שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן יח

סימן יח

עוד שם בכתובות דף נ"ב.

עד כאן לא קאמר ר"ג דנאמנת אלא משום דאיכא מיגו אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג אלא משום אחזקה כו'. הנה כל הראשונים תפסו דהני שני תירוצים פליגי אהדדי ותי' הא' לא ס"ל טעם דחזקה וכל טעמו דר"ג הוא רק משום דאיכא מיגו בהדי ברי דידה ובמשארסתני נאנסתי יש לה מיגו דמוכ"ע דלא פסלה נפשה מכהונה ובאומרת מוכ"ע אני מעיקרא יש לה מיגו דמוכ"ע אני תחתיך דהי' תובעת מאתים ועכשיו גם לפי דברי' אין לה אלא מנה ואם אמרה מוכ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת והא דחשבינן לי' מיגו באמרה מוכ"ע אני מעיקרא אינו מיגו גמורה רק מיגו דהיתה טוענת טענה מעלייתא ובהדי ברי ושמא מהני גם מיגו כזו [וכן כתבו הראשונים] ובתי' השני ס"ל דטעמו דר"ג משום דאיכא חזקה המסייע לברי דידה ומשו"ה גם באומרת מוכ"ע אני תחתיך נאמנת לר"ג, ועיי' באה"ע סי' ס"ח בב"ש ס"ק כ"ב, ולכאורה יש להבין מה דחקם להראשונים לפרש דהני תרי לישנא פליגי ונצטרך לדחוק דהך מיגו אינו מיגו גמורה. וכן בתי' השני בטעם דחזקה הא ג"כ נצרך לדחוק דהא המשנה איירי באמרה מוכ"ע אני מעיקרא וכדאיתא להדי' בגמרא לקמן ומאי שייך בכה"ג חזקה כיון דאין הספק על הזמן רק הספק הוא איזה מעשה נתחדש בה אם דריסת איש או הכאה בעץ. וכבר דברו הראשונים להסביר החזקה בזה. ומדוע לא נפרש דלא פליגא כלל והך א"נ משום חזקה אינו תי' אחר רק הכל תי' אחד דמשני דלר"ג נאמנת או משום מיגו או משום חזקה, ומש"ה באמרה מוכ"ע אני תחתיך נאמנת משום חזקה דהא גם אם לא נאמין לה שהיא מוכ"ע כיון שנאמנת דהמעשה נתחדש בה אחר אירוסין הרי יש לה מאתים גם אם נאנסה תחתיו וכל הנאמנות שלה היא במה שאמרה תחתיו ולזה הא איכא חזקה גמורה, ובאמרה מוכ"ע אני מעיקרא דליכא חזקה נאמנת משום מיגו דהיתה אומרת תחתיו והוא מיגו גמורה ככל מיגו שבהש"ס. והברור דלשון וסדר של הגמרא דחקם דלפי"ז ה"ל להגמרא למינקט מקודם טעם דחזקה ואח"כ לטעם דמיגו כיון דכל עיקר מה דיש לה מיגו הוא משום דנאמנת היכא דאיכא חזקה, וגם לשון הגמרא דקאמר אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא חזקה דהני תיבות עד כאן לא קאמר ר"ג מיותרים וה"ל לומר אי נמי משום דאיכא חזקה כיון דהוא נמשך אל הקודם, ומזה מוכרח דהוא תרי לישנא ופליגי אהדדי ותי' דמיגו אינו תלוי כלל בהסברא דחזקה רק מיגו דטענה מעלייתא, ותי' השני לא ס"ל טעם דמיגו:

והנה האלפס הביא רק לטעם דחזקה, והנראה בטעמו דהא לר"י דמוקים בדף י"ג להמשנה כר"מ דמוכ"ע כתובתה מאתים ובאמרה מוכ"ע מעיקרא תובעת מאתים הא ליכא מיגו ולדידי' הא ע"כ הטעם משום חזקה וכמש"כ התוס' כאן, וגם לרבא דס"ל בדף י"א דלרבנן בנמצאת מוכ"ע ולא הכיר בה הוא מקח טעות הא לדידי' ג"כ ע"כ המשנה כר"מ וע"כ הטעם משום חזקה ואע"ג דלבסוף הדר בו רבא וס"ל דלרבנן בלא הכיר בה כתובתה מנה ומצי אתי' המשנה כרבנן ומשום מיגו מ"מ הרי לא בשביל זה הדר בו רבא ועכ"פ מס"ד דרבא הא חזינן דס"ל בעיקר הסברא כר"י דברי ושמא וחזקה מסייע לברי מוציאין ממון וכיון דלר' יוחנן ורבא מוכרח נהי דלשארי אמוראי החולקים עליהם נוכל לפרש הטעם משום מיגו מ"מ הא אין לנו ראי' והכרח דחולקים עליהם על עיקר דין זה דבחזקה המסייע לברי מוציאין ממון, וגם בחידושי הרשב"א ריש פ"ב וכן הוא בחידושי הרא"ה כתבו דאיכא נוסחא דלא גרסי כלל לתי' הראשון דמשום מיגו וגורסים רק לתי' הב' דחזקה ועיין במל"מ פרק י"א מה' אישות שהוכיח להדיא דדעת הרמב"ן ג"כ לפסוק כטעם דחזקה, שוב מצאתי לראב"ן דף קכ"ח שכתב ג"כ רק לטעם דחזקה וכהרי"ף, גם בדברי בעל המאור ריש פ' האשה שנתארמלה מוכח ג"כ דס"ל להלכה כטעם דחזקה יעו"ש, ולדבריהם גם באומרת מוכ"ע אני תחתיך נאמנת, אמנם מדברי הרא"ש כאן שלא הביא כלל לטעם דחזקה והשמיט לדברי הרי"ף הנראה דמספקא לי' לדינא כמאן מהני תרי לישנא, ועיין עוד בסוגי' דפ"פ ברא"ש שהביא לשני הטעמים ובודאי משמע דס"ל דהוא ספיקא דדינא, ועיין ג"כ בב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב שכ' דהרמב"ם וטור וש"ג הביאו לטעם דמיגו וכ' דטעמם דחששו גם לטעם זה ושלא להוציא ממון היכא דאמרה מוכ"ע אני תחתיך, הן אמת מש"כ בשם הרמב"ם וטור לא נמצא כן בדבריהם להדי' רק יצא לי' זה מהא דכתבו גבי היא אומרת מוכ"ע אני דנאמנת ותחזור כתובתה למנה ומזה יצא לי' להב"ש דלא כתבו דבריהם רק באמרה מוכ"ע אני מעיקרא ולא באמרה תחתיך ותובעת מאתים ובאמת דמהרמב"ם אין זה מוכרח דהא אין דרכו לכתוב רק המפורש בגמרא דהרי המשנה דמוכ"ע איירי באמרה מעיקרא וכמבואר לקמן דף י"ג, גם מדברי בעה"ת שהובא בש"ך חו"מ סי' צ"א ס"ק י"ב הביא תשובת הר"י אבן פלט שהשיב להמאור גבי חנוני על פנקסו דאם אין הפועל קמן נוטל החנוני בלא שבועה דמן הדין יש לחנוני ליטול דאע"ג דהבעה"ב הוא אינו יודע אם נתחייבתי מ"מ הרי הוא ברי ושמא וגם איכא חזקת שליח עושה שליחותו והביא לזה ראי' מהך דכתובות דבאיכא חזקה מסייע לברי מוציאין ממון וגם מדבריו מוכרח דס"ל להלכה לעיקר כטעם דחזקה, ומדברי הרמ"א בסי' צ"א שהביא די"א דגם אם אין הפועלים קמן צריך החנוני לשבע דס"ל דע"פ דין אין לחנוני ליטול דהוא א"י אם נתחייבתי לך והרי שם איכא חזקת שליח עושה שליחותו אין להוכיח דס"ל להלכה דחזקה המסייע לברי לא מהני וכתי' קמא, זה אינו דהרי בש"ך שם מובא דגם דעת הרמב"ן כן דהחנוני צריך לשבע והרמב"ן הא ודאי ס"ל להלכה כטעם דחזקה וכמש"כ המל"מ, ובע"כ צ"ל דחזקת שליח עושה שליחותו גרע משארי חזקות דהא באיסורא דאורייתא לא אמרי' לי' כלל, ועוד אפשר דס"ל דגבי חנוני לא שייך כלל הך חזקה דהא פשיטא דלא יתן להם מעצמו אם לא יבאו הפועלים לתבע ממנו לא יתעורר מעצמו לשלוח לביתם ודילמא לא תבעו הפועלים ממנו כלל וכפשטות לשון המשנה דתני ופועלים אומרים לא נטלנו, ומזה צ"ע לכאורה דברי הגהות מרדכי בריש ב"מ שכתב שם דלא אמרינן מיגו להוציא וכ' עוד וז"ל ובמקום שיש חזקה או ברי במקום שמא עם המיגו אמרינן מיגו להוציא כדאמרינן בכתובות גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת במיגו אפילו להוציא מהאי טעמא, ודברי המרדכי הללו יש בהם טה"ד דכ' דחזקה או מיגו בהדי ברי מהני להוציא וזה לא נמצא כלל בכתובות דחזקה עם מיגו מהני להוציא רק זה מבואר כאן דחזקה או מיגו בהדי ברי מהני להוציא, וזהו הני תרי לישנא דבגמרא, והברור שכן צריך להיות במרדכי ואם כן הא תפס שני הלשונות להלכה, ובודאי קשה כיון דע"כ הני תרי לישנא פליגי וכמש"כ למעלה האיך פוסק בודאי כשניהם להוציא ממון, וגם אם לא נגיהה בדברי המרדכי מ"מ הרי עכ"פ זה מבואר להדי' בדבריו דמיגו עם ברי ושמא מוציאין ממון הרי דתופס להלכה בודאי כלישנא דמיגו ומלבד דזהו דלא כדעת רוב הפוסקים שפוסקים בודאי כטעם דחזקה ולא כטעם דמיגו אלא אפילו להחולקים על האלפס מ"מ הרי הם חששו רק שלא להוציא ממון דילמא הלכה כטעם דמיגו אבל לפסוק בודאי כטעם דמיגו ואפי' להוציא ממון בודאי דקשה וצ"ע:

ואשר נראה בדעת המרדכי דכבר נתבאר דבטעם דחזקה קשה הסיפא דמוכ"ע אני דאיירי במעיקרא וכדאיתא בגמרא מאי חזקה איכא, וע"כ מפרש לה המרדכי באופן אחר, וכל היכא דאיכא מיגו גמורה בהדי הברי כ"ע מודים דאמרינן מיגו להוציא והני שני תירוצים פליגא במיגו דטענה מעלייתא אי מהני, ותירוץ הראשון לא ס"ל כלל טעם דחזקה וכל הנאמנות הוא רק משום מיגו ובמוכ"ע מעיקרא יש לה מיגו דטענה מעלייתא ובמוכ"ע תחתיך אינה נאמנת והסיפא דהיא אומרת מוכ"ע אני איירי רק באומרת מוכ"ע מעיקרא ותי' השני ס"ל דחזקה מהני ומיגו דטענה מעלייתא לא מהני ורק משום חזקה נאמנת ומש"ה באמרה מוכ"ע אני תחתיך נאמנת משום חזקת הגוף דאחר אירוסין נתחדש בה המעשה ומש"ה גם באמרה מוכ"ע אני מעיקרא נאמנת משום מיגו דהיתה אומרת תחתיך דהוא מיגו גמורה ומיגו גמורה לכ"ע מהני ועיין בתוס' דף י"ג ד"ה רב אסי שכתבו דמיגו גמורה גם ר' יהושע מודה דמהני ואינו חולק רק על מיגו דטענה מעלייתא יעו"ש, ואיירי המשנה דהיא אמרת מוכ"ע אני בכל גווני בין אם אמרה מעיקרא ובין אם אמרה תחתיו ומש"ה המרדכי אזיל בשיטת רוב הפוסקים דפסקו כתי' השני דחזקה ומני' מוכח דאם חזקה או מיגו מסייע לברי מוציאין ממון, והמרדכי איירי במיגו גמורה ככל סתם מיגו אבל מיגו דטענה מעלייתא לא כתב כלל המרדכי דמהני, כן נראה ברור בדעת המרדכי:

והא דלקמן דף י"ג אמרינן דלר' יוחנן דמוקים המשנה כר"מ דמוכ"ע כתובתה מאתים דתני סיפא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מיגו מהימנא ג"כ ניחא אע"ג דלפמש"כ גם לר"י איכא מיגו, מ"מ ניחא דלר"י הא הטעם הוא משום חזקה ולדידי' איירי המשנה בכל גווני גם באמרה מוכ"ע אני תחתיך ובזה הא ליכא שום מיגו, ואם לא הי' תני הסיפא הרי הי' ס"ד דחזקה לא מהני כלל וכל הנאמנות לר"ג הוא גבי משארסתני נאנסתי הוא רק משום מיגו דטענה מעלייתא דהיתה אומרת מוכ"ע דלא פסלה נפשה מכהונה וא"כ במוכ"ע דלר' יוחנן ליכא גם טענה מעלייתא לא מהני קמ"ל סיפא דתני סתמא ואיירי גם באמרה מוכ"ע אני תחתיך דליכא שום מיגו דנאמנת משום חזקה וממילא גם במעיקרא נאמנת משום מיגו, ואי לא תני סיפא הי' ס"ד דחזקה לא מהני וממילא גם באומרת מעיקרא לא מהני דהא ליכא שום מיגו לר' יוחנן. גם מהא דאיתא לקמן דף ט"ז גבי ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך ולקחתי ממנו שהוא נאמן במיגו, ופריך אהי קאי ומשני אלא דתנן היא אומרת מוכ"ע אני כו' ופריך הניחא לר"א אלא לר' יוחנן מאי מיגו איכא ניחא גם לפי"ז דהרי שם קיימינן אליבא דר' יהושע דס"ל דחזקה לא מהני ובמוכ"ע אני תחתיך לדידי' אינה נאמנת וזהו דפריך הניחא לר"א דלדידי' איכא במוכ"ע מעיקרא מיגו דטענה מעלייתא ולא ס"ל לר"י ושייך למתני ומודה ר"י במיגו דשדה אבל לר' יוחנן הא במוכ"ע ליכא שום מיגו לר' יהושע לא מיגו גמורה ולא מיגו דטענה מעלייתא ומאי שייך למתני ומודה ר"י, ומשני דקאי על הך דמשארסתני נאנסתי דגם לר"י איכא טענה מעלייתא דמוכ"ע דלא פסלה נפשי מכהונה ומ"מ לא מהני לר' יהושע ומש"ה תני ומודה ר"י במיגו דשדה, וכל זה לר' יהושע אבל לר"ג דחזקה מהני ובאומרת מוכ"ע אני תחתיך נאמנת מש"ה באמרה מוכ"ע אני מעיקרא דליכא חזקה נאמנת משום מיגו, ועכ"פ הא מיושבין דברי המרדכי דשפיר כתב דאם מיגו מסייע לברי מוציאין ממון:

ועיין בר"ן כאן שכ' בטעם דחזקה דגבי מוכ"ע איכא ג"כ חזקת בנות ישראל אינו מזנות וכ"כ הרמב"ן במלחמות, ועיין ג"כ בחידושי הרשב"א ריש פ"ב במה שדחק איזו חזקה איכא במוכ"ע אני מעיקרא יעו"ש ומדבריהם הא למדנו דלא כמש"כ דס"ל דלטעם דחזקה רק חזקה לחודא מהני אבל מיגו גם מיגו גמורה לא מהני להוציא ממון מדלא ניחא להו לומר כמש"כ ובע"כ דהם חולקין על המרדכי, ועכ"פ מוכרח דדברי ההגהות מרדכי במחלוקת שנוי' וכמו שנתבאר, דהרמב"ן והר"ן בע"כ אינם מפרשים כהמרדכי הנ"ל ולדידהו אין ראי' מכאן לפי מה דפסקו רוב הפוסקים כטעם דחזקה וכמש"כ:

והנה אין להקשות מהא דחו"מ סי' ע"ה סעי' י"ב מנה לי בידך וע"א מעיד כדבריו והלה אומר אינו יודע דחייב משום דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לשבע ומשלם, ומוכרח הא לאו הך סברא דמחויב שבועה וכגון בתביעת קרקע וכדומה פטור הרי דע"א מסייע להברי לא מהני ולכאורה כ"ש דחזקה לא מהני דע"א הא עדיף מחזקה בעלמא דדעת רוב הפוסקים דבכל האיסורים לבד מדבר שבערוה ע"א נאמן גם במקום דאתחזיק איסורא, זה אינו דכללא הוא דע"א אינו קם לממון ומש"ה אע"ג דבברי ושמא מהני גם הוכחה קטנה להצטרף עם הברי מ"מ אותה הוכחה הקטנה בעצמה צריכה להיות מבוררת משני עדים דוקא ומש"ה לא מהני ע"א המסייע לברי ולא דמי לחזקה המסייע לברי דזו ההוכחה של החזקה הרי מבוררת לכל, וזה פשוט: