שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן כט

סימן כט

חקירה קטנה אם כהן מטמא לקרוב מגויד.

הב"י ביו"ד סי' שע"ג כתב בשם הכלבו דאין כהן מטמא לקרובו הרוג דאמרינן לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר הביאו הרמ"א בשם יש אומרים וכ' דנכון ליזהר, ולכאורה ראי' לדבריו מהא דבמס' נזיר דף מ"ג תניא להחלו עד שעה שימות רבי אומר במותם יטמא עד שימות וקאמר ר"ל דגוסס א"ב דלמ"ד מלהחלו אפילו גוסס ולמ"ד במותם גוסס לא מיתיבי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגויד ואפי' גוסס כו'. ועיין במס' יבמות דף ק"כ ע"ב דמדקדק הגמ' מהך ברייתא עצמה דמגויד שוב לא חי וע"ש בתוס' ד"ה למימרא דגוסס ודאי דלכו"ע איכא מיעוטא דחי, וא"כ קשה לר"ל מנ"ל דלמ"ד מלהחלו בא לאסור גם גוסס דגם עליו כהן מוזהר דינמא בא רק להביא מגויד דכהן מוזהר עליו דמגויד גרע דבודאי לא חי דהרי הך מ"ד דדרש במותם ממעט גם מגויד ודילמא לא פליגי רק במגויד לחודא, וצ"ל דאי אפשר לומר דהפסוק בא להזהיר על מגויד דבמס' יבמות דף צ"א דרש לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה הרי דפסוק זה בא להזהיר לכהן שלא יטמא לאשתו פסולה וא"כ הא אי אפשר לומר דהפסוק בא לומר דגם שאינה מתה רק מגויד שוב מוזהר עלי' דהרי במגויד גם שארי קרובים דלא שייך בהם חסרון דפסולה ואפילו לאביו ולאמו אינו מטמא דהרי הוא חסר ומשו"ה קאמר ר"ל דבא למעט גוסס דבשארי קרובים אין חילוק בין פסול לכשר לבד מאשתו דבפסולה לא יטמא: