שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן יג'

סימן יג'

יבאר דעת הפוסקים בדין עד אחד אם נאמן ביבמה להתירה לשוק או לא וגם יבואר בו ביאור נכון בדברי הרא"ש ודעתו בזה

מס' יצוא דף צ"ג. איבעי' ליה ע"א ביבמה מי נאמן להתירה טעמא דע"א משום דעביד לאגלוי' והכא נמי עביד לאגלוי' או דלמא טעמא דע"א משום דייקא ומינסבא והכא לא דייקא דסניא לה. וכתב רש"י דהאבעי' הוא כשהע"א מעיד שמת היבם או באומר מת בעלה והדר בנה, והא דנקט רש"י הני שני אופנים הוא פשוט דרב ששת הא פשט לה מהא דתנן אמרו לה מת בעלה ואח"כ בנה וניסת כו' והרי דנאמן ואח"כ פשט לה רב אחא מהא דתנן אין אשה נאמנת לומר מת יבמי הא ע"א נאמן ומשו"ה כתב רש"י בהאבעי' ג"כ הני שני אופנים, אמנם הרא"ש חלק בזה על רש"י וכתב דכל האבעי' אינו רק במת היבם לחודא אבל מת בעלה ואח"כ בנה פשיטא ליה לבעל האבעי' דע"א אינו נאמן אע"ג דהאשה בעצמה נאמנת בזה. והנה לא ביאר הרא"ש סברתו בזה דבמה גרע באומר בעלה ואח"כ בנה מאומר מת יבמך והרי בהאשה בעצמה הוא ממש להיפוך ומת יבמי אינה נאמנת ובעלי ואח"כ בני נאמנת ובע"א יהי' הסברא ממש להיפוך דאע"ג דהסביר הרא"ש וכ' דהאשה נאמנת כשאומרת בעלי ואח"כ בני משום דיש לה מיגו אבל בע"א דליכא מיגו אינו נאמן חילוק זה אינו מועיל רק דלא מצינן ללמוד ע"א מאשה אבל תקשה דהא מ"מ לא גרע ממת יבמך דג"כ אין לו מיגו ואפ"ה נסתפק בעל האבעי' דלמא נאמן ומדוע לא נאמר דהאבעי' הוא על שני האופנים. והרי גם התוס' כתבו כהרא"ש דאין ללמוד ע"א מאשה משום דאין לו מיגו ואפ"ה הא מבואר בדבריהם דמפרשים האבעי' דקאי על שני האופנים. וראיתי בפרישה דהוקשה לו זה והסביר הפרישה דעתו דהרי העד אם הי' אומר רק מת בעלה לחוד ולא הי' מזכיר כלל ממות הבן הי' מספיק להתירה לשוק דהרי היא מוחזקת דיש לה בן ומה שהזכיר מהבן הם דברים מיותרים שאינם צריכים לעיקר עדותו ונראין הדברים שמכוין לקלקלה ומשום דירא שיתוודע לה ממיתת הבן ולא תנשא ומשו"ה מזכיר גם להבן ואומר שהי' אחר הבעל ומשו"ה אע"ג דאם לא הי' אומר רק מיתת הבעל היתה מותרת כשמזכיר גם הבן נגרע, וכן כתב הט"ז בכוונת הרא"ש:

והנה לפי דבריהם יתחדש דעד כאן לא פליג הרא"ש על רש"י רק כשלא הי' ידוע ממות הבן כלל רק על פיו של זה העד, אבל היכא דכבר שמעו מקודם ממיתת שניהם רק לא ידעו מי קודם ובא העד ואמר דהבעל ואח"כ הבן דזהו עיקר עדותו הנצרך ואינו מיותר כלל והרי הוא ממש כמעיד מת יבמך וגם הרא"ש מודה דהוא בכלל האבעי' ובזה מיושב מה דבודאי קשה לכאורה על הרא"ש דהא חזינן דרב ששת פשט מהא דתנן אמרו לה מת בעלה ואח"כ בנה וניסת דמוקים לה ר"ש בע"א הרי חזינן דרב ששת פשט להדי' דגם בכה"ג נאמן ולא ס"ל הסברא דהדברים המיותרים שאומר מגרע לעדותו והאיך כתב הרא"ש מסברא דנפשי' דבזה היא פשיטא לבעל האבעי' נאמן דהא חזינן דר"ש לא ס"ל הך סברא, ובזה ניחא דנאמר דרב ששת מוקים להמשנה דאיירי בשכבר שמעו מן מיתת שניהם, ועיין בבעל המאור שכתב בלא פ' לפי שיטתו דלרב ששת איירי המשנה בשכבר שמעו ממיתת שניהם, וכן נאמר להרא"ש ואין בעדותו דברים מיותרים ודומה למת יבמך ופשט ר"ש מזה דנאמן, אמנם א"כ צע"ק דהרי גם דברי רש"י נוכל לפרש דקאי על ששמעו מיתת שניהם ולא הי' להרא"ש לחלוק על פרש"י רק הי' לו לכתוב ולפרש דברי רש"י דקאי בכה"ג ומנ"ל דגם רש"י לא ס"ל כן:

גם בעיקר דברי הפרישה והט"ז דחוקים טובא לומר דהרא"ש נתכוין לסברא חדשה וחיצונה דמדברים יתרים שאומר איכא הוכחה דמכוין לקלקלה ולא יזכיר סברא זו אפילו ברמז כל דהו, וגם לא יבא שום סמך וראי' לסברתו דנמצאו כהך סברא במקום אחר שבא לחלוק בזה על רש"י הי' לו להביא ראי' לזה, ואע"ג דכתב שם הרא"ש בדבריו דמה דאמר העד ואח"כ בנה יש לומר דמכוין לקלקלה דירא שמא יתוודע לה ממיתת הבן ולא תנשא לכן הקדים מעצמו לומר דהבן מת אח"כ וגם התוס' כתבו כן, מ"מ הרי לא כתב זה רק דמשו"ה אין להעד מיגו שלא הי' מזכיר להבן כלל וע"ז כתב דאין זה מיגו די"ל דמכוון לקלקלה וירא שמא יתוודע לה אבל לחדש הסברא דמזה איכא עוד הוכחה דמכוין רק לקלקלה ובשביל זה גרע מאומר מת יבמך לא נזכר כלל שום סמך ורמז לזה:

ועוד דעיקר דברי הרא"ש מופלאים וקשים להבינם גם בלא זה. דהרא"ש הביא מה שכתב רש"י דהאבעי' הוא גם באמר בעלה ואח"כ בנה וכתב הרא"ש דלא נראה דתפשוט לי' דנאמן בזה דהא גם האשה בעצמה נאמנת בזה וכ"ש ע"א אלא נראה דהאבעי' הוא רק במת יבמך לחודא אבל באומר בעלה ואח"כ לא קמבעי' לי' דאינו נאמן אע"ג דהאשה בעצמה נאמנת זהו משום דיש לה מיגו שלא היתה מזכרת לבנה כלל אבל העד אין לו מיגו דשמא מכוין לקלקלה וירא שמא יתודע לה כו'. ובודאי קשה דא"כ במה דחה פרש"י דה"ל למפשט מהא דהיא נאמנת אין להאשה דיש לה מיגו וגם עיקר המשך דבריו אינו מובן כלל שהקשה על פירש"י דאמאי לא פשיט לה מהא דהיא עצמה נאמנת וע"כ הוכיח מזה דבזה לא מבעי' לי' כלל ופשיטא ליה דאינו נאמן הוכחה זו אינו מובן כלל:

והנראה ברור בעיקר טעמו של הרא"ש הוא דהא עיקר האבעי' הוא אם נאמנותו של העד משום מילתא דעבידא לגלוי' נאמן גם ביבמה ואם הטעם משום דהיא מדייקא יבמה לא דייקא דסניא לה וס"ל להרא"ש דרק במת יבמך מקרי עביד לגלוי' שיוכל הדבר להתברר מעצמו שיבא היבם ברגליו אבל במעיד שמת בעלה ואח"כ בנה לא מקרי עביד לגלוי' דהא גם אם שקר הוא דהבן מת קודם מ"מ הא עכ"פ מתו שניהם ומעצמו הא לא יתברר הדבר לעולם בלא שיהיה מי שיחקור אחריהם וס"ל להרא"ש דלא מקרי עביד לגלוי' רק אם יוכל הדבר להתברר מעצמו בלא דרישה וחקירה מאחר, ועוד דמי הוא שיתן לבו לחקור על זה במדינת הים מי מהם מת קודם והרי איש נכרי בודאי לא יטפל בדבר שאין לו שום נ"מ בזה. ואפילו אם נאמר דאם האשה בעצמה תדייק בזה יוכל הדבר להתברר מ"מ הרי אינו עביד לגלוי' רק ע"י דיוקא דידה והרי הניח בעל האבעי' ליסוד דהיא לא תדייק משום דסניא לה ואם הטעם דע"א הוא משום דיוקא דידה פשיטא ליה דאינו נאמן וא"כ האיך נאמר דאם הטעם משום דעביד לגלוי' נאמן כיון דלא יתברר רק ע"י דיוקא דידה ואין בסברא דעביד לגלוי' שום סמך וראיה להתירה יותר מסברא דהיא גופה דייקא. וזהו עיקר טעמו של הרא"ש שכ' דבזה פשיטא ליה דאינו נאמן, והוא ברור ונכון בדעתי:

ובזה מבוארים דברי הרא"ש באר היטב שהקשה על פרש"י שכתב דהאבעי' הוא גם בבעלה ואח"כ בנה ולפי"ז הרי ע"כ מוכרח דגם זה מקרי עביד לגלוי' כיון דהוא בכלל האבעי' ומוכרח לומר דאע"ג דודאי מתו שניהם והיא לא תדייק מ"מ יכול הדבר להתברר דחברך חברא אית ליה גם ממקום רחוק יגיע הדברים לכאן, וא"כ הרי שוב לא אפשר לומר דהטעם דהאשה נאמנת בזה הוא משום מיגו שלא היה מספרת ממות הבן כלל דהרי היתה יראה שיתוודע אח"כ לב"ד שמת הבן כיון דזה מקרי עביד לגלוי' ואז תאסר ע"פ דין שיתוודע ממות שניהם ולא ידעו מי מת קודם. וגם דהרי יחשדוה שרצתה להנשא באיסור יבמה לשוק במה שהסתירה מיתת בנה וע"כ מקדמת היא לומר דבנה מת ג"כ אחריו וגם אם אח"כ יתוודע לב"ד גם בלעדה מיתת הבן הרי כל זמן שלא יתברר להם מי מת קודם הרי תהי' מותרת ע"י עדותה זאת ואין כאן מיגו, וכיון דסברא זו דעביד לגלוי' מהני דבשביל זה מאמינים להעד ק"ו ב"ב של ק"ו דסברא זו מגרע להמיגו שלה. ומוכרח ע"כ דהיא נאמנת מצד עצמה בלא שום מיגו וזהו שהקשה הרא"ש דאמאי לא פשט לה מהא דהיא נאמנת ק"ו דע"א נאמן, אלא ודאי מוכח דזה לא מקרי עביד לגלוי' דבלא חקירה לא יוודע והאשה הא לא דייקה וחשיבא שפיר מיגו אצלה ומשו"ה לא פשוט ממנה לע"א, דבע"א ליכא מיגו דשמא מכוין לקלקל וירא שמא היא תדייק ויוודע לה ולא תרצה להנשא אבל אצלה הא חשוב שפיר מיגו דבלעדה לא יוודע, והרי בעל האבעי' הניח ליסוד דאין סברא להאמין ע"א רק ע"י סברא דעביד לאגלוי' ואם סברא זו לא מגרע להמיגו שלה ואינו יראה שמא יתברר ק"ו שאין להאמין לע"א עבור זה ושפיר כ' הרא"ש דהי' פשיטא לבעל האבעי' דאינו נאמן, ודברי הרא"ש מבוארים כמין חומר:

ולפי זה הא מוכרח דהרא"ש חולק על רש"י גם אם שמעו מקודם מיתת שניהם רק לא ידעו מי קודם וגם זה היא פשוט לבעל האבעי' דאינו נאמן ואדרבה זה חמור יותר דבשמעו מקודם הרי אתחזקה בספק איסור דאורייתא בלא דברי העד משא"כ בלא שמעו מקודם הרי היתה עומדת בחזקת היתר לגמרי וכל הספק נתחדש רק ע"י דברי העד שאומר דגם הבן מת אח"כ ואם בזה אינו נאמן ק"ו בשמעו מקודם דאינו נאמן:

ולפי זה צריך לומר עוד דהא רב ששת פשט דע"א נאמן ביבמה מהא דתנן אמרו לה מת בעלה ואח"כ, בנה וניסת הרי דס"ל להדי' דגם בזה נאמן ע"א, וההכרח לומר דהרא"ש לא כתב דבריו רק על בעל האבעי' דהניח ליסוד דאם נאמנותו של ע"א הוא משום דיוקא דידה בודאי אינו נאמן דהיא לא דייקא דסניא לי' ואין שום סברא לבעל האבעי' לומר שיהי' נאמן רק מטעם דעביד לגלוי' ולדידי' מוכרח דבעלה ואח"כ בנה פשיטא דאינו נאמן דהא מדברי עצמו מוכרח דזה לא מקרי עביד לגלו' מדלא פשט לעצמו מהא דהאשה נאמנת אבל רב ששת דפשט דגם בזה נאמן חולק על עיקר הכלל של בעל האבעי' וס"ל דגם אם הטעם משום דיוקא דידה ג"כ נאמן דמשום דסניא לי' אינה מנחת מלדייק, וגם בדבר דאינו עביד לגלוי' נאמן, וזה מוכרח ולפי זה יש מקום להסתפק בדברי רב אחא דפשט ג"כ דנאמן מהא דתנן אין האשה נאמנת לומר מת יבמי הא ע"א נאמן ויש להסתפק האיך ס"ל לרב אחא אם ס"ל לגמרי כרב ששת דגם להטעם דהיא דייקא נאמן גם בלא עביד לגלוי' וגם בבעלה ואח"כ בנה, או ס"ל כבעל האבעי' דאם משום דיוקא דידה ודאי דאינו נאמן ורק במת יבמך נאמן משום דעביד לגלוי'. היוצא מדברים הללו דאליבא דרב ששת ודאי דגם הרא"ש ס"ל דגם בזה נאמן, ולא נחלק על רש"י רק אליבא דבעל האבעי', והרא"ש אזיל לשיטתו שכתב שם בסוף דבריו בפשיטותא דרב ששת, דחה הגמרא בטוב ופסק להלכה כבעל האבעי' דהוא ספיקא דדינא ומשו"ה כתב דבזה פשיטא דאינו נאמן:

והנה לכאורה יש להקשות דאחרי דכל יסוד הוכחה של הרא"ש מהא דלא פשט לי' מהא דהיא בעצמה נאמנת והוכיח מזה דזה לא מקרי עביד לגלוי וא"כ יש לה מיגו ואין ראי' לע"א דליכא מיגו ומזה הוכיח הרא"ש דהי' פשוט לבעל האבעי' דאינו נאמן ואמאי לא נאמר להיפוך דזה הי' פשוט לבעל האבעי' דנאמן דאע"ג דנאמר דעיקר נאמנותו של העד הוא משום דיוקא דידה וביבמה לא דייקא מ"מ נאמן ע"א משום מיגו דלא הי' אומר על הבן כלל ולא סבירא לן סברתו של הרא"ש דבעד ליכא מיגו דמכוין לקלקלה דהרי אין זה סברא מוכרחת בלא ראי' רק הרא"ש והתוס' הוכיחו סברא זו מהא דלא פשט לי' מהא דהיא נאמנת אבל להרא"ש דס"ל דבאמת לא נסתפק בזה בעל האבעי' הרי נוכל לומר להיפוך דזה חשוב מיגו, גם זה אינו דהא חזינן דרב ששת פשט מהא דאמרו לה מת בעלה ואח"כ בנה והוכיח מזה דגם במת יבמך ומאי ראי' היא דילמא שאני שם דאיכא מיגו ובמת יבמך הא ליכא מיגו ומוכרח מדברי ר"ש דבבעלה ואח"כ בנה ליכא מיגו להעד וסברת התוס' והרא"ש דשמא מכוין לקלקלה הא מוכרחין מדברי רב ששת ובודאי דאין מקום לומר דבעל האבעי' ורב ששת יחלקו בסברא זו אם בכה"ג מקרי מיגו לגבי העד או לא דהוא סברא בעלמא והאיך יחלקו בסברא ובודאי דגם בעל האבעי' מודה דאין זה מיגו והוכיח הרא"ש שפיר, ולפי"ז יש מקום לומר דלפי מה שכתב בעל המאור לשיטתו דרב ששת משמע לי' דהמשנה דאמרו לה בעלך ואח"כ בנה איירי בשכבר שמעו על שניהם שמתו דומי' דרישא דמתניתין דבנה ואח"כ בעלה דאיירי כשהעד מוציאה מחזקתה יעו"ש בדבריו ולדידי' הא פשט רב ששת דהא ליכא מיגו ושוב י"ל לדידי' להיפוך מדברי הרא"ש דבלא שמעו מקודם ממיתת שניהם הי' פשיטא לי' לבעל האבעי' דנאמן כמו האשה עצמה דגם גבי העד איכא מיגו בכה"ג:

ב כתב האלפס דאע"ג דהגמרא דחי להפשיטות דרב ששת ורבא מ"מ אמרי רבוותא דלהלכה קיי"ל כוותייהו וע"א נאמן ביבמה להתירה והסכים האלפס לדבריהם וכן פסק הרמב"ם, וכתב הב"י דכן הוא דעת רוב הפוסקים, אמנם הרא"ש כ' דדבר תימא הוא לומר כן להקל כיון דהגמ' דחי לראיתם בדחיות טובות ועל כן כתב דקשה הוא להקל בין באומר לה מת יבמה ובין באומר לה מת בעלה ואח"כ בנה, ולכאורה קשה על דבריו דנהי דנאמר דלא נפשטה האבעי' וה"ל ספיקא דאבעי' דלא נפשטה מ"מ בשלומא במת יבמך דעד עתה היא בחזקת איסור דאורייתא אם לא דברי העד וכיון דמספקא אם העד נאמן שפיר אזלינן לחומרא אבל במת בעלה ואח"כ בנה דאם לא דברי העד היתה מותרת לגמרי דידענו דיש לו בן וכל עיקר המעורר הספק הוא דברי העד שאומר דגם הבן ועי"ז נפל הספק מי מת קודם ועל פי הסברא נראה דגם אם נאמר דע"א אינו נאמן ביבמה מ"מ בזה צריך להיות נאמן דהבן מת אח"כ והוא בכלל הפה שאסר הפה שהתיר דהוא המעיד על מיתתו הוא המעיד שמת אח"כ ואם נאמר דגם בזה אינו נאמן בע"כ אינו רק חששה דרבנן וא"כ גם אם לא נפשטה האבעי' צריך להיות להקל ככל אבעי' דלא נפשטה דבדרבנן הוא לקולא, ואין לומר דהרא"ש לשיטתו שכתב דבבעלה ואח"כ בנה לא מבעי' לי' כלל והי' פשיטא לי' דאינו נאמן זה אינו מספיק דהא כבר נתבאר לעיל דרב ששת ודאי ס"ל דגם בכה"ג נאמן וא"כ הרי הוא פלוגתא דאמוראי ובדרבנן הוא להקל וזה ודאי לא ניתן להאמר דהא דכ' הרא"ש דבבעלה ואח"כ בנה להחמיר איירי בשכבר שמעו מקודם ממיתת שניהם וא"כ גם בלא העד היתה בחזקת ספק איסורא מדאורייתא ומשו"ה פסק דאינו נאמן, דהרי הרא"ש בכל אותה סוגי' שהזכיר כמה פעמים בעלה ואח"כ בנה ואיירי בלא שמעו ממיתתם בלא העד שהרי כתב הטעם הא דאין העד נאמן במיגו שלא הי' מזכיר כלל ממיתת הבן משום דשמא מכוין לקלקלה יעו"ש ומוכרח דגם בכה"ג פסק להחמיר, וצריך לומר דלא כתב הרא"ש רק דקשה להקל וככל ספיקות בעניני ערוה ואישות דמחמרינן בהו לכתחילה ואפילו במילי דרבנן, ועיי' בב"י סימן קנ"ח דבלא"ה כתב שם דהרא"ש לא גזר אומר לאסור רק כתב דקשה להקל, וא"כ כיון דרוב הפוסקים הסכימו דנפשטה האבעי' וגם להרא"ש דמחמיר אין בו רק חששא בעלמא בודאי נראה דיוכלו לסמוך על רוב הפוסקים בזה:

ובזה נעמוד על דעת הטור ודקדוק דבריו בסימן קנ"ח שהביא שם דעת הרמב"ם דע"א נאמן ביבמה בין באומר מת יבמך ובין באומר ניתן לבעלה בן במדינת הים ושוב כתב וא"א הרא"ש כתב דלהתירה ליבם נאמן בין אם אמר מת בעלך לחודא [פי' בלא הי' לו בנים בודאי] ובין אם אמר מת בנה ואח"כ בעלה אבל להתירה לשוק אינו נאמן בין אם אמר מת יבמך ואח"כ בעלה ובין אם אמר בעלה ואח"כ יבמה עכ"ד הרי דלא הביא דעת הרא"ש להחמיר רק בהני גווני שהיתה עומדת בחזקת איסור לשוק מדאורייתא ומדוע לא הביא רבותא יותר גדולה שבדברי הרא"ש דמת בעלה ואח"כ בנה ג"כ אינו נאמן אע"ג דבלא דברי העד עומדת בחזקת היתר לשוק והאשה בעצמה נאמנת משום מיגו ומ"מ ע"א אינו נאמן, והרי בהתחלת דבריו בלהתירה ליבם כתב גם חלוקה זו דמת בנה ואח"כ בטלה ומדוע בסוף דבריו לא הביא חלוקה זו, ועיין בב"י שכתב דט"ס נפל בהטור וצ"ל ובין אם אמר בעלה ואח"כ בנה וכדאיתא ברא"ש ובודאי דקשה להגיה כל כך בטור, ועיין בשלטי הגבורים שהעתיק דברי הטור כמו שהוא לפנינו הרי דגם גירסתו הוא כן, ולפי דברינו ניחא שפיר דבמת יבמך דעד עתה הי' בחזקת איסור דאורייתא ואם נאמר דלא נפשטה האבעי' הרי הוא ספק בדאורייתא חשש הטור לדברי הרא"ש אע"ג דרוב הראשונים כתבו דנפשטה האבעי' אבל בבעלה ואח"כ בנה דגם להרא"ש דלא נפשטה האבעי' ס"ל להקל ורב ששת הא ס"ל להדיא בזה דנאמן וגם להרא"ש אינו רק חששא בעלמא משום חומר אישות אבל ע"פ דין יש לילך בה להקל גם אם לא נפשטה סמך הטור על רוב הפוסקים ולא הביא לדברי הרא"ש כלל, וכן מורין להדי' דברי השו"ע כמש"כ דבשו"ע סי' קנ"ח סעיף ג' דכתב המחבר דנאמן העד לומר מת יבמך להתירה לשוק או לומר מת בעלה ואח"כ בנה כו' וכתב הרמ"א וי"א דאין עד נאמן לומר שמת יבמה להתירה לשוק הרי דלא כתב הרמ"א סתמא די"א דאינו נאמן להתירה לשוק ואז הי' קאי על שני האופנים שנזכרו בדברי המחבר אבל הרמ"א פירש בדבריו וכתב דאינו נאמן לומר מת יבמך ומוכרח להדי' דבבעלה ואח"כ בנה מסכים להמחבר ולא הביא כלל דיש חולקים ובודאי ברור דכוונתו כמש"כ וגם הוא הבין בדעת הטור דבזה לא חשש הטור להביא דעת הרא"ש:

גם מיושב בזה עוד דברי הטור המוקשים לכאורה טובא, דבסי' קנ"ח אחר שהביא דברי הרמב"ם הביא דברי הרא"ש החולק וס"ל דאינו נאמן ביבמה ובסימן קנ"ו הביא הטור דברי הרמב"ם דע"א נאמן לומר דניתן לבעלה במדינת הים בן לפוטרה מן היבום וסתם הדברים ולא כתב דהרא"ש חולק על זה וכמו שכתב בסי' קנ"ח וכבר עמדו המפרשים על סתירת דברי הטור בזה, ועוד יותר קשה דהרי הראב"ד דס"ל דבמת יבמך נאמן ובניתן לו בן השיג על הרמב"ם וכ' דרק מת יבמך הוא עביד לגלוי' אבל ניתן לו בן לא מקרי עביד לגלוי' ואינו נאמן והגם אם נאמר ס"ל כן וסבר דגם ניתן לו בן מקרי עביד לגלוי' דיוכל הדבר להתברר מ"מ הרי אינו עביד לגלוי' יותר ממת יבמך והאיך הפך הטור סברתו להיפוך ממש מהראב"ד דבמת יבמך חשש להמחמירים ובניתן לו בן לא הביא דעתם כלל, ולפי הנ"ל ניחא דבניתן לו בן כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות וכמש"כ הב"ש בסי' קנ"ו ס"ק י"ד דמבואר ביבמות דף קי"ט דאין לחוש לאין מתעברות רק משום סמוך מיעוטא לחזקת איסור ומבואר שם דלדידן דלא חיישינן למיעוטא גרידא כשיש חזקה המסייע למיעוט חיישינן לי' רק מדרבנן וא"כ גם בלא דברי העד אין בה רק איסור דרבנן ומשו"ה סתם הטור ולא הביא דעת הרא"ש דהא גם אם לא נפשטה האבעי' ע"פ דין הוא להקל, ומדברי הטור האלה ג"כ ראי' גדולה למה שכתבנו אשר אין שום ט"ס בדברי הטור בסי' קנ"ח רק הכל ניחא כמו שהוא, היוצא מזה דגם הטור לא הביא דעת הרא"ש רק באופן דבלא דברי העד יש ספק דאורייתא אבל בלא זה גם דעת הטור להקל, ובבעלה ואח"כ בנה דעת הטור והרמ"א להקל בפשיטות ואפילו שלא במקום עיגון, וגם בבית שמואל סי' קנ"ח שהביא דברי הב"ח שכתב להחמיר שלא במקום עיגון מ"מ לא נזכר שם בדבריו רק בניתן לו בן דאיכא גם דעת הראב"ד דמחמיר בו אבל בבעלה ואח"כ בנה לא נזכר כלל בב"ש להחמיר כלל: