שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן יג, קטע 2

[ו] ולפי זה הא גם לשיטת רש"י אין ראיה מהא דאמר ר' יוחנן דמקלקל בחובל ומבעיר פטור דס"ל כר' יהודה ומצי סבר כר"ש דפוטר באצל"ג ובפרט לשיטת התוס' הא ודאי די"ל כן ומאי פריך הגמרא ביבמות דר"י אדר"י דהא כיון דהוי דרבנן ודאי דא"צ להפרישו ומש"ה מוקים לה בעושה ע"ד אביו ובעל כרחך מוכרח לומר דס"ל להגמרא דגם לר"ש דפוטר באצל"ג מ"מ יש לו כל דין מלאכה דאורייתא [ומיושב לנו בזה קושי' התוס' בשבת דף ל"ח שהבאנו באות ג' דשפיר מצינן לומר דרב יוסף ס"ל כר"י דמוקים לר' יוסי כר"ש ומ"מ גזר שמא יזיז עפר ממקומו דמלאכה שאצל"ג אע"ג דפטור מ"מ יש לו חומר דאורייתא כיון דהוי מלאכה גמורה ורק מצד אחר פטור עליה] ומש"ה שפיר פריך הגמרא דאי ס"ל לר' יוחנן דב"ד מצוין להפרישו באיסורא דאורייתא גם במשאצל"ג צריך להפרישו ולא הוי צריך לאוקמא בעושה ע"ד אביו וא"כ גם להמסקנא דאין מצוין להפרישו אע"ג דס"ל להרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספו' לו בידים מ"מ במשאצ"ג ודאי דאסור וכמו כן קשה לי על דברי התוס' בשבת דף קכ"א בד"ה ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצוין להפרישו וז"ל וצ"ל דמוקמינן להמשנה כר' יהודה או כר"ש ובצריך לפחמין דבלא"ה הא באסורא דרבנן ודאי אין מצוין להפרישו הרי דס"ל ג"כ כהר"ן דמשאצל"ג הוי ככל דרבנן וא"כ מאי הקשה שם ביבמות דר' יוחנן אדר"י. וההכרח לומר לדידהו דידעה הגמר' דר' יוחנן דקאמר בעושה ע"ד אביו לא אמר לה לפרש על המשנה רק אמרה לתרץ הקושיא מר' פדת וא"כ משמע דס"ל כר"פ דגם בדאורייתא א"צ להפרישו ומש"ה פריך למה קאמר בדמאי הקילו אמנם הרי בשבת קאמר לה על המשנה והנראה דהתוס' דשבת והרשב"א והר"ן לא היה להם הגירסא ביבמות הך קושיא דר' יוחנן אדר"י ותי' הגמרא דר"י ספוקי מספקא לי' כל זה לא היו גורסין ועי' בב"י או"ח סי' שמ"ג שכתב דלהטור דגורס דר' יוחנן אמר לדבר טליא וטלייתא הרי דס"ל דאין מצוין להפרישו בע"כ לא היה גורס הא דר"י מספקא ליה יעו"ש ואפשר דכן הי' גי' התוס' דשבת [וצ"ע לי דרש"י הא גורס להדי' ביבמות הך דר' יוחנן מספקא ליה וכמבואר שם בפרש"י ובמס' שבת דף קכ"א מבואר בפרש"י דהיה גורס כמו הטור דר"י אמר לדבר טלי וטלי' ואפשר הוי טעות הדפוס בפרש"י דשבת] ושפיר ס"ל דמשאצל"ג הוי ככל דרבנן אבל לפי גירסא דידן מוכח דאסור: [ז]

ולכאורהקשה לי מהא דבביצה דף ל"א תנן בית מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף פוחת לכתחילה ונוטל ופריך בגמרא על ר"מ והא קסתר אהלא ומשני באוירא דליבני וכתב רש"י דלת"ק דאוסר לפוחתו לכתחילה הא דלא הוי גם כשנפחת מוקצה מחמת איסור משום דלא הוי בפחיתתו איסורא דאורייתא לא הוי מוקצה וכדאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן והתוס' חלקו על זה וכתבו דאתי' הך משנה כר"ש דלא ס"ל מוקצה גם הרמב"ן במלחמות הביא ראיות דבאיסור דרבנן הוי מוקצה וע"ש מה שכתב לתרץ קושייתו של רש"י וקשה לי דהרי בביצה דף ו' אמרינן דעגל שנולד מן הטרפה מותר הואיל ואתמול הוי מוכן לכלבים וכן בפסחים דף נ"ו אמרינן דפירות הנושרין לא הוי מוקצה הואיל והוי מוכן לעורבים ומוכן לבהמה הוי מוכן לאדם וא"כ הרי ק"ו דמחמת איסור דרבנן צריך להיות אינו מוקצה הואיל ומוכן לקטנים והא ודאי דקטנים לא גריעי מעורבים וא"כ למה דחקו רש"י ותוס' והרמב"ן ובשלמא להחולקים על הרשב"א וס"ל דגם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים וכן גם להרשב"א באיסור דאורייתא אע"ג דמסקינן דאין ב"ד מצוין להפרישו לא קשה לי דא"כ לא להוי מוקצה משום דהוי מוכן לקטנים דזה אינו דהא כיון דלא ספינן ליה בידים א"כ ע"כ איכא שמו של האיסור גם לגבי הקטן ורק דקטן העושה איסור אין ב"ד מצוין להפרישו שלא הוזהרו ב"ד להזהיר את הקטנים אבל שם האיסור איכא עליו א"כ הא לא שייך לומר דהוי מוכן לקטן ולא דמיא כלל לכלב ועורב דלדידהו הוי מוכן גמור אבל באיסורא דרבנן ולהרשב"א דמתיר לספות לו בידים א"כ ע"כ איסור דרבנן הוי היתר גמור לגבי קטן מדנותנין לו בידים וא"כ הא הוי שפיר מוכן לקטן ואח"כ כשנסתלק האיסור צ"ל גם מוכן לגדול וא"כ הא מוכרח מרש"י ותוס' והרמב"ן שדחקו בזה שחולקים על הרשב"א וא"כ הא תיקשה לנו דברי הר"ן אהדדי דהא הוא ס"ל כהרשב"א ובביצה גבי בית מלא פירות הביא כל קושיות של הרמב"ן על פרש"י והסכים עמו וכן קשה לי על הרשב"א בעצמו דהמ"מ כתב בשמו בפ"ב מה' יו"ט דהך דבית מלא פירות איירי ברעועה שדעתו עליו שיפחת ומשמע דס"ל דבלא"ה הוי מוקצה אף לפי מה דמוקמינן ליה באוירא דליבני דהוי רק דרבנן לחודא מ"מ אסור משום מוקצה והרי לדברי עצמו לא צריך להיות מוקצה כלל ויותר קשה דהרי גם בבנין גמור ובריא הא ליכא בסתירתו רק איסור דרבנן דהא הוי מקלקל אם אינו סותר ע"מ לבנות ומותר לקטן וצ"ל מוכן רק זה יש לדחות ונאמר דכיון דמצד עצמיות המלאכה הוי מלאכה גמורה דאורייתא ורק משום דהוי מקלקל פטור עליו יש לומר דהוי כמו מלאכה שא"צ לגופה דהראינו פנים מסבירות דאפי' אם נאמר כרשב"א מ"מ לא ספינן ליה בידים אבל קושיא הראשונה במה דלא סגי ליה להרשב"א במה דהוי באוירא דליבני וכן לדעת הר"ן והרשב"א שהבאנו בראשי' דברינו דאפי' במשאצל"ג שרי להרשב"א קשה ולכאורה נראה מכאן סיוע לדברי הב"י באו"ח סי' שמ"ג שכתב דהא דכתב הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לו בידים גם הוא לא כתבה רק להלכה ולא למעשה אבל עכ"פ על הר"ן קשה והנראה לומר דבפסחים דף נ"ו בתוס' ד"ה הוי כתבו וז"ל ואפי' אי לא שרי הכא אלא למי שיש לו עורבים הרי דנסתפקו התוס' בהא דאמרינן דהוי מוכן לעורבים אי בעינן דוקא שיהיו לו עורבים דוקא או לא בעינן ובעירובין דף מ' בתוס' ד"ה הא ודאי כתבו בפשיטות דהא דפירות הנושרין לא הוי מוקצה היינו ביש לו עורבין דהוי מוכן לעורבים הרי דס"ל דבעינן יש לו דוקא ועי' בר"ן פ' כירה שכתב וז"ל ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין אותן שכבר הוקצו מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעינן שיהיה מוקצה לכל והכי נמי משמע בגמרא גבי מפירין נדרים בשבת שהן לצורך השבת דפריך מי יאמר דמזדקק לה בעל [פי' וא"כ גם כשהפר לה אסורה לאוכלן משום מוקצה] אלמא מפני שאסרה הככר על עצמה הוי מוקצה עכ"ד ולדידיה הא ודאי הא דאמרינן דהוי מוכן לעורבים בעינן דוקא שיהיה לו עורבים דבאין לו לא מהני מה דהוי מוכן לגבי אחרינא כיון דלהבעה"ב לא הוי מוכן ומש"ה דחיק בהך דבית מלא פרות דהרי סתמא נקטה המשנה דמותר ומשמע גם באין לו קטנים וכל זה דחוק קצת אבל להרמב"ם דגם דרבנן לא ספינן ניחא: והנה יעויין במס' נדה דף ל"ב דקאמר רב יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ופריך בגמרא והא תרומת חו"ל אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא ומשני לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דסיכה הוי כשתי' והרי תרומת חו"ל הוי דרבנן וגם הא דסך הוי כשותה כתבו שם התוס' בד"ה וכשמן דהוי רק מדרבנן ואפ"ה הוצרכו להטבילה ומוכח דלא ספינן לקטן אפי' איסורא דרבנן ולהרשב"א צ"ל דההיא דפומבדיתא ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ולדידיה גם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים שוב מצאתי במל"מ סוף ה' מאכלות אסורות רמז לקושיא זו מהא דנדה על הרשב"א יעו"ש שהקשה עוד מהא דיבמות דף ע"א בעי רמי בר חמא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנו מעכבא או לא מעכבא והרי סיכה הוי דרבנן ולכאורה היה נראה לומר דעד כאן לא כ' הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לו בידים רק ליתן לו נבילה והקטן יאכל אותה אבל להאכילו ממש כגון לתחוב לו בבית הבליעה גם הוא מודה דאסור והרי זה לשון הרשב"א ביבמות דף קי"ד ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצוין להפרישו בשל דבריהם אין מצוין כו' וכיון דקיי"ל דבשל תורה אין ב"ד מצוין להפרישו בשל דבריהם נחתינן בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפי' לומר לו לאכול הרי דקדק וכתב דמותר לומר לו דס"ל דבאיסור דרבנן לא תיקנו שיהיה אסור לגדול לומר לו או להושיט לו וכמו דאסור באיסורא דאורייתא אבל לתחוב לו בבית הבליעה או לסוכו בדבר איסור שפיר י"ל דגם הרשב"א מודה דאסור גם בדרבנן והרי חילוק זה מצינו במקום אחר דביו"ד סי' ס"ב כ' הטור דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין ולא בטמאין וכ' הש"ך שם בשם הב"ח דנ"מ בזה לענין להושיט לבן נח וע"ש בפמ"ג שהסביר דבריהם בשם שו"ת אמונת שמואל דאע"ג דב"נ ודאי מוזהר על הטמאים כטהורים מ"מ ליכא בו משום לפני עור כיון דבישראל ליכא איסור אמה"ח בטמאין דס"ל דהך דלפני עור לא הוי רק באם שיש האיסור גם על המושיט לו וכבר הקשו עליו מהא דמבואר בב"מ דף יו"ד בתוס' שם דישראל שקידש גרושה לכהן עבר על לפני עיור והרי בישראל ליכא איסור זה והנראה פשוט דהב"ח לא כ' כן רק במושיט לו אבל במאכילו בידים בודאי דבכל גווני אסור דנמצא הוא מכשילו וכן בישראל כשמקדש עבור כהן גרושה הוי כמאכילו איסור בידים וכן נחלק לענין קטן באיסור דרבנן דרק ליתן לו והוא בעצמו יאכל שרי אבל כשסכו שמן של תרומה הא מאכילו ממש אסור גם בדרבנן ולפי זה מיושב לנו גם כן מה דהקשינו בהא דביצה דבאיסור דרבנן אמאי הוי מוקצה נימא דהוי מוכן לקטנים דזה לא נקרא מוכן כלל כיון דשם של האיסור הוי גם לגבי הקטן ורק דלא תיקנו בו שיהיה אסור להושיט לו אבל האיסור עצמו איכא גם לגבי הקטן דהא להאכילו ממש אסור כן היה אפשר לומר לכאורה אמנם בדברי הר"ן מצאתי להדיא להיפוך שכתב בריש פרק יוה"כ דלהרמב"ם דס"ל דאיסור רחיצה וסיכה ביוה"כ הוי דאורייתא קשה הא דתנן התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהיינו דמותר לגדול לרוחצו ולסוכו כו' ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום כו' ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן ואפי' בידים כו' הרי דס"ל דכיון דהוי דרבנן מותר לגדול גם להרחיצו ולסוכו בידים ממש ולא ס"ל חילוק הנ"ל ולדידיה הא קשה מהך דמס' נדה ודיבמות הנ"ל ואע"ג דעיקר דקדוקו של הר"ן שכתב דבגמ' מוכח דמותר לגדול לרוחצו היינו מהא דפריך שם דף עח והא מותרין לכתחילה קתני והרי שם בלא"ה אין הפירוש דמותר לגדול לרוחצו בידים וכמו שכתב המג"א בסי' תרי"ו ס"ק א' דא"כ הא גם הגדול נהנה ממילא בעת הרחיצה וא"כ הא שוב י"ל דלא שרי רק שנותן להם לרחוץ ולסוך ומוכיח מזה הר"ן דספינן ליה בידים ומש"ה הקשה על הרמב"ם דבדאורייתא הא לא ספינן גם בכה"ג אבל לסוכו בידים ממש אפשר דגם הר"ן מודה דאפי' לדידיה דהוי דרבנן מ"מ אסור וכמש"כ אמנם לשון הר"ן לא משמע כן ומשמע דגם לסוכו ממש מותר כיון דהוי דרבנן וצ"ע מהא דנדה ודיבמות:

[ח] גם קשה לי טובא על הרשב"א דהא ביבמות דף קי"ד רצה הגמרא להוכיח דאין ב"ד מצוין להפרישו מהא דבן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו ומשני ר"י בדמאי הקילו והרי אכתי תיקשה דהא קתני מצא בידו פירות אין זקוק לו ומוכח להדיא דאסור לחבר להאכיל בנו בידים דמאי וכן מבואר במס' דמאי פ"ב משנה ד' דהחנוונים אינם רשאים למכור דמאי וכ' הרמב"ם והר"ש שם בשם הירושלמי הטעם מפני שלוקחין ממנו תינוקות הרי דאסור לספות להם דמאי אע"ג דהוי רק דרבנן והנראה לומר דס"ל להרשב"א דהרי בתחילה דרצה הגמרא להוכיח דאין ב"ד מצוין להפרישו מהא דמצא בידו פירות אין זקוק לו הקשו התוס' דמאי ס"ד דהא הוי רק דרבנן ותירצו דכיון דהחשש של דמאי הוי שמא הוי טבל דאורייתא צ"ל כדאורייתא ור' יוחנן משני בדמאי הקילו וס"ל להרשב"א דר"י הא לא חידש זה רק כי היכי דלא נדייק מזה דאין מצוין להפרישו אבל להמסקנא דקיי"ל דאין ב"ד מצוין להפרישו שוב לא ס"ל סברא של ר' יוחנן דקאמר בדמאי הקילו וס"ל כדקא ס"ד דדמאי יש לו חומר דאיסור דאורייתא ואין ראי' מהא דאסור להאכילו דמאי לשארי איסורי דרבנן ובודאי הוא דוחק לומר כן דהא בכמה דוכתי אמרי' דבדמאי הקילו וקיל משאר ספק דרבנן משום דרוב ע"ה מעשרין הם וזהו נראה טעמו של הרמב"ם שכתב בסוף ה' מאכלות אסורות דגם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים:

מסקנת הדברים דנסתייע הרבה דעת הרמב"ם המחמיר בזה וגם לדעת הרשב"א מ"מ אינו מתיר רק באיסור שעיקרו מדבריהם אבל מה שאסרו אותו משום ספק שמא הוי איסור דאורייתא אע"ג דמה"ת אין לחוש לזה משום דאזלינן בתר רובא ורק רבנן חששו ליה גם הרשב"א מודה דאסור וכמו דחזינן דאסור בדמאי וכל זה ליתן ולומר לו אכול אבל להאכילו ממש אסור וכמו דחזינן דלכהן טמא אסור לסוכו אפי' בתרומה דרבנן בלא טבילה משום טעם זה ובמלאכה שאצל"ג דעת הרשב"א והר"ן הוא דהוי ככל מילי דרבנן ולפי גירסא דידן ביבמות דפריך דר"י אדר"י מוכח דאסור:

[ט] והנה בנדרים דף ל"ו דתנן דהמודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ילמדנו מקרא ופריך מ"ט ומשני במקום שנוטלין שכר על המקרא ושוב אמרינן שם דמש"ה מותר ליטול שכר על לימוד המקרא רב אמר שכר שימור ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים וכתב שם הר"ן דר' יוחנן ס"ל פיסוק טעמים לא הוי דאורייתא ורב ס"ל דהוי דאורייתא ולכאורה היה קשה לי לפי שיטתו של המאור במס' ר"ה ס"פ ראוהו ב"ד שכתב דהא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הוי רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן לא א"כ הא אפי' במקום שאין נוטלין שכר על המקרא צ"ל אסור לר' יוחנן דכיון דהוי רק מדרבנן לא אמרינן בו דלאו ליהנות ניתנו ובודאי דוחק גדול לומר דכל השקלא וטריא של הגמרא דפריך מקרא מ"ט לא ילמדנו ומשני במקום שנוטלין עלי' שכר הוי רק אליבא דרב ולא אליבא דר' יוחנן וע"כ נראה דהמאור ס"ל כהרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לו בידים ומש"ה פריך שפיר מ"ט לא ילמדנו דהא המשנה סתמא קתני דלא ילמדנו מקרא ומשמע אפי' לקטן ועוד דהא סתם לומדי מקרא הוי קטנים וכמש"כ הר"ן שם ואם נאמר דהאיסור הוי משום הנאת לימוד פיסוק טעמים דהוי רק מדרבנן א"כ הא לא הוי רק איסורא דרבנן כיון דעיקר הלימוד הוי רק מדרבנן וצ"ל מותר לקטן ומשני במקום שנוטלין שכר על המקרא ונמצא כשמלמדו בחנם מהנהו ריוח ממון והוי איסורא דאורייתא ולא ספינן ליה בידים ובזכרוני שאח"כ מצאתי כתוב זה על ספר ואינני זוכר כעת אמנם אין מזה ראיה דהמאור ס"ל כהרשב"א דלכל השיטות ניחא דהא בלא"ה כתבו התוס' במס' ר"ה דף ל"ג בד"ה תני דבמקום חינוך מצוה ודאי ספינן ליה בידים מדמותר להתעסק עמו בשבת שיתקע יעו"ש וכ"כ המג"א בסי' שמ"ג בשם רי"ו וא"כ לימוד פיסוק טעמים הא לא גריעי משופר דלכ"ע ספינן לו בידים איסורא דרבנן ומש"ה מוקים לה במקום שנוטלין שכר על המקרא: