שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 62

ולהבין גם סיום המזמור הלז שאמר ואומר חלותי היא שנות ימין עליון אזכור מעללי יה כי אזכרה כו' וחשיב שם הנפלאות שעשה לנו במצרים וסיים דבריו בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו נחית כצאן צאנך ביד משה ואהרן, ויש להבין אמרו ביד משה ואהרן מהו הכוונה בזה, והנראה לומר דהכל הולך לכוונה אחת וגם זה שייך להתנחומין שלו וגם זה אמר להוכחה דעדיין לא נשלם השיעבוד בעת יציאתן ממצרים:

דהנה בפרשה שמות כתיב ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכתב שם רש"י דמשה רבינו שאל מי אנכי כי אלך אל פרעה מה אנכי חשוב לדבר עם המלכים, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ואף אם אני חשוב מה זכו ישראל להעשות להם נס ואוציאם ממצרים והשיב לו הקב"ה כו' וששאלת מה זכות בידם עתידין הם לקבל התורה, ויש להבין מה שייך הני שני שאלות של משה רבינו זה לזה מה אנכי ומפני מה זכו ישראל לזה וגם יש להבין מה איכפת לי' למשה רבינו אם הקב"ה רוצה לגואלם בלא זכות רק ברחמיו המרובים, רק הענין דהנה ראינו שמשה רבינו סירב הרבה מלילך בשליחותו זאת וכמו דמבואר בפסוק הרבה טענות שסירב בזה ובודאי דיש להבין מפני מה לא רצה לילך בעסק טובתן של כלל ישראל והרי מסר נפשו עבור ישראל, רק הענין מובן היטב לפי מה דמבואר במדרש תהלים קפיטיל ל"ו על פסוק באורך נראה אור וז"ל עובדא הי' בחד בר נש הי' מדליק את הנר בלילה וכבתה אדליקה וכבתה אמר עד אימתי אהי' מתייגע והולך אלא ממתין אני עד שתזרח השמש כך ישראל נשתעבדו במצרים עמדו משה ואהרן וגאלום חזרו ונשתעבדו בבבל ונגאלו ע"י חנני' מישאל ועזרי' חזרו ונשתעבדו ליון ונגאלו ע"י מתתי' ובניו חזרו ונשתעבדו לאדום אמרו ישראל נתייגענו נגאלים וחוזרין ומשתעבדין אין אנו מבקשים שיאיר לנו בו"ד מלמטה אלא הקב"ה שנאמר אל ה' ויאר לנו, הרי דכשהגאולה הוא ע"י בו"ד הוא סימן שאינה גאולה קיימת ויש אחריה עוד שיעבוד ולעתיד יגאלם הקב"ה בעצמו כביכול וכמאה"כ כי הולך לפניכם ה' ומש"ה כיון שאמר הקב"ה למשה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא את ב"י ממצרים הבין משה מזה כי מוכרח להיות עוד גלות ושיעבוד אח"כ ומש"ה סירב כל כך הרבה בזה כי לא רצה שתהי' הגאולה ע"י שליח רק שהקב"ה בעצמו יגאלם ויהי' הגאולה קיים לעולם ונתכוין לטובתן של ישראל בסירובו רק דזה תלוי בזה דאם הי' משלימים אז כבר הזמן שנגזר עליהם הי' מקום לבקש שיהי' הגאולה ע"י הקב"ה ואז היו בטוחים שלא תתבטל לעולם ובודאי לא יתחדש להם עוד חטאים מעתה שיתחייבו עליו שיעבוד אחרי כן, אבל אם לא השלימו עדיין זמן גלות הראשון שכבר נגזר עליהם מכבר ועליהם להשלימו בגלות אחר הרי צריך להיות ע"י שליח:

וזהו ששאל משה ב' שאלות בגדר ממ"נ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ב"י ממצרים ואיתא במדרש רבה פ' בא על פסוק החודש הזה לכם שאמר משה וכי אני הוא שכתוב בו דן אנכי שאתה משלחני לגואלם לא כך אמרת ליעקב ואנכי אעלך גם עלה ולי אתה אומר, הרי להדי' כמש"כ דזה הי' עיקר טענתו למה אין אתה גואלם בעצמך והוסיף בטענתו דאם תאמר דעדיין הם באמצע הזמן ומוכרחין להיות עוד בגלות אחר שאל על זה שאלה השני' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים דא"כ הא גופה קשה לי באיזה זכות זכו להגאל באמצע ואם זכו לזה ע"י זכות גואלם בעצמך שאל שני שאלות שהם אחד והכל הולך למבוקש אחד שלא יהי' ע"י שליח ועל זה באה לו התשובה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזכות זה אני גואלם גם באמצע הזמן, ומה שדקדק משה רבינו בשאלתו ואמר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ולא קאמר וכי אוציא סתם דמשמע דמלבד הגאולה של ישראל רק מה שנגאלים מיד מצרים גם זה קשה לו מבואר בדרוש אחר:

ובזה נעמוד על ביאור דברי המדרש רבה פ' בא על פסוק החודש הזה לכם וז"ל קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כשהלך משה ואמר לישראל כך אמר לי הקב"ה היום אתם יוצאין בחודש האביב אמרו לו היכן הוא אמר להם הרי הוא עומד קול דודי הנה זה בא אר"י מהו מדלג על ההרים אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהן של ישראל אינם נגאלים לעולם אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים כו', ולכאורה אינו מובן לא שאלות ישראל ששאלו היכן הוא מהו כוונתם בזה וגם התשובה שהשיב להם אם אני מסתכל במעשיהם אינם נגאלים לעולם גם כן אינו מובן מהו תשובה על שאלתם, ולדברינו מובן היטב דישראל שאלו היכן הוא בעצמו דההבטחה הי' שיגאלם בעצמו וכמו שאמר הכתוב ואנכי אעלך גם עלה ולמה הגאולה ע"י שליח, רק דזה תלוי במעשיהם של ישראל אז דהנה במכילתא פ' בא איתא כתוב אחד אומר ועינו אותם ארבע מאות שנה וכתוב א' אומר ודור רביעי ישובו הנה אמר הקב"ה אם הם עושים תשובה אני גואלם לדורות ואם אין עושים תשובה אני גואלם לשנים הרי דאם היו זוכים במעשיהם הי' הקץ של דורות וקץ זה כבר הגיע זמנו וכמו שכתב רש"י בחומש דיהודה הי' מיורדי מצרים פרץ חצרון וכלב שהי' מיוצאי מצרים ורק משום דלא עשו תשובה והי' להם הקץ של ת' שנה וזה לא נשלם והוצרך להיות ע"י שליח, וזהו כששאלו היכן הוא השיב להם אם אני בא להביט במעשיהם אינם נגאלים דלא עשו תשובה ולא הגיע זמן הקץ ומש"ה הוא ע"י שליח, ומה שאמר אינם ננאלים לעולם כוונתו למה שכתבו המקובלים דאלולי נגאלו ישראל אז באותו זמן היו נשארים לעולם במצרים וכמו שנתבאר זה בדרוש השני, ולפי זה המדרש יתבאר המשך הכתוב כן קול דודי הנה זה בא זה משה, אמר הפסוק דבעת הגאולה הי' רק קול דודי על דרך שאמרו חז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ושמענו רק קול דודי ולא ראינו את דודי בעצמו רק קולו ונתן טעם לזה מדלג על ההרים שמדלג על הקיצים והחשבונות בזכות של ההרים והגבעות שהן אבותינו הקדושים:

ולזה הכוונה נתכוין ג"כ הפסוק בתהלים הנ"ל שבא לחזק בטחונו בגאולה העתידה וחשב הניסים שעשה לנו במצרים ואמר בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו שלא ראינו אותך בעצמך רק נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן דזהו מופת על הגאולה העתידה וכמש"נ: דרוש ה

שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו תהלים קפיטיל ק"ה, ובמדרש רבה פ' בא איתא הדא הוא דכתיב שלח חושך ויחשיך רבותינו אמרו שלא קיבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, פי' דמפרש הך ולא מרו דאמר הכתוב דקאי על המצרים שלא קיבלו במרות דברו של הקב"ה ופי' המשך הכתוב שלח חושך ויחשיך ומ"מ ולא מרו את דברו לא קבלו המצרים דברו, אמנם יש להבין מהו כוונת המדרש שלא קיבלו במרות דברו, והענין דהנה אחר מכת חושך כתיב ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם, וכבר מבואר דבמכת חושך נכנע פרעה יותר מבכל המכות דבכל המכות לא נכנע רק בעת שליטת המכה או בעת ההתראה של מכה העתידה לבא עליו וכמו בארבה אבל אחר שסרה המכה ממנו הכביד לבו ולא אבה לשלחם כלל וחזר בו מהבטחתו אבל בחושך נכנע יותר עד שגם אחר שסרה ממנו המכה רצה לשלחם אותם וטפם, ורק הצאן והבקר מיאן מלשלחם, והנה באמת י"ל דבזה לא הי' חטאו של פרעה גדול כל כך דהרי בתחילת ביאתו של משה רבינו אליו אמר לו בשם ה' שלח עמי ויעבדוני ובמאמר זה אין במשמעו רק האנשים ולא הצאן והבקר ובפרט שלא ביקש ממנו רק דרך שלשת ימים נלך ונעבוד את ה' דמשמעות של זה המאמר דאח"כ ישובו שנית להיות במצרים וא"כ מה להם להוליך עמם כל צאנם ובקרם רק משה אמר לו סברא דצריך ליקח אותם ואמר לו כי ממנו נקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה והבין פרעה שמשה אומר כן מרצונו וסברתו ולא ה' צוה לו שישלח דוקא גם הצאן וא"כ פרעה בסירובו לא סירב נגד ה' רק נגד נבואת משה וא"כ חטאו נקל מחטאיו הקודמים, אמנם באמת גם בשילוח האנשים שאמר לו משה בשליחותו של הקב"ה וגם הוא הסכים לזה עכ"ז הראה בו זדון לבו הרעה וגאותו כי גדלה והראה לדעת כי מה שרוצה לשלחם אינו כמוכרח לקבל על עצמו גזרת מלך לבלי יטה ממנו ימין ושמאל דאמר לכו עבדו את ה' כדברכם רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם ולכאורה פסוק זה נאמר שלא כסדר דה"ל לומר לכו עבדו את ה' גם טפכם ילך עמכם רק צאנכם ובקרכם יוצג דהי' משמעות דבריו דהאנשים שאתה אמרת לי בשם ה' הנני שולחם אבל הצאן שאין אתה אומר לי בשם ה' רק מסברתך איני רוצה לשלחם, אבל הוא היפך הסדר והקדים הצאן והבקר לשילוח הטף ופירושו שהוא תנאי רק צאנכם ובקרכם יוצל גם טפכם ילך עמכם דפירושו דאם תניחו הצאן למשכון שתשובו לכאן שנית אז אניח לכם הטף ומשמעו דאם לא יניחו הצאן לא יניח לילך את הטף, וזהו שאמר שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו דגם אחר חושך אע"פ שהסכים לדברו של הקב"ה עכ"ז לא קיבל דברו במרות כמקיים גזרת מלך רק תלה גם עתה השילוח בדעתו באיזו אופן שירצה ובאם לאו לא ירצה:

עוד איתא שם במדרש על זה הפסוק שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו וז"ל דבר אחר אמר הקב"ה להמלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך מיד הסכימו כולם ולא המרה א' מהם את דברו מהו שלח חושך ויחשיך למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו אמר לאחד לך והכהו חמשים מגלבין הלך והכהו מאה והוסיף לו חמשים משלו כך הקב"ה שלח חושך על המצרים והוסיף החושך משלו הה"ד שלח חושך ויחשיך, ולכאורה אינו מובן הן בהמשל והן בהנמשל א' מהיכי תיתי יוסיף האחד על גזרת המלך ויעשה יותר מציוויו מדעת עצמו, עוד קשה המשך הכתוב שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו דאחרי דהוסיף החושך יותר מהציווי האיך אמר לא מרו דברו ואין לך מעביר על דעתו יותר ממנו, ועיי' במס' כתובות דחקרה הגמרא באומר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזל ומכר לו בית כור אי הוי מעביר על דעתו או כמוסיף על דבריו ואין זה שייך לכאן דהתם איבעי לן אי מקרי מעביר ובטל מכירתו גם על הלתך או נקרא רק מוסיף ומכירת הלתך מיהא קיים דבו לא עבר מדעתו אבל ההוספה ודאי דהוא מעביר על דעתו ואינו מכירה כלל, והאיך קאמר כאן ולא מרו את דברו, והנראה ביאור דברי המדרש ומקודם נבאר את המשל ויובן הנמשל, והענין דבכל מלוכה של בשר ודם יש להם חוקים ומשפטים והעובר על חוקי הממשלה מגיע לו עונש במכות ויסורין לכל חטא וחטא לפי גדלו וערכו והכל כתוב בספר החוקים מפורש על כל חטא כמה מהמכות והעונשים מגיעים לו, ולזה יש שרים ממונים הבקיאים ויודעים אותם החוקים על בורים והם המענישים לכל עובר ועובר שיתרחש במדינה לפי מעשיהם ואין צריכים לציווי של מלך על כל עובר בפרט יען כי הוא חוק כתוב בספר כמה מגיע לו על אותו חטא וזה השר כבר מצווה מתחילתו מפי המלך לשמור אלה החוקים ולקיימם, והנה נזדמן פעם אחד בא' שעבר על חוק המלך אשר לפי המשפט הקצוב עליו בספר יש להממונה להלקותו על זה חמשים מכות ואמר המלך לאותו הממונה לענוש החוטאים לך והכהו לזה חמשים מכות והשכיל הממונה בדעתו להבין כוונתו של המלך דלאותן החמשים המגיע לו לפי החוק הקצוב הרי לא הי' צריך ציווי המלך שנית והבין מזה דכוונתו דהני חמשים שאמר הם לבד החמשים המגיע לו לפי החוק הקצוב והלך והכהו מאה, א' מה שצוה לו המלך והוסיף לו על ציווי המלך חמשים משלו פי' לפי מה שמוטל עליו להכותו לפי התמנותו על פקודה זו, ונמצא דזה העבד לא עבר על דעתו של מלך רק הבין להשכיל בכוונת דעתו של המלך, וכמו כן הי' במצרים דהנה איתא במדרש מהיכן הביא עליהם חושך רבנן אמרי מחושך של גהינם ר' יהודה אומר במה הרשעים מתכסין בשאול בחושך חזקי' אומר הגיגית הזו במה מכסין אותה בכלי חרס מני' ובי' כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס כך הרשעים מה כתיב בהן והי' במחשך מעשיהם לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך שנאמר וחושך על פני תהום דבגהינם ממונה החושך שידין את הרשעים כל אחד לפי חטאו והקב"ה העלה על המצרים את הגהינם שידונם בזה העולם בעודם בחיים, ועיי' במס' ב"ב דף קל"ח דשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי נוטלן בחובו פי' שנותנים לו הר' זוז ונפטר מן החוב אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו דכיון דאמר כראוי לו לטפויי אתי שיתנו לו המאתים זוז לבד ממה שמגיע לו החוב וכן כאן אמר להמלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחושך דזהו כראוי לו ומש"ה הלקם החושך שני פעמים א' ממה שנצטווה עתה ב' ממה שמגיע להם על פי מעשיהם במשפטו של גהינם, וזהו שאה"כ שלח חושך ויחשיך שהוסיף משלו לפי המגיע להם לפי פקודתו שנתמנה לענוש הרשעים וזהו ולא מרו את דברו דבההוספה לא מרו את דברו רק אדרבה קיים דברי הקב"ה בכל הפרטים: דרוש ו

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ואיתא בילקוט על פסוק וז"ל ויהי בשלח מי צווח וי הקב"ה קרא וי, למה הדבר דומה למלך שנשבה בנו נלבש בלבוש נקמה והלך להביאו נטל את השבאי ותלאו בגרדן כו' עם שהוא מצערו התחיל להודות אמר המלך וי שהודה זה הייתי סבור לצערו הרבה והודה עכ"ל. ויש להבין עומק ופנימיות הכוונה שבזה המאמר, וגם דלפי דרשה זו לא ידענו מאי שייך דרשה זו לעיקר מאמרו וסיום של הפסוק דלא נחם דרך פלשתים פן ישובו מצרימה גם יש להבין אמרם שאמר וי על שהודה ולא יצערו יותר דהאיך שייך לשון וי על זה והרי ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועיי' במס' ב"ב (דף ע"ד) בעובדא דרב"ח ששמע ב"ק שאמר אוי לי כי נשבעתי וסבר רבה בב"ח דלמא קאי על שבועת המבול דהעולם חייבים כדור המבול והשיבו לו חכמים דודאי קאי על שבועת הגלות דאי על שבועות המבול למה קאמר אוי, הרי דעל הא דאינו מעניש להחייבים את העונש לא שייך לשון זה כלל:

והנראה ביאור דברי הילקוט, דהנה המצריים שתים רעות עשו לישראל אחד רעות הגוף במה ששיעבדו בהם בחומר ולבנים ובכל עבודה קשה, עוד זאת עשו להם רעות הנפש שהחטיאו אותם הרבה על ידי שיעבודם הקשה וכמו דמצינו במדרש רבה על פסוק והמים להם חומה מימינם ומשמאלם שהי' הקיטרוג אז באת קריעת י"ס על ישראל הללו עבדו ע"ז והללו עבדו ע"ז מפני מה הללו נטבעין והללו ניצולין ובאה התשובה הללו עבדו מתוך השיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, הרי להדי' כמש"כ דעל ידי שיעבודם קלקלו את ישראל והחטיאו אותם בנפשותם ובילקוט סוף בשלח איתא כשהיו הישראל מלין את בניהם היו המצרים אומרים להם למה אתם מלין אותם היו כמצרים ותקל העובדה קשה מעליכם ועיי' עוד בילקוט פ' שמות שנתן טעם להשני מופתים, שהראה הקב"ה למשה במטה ובידו וז"ל ולמה הראה לו הקב"ה למשה בנחש אלא מה נחש ממית ונושך לבני אדם כך היה פרעה ועמו נושכים וממיתים לבני ישראל וחזר ונעשה כעץ יבש כך היה פרעה ועמו כעץ יבש ולמה הראה לו בדבר טמא אלא מה מצורע הזה טמא ומטמא כך היו פרעה ועמו טמאים ומטמאים לישראל וחזר ונטהר כך יטהרו ישראל מטומאת מצרים, הרי דהראה למשה הני שני רעות שעושים להם א' מה שנושכים וממיתים דהיינו הכאב הקשה ושיעבודם הגדול שמשעבדים בגופם, והשני הוא הטומאה מה שהם מטמאים לישראל ומקלקלים אותם בנפשותם, וזהו כמו שכתבנו:

ולהבין כוונת דברי המדרש הללו למה הראה לו בנחש דוקא דלרמז הזה דקאמר במדרש דנחש נושך וממית הרי לא נחש בלחוד הוא כן רק כמה חיות נמצאים בעולם הנושכים ומזיקים דורסים וטורפים ומזיקים יותר גדולים מהנחש ולמה בחר להראות את האות בנחש דוקא, רק הענין דגם בשיעבוד הגוף שעשה פרעה להם גם כן לא הי' עיקר מחשבתו ותכלית כוונתו להשיעבוד בעצמו והרוחת העושא שיגיע לו בעבודתם של ישראל רק עיקר תכלית מבוקשו היה להחטיאם ולהעבירם מדעתם ודתם והשיעבוד הי' התחכמות להוציא מחשבתם הרעה לפועל דעי"ז שיוסיפו עליהם שיעבוד יהיו ישראל מוכרחין לעזוב אמונתם כדי להקל מעליהם העול וכמבואר בילקוט שהבאנו למעלה שאמרו להם המצרים שאם יניחו מלמול את בניהם תיקל השיעבוד מעליהם, ובזה נבין כוונת המדרש רבה בראשית פ' כ"ז מביא שם הפסוק בקהלת כי כל ימיו מכאובים וכעס עניינו וז"ל כי כל ימיו מכאובים אלו המצרים שהכאיבו לישראל במעשיהם הרעים וכעס עינינו שהכעיסו להקדוש ב"ה במעשיהם הרעים רמזו להני שני ענינים הנ"ל וכמש"כ דכל ימיו מכאובים דתדיר הכאיבו לישראל בשיעבודם והוסיף עוד וכעס ענינו דהענין והתכלית המבוקש שהי' להם להמצרים באותו שיעבוד ומכאוב הי' רק להכעיס להקב"ה כדי שעי"ז השיעבוד יוכרחו לעזוב דתם ואמונתם. ורק שפרעה לא הי' יכול לעשות מחשבתו בגלוי להכריחם לעבור על דתם בפה מלא בלא שום טענה כי כן לא יעשה כי מה לו להתערב בענין אמונתם וע"כ עשה מעשהו זר וכסה מחשבתו במסוה השיעבוד ובמה שישעבדם תצא מחשבתו הרעה שבקרב לבו לפועל מעצמה וממילא והוא על דרך מאמר הכתוב ופי רשע יכסה חמס וביאור זה הכתוב הוא כפשוטו דהחמס שהרשע עושה מכסיהו בפיו ואומר שאין כוונתו לזה רק לדבר אחר וכן התנהג עמהם פרעה, ולזה הראה לו הקב"ה למשה האות הרומז על שיעבוד הגוף רק בנחש דוקא דכל החיות המזיקים כשנושכים וטורפים עושים כן עבור הנאתם כדי לאכול והנחש אין לו הנאה בנשיכתו והוא רק כדי להזיק וכמו דאיתא בריש מס' תענית דשאלו להנחש ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך בהזיקך, וגילה הקב"ה למשה ברמז זה עיקר עומק כוונת פרעה דגם השיעבוד הגוף אין התכלית היוצא ממנו כדי להרויח והנאת ממון רק הוא כדי להזיק ולהרע להם כדי לקלקלם ולהחטיאם, ובזה מבואר טעם של ריבוי המכות והיסורים ששלח לפרעה וגודל ריבוי המופתים שהראה הקב"ה בהמכות כמו להרכיב אש ומים במכות הברד וכדומה לזה דלענין שיתרצה פרעה לשלחם הי' מספיקים גם קצת מן המכות ורק כיון דעיקר החטא של פרעה הי' במה שנתכוין להחטיאם ועשה והצליח בזה דקלקלם הרבה והשריש בלבם הרבה מן הרע והחטא עד שנאמר עליהם והללו עבדו ע"ז וע"כ באו לו כל העונשים מידה כנגד מידה ותכליתם הי' כדי להשריש בלבם של ישראל יראת ה' ורוממתו שיהיו נפחדים מהדר גאונו ולעקור מקרב לבם כל נטע ושורש הרע שהשריש הוא בלבם על דרך מאמר הכתוב הכרתי גוים נשמו פינותם אמרתי אך תיראי תקחי מוסר, ולכך הכביד ה' את לב פרעה בחמש מכות האחרונות כדי שיוסיף עליו מכות ועונשים והוא כדי שיתוסף יראת ה' בלבם כי בכל מה שהוסיפו לראות בעיניהם משפטם ועונשם של מצרים יוסיפו לירא מפני ה', ובחמש מכות הראשונות עדיין לא נעקר מלבם כל הרע שהשרישו בהם המצרים ולא היו ראוים עדיין להיות נגאלים וע"כ הכביד לבו כדי להוסיף במכות וכמש"נ: