הדין גם בקרקע הוא מוציא ורק לענין מיגו חשבינן לי' מוחזק קצת בה במה שדר בו, ובודאי דלפום רהיטא נראה כן דרק משום דאי בעי שתיק פסקינן כן דהא זהו עיקר טעמו של רבה דהמני' גם בזוזי, וכן משמע להדיא בדברי הרא"ש שהביא בתחילה דברי הריב"ם דטעם דרב יוסף הוא משום דמיגו להוציא לא אמרינן וגם בקרקע אע"ג שדר בו מקרי מוציא כל שאין לו חזקת ג' שנים, וכ' הרא"ש ע"ז דאע"ג דדבריו אמת מ"מ לשון ר"י דקאמר אמאי קסמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וע"כ כ' דטעם דר"י כמש"כ התוס' בשם ר"י הרי דעל עיקר דברי הריב"ם דגם בקרקע נקרא מוציא כ' דהאמת כדבריו רק חלק עליו דלא זהו טעמו של רב יוסף דלשון הגמרא לא משמע כן, ושוב אח"כ כ' וז"ל והלכתא כרבה בארעא דכיון דאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מחזיק בה ואע"ג דהדר אמר שטרא זייפא הוא אמרינן מיגו להעמיד הקרקע בידו אבל זוזי אע"ג דזכה בתביעתו כשאמר שטרא מעליא מ"מ הוא מחוסר גוביינא הלכך כי אמר שטרא זייפא לא אמרינן מיגו להוציא עכ"ד, הרי כתב ממש להדי' כן דהא דפסק כרבה בשדה משום דכבר טען טענת המיגו והי' זוכה בה מש"ה אח"כ כשהודה נאמן במיגו, וזהו כסברת התוס' דב"מ דהכא הוא מיגו דאי בעי שתיק ומוכח דשארי מיגו שהי' יכול לטעון גם בשדה לא מהני, ועיין בכנה"ג בסי' פ"ב בכללי מיגו שכתב וז"ל להעמיד הקרקע ביד המחזיק בה עכשיו אמרינן מיגו, תוס' ב"ב ד"ה והלכתא והרא"ש והריב"ש, אבל התוס' כתבו בשם הריב"ם דכיון דמיגו להוציא לא אמרינן אע"ג דעתה מחזיק בהשדה לא אמרינן מיגו, ולפום רהיטא דבריו תמוהין מאד וכמו שהשיג עליו התומים בכללי מיגו אות ט' דהריב"ם כתב כן בטעמו של רב יוסף דס"ל דגם בקרקע אינו נאמן אבל להלכה הא פסקה הגמרא והלכתא כרבה בארעא דאמרינן בי' מיגו אבל לפי הנ"ל דברי הכנה"ג נכונים, דכיון דס"ל לריב"ם לעיקר הדין דגם שדר בו מקרי מוציא והא דפסקינן כרבה הוא רק הכא משום דהוא מיגו דאי בעי שתיק אבל שארי מיגו לא מהני ואדרבה להיפוך קשה לי על הכנה"ג במה שכתב דהרא"ש ס"ל כהתוס' דמהני מיגו והרי אדרבה הרא"ש כ' דדברי הריב"ם אמת הרי דס"ל ג"כ דגם בקרקע מקרי כה"ג מוציא ולא מוחזק והא דפסקינן כרבה הסביר משום דכבר זכה בטענתו הראשונה ומוכח דשארי מיגו לא מהני גם בשדה וצ"ע:

והנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב דעתו דאמרינן מיגו להוציא והביא ראי' מהא דב"מ דף ק"י גבי משכנתא דהמלוה אומר דצריך לאכול הפירות חמש שנים ולוה אומר שלש דקאמר רב יהודה דמלוה נאמן כיון דכבר אכלה ג' שנים במיגו דלקוחה היא, ולכאורה ההכרח לומר להפוסקים דלא אמרינן דקרקע שאני וכדמסיק הכא והלכתא כרבה בארעא דכיון דדר בה אע"ג דודאי לא החזיק בה מ"מ דינו כמוחזק לזה, ונצטרך לומר לדידהו דאפילו אם המחזיק אינו טוען על גוף הקרקע שהוא שלו וכהך עובדא דרבה רק אפילו אם מודה שגוף השדה הוא של המערער וכל טענתו הוא רק על הפירות של עוד שני שנים מ"מ ג"כ מהני בו דמ"מ תופס הוא בה אע"ג דלעיקר הדין הבעלים הראשונים נקראים מוחזקים אם מוחלקים על זמן השכירות וכמבואר בב"מ דף ק"ב קרקע בחזקת בעלי' וע"ש בדף ק"ג בתוס' ד"ה פרדיסי מ"מ מהני בו מיגו כיון דעכ"פ תופס הוא בה, אבל להרא"ש שכתב הטעם דפסקינן כרבה בקרקע משום דכבר טען בב"ד והי' זוכה באותה טענה ולא הי' מחוסר גוביינא כו' הא בלא"ה ס"ל דגם בקרקע מקרי מוציא ולא אמרינן בו מיגו הא קשה טובא, והנראה דהא דכ' הרא"ש דכיון דאמר שטרא מעליא זכה בקרקע שהוא מחזיק בה אין עיקר כוונתו משום שכבר טען טענתו הראשונה דאין זה עיקר הטעם ורק משום דבהך עובדא מעשה שהי' כך הי' שכבר טען דיש לו שטר מעליא דאם לא הי' טוען כן מקודם רק בהתחלה הי' אומר מזויף בודאי דלא הי' נחשב למיגו שיהי' משקר ולומר על מזויף שהוא טוב דלא חציף לומר על מזויף טוב הוא ורק דהאי גברא כיון שכבר אמר עליו שהוא שטר מעליא יש לו מיגו שלא הי' מודה שהי' מזויף ומש"ה הוכרח הרא"ש לכתוב הלשון דכיון דאמר שטר מעליא אבל עיקר כוונת הרא"ש בחילוקו בין קרקע למטלטלים דבקרקע כיון שהוא מחזיק בה אע"ג דבמה דטוען עתה הוא להוציא מ"מ הרי בטענת המיגו [שהיא טענה הראשונה] הי' מוחזק דאם הי' נשאר בטענתו הראשונה כיון שיש לו שטר וגם דר בו מש"ה גם עתה שהוא להוציא מהני אבל בזוזי הא גם בטענת המיגו הי' רק מוציא מש"ה לא מהני, וניחא הך דב"מ דהרי שם אם הי' טוען לקוחה הי' הוא מוחזק דיש לו חזקת ג' שנים ורק ע"י שהודה שירד לפירות בתורת משכנתא נעשה מוציא מש"ה מהני בו מיגו כיון דעל עיקר הדבר שיהי' נחשב מוציא יש לו מיגו, וקצת דוגמא לחילוק זה מצינו בשו"ע סי' ע"א דבמקום נאמנות אין הלוה נאמן גם במיגו ודוקא שיש עדים על הנאמנות אבל אם רק הוא הודה על הנאמנות כיון דעל עיקר הנאמנות יש לו מיגו מהני, וכמו כן הוא בהך דלהוציא דמשום חזקת ממון לא אמרינן מיגו להוציא ממון מיד הבעלים וזהו רק כשחזקת ממון הוא ברור אבל אם יש לו מיגו על עיקר החזקת ממון דבטענת המיגו הי' הוא המוחזק שפיר אמרינן מיגו הגם דעתה הוא המוציא והרי בפ"ב דכתובות תנן באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו דנאמן במיגו ולדעת התוס' איירי שם גם כשהבן תובעו והרי שם איירי בלא אכלה שני חזקה כמבואר שם בגמ' והרי לדעת הרא"ש וריב"ם גם שדר בקרקע מ"מ מקרי מוציא כל שאין לו חזקה הרי דאמרינן מיגו להוציא דכיון דבטענת המגו שהי' אומר לא הי' של אביך מעולם הי' הוא המוחזק כיון שאין למערער עדים שהיתה של אביו מש"ה מהני גם עתה דהוא להוציא, והגם כי אין מזה ראי' לזה דשאני התם דאין להמערער שום חזקת מרא קמא אם לא ע"פ הודאתו וא"כ הוא הפה שאסר דאי הוי' שתיק הא ג"כ לא היו מוציאין מיד זה שמחזיק בה מ"מ גם בלא ראי' י"ל כן בדעת הרא"ש דמחלק כן:

אמנם בדעת הריב"ם אי אפשר לומר כן דהרי בריש ב"מ כתבו התוס' בשם הריב"ם דמש"ה האומר חצי' שלי אינו נאמן במיגו דהי' אומר כולה שלי משום דהוא מיגו להוציא דהשתא שניהם מוחזקין בזה החצי והרי אם הי' טוען כולה שלי הי' הוא המוחזק בכל החצי ומוכרח דס"ל דאפי' אם בטענות המיגו הי' הוא המוחזק מ"מ כיון דעתה הוא מוציא לא מהני מיגו, ולדידי' הא קשה מהך דב"מ דף ק"י דמלוה אומר חמש כו', וצ"ל דהריב"ם לא ס"ל כהרא"ש בזה דמצריך שיהי' מוחזק בטענת המיגו רק כמש"כ לעיל דכיון שהוא דר בו נקרא מוחזק דאמרינן מיגו, גם נתברר בזה דלא כמש"כ לעיל דלהריב"ם פסקינן הלכה כרבה בקרקע גם במיגו דצריך למטען טענה ולא רק במיגו דאי בעי שתיק דהרי בב"מ אינו מיגו דאי בעי שתיק דהרי הי' צריך לטעון לקוחה היא בידי ואפ"ה נאמן בשדה וס"ל לרב יהודה שם כהמסקנא דגמרא הכא:

ומהדברים הנ"ל יתבאר דמה שהביא במרדכי ריש ב"מ בשם ר"ת דמש"ה אינו נאמן לומר חצי' שלי במיגו דכולה שלי משום דמיגו מממון לממון לא אמרי' ועיין בנמוק"י שהביא שם עוד תירוצים ולפום רהיטא הי' נראה דהם חולקים על עיקר הכלל דמיגו להוציא לא אמרינן מדהוכרחו לומר תי' אחרים על קושי' התוס' ולפי הנ"ל י"ל דהיכא דגם בטענת המיגו הי' ג"כ מוציא גם הם מודים דלא אמרינן מיגו להוציא רק ס"ל כהרא"ש דאם בהמיגו היה מוחזק אז אמרינן מיגו גם להוציא ומש"ה הוכרחו לתרץ באופנים אחרים :

הנה לפי הסברא הנ"ל יש עוד מקום לומר דגם רבה מודה דלהוציא לא אמרינן מיגו היכא דבטענתו שטוען עתה וגם בטענת המיגו הי' מוציא, והא דהמני' רבה במיגו גם בזוזי הוא דהרי התוס' כתבו דהיכא דיש לו שטר אמרינן מיגו להוציא והסברא לזה כתבו הראשונים דשטר העומד לגבות הוא כגבוי לענין זה דמהני ממיגו ומשו"ה ס"ל לרבה דגם עתה דהוא מוציא גמור דהא הודה דהוא מזויף ולא שייך לומר בו שהוא כגבוי מ"מ כיון דבטענת המיגו הרי הי' לו שטר דהי' חשוב כגבוי מש"ה מהני גם עתה דהוא מוציא, והגמרא פסק בזה דלא כרבה בזוזי ורק בקרקע דבטענת המיגו הי' גבוי גמור אז הוא דאמרי' אף להוציא אבל היכא דבטענת המיגו הי' לו רק שטר לא מהני להוציא, ובזה יתישב קושי' התוס' בב"מ דן קי"ו גבי מכיר כליו וספריו ביד אחר שהקשו דגם בלא יצא לו שם גניבה יהי' נאמן לומר גנובים במיגו דהשאלתים לך וכתבו בשם מהר"ר דוד דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ"ד בחזקת הבתים דאמרינן מיגו להוציא קשה, ולפי"ז הא י"ל דהיכא דבכל הטענות הוא מוציא גמור גם רבה מודה דלא אמרינן מיגו להוציא ולפמ"ש התוס' בריש ב"מ דגם רבה לא ס"ל מיגו להוציא רק במיגו דאי בעי שתיק ג"כ מתורץ קושי' התוס': הקשו התוס' בריש ב"מ באומר חצי' שלי יטול חצי בשבועה במיגו דהי' אומר כולה שלי ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן ועיין בדבריהם שכ' דהכא גם רבה מודה דלא אמרינן מיגו להוציא, והנמוק"י כתב לתרץ דאם נאמינו על כל החצי א"כ יותר נוח לו לומר חצי שלי ויהי' נאמן בכל טענתו מלומר כולה שלי ולא יאמינו לו בכל דבריו ומש"ה ליכא מיגו, ובדברים אלו יש מקום ליישב קצת דבב"ב דף קנ"ד ע"א קאמר בגמרא וכן אמר רבה ראי' בעדים וכ' שם בתוס' ד"ה וכן וז"ל תימא כו' ולוקמא בקיום שטרות וכולהו כר"נ מיהו אי אשכחן בשום מקום דרבה אית לי' מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אתי שפיר, ונאמר דהגמ' ס"ל דהך סברא של הנמוק"י תלוי בהך פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו דהתוס' כתבו בכתובות דף י"ט דטעם דמ"ד דא"צ לקיימו דלא חשיב לי' מיגו דמזויף דירא שיבאו עדים ויקיימו אותו ויוחזק שקרן וא"כ הא מאן דס"ל דצריך לקיימו ס"ל דחשיב מיגו דכיון דאם יקיימו אותו הרי לא נאמין לו מה שאומר פרוע ואין מאמינים לו לומר פרוע רק עד שיקויים השטר ועד שיקיימו הרי יש לו מיגו דמזויף והא דאם אח"כ יקיימו אותו והוא יטעון מזויף הרי יהי' מוחזק בודאי שקרן בטענתו משא"כ עתה שאומר פרוע הרי לא יוחזק שקרן לעולם זה אינו מגרע סברת המיגו דלא איכפת לי' אם יהיה מוחזק בנאמן או לא וחשיב מיגו, וס"ל להגמרא: דלהך מ"ד דלא איכפת לי' שמא יוחזק בודאי שקרן וחשיב מיגו כ"ש בהך דכולה שלי דחשיב מיגו דהא לא יוחזק שקרן כלל רק שב"ד לא יאמינו לו כל טענותיו ולא איכפת לי' בזה וחשיב מיגו ולדידי' צריך לומר הטעם משום דמיגו להוציא לא אמרינן וא"כ רבה דס"ל בב"ב דף ל"ב דאמרי' מיגו להוציא ולדידי' מוכרח כתי' הנמוק"י וא"כ מוכרח דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וניחא קושית התוס':