שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן י

סימן י

בו יבואר קצת הערות בדין ע"א. בקטטה

הרמב"ם כתב גבי קטטה בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרתו ואם ניסת לא תצא שהרי יש לה עד ועיי' בחידושי הרשב"א שהקשה על זה דאם היא הוחזקה לשקר כל ישראל מי הוחזקו אלא טעמא משום דהיא לא דייקא הובא בנמוק"י ביאור כוונת הרשב"א אע"ג דעל כרחך האבעי' דלמא חיישינן על העד דמשקר מ"מ זה ניחא אם הטעם משום דהיא דייקא ובלא זה לא האמינה לעד אחד מצד עצמו בדבר שבערוה שפיר מבעי' כיון דלא דייקא הא אינו נאמן ע"פ דין אבל הרמב"ם דכ' חששא דלמא שכרה אותו דמוכרח דבלאו הך חששא הי' צריך להיות נאמן אע"ג דהיא לא דייקא וע"ז הקשה דלא מצינו שיחושו לזה דאם היא הוחשדה כל ישראל מי הוחשדו, ועיין במלחמות שכתב ג"כ סברתו של הרמב"ם ולתרץ בזה מה דקשה על הרי"ף ורמב"ם שפסקו האבעי' דע"א במלחמה לקולא וא"כ הא נפשטה דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' ומדוע פסק בע"א בקטטה דהוא ספק וכתב הרמב"ן דקטטה שאני כיון דאיהי אפילו לדעת משקרא כדרב חנינא חיישינן בע"א שמא שכרה אותו דאע"ג דמנפשי' לא עביד דמשקר היכא דאיכא למיחש חיישינן דהא שכיחי פרוצים עכ"ל, ובודאי דדברים אלו לכאורה נפלאים מאד דהרי הגמרא קמבעי' לי' וקאמר להדיא דאם טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' לא משקר הכא נמי לא משקר ופשיטא לי' דלפי"ז נאמן גם בקטטה והאיך כתב דגם לטעם זה יש לחוש דילמא שכרתו. אמנם הרמב"ן בדקדוק לשונו תי' זה היטב שכתב כיון דאיהי אפילו לדעת משקרא כדרב חנינא חיישינן בע"א שמא שכרה אותו הרי דלא כתב כן רק לר' חנינא דאיהי חשודא לשקר שקר גמור, ונימא דהאבעי' הוא רק לרב שימי דקאמר טעם דקטטה הוא משום דאמרי בדדמי ולא דחיישינן למשקר ולדידי' לא חיישינן שמא תשכור עד שקר דהוא שקר גמור ולדידי' קאמר דאם הטעם משום דעביד לגלוי' ודאי דנאמן אבל לר"ח גם להאי טעמא אינו נאמן, ולפי"ז נתבאר מדברי הרמב"ן דלא כמו שכתב מהרש"א בשם המזרחי דגם לרב שימי אינה נאמנת גם באומרת קברתיו דהיכא דיהי' לה בדדמי תאמר גם שקר גמור דא"כ גם לדידי' יש לחוש לשמא שכרתו וא"כ האיך אמר דלטעם דעביד לגלוי' נאמן, אמנם הגם דלפי זה אין סתירה מהגמרא אבל מ"מ קשה היכן מצאו סברא זו דיש לחוש לזה גם לטעם דעביד לגנוי', וגם דברי האלפס והרמב"ם אינם מיושבים בזה, דא"כ הא דאינה נאמן בקטטה הוא מטעם אחר ולא שייך להאבעי' כלל והאלפס הא הביא הך אבעי' דקטטה וסיים ולא איפשטה הרי דפוסק כן משום האבעי' וגם הרמב"ם שכתב דלא תנשא ואם ניסת לא תצא ומאי משמע משום דהוא פסק בהני אבעיות דלא תצא:

והנראה ליישב דברי הרמב"ם דהרמב"ם כתב בסוף ה' גירושין הא דהאמינו ע"א בעיגונא משום דהדבר יכול להתברר ורחוק שישקר בו העד וכ' ע"ז הראב"ד א"נ משום דהיא דייקא והנראה ברור וכן מצאתי אח"כ בנו"ב דהרמב"ם ס"ל דגם לטעם דהיא דייקא אין הכוונה דצריכין להתירא דיוקא דידה רק הכוונה דמשום דיוקא דידה יתברר הדבר וירא לשקר והאבעי' הוא אם משום דעביד לגלוי' מעצמו ירא לשקר או דרק משום דעביד לגלוי' ע"י דיוקא דידה ירא לשקר אבל היכא דהיא לא תדייק אינו ירא שמא יתברר מעצמו, ועכ"פ לשני הטעמים הטעם הוא משום דיכול להתברר ובסברא זו מחולק הראב"ד והרמב"ם דהראב"ד ס"ל דלעיקר התירא דידה צריכין דיוקא דידה והרמב"ם ס"ל דמשום דיוקא דידה ירא לשקר אבל עיקר ההיתר אינו תלוי כלל בדיוקא דידה, ומשו"ה לשיטתו הוקשה לו דבשלמא במלחמה הרי העד יודע שהוא מלחמה ויודע שהיא לא תדייק וגם הוא אינו ירא לשקר אבל בקטטה נהי דהיא בעצמה אין מאמינים לה דחיישינן דילמא גם עתה היא בשנאתה הראשונה עליו ומשקרת גם עתה, אבל מ"מ הרי אינו רק ספק והרי לב האדם מתהפך מזמן לזמן וכמים הפנים כן לב האדם אל האדם ומשנאה יוכל לאחר זמן להיות אהבה וא"כ וכי מפני שהי' לה זה זמן רב שנאה יסמוך העד על זה ולא יתירא מדיוקא דידה שמא עתה היא אוהבת אותו, ועוד יותר דזה ניחא אם הי' זה העד אז בשעת מעשה כשאמרה בב"ד גרשתני והוכחשה אבל אם העד מעיר אחרת ולא ידע כלל ממה שטענה אז ולא מהשנאה שהי' לו למה לא יהי' נאמן [כיון דהרמב"ם ס"ל דא"צ לדיוקא דידה] ומאי קמבעי' לי' וצ"ל דחיישינן דילמא ע"פ בקשתה ובידיעתה הוא מעיד שבקשתה אותו להעיד כן וא"כ יודע דהיא לא תדייק, ודברי הרמב"ם מיושבים וברורים: והנה

לפי"ז דאיהו מפרש דכל האבעי' הוא רק שמא שכרתו ואם נצרף עוד לזה דעת הרמב"ן שכתבנו לעיל דהך חששה לא שייך רק לר' חנינא דחשוד אצלינו לשקר גמור אבל לרב שימי דקאמר משום בדדמי אבל לשקר גמור לא חשדינן לה אין לחוש שתבקש עד שיעיד שקר א"כ יהי' מוכרח לומר להרמב"ם ההיפוך ממה שכתבנו להרמב"ן ונצטרך לומר דכל האבעי' הוא רק לר' חנינא לחוד אבל לרב שימי נאמן ע"א בקטטה גם אם הטעם משום דהיא דייקא ומיושב בזה היטב דברי הרמב"ם שכתב האשה שאמרה לבעלה גרשתני כו' ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה הרי דפסק כר' חנינא דטעם דקטטה משום דמשקרא ועיין בכ"מ מה שהביא שהאריכו בזה מדוע פסק כר"ח ולא כר' שימי דרב שימי הוא לחומרא לפירושם של התוס' יעו"ש מה שהאריכו בזה, ולפי"ז ניחא שפיר דכל האבעי' דגמרא אזיל רק אליבא דר' חנינא ומוכרח דהלכה כוותי':

דף קט"ז ולהימנה מדרב המנונא מכאן הקשו הראשונים על דעת הראב"ד שכתב בפרק י"ו מה' אישות דהא דרב המנונא איתמר רק לחומרא דאם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט ממנו ואפשר גם אם ניסת לא תצא אבל להנשא לכתחילה ודאי דאסורה והרי כאן מוכח דהך המנונא מהני גם להנשא, עיי' כאן בחידושי הרשב"א ובגיטין פרק התקבל וכן בר"ן בגיטין שם שהביאו ראיה זו, ועיי' בחידושי הריטב"א שכתב דיש לדחות דפריך דבמשנה תני אינה נאמנת ומשמע שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אין חוששין לקדושי' דהא מדרב המנונא יש לחוש לקידושי שני, ועיי' בלח"מ בפרק ד' מה' אישות דגם הוא כתב לתרץ באופן זה ומה שיש לדבר בזה אכמ"ק. ולכאורה הי' נראה לפרש להראב"ד דאיהו מפרש דהא דפריך ולהימנה מדרב המנונא הכוונה דנאמין לה במה שאומרת עתה שמת הבעל דס"ל דהטעם דאינה נאמנת בקטטה הוא משום דאינה חוששת להחומר שבסופה והרי לעיל דפריך אמאי עד אחד נאמן באשה והרי איתחזיק איסור דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים ומשני מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחילתה והרי לא הוצרכו לצרף סברא דחומר שבסופה רק משום חזקת איסור דידה אבל כיון דאמרה זה כמה גרשתני הרי עכ"פ יצאת מידי איסור דאורייתא דהא אם ניסת לא תצא ואפילו אם נאמר דתצא וכמו שנסתפק בזה הראב"ד מ"מ גם הוא מודה דשוב אין בה רק איסורא דרבנן ושוב צריך להיות ע"א נאמן בה ע"פ דין תורה גם בלא צירוף החומר שבסופה וכל היכא דע"א נאמן הרי גם הבע"ד בעצמו נאמן וזהו שמקשה דנהמנה מדר"ה כיון דמדר"ה נשמע דכבר פקע ממנה איסורא דאורייתא נאמנת במה שאומרת עתה אע"ג דאינה חוששת להחומר שבסופה, ואין להקשות דהרי בטעם דקטטה קאמר ר"ח משום דמשקרא ורשב"א אמר דאומרת בדדמי ופרש"י דמשקרא כיון ששונאתו היא מתכוונת להאסר עצמה עליו ולטעם זה הרי נראה דגם באופן דליכא חזקת איסור וגם אינה אלא מדרבנן אין להאמין לה אע"ג דע"א נאמן בה מ"מ היא בעצמה דחשודה להאסר עליו במזיד אין להאמין גם זה ניחא חדא דנאמר דקושי' הגמרא היא אליבא דרשב"א דהטעם משום דאמרה בדדמי וא"כ דינה כע"א דעלמא, ועוד דנאמר דהראב"ד אינו מפרש כרש"י דמכוונת להאסר עליו רק הפ' דמשקרא דאינה חוששת לחומר שבסופה ומשו"ה אינה נאמנת וכמו כל ע"א דאינו נאמן בדבר שבערוה וחשדינן לי' דמשקר היכא דליכא חומר בסופה ומ"מ לא גרועה האשה מע"א. ועוד בפשיטות י"ל דגם ר"ח לא אמר הטעם דמשקרא רק להמסקנא דמוקמינן לה כשבאו פלוני ופלוני והכחישוה וכיון שהוחזקה שקרנית חיישינן גם עתה למשקרת אבל בס"ד דהי' מוקים לה כשלא הוכחשה בעדים י"ל דגם ר"ח היה מודה דאין לחושדה למשקרת במזיד כדי שתאסר עליו והרי היא כע"א דעלמא ומקשה שפיר ולהימנה מדר"ה וכמש"כ:

ועיי' בשו"ע שכתב הרמ"א די"א דבזמן הזה דשכיחי חצופות אינה נאמנת לומר גרשתני להנשא לכתחילה. וכתב הב"ש בס"ק ק"מ דאם אח"כ אמרה מת הבעל נאמנת כיון שלא הכחישוה עדים על מה שאמרה גרשתני. וזהו ממש כפי הסברא שכתבנו דהא ודאי דחומרא של הרמ"א הוא רק חששא דרבנן דמן התורה כל ישראל בחזקת כשירות הם לבד ממי שנתברר בבירור שאינו כשר אבל כל שלא נתברר פסולו הרי הוא בודאי כשר ונאמן בכל הדברים ומשו"ה נאמנת במה שאמרה אח"כ שמת ואע"ג דאיכא קטטה וכמו שכתבנו להראב"ד לשיטתו כן הוא הסברא בזה"ז להרמ"א. וראיתי הובא מה שהקשה הבית מאיר על הב"ש דהרי בס"ד דמוקים באמרה גרשתני ולא הכחישוה עדים ומקשה ולהימנה מדר"ה ומוכח דאי לאו דר"ה הי' ניחא ליה לאוקמא בשלא הכחישוה עדים ומ"מ אינה נאמנת וכמו כן הוא עתה בזה"ז, ולפמש"כ ניחא דבס"ד ואי לאו דר"ה וכשאומרת גרשתני אינה נאמנת כלל ע"פ דין תורה והרי בחזקת אשת איש גמורה מדאורייתא וא"כ אין סברא להאמין לה במה שאומרת עתה רק בצירוף החומר שבסופה וכיון דהוא קטטה אינה חוששת להחומר אבל בהא דהחמיר הרמ"א משום דשכיחי חצופות הרי הוא רק חששא בעלמא וצריכה להיות נאמנת ע"פ דין בלא סברא דחומר משו"ה נאמנת גם באיכא קטטה. אמנם מדברי הראשונים שהקשו מכאן על הראב"ד הרי דלא ס"ל כמש"כ והם סברי דאם לא הי' נאמנת באומרת גרשתני להנשא לכתחילה לא הי' מקשה ולהימנה מדר"ה דשפיר היה ניחא מה דאינה נאמנת במה שאומרת עתה הגם דכבר אינה אסורה רק מדרבנן לכאורה מוכח דלא כהב"ש:

והנה הרמב"ם כתב וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישו כו' ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה. הרי מבואר בדבריו דמשום דהכחישוה והוחזקה שקרנית הוא דאינה נאמנת אבל אם לא הכחישוה גם אם יהיה באופן שלא היו מאמינים לה במה שאמרה גרשתני היתה נאמנת במה שאומרת עתה ועליו בודאי הא קושי' הבית מאיר דהרי חזינן דבתחילה מוקים לה בשלא הכחישוה ורק משום קושי' מדר"ה הא לא"ה הוי' ניחא ליה אע"ג דלא הוחזקה שקרנית וצ"ע ותי' ע"ז למדתי מדברי המ"מ שכתב שם וז"ל מאי טעמא דקטטה ר' חנינא אמר דמשקרא רב שמי בר"א אמר דאמרה בדדמי וקי"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אם אמרה מת על מטתו וקברתיו אינה נאמנת וזהו' שסתם רבינו וכתב שהוחזקה שקרנית עכ"ד למדנו מדבריו דאם לא הוחזקה שקרנית לא היו חושדין אותה רק דאמרה בדדמי ולא נשקר והיתה נאמנת באמרה וקברתיו והוסיף הרמב"ם הטעם שהוחזקה שקרנית דגם וקברתיו לא מהני, וא"כ הא ניחא דלהס"ד דלא היה מוקים לה בהכחישוה באמת היה ס"ל דוקברתיו מהני, אבל בלא וקברתיו מודה הרמב"ם דגם בלא הכחישוה לא היתה נאמנת אם הוא באופן דלא האמינו לה מה שאמרה גרשתני, אמנם עדיין דחוק קצת דהא ברמב"ם לא נזכר רק דאינה נאמנת ולא נזכר דלא מהני וקברתיו והאיך נפרש דהא דנתן הטעם שהוחזקה שקרנית לא קאי על מה שנזכר בדבריו רק על מה שלא נזכר, ובודאי משמעות לשונו הוא דבלא"ה היתה נאמנת, וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דאע"ג דלהס"ד היה סבר דגם בלא הוחזקה למשקרת נאמנת מ"מ להמסקנא דמוקים לה שבאו פלוני ופלוני והכחישוה ס"ל דרק בכה"ג אינה נאמנת אבל בלא זה היתה נאמנת דאם לא כן היה מצי לתרץ דאיירי באמרה גרשתני שלא בפניו או באיכא דמסייע לה דמעיזה וכדאיתא בכתובות דף כ"ב א"ו ס"ל דבלא הוכחשה למשקרת נאמנת וכן מהא דאמר מ"ט דקטטה רבי חנינא אמר דמשקרא רב שימי אמר דאמרה בדדמי וס"ל להרמב"ם דלר"ח ע"כ כן הוא דאין לחוש למשקרא רק באופן דכבר הוחזקה למשקרת וגם רב שימי דאומר הטעם משום דבדדמי דבדבר קל שתראה בו תאמר עליו שמת ס"ל להרמב"ם דגם הוא מודה דלא חיישינן כן רק בשכבר הוחזקה למשקרת אבל לא בלא"ה וראיה לזה דאמרינן מאי בנייהו ומשני א"ב דארגיל איהו קטטה ואם נאמר דרב שימי ס"ל כמו דס"ד דגם בלא הכחישוה עדים ג"כ אינה נאמנת המ"ל דאיכא בנייהו באמרה שלא בפניו או באיכא דמסייע לה ולא הכחישוה ומוכרח דס"ל להגמרא דגם רק שימי מודה דהיכא דלא הוכחשה דנאמנת ואפילו אם נאמר דרב שימי חולק על זה וס"ל כהס"ד לא קשה על הרמב"ם דפוסק כר' חנינא בזה אע"ג דהוא להקל כיון דסתמא דגמרא ס"ל כן מדמוקים לה רק בהכחישוה. ועכ"פ לפי"ז הא להנכה אין סתירה גם מדברי הרשב"א וריטב"א לדברי הב"ש די"ל דס"ל כהרמב"ם דלהמסקנא בעינן דוקא הוכחשה:

בתוס' ד"ה איכא בנייהו דארגיל הוא, והקשו התוס' אמאי לא תשקר הא משקרת שאמרה גרשתני והכחישוה עיי' במהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו בפשיטות על רב שימי אמאי אינו חושש למשקרת ולכאורה י"ל דרב שימי ס"ל דאע"ג דהוחזקה לומר שקר הרי לא הוחזקה לעשות איסור בידים ולהנשא בעודה א"א בדברי שקר גמור דהרי בטענתה גרשתני הא לא ניסת ואפשר גם אם לא הכחישו לא היתה ניסת וע"כ ס"ל דאין לאסור אותה להנשא רק דיש לחוש דסומכת על בדדמי וע"כ הקשו התוס' רק לר"ח דאיהו ס"ל דבארגילה היא חיישינן למשקרת הרי דלא ס"ל הך סברא ואמאי בארגיל הוא אינו חושש לשקר הא מ"מ אמרה גרשתני בשקר. ולפי"ז נתבאר דגם לרב שימי לא מהני גם בשאומרת וקברתיו כיון דעיקר טעמא דרב שימי הוא רק משום דגם היא חוששת לבל להנשא באיסור אבל כיון דיהיה לה בדדמי הא לא שוב אינה חוששת לאיסור ושוב יכולה גם לשקר דהא הוחזקה שקרנית וניחא בזה מה שהקשה המהרש"א עוד מדוע לא אמר דוקברתיו איכא בנייהו:

והמהרש"א תי' משום דיש לדחות דרב שימי מוסיף על טעם דמשקרת וקאמר דגם בליכא טעם דמשקרת יש לחוש לבדדמי ביאור דבריו דנאמר דרב שימי מוסיף על מה דמוקמינן קטטה באומרת גרשתני והוכחשה וכן ס"ל לר"ח דרק משום דהוחזקה שקרנית ואיהו מוסיף דגם באופן שלא הוחזקה שקרנית אינה נאמנת דאמרה בדדמי ונ"מ בזה בשארי קטטות או גם בגרשתני ובאופן דלא שייך דרב המנונא וכגון שאמרה שלא בפניו או באיכא דמסייע לה דמעיזה אינה נאמנת לומר מת משום חששה דאמרה בדדמי, ולכאורה נראה דרק משום זה לא הקשו התוס' על רב שימי משום דיש לדחות כן אבל לפי האמת אינו כן וגם לרב שימי הוא רק בהוחזקה לומר שקר אז הוא דחשדינן באמרה בדדמי אבל בלא הוכחשה גם הוא ס"ל כר"ח דנאמנת דאל"כ דאמר איכא בנייהו בארגיל הוא ה"ל לומר נ"מ בלא הוכחשה דלר"ח נאמנת כל שלא הוחזקה לומר שקר ולר"ש אינה נאמנת. ולפי"ז הא דכתבו התוס' בתירוצם דזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת הבעל ואם יבא תצא מזה ומזה סברא זו נצרך לומר גם לרב שימי דמשו"ה אינו חושדה למשקר רק בזה פליגא דר' חנינא ס"ל הך רק בארגיל הוא אבל בארגילה היא אינה חוששת כלל ומשקרת לגמרי ור"ש ס"ל הך סברא גם בארגילי ואינה חשודה רק לומר בדדמי:

ואם אמרה גם וקברתיו דבזה לא שייך בדדמי מ"מ לא מהני גם לרב שימי דהרי הוחזקה למשקרת ובודאי דאין להאמינה גם במה שאומרת עתה רק ר"ש ס"ל כתי' התוס' דיראה לשקר משום החומר שבסופה מ"מ השתא דאית לה הבדדמי ושוב אינה יראה הרי יכולה לומר גם שקר גמור כיון דכבר הוחזקה שקרנית, ובשקר הזה שאומרת וקברתיו הרי לא נתוסף עלי' שום פחד ממנה וניחא בזה הא דלא אמר דאיכא בנייהו באמרה וקברתיו, אמנם בחידושי הרשב"א הקשה אמאי לא אמר דקברתיו איכא בנייהו ונשאר בקושי' ומוכרח דס"ל דוקברתיו מהני לר' שימי וכן הוא להדי' במגיד משנה בה' גירושין יעו"ש, וכן בחידושי הריטב"א כתב דה"ה דהמ"ל דקברתיו איכא בנייהו ועיין מש"כ בסי' דגם מדברי הרמב"ן במלחמות מוכח דסבר כן, ולדידהו צ"ל דר' שימי אינו חושדה כלל למשקרת דס"ל דאע"ג דכבר אמרה שקר בגירושין מ"מ אינה חשודה בשביל זה לשקר גם עתה, אמנם אינו מובן הסברא דהא הוחזקה שקרנית ואפשר דגם התוס' ס"ל כן ומשו"ה לא הקשו לר"ש רק לר"ח דס"ל דמדשקרא מקודם חושדה גם עתה הקשו התוס' דאמאי בארגיל איהו לא חייש למשקר ואין צריך לחידושו של מהרש"א דס"ל להתוס' דיש מקום לומר דר' שימי מוסיף על אוקימתא הראשונה, ועיין בשלטי הגבורים שהביא פלוגתא בהניחה עגונה או שהמיר אם זה מקרי קטטה או לא יעו"ש ולהסוברים דזהו קטטה בע"כ צ"ל דהם סוברים דרב שימי חולק על עיקר האוקימתא דר"ח ס"ל דקטטה לא מקרי רק בהוחזקה שקרנית הא בלא"ה נאמנת ור' שימי סבר דגם בלא הוחזקה שקרנית חיישינן לבדדמי ופוסק כר"ש לחומרא, ולדידהו הא קשה מה שהקשינו דה"ל לומר שאר קטטה והיכא דלא הוחזקה שקרנית א"ב. והנראה דהם מפרשים דזהו באמת מה דאמר דארגיל הוא קטטה פי' דהוא אמר גרשתיך והוא הוכחש בעדים ולא היא והיא לא הוחזקה בשקרנית דלר"ח נאמנת ולר"ש כיון דרואה גודל השנאה שיש לו עלי' לא דייקא ואומרת בדדמי וה"ה דהמ"ל שארי קטטות גדולות כמומר א"ב רק נקט בענין גירושין דאיירי בה ופסקו כרב שימי לחומרא:

והנראה דגם הרמב"ם מפרש כן שכ' האשה שאמרה לבעלה גרשתני כו' ובאו אותן עדים והכחישוה כו' אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה, הרי דפוסק כר"ח וכבר הקשו עליו אמאי סתם הדברים ולא כתב דבארגיל הוא נאמנת לר"ח וכמש"כ התוס', וגם אם נאמר כהרא"מ שהובא בכ"מ דמפרש דלא כהתוס' רק דלר"ח אינה נאמנת ולר"ש נאמנת ומשו"ה סתם הדברים כר"ח גם כן אינו מרווח כל כך דאחרי דבגמ' הוא פלוגתא דאמוראי בארגיל הוא והיא אמרה גרשתני לא ה"ל לסתום הדברים רק ה"ל לכתוב בהדי' אינה נאמנת ואפי' אם הוא ארגיל, וע"כ נראה דאיהו מפרש דארגיל הוא כמש"כ שהוא אמר הקטטה והוא מוכחש והיא לא הוחזקה שקרנית דלר"ח נאמנת וזה הא מבואר להדי' בדבריו שהרי כתב רק כשהיא הוחזקה שקרנית ומבואר להדי' דבארגיל הוא נאמנת, שוב מצאתי בנו"ב סי' מ"ב שכתב דהאלפס והרמב"ם מפרש דארגיל הוא כמש"כ: