שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן יז

סימן יז

מס' כתובות דף י"ב

אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאמרינן אוקמא אחזקה יש להבין בשלמא) ) במשארסתני נאנסתי דהספק הוא על הזמן שנאנסה שייך שפיר חזקה דבעת שנתארסה יש לה חזקה דמעיקרא דבתולה נולדה, אבל בסיפא במוכ"ע אני דאין הספק על הזמן וגם היא מודה דקודם אירוסין אבדה בתולי' והספק הוא על המעשה איזו מעשה נתחדש בה אם הכתה בעץ או דריסת איש מאי שייך חזקה כאן, ועיי' בר"ן וז"ל אוקמא אחזקה ובתולה נולדה כו' ובאידך פלוגתא דמוכ"ע איכא לאוקמא נמי אחזקת בנות ישראל אינן מזנות, וכן כתב הרמב"ן במלחמות הרי הסבירו הדבר דאיכא חזקת כשרות של בנות ישראל אמנם גם זה יש להבין דהרי יש לחוש דהיא דריסת איש קודם אירוסין ובאונס ולגבי אונס לא שייך חזקת כשרות וצ"ל דס"ל להרמב"ן דאונס לא שכיח וכמש"כ התוס' לעיל דף ט' *)להוי ידוע לאחב"י כי דיני ממונות אלה בלתי נהוגים בזמננו ודינא דמלכותא דינא ושקלי וטרי אלה על שנות קדם יסובו. דאונס יש לו קול וס"ל דמוכ"ע שכיח יותר מאונס היכא דאין לה קול ומשו"ה לגבי ספק דאונס איכא הך רובא דאין לה קול המסייע לברי דידה דהיא מוכ"ע ורק דיש לחוש שמא זינתה ברצון וע"ז כתבו דחזקת כשרות דבנות ישראל מסייע לברי דידה. שוב מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ הובא שם תשובה אחת מהגאון בעל מגיני שלמה זצ"ל וכתב שם וז"ל גבי מוכ"ע מאי חזקה איכא ומה שכתב הר"ן חזקת בנות ישראל אינן מזנות דלמא אנוסה היא דאין לומר אנוסה לא שכיח דהא מוכ"ע נמי לא שכיח עכ"ל ובודאי מוכרח לומר כמש"כ דס"ל דמוכ"ע מצוי יותר מאנוסה היכא דאין לה קול, ועיי' בהפלאה דף ט' שכתב ראיה דמוכ"ע שכיח יותר מאונס יעו"ש. ומזה יצא לנו דין חדש בהא דקיי"ל דברי ושמא לא אמרינן ברי עדיף ומשו"ה באומר אינו יודע אם נתחייבתי לך פטור זהו רק כששני הטענות שוים הם אבל אם זה הטוען שמא פוטר עצמו בטענת שמא באופן שאינו מצוי והטוען ברי תובעו בטענה המצויה יותר מהני ומוציאין ממון וכמו דחזינן הכא דנאמנת לומר מוכ"ע אני ולא חיישינן שמא נאנסה משום דמוכ"ע מצוי יותר מאונס וכל זה הוא רק לדעת הרמב"ן והר"ן:

אמנם דברי הר"ן עדיין צ"ע דבדף ט' דאמרינן דבאשת ישראל מותרת משום ספק ספיקא ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו דלמא באונס אבל אשת כהן או אשת ישראל וקבל בה אבי' קידושין פחות מג' שנים אסורה דאינו אלא ספק א' והקשו התוס' דגם בהני גווני איכא ס"ס ספק מוכ"ע ואת"ל דריסת איש דלמא לאו תחתיו באשת כהן ובאשת ישראל דלמא אנוסה ותירצו דאם הי' מוכ"ע היתה טוענת כן, והר"ן תי' דמוכ"ע לא שכיח. ועיי' במ"מ בפרק אחד עשר מה' איסורי ביאה שתי' ג"כ כהר"ן משום דמוכ"ע לא שכיח הרי דס"ל דמוכ"ע לא מצרפינן וגם לס"ס משום דלא שכיח והרי זה מבואר להדי' דגמרא דבאשת ישראל ונתקדש כשהיא גדולה שרי' משום ס"ס דספק באונס הרי דספק אונס מצרפינן לס"ס וכמו שהסבירו התוס' שם, דרובא דרצון אינו רוב גמור והוי' שפיר ס"ס ומוכרח לומר להמ"מ והר"ן דאונס מצוי יותר מן מוכ"ע וקשה על הר"ן מדידי' אדידי', ובודאי דוחק גדול לומר דס"ל להר"ן דהא דאמרי' דבאשת ישראל משום ספק אונס אין הכוונה אונס לחודא רק מצרפינן מיעוטא דמוכ"ע ומיעוטא דאונס וביחד הוא ספק אבל באשת כהן דליכא רק ספק דמוכ"ע לחודא לא מצרפינן לס"ס וגם אונס לחודא לא היינו מצרפין לס"ס ולעולם מוכ"ע אע"ג דנגד זנות דרצון לא שכיח מ"מ יותר שכיח מאונס בודאי דזהו דוחק גדול לומר כן דהא בכל הסוגי' בדף ט' לא נזכר רק ספק אונס בלבד וצ"ע:

והנראה בדעת הר"ן דס"ל דאע"ג דאונס ומוכ"ע שניהם אינם מצוים לגבי זנות ברצון מ"מ מוכ"ע מצוי יותר מאונס ומ"מ הא דבדף ט' מצרפין אונס לס"ס ולא מוכ"ע דס"ל לחלק דהיכא דהספק הראשון אינו מצוי וא"כ הא לא מקרי ספק כלל יחשוב ודאי איסור ומשו"ה גם אם הספק השני הוא ספק מצוי וטוב לא מקרי ס"ס. אבל היכא דהספק הראשון הוא טוב ושקול ועל ידו לחודא נעשה הדבר ספק שפיר מצרפינן הספק השני לעשותו ספק גם אם השני אינו מצוי מ"מ הרי בכחו להכריע הדבר לאותו צד שהוא מסייעו כיון דגם בלעדו כבר הדבר בספק השקול. והוא חילוק נכון בסברא ובפרט להסוברים דכל עיקר יסודו של ס"ס משום דזה הצד חשוב כמו רובא בודאי דהוא סברא נכונה דכיון דע"י הראשון כבר הוא פלגא ופלגא א"כ כשנצרף לו עוד איזו ספק כבר נחשב הוא כרובא, ומשו"ה באשת ישראל שנתקדשה כשהיא גדולה שפיר אמרינן ספק תחתיו ספק אינה תחתיו והוא ספק השקול ואת"ל תחתיו ספק באונס אע"ג דאונס אינו מצוי מ"מ לספק השני מהני גם זה, אבל באשת כהן הרי אי אתה יכול להתחיל ולומר ספק תחתיו נבעלה ספק לא תחתיו נבעלה ואת"ל תחתיו נבעלה ספק מוכ"ע היא דמוכ"ע הרי לא נבעלה כלל ואנן קיימינן השתא באת"ל תחתיו נבעלה ובע"כ צריך להתחיל ולומר ספק מוכ"ע ספק דריסת איש ואת"ל דריסת איש דלמא לאו תחתיו ושפיר כתב הר"ן דמוכ"ע לא שכיח דדריסת איש מצוי יותר ומשו"ה לא מקרי ס"ס ולעולם י"ל דמוכ"ע מצוי יותר מאונס ומשו"ה כשאמרה מוכ"ע נאמנת דלחשש אונס איכא רובא המסייע לה ולחשש שמא זינתה ברצון איכא חזקת כשרות דבנות ישראל. ועיין בפני יהושע לעיל בדף ט' שכ' על מה שכתבו התוס' דגם באשת כהן איכא ס"ס ספק מוכ"ע ואת"ל דריסת איש דלמא לאו תחתיו וכתב הפ"י דמוכח מדברי התוס' דא"צ להיות ס"ס דמתהפך דאי אפשר לומר להיפוך דאת"ל תחתיו דלמא מוכ"ע הרי כ' להדיא דספק דמוכ"ע אין לעשותו רק ספק הראשון ונאמר דכן ס"ל להר"ן ועיין לקמן שכ' דהאלפס בודאי לא ס"ל כן ועכ"פ מיושבין דברי הר"ן. ונתבאר לנו כלל חדש בכלל ספק ספיקא דהיכא דספק אחד אינו מצוי דאם הספק הראשון אינו מצוי לא מקרי ס"ס ואם הספק השני אינו מצוי מקרי שפיר ס"ס, כן נראה מוכרח לומר בדעת הר"ן:

אמנם מדברי הרא"ש מוכרח דס"ל דאונס מצד עצמו מצוי יותר ממוכ"ע שכתב בסוגי' דפ"פ מצאתי דנאמן וכ' הרא"ש דכשהיא מכחשת אותו ואומרת בתולה הייתי אינה נאמנת במיגו דהיתה אומרת משארסתני נאנסתי דאינה רוצה לפסול עצמה מן הכהונה וגם מיגו דמוכ"ע אני אין לה דמוכ"ע לא שכיח וכבר הביאו בבני אהובה דמזה מבואר להדי' דס"ל דאונס מצוי יותר מן מוכ"ע. וגם בלא"ה נראה מוכרח מדברי הרא"ש דאינו מפרש כהר"ן דחזקה דקאמר הכא היינו חזקת כשרות דבנות ישראל דלעיל הביא בשם רבינו יונה דהא דבפ"פ נאסרה עליו באם קיבלה אבי' קידושין פחות מג' דזהו רק בשותקת או מכחשת אותו אבל אם אומרת נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף והרא"ש חלק על זה וכ' דגם לר"ג לא מהני ברי רק בצירוף מיגו או חזקה והכא ליכא חזקה והרי לענין ספק אונס ספק רצון בודאי דשייך חזקת כשרות דבנות ישראל שאינן מזנות ברצון ומוכרח דאינו מפרש הכא כהר"ן וס"ל דזה לא מהני להוציא ממון גם בצירוף ברי ושמא, ויש להבין לדידי' איזו חזקה איכא כאן בסיפא גבי מוכ"ע אני, וצ"ל בדעת הרא"ש דס"ל דבספק מוכ"ע או דריסת איש איכא חזקת הגוף דאם נבעלה הרי איתעביד בה מעשה חדשה של הבעילה וצ"ל אוקמא אחזקה ולא נתחדש בה אבל במוכ"ע הא אמרינן כולהו נמי חבוטי מחבטן דרוב הבתולות כמעט כולן מחבטין רק רובן אינם מאבדין בתוליהם ע"י החבטה ולפעמים תאבד בתולי' עי"ז החבטה מש"ה לא מקרי זה התחדשות המעשה כיון דהמעשה של החבטה הוא כמעט בכולן וע"כ מקרי שפיר חזקה, שוב ראיתי בחידושי רשב"א ריש פרק שני שכתב דבספק אם היא מוכ"ע או דריסת איש ליכא, חזקה כו' יעו"ש רק בסוף דבריו כתב וז"ל ואפשר דגם במוכ"ע איכא חזקה שחזקה שלה שאינה דריסת איש בלא בעל, ולא זכיתי להבין עמק הסברא בזה, ואפשר דכן ס"ל להרא"ש:

התוס' הקשו בדף ט' דגם באשת כהן איכא ס"ס ספק מוכ"ע ואת"ל דריסת איש דילמא לאו תחתיו וגם באשת ישראל וקיבל אבי' קידושין פחות מג' נאמר ספק מוכ"ע ואת"ל דריסת איש דילמא באונס וכתב הפני יהושע דמזה מוכח דס"ל להתוס' דלא בעינן בס"ס שיהי' מתהפך דהא באשת כהן ליכא למימר ספק לאו תחתיו נבעלה ואת"ל תחתיו נבעלה דלמא מוכ"ע דמוכ"ע הא לא נבעלה כלל ובאמת דזה יש לדחות די"ל דהרי כלל כל המביא להסתפק באשה זו הוא מה דנמצאת עכשיו שאינה בתולה ועל זאת המעשה י"ל דס"ס ספק לאו תחתיו אבדה בתולי' ואת"ל דתחתיו נעשה המעשה שאבדה הבתולים דלמא ע"י מוכ"ע. וראי' ברורה לזה די"ל כן הוא מדברי האלפס שכתב וז"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו וה"מ באשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק לאו תחתיו ולא מצית אמרת את"ל תחתיו דלמא מוכ"ע דמוכ"ע פתחה סתום אי נמי באשת ישראל וקיבל בה אבי' קידושין פחות מג' שנים עכ"ל, הרי דאמר להדי' דיכולין לומר את"ל תחתיו דלמא מוכ"ע, ואדרבה בזה מיושב היטב מה דדקדקו המפרשים על לשון האלפס למה כתב קושייתו רק על אשת כהן ולא נקטה לבסוף להקשות גם על אשת ישראל וכמו שהקשו התוס' על שניהם ובזה ניחא דבאשת ישראל הא ודאי דאינו מתהפך דאי אפשר לומר אם תמצא לומר ברצון דלמא מוכת עץ היא, דמוכ"ע ברצון בודאי דלא יהיה לעולם ואינו נכנס בגדר ספק כלל ומש"ה הקשה רק על אשת כהן דהוא מתהפך. אמנם מדברי התוס' שהקשו גם על אשת ישראל מוכח כהפ"י אמנם גם ראיה מדברי הרי"ף דבעי דוקא שיהיה מתהפך ג"כ אינו דיש לישב קושי' המפרשים באופן אחר דגם הוא ס"ל כמש"כ הר"ן דמוכ"ע לא שכיח רק ס"ל דגם בלא שכיח ג"כ מקרי ס"ס וכמש"כ התוס' גבי אונס. דס"ל דספק שאינו מצוי לא אמרינן הוא רק בספק השני אבל להתחיל ממנו ולעשותו ספק הראשון לא אמרינן שאינו מצוי וכמו שהסברנו לעיל החילוק בזה ומשו"ה באשת כהן דנתחיל בספק אינו תחתיו והוא ספק השקול ואח"כ בספק השני נאמר דלמא מוכ"ע אבל באשת ישראל דע"כ מוכרח להתחיל בספק דמוכ"ע לא אמרינן ליה ולעולם דלא בעינן מתהפך בכל ס"ס:

בדף ע' הקשו התוס' דגם בקיבל אבי' קידושין פחות מג' נוקמא אחזקת היתר ולומר דנאנסה ותי' דלא שכיח וכדאיתא בירושלמי דאונס יש לה קול ורצון רובא רק אינו רוב גמור ומשו"ה במקום ס"ס אמרינן שמא אנוסה היא, אמנם בירושלמי ריש המס' מבואר דגם במקום ס"ס לא אמרי' שמא באונס משום האי טעמא דיש לה קול הובא במל"מ בפרק י"ח מה' איסורי ביאה ובע"כ דהירושלמי חולק על ש"ס דידן וס"ל דהוא רוב גמור, וגם לס"ס לא מצרפינן לי' ולכאורה קשה קצת לעשות פלוגתא במציאות, ולכאורה הי' נראה דתלוי בפלוגתא אחריתא, דהא עיקר הדבר דיש לה קול בע"כ המעשה בעצמו אין לו קול יותר מזנות שברצון דכל מאנס הוא במקום שאין רואה ובשדה שאין עוד איש אחר זולתו, וצ"ל דאח"כ היא בעצמה קובלת עליו על הנבלה שעשה לה ויתפרסם הדבר, וא"כ י"ל דזה שייך אם הי' אנוסה מתחילה ועד סוף אבל אם הי' תחילה באונס וסופה ברצון הא לא שייך לומר דאח"כ תצעק עליו כיון דלבסוף נתרצית, והרי בדף נ"א קאמר אבוה דשמואל דסופה ברצון אסורה ורבא אמר דשרי' דיצר אלבשה ומסיק שם דתני' כוותי' דרבא, וצ"ל דס"ל להתוס' דאע"ג דלבסוף נתרצית היינו דבסוף ביאה הגביר עלי' התאוה אבל מ"מ אח"כ מתחרטת גם על זה שנתרצית אם הי' ההתחלה באונס וקובלת עלי' וזה הוא רוב שאינו גמור דהרבה שאינם צועקים כיון דלבסוף נתרצית, והירושלמי ס"ל כאבוה דשמואל דלבסוף ברצון אסורה לבעלה ישראל ואין להתירה רק שמא אנוסה הי' מהתחלה ועד סוף ובכה"ג הוי' מיעוטא דמיעוטא שלא יהי' לה קול ומש"ה לא מהני גם במקום ס"ס, ובסברא זו יש מקום ליישב הא דבאומרת מוכ"ע אני נאמנת לר"ג משום חזקה המסייע לברי וכ' הר"ן דהיינו חזקת כשרות והקשינו לעיל אכתי דילמא אנוסה היא וצ"ל דמוכ"ע שכיח יותר מאנוסה וקשה מהא דבדף ע' לענין איסורא מצרפין אונס לס"ס ומוכ"ע כ' הר"ן דלא מצרפין משום דלא שכיח ולפי"ז ניחא שפיר דמשום חזקת כשרות מוקמינן לה דודאי לא נתרצית גם לבסוף דהכשירה לא תתרצה לעולם ואין לחקור רק דלמא אנוסה גמורה היתה ובכה"ג הוא מיעוטא דמיעוטא שלא יהיה לה קול ומוכ"ע שכיח יותר ממנו ומשו"ה לא חיישינן לה ונאמנת לענין כתובה, אבל בדף ט' דאיירינן לענין לאוסרה על בעלה ישראל שפיר מצרפינן ספק אונס לס"ס פי' דילמא תחילתה הי' באונס וסופה ברצון דג"כ מותרת לבעלה ודכה"ג שכיח יותר שלא יהי' לה קול מן מוכ"ע ואע"ג דמוכ"ע לא מצרפין לס"ס מ"מ אונס כזה מצרפינן, ודוק כי הוא תי' נכון ומחודש:

ד ולכאורה היה נראה דבאומרת מוכ"ע אני מעיקרא הגם דלא שייך בה חזקת הגוף כיון דבע"כ נעשה בה איזו מעשה קודם שנתארסה מ"מ שפיר קאמר דנאמנת משום חזקה דיש לה חזקת הדין דלא נשתנה בה דין כתובתה דמקודם הי' דינה דאם תנשא תהי' כתובתה מאתים והרי עתה בודאי ניסת ויש להעמידה על דינה הראשון, והוא דומה ממש שאם נגע דבר אחד בככר ואינו ידוע אם שרץ או צפרדע דאמרינן העמד על חזקתו הראשון וטהור הי' אע"ג דבודאי אתעביד בו מעשה הנגיעה וכמו כן הכא אע"ג דודאי אתעביד בה מעשה והספק על המעשה אם הוכתה בעץ שאינו משנה דינה או ע"י איש המשנה דינה שפיר יש לה חזקה, ואע"ג דקודם אירוסין אין לה שום כתובה ועיקר דין כתובה בא לה בעת האירוסין ואז כבר הי' הספק מ"מ גם בכה"ג מקרי שפיר חזקה וכדאיתא ביבמות דף ל"ב גבי צרת ערוה שזרק הבעל גט להערוה ספק קרוב לה דקאמר רבה שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והוכיחו התוס' ובחולין דף מ"ג דאע"ג דהספק נולד כשהי' הבעל עדיין חי ואז היתה אסורה לשוק מ"מ חשיבא חזקה דיש לה חזקה דכשימות הבעל תהי' מותרת לשוק בלא חליצה, וכמו כן הרי כשנולדה הי' לה חזקה דכשתנשא יהי' לה כתובה מאתים ועכשיו הא בודאי ניסת מקרי חזקה, אמנם כל זה ניחא רק לר' יוחנן דמוקים להמשנה כר"מ דמוכ"ע כתובתה מאתים וא"כ אם היא מוכ"ע לא נשתנה דינה כלל וגם ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ הרי חלו הקידושין והנשואין ועתה בודאי נשואה היא לו שפיר יש לה חזקה, אבל לר' אלעזר דמוקים להמשנה כרבנן דמוכ"ע אין לה אלא מנה ודינה לענין כתובה כבעולה הא לא שייך חזקה זו כלל, וגם דס"ל כנסה בחזקת בתולה הוי' מקח טעות לגמרי וע"פ דין תורה אין כאן קידושין כלל א"כ הרי הוא ספק על שעת האירוסין אם נתארסה כלל וכמו בנתקדשה ונמצאו בה מומין ועיין לקמן דף ע"ג א"כ הא ודאי לא שייך לומר דמקודם הי' חזקה לכשתארס כיון דהספק על האירוסין אם חלו מדאורייתא כלל רק גם זה ניחא דנאמר דהך תירוצא דחזקה באמת אינו רק לר' יוחנן ולר"א בע"כ נאמר כתי' הראשון משום מיגו, ואדרבה בזה עוד מיושב מה שהקשו המפרשים דלמה אמרו הגמרא לתירוץ דמיגו כלל כיון דזה התירוץ לא מתורץ לר' יוחנן וכמש"כ התוס' דלר"י ליכא מיגו והי' לו להגמרא רק תי' דחזקה לחודא דיהי' ניחא לכו"ע ועיין בפני יהושע מה שכתב על זה ולפי"ז ניחא דלר"א מוכרח לומר טעם דמיגו דוקא ולר' יוחנן מוכרח טעם דחזקה דוקא, אמנם להאלפס אי אפשר לומר כן דהאלפס הא הביא רק טעם דחזקה לחודא דס"ל לעיקר להלכה כהאי טעמא והרי פוסק דמוכ"ע כתובתה מנה כרבנן ובכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה פוסק דאין לה כלום וא"כ הא אי אפשר פירושן של החזקה כמו שכתבנו וגם זה ניחא דלהאלפס הא י"ל דס"ל דמוכ"ע מצוי יותר מאנוסה וא"כ הא י"ל דהחזקה הוא חזקת כשרות דבנות ישראל שאינם מזנות ברצון וכמש"כ הרמב"ן והר"ן וכל השקלי' וטרי' דידן הוא רק להרא"ש דמוכח דס"ל דאונס מצוי יותר ממוכ"ע ולדידי' ליכא למימר דהחזקה הוא חזקת כשרות דאכתי ניחוש דילמא אנוסה היא ולדידי' שפיר י"ל כמש"כ דטעם דחזקה הוא אליבא דר"א ולר"י הטעם משום מיגו דהרא"ש בסוגי' דפ"פ הרי הביא לשני התירוצים יעו"ש:

והנה כל זה הוא לרבה דאמר ביבמות אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דס"ל דגם מקודם יש לה חזקה על להבא, אבל הרי כתב הש"ך ביו"ד סימן נ' דאביי ורבא שם חולקים על עיקר הך סברא וס"ל דבכה"ג לא מקרי חזקה ועל כן העלה הש"ך שם להלכה בספק טרפה הנולד מחיים לאיסור ולדבריו גם הכא לא שייך חזקה כיון דהספק הוא על המעשה שקודם האירוסין דאז לא הי' לה כתובה כלל, ובודאי דחוק לומר דהך תירוץ דחזקה ס"ל כרבא ולא כהלכה, ועוד דא"כ צריך עיון קצת דהרי רבא ס"ל בדף י"א קודם דהדר בו דמוכ"ע שלא הכיר בה לרבנן דמדמה לה לבעולה אין לה כלום וא"כ בע"כ מוקים המשנה דמוכ"ע אני כר"מ דכתובתה מאתים וכר' יוחנן וא"כ הא ליכא למימר טעם דר"ג משום מיגו ורבא הא ס"ל בב"ב דף קל"ד דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור דלא אמרינן ברי עדיף ועיין שם בב"ב על הגליון שנדפס דבתוס' הגירסא שם רבה ולא רבא וא"כ אמאי נאמנת לר"ג דליכא לא טעמא דמיגו ולא טעם דחזקה, אמנם אין מזה סתירה לדברינו דהרי כל מה שכתבנו הוא ליישב דעת הרא"ש והרי הפר"ח ביו"ד סי' כ"ב הביא תשובת הרא"ש דדעתו להקל בספק טרפה הנולד מחיים הרי דס"ל דלא כמש"כ הש"ך וגם להמסקנא ס"ל כרבה דבכה"ג מקרי חזקה וא"כ להרא"ש לשיטתו נוכל לומר כמש"כ, ועיין בחולין פ"א שכתב דנשבר הגף ספק מחיים דאסורה והסביר הש"ך דעתו דס"ל דשארי אמוראי חולקים ובכה"ג לא חשיבא חזקה ומש"ה הוצרך הר"ן לומר כאן דהחזקה הוא חזקת כשרות וס"ל דמוכ"ע מצוי יותר מאנוסה אבל להרא"ש לשיטתו נוכל לומר כמש"כ, ועכ"פ הא ניחא לכו"ע: