שו״ת בית הלוי – חלק ב – סימן א, קטע 60

ובזה מבואר ג"כ מה דאמר הקב"ה למשה סרו מהר מן הדרך אשר צויתים דעל עיקר החטא לא כעס עליהם כלל רק על זה שמהרו לחטא תיכף ארבעים יום אחר קבלת התורה שצויתים על זה ומש"ה דקדק ואמר סרו מהר מן הדרך דזה הי' עיקר הטענה:

ובזה נעמוד על מליצת חז"ל במדרש רבה על איכה על פסוק השביעני במרורים הרוני לענה ואיתא במדרש מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב דליל פסח הוא ליל ת"ב דלעולם חל ליל ת"ב ביום שהי' בשנה זו ליל פסח ולדברינו לא רק על הזמן של היום של שבוע דברו חכמינו דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזו יום בשבוע חלו הני לילות רק כוונתם כמש"כ דע"י שיצאו אז קודם הזמן הוכרחו להיות עוד פעם שני בגלות ונמצא דמליל פסח נמשך ליל תשעה באב וזהו שאמרו מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל ת"ב דזה נמשך מזה והשני תלוי בהראשון, והנה אמרנו לפרש דברי המדרש הללו מה דלכאורה לא הבנתי דבשלמא אם נפרש הפסוק כפשטו השביעני במרורים דקאי על יסורי וצרות שבגלות ניחא אבל לפי דרשתם של המדרש דקאי על מצות אכילת מרור של ליל פסח קשה לכאורה האיך אמר הפסוק על אכילה זו השביעני במרורים דאכילה זו של מרור אינה רק בכזית ואינו נופל עליו לשון שביעה בלשון הקודש וכמו דאיתא במס' ברכות דף מ"ט עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית ר"י אומר עד כביצה ומפרש בגמרא דפליגא בהאי קרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דמ"ס ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' ואכילה הוא בכזית ומ"ס ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וזו כביצה הרי דלשון שביעה על אכילה אינו רק בכביצה ולא על פחות ממנה והאיך מפרש המדרש השביעני במרורים על מצות אכילת מרור של פסח, רק יובן על דרך הדרוש דהנה קיי"ל במצות פסח שיהי' נאכל על השובע ועיי' בפסחים דף קי"ט דהטעם הוא כדי שלא להעביר טעם פסח מפיו דצריך שישאר טעם פסח בפיו, והנראה לומר הכוונה בזה על דרך הדרוש דהנה בלילה זו של פסח עושים זכרון לשני דברים מהופכים שעושין כמה דברים שהם זכר לשיעבוד וכמו מרור וחרוסת וגם עושין זכר לחירות כמו פסח ומצה דבלילה זו היו ישראל משועבדים ונגאלו בה משיעבודם וע"כ צריך להיות טעם הפסח נשאר בפיו לרמז שמכאן ואילך התחיל להיות החירות וכל זה ניחא בפסח ולרבנן החולקים על הלל דלדידהו הי' פסח נאכל בפני עצמו באחרונה אבל להלל דהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד ולדידי' הא גם המרור נאכל על השובע והרי לכאורה דמאי שייך במרור להיות נאכל על השובע דלמה לו להיות נשאר טעמו בפיו והרי השיעבוד כבר חלף והלך לו ונפסק מעתה ורק לפי המבואר לעיל ניחא דאז הי' באמצע הזמן ונשאר עדיין חוב השיעבוד וישלימו אותו אח"כ ושייך שפיר שישאר טעם מרור בפיו ומה דהוצרך לעשות זכר לזה מבואר בדרשה שאח"כ וזהו שאמר במדרש מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דמדנאכל מרור על השובע דהא דצריך לאכול על השובע הרי אין הכוונה שיהי' שבע מקודם דא"כ הרי תהי' מה שיאכל אח"כ אכילה גסה רק הכוונה כמבואר באורח חיים סימן תע"ג דבאכילה זו יהי' נעשה שבע וזהו שאמר מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרווני לענה בליל תשעה באב דזה מורה דיהי' עוד שיעבוד והני מדרשים שהבאנו לעיל דס"ל דנשלם הזמן שהתחיל מלידת יצחק אפשר דחולקים על הלל וס"ל כרבנן דאין צריך לכורכם והפסח לחודא נאכל באחרונה או דהם לא ס"ל הטעם דנאכל על השובע כמו שהבאנו משום שישאר הטעם בפיו רק יאמרו הטעם כמו שכתבו התוס' בפסחים דף ק"כ דהוא כדי שלא יבא לשבירת עצם בפסח יעו"ש בתוס': ההההנה דרוש ג

קח לי שני גדיי עזים טובים. ואיתא במדרש רבה על פסוק זה טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכיפורים אחד לה' ואחד לעזאזל, ויש להבין כוונה של הדרשה הלזו דלאיזו ענין רמזה לו כאן מעשה של שני שעירי יום הכיפורים דמאי שייכים הם להמדובר בפרשה זו בענין הברכות שקיבל יעקב מאביו, והנה עוד יש להבין בעיקר הדבר שהשתדלה רבקה אמנו שיגיעו הברכות ליעקב ולא לעשו ועשתה כמה סבובים לזה במאכלים ומטעמים ובעורות הגדיי עזים שהלבישה על ידיו, וגם מן השמים סייעו ליעקב בדבר הזה וכמו דמבואר כל זה הרבה במדרשים שבפרשה זאת וגם בתורה כתיב פרשה שלמה מזה האיך השיג יעקב הברכות ולכאורה בודאי דיש להבין, א' על עיקר הדבר דלמה עשתה רבקה את כל זאת והרי כל הברכות הללו הם מטל השמים ומשמני הארץ ודגן ותירוש ולהיות גביר לאחיו אשר כולם הם טובת עולם הזה ולא מצינו לצדיקי עולם שירבו להשתדל כל כך בטובתו של עוה"ז ואף כי לאבותינו הקדושים, שנית קשה יותר דהרי אנחנו רואין דגם עתה שנתברך יעקב מ"מ הרי כל ברכת של עוה"ז הם אצל עשיו וכל ההצלחות של עוה"ז הוא נוטלם ולמצער הי' ביד בני יעקב שנים מועטים וא"כ הרי לכאורה הי' כל יגיעתה לחנם:

והביאור לזה יש לומר דהנה יעקב אבינו ע"ה מיאן מלקבל הברכות וכמבואר בפסוק שסירב בזה ואמר אולי ימושני אבי כו' ובמדרש איתא על פסוק וילך ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה וכבר מבואר בהרבה מפרשים דטעמו של יעקב הי' בזה כיון דכל הברכות הם של עוה"ז ונתיירא מאד אולי יקלקלו בניו מעשיהם על ידי טובת עוה"ז וכמאמר הכתוב ורם לבבך ושכחת, ובמדרש רבה על פסוק הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק איתא איש שעיר גבר שיידן כדכתוב ושעירים ירקדו שמה ואנכי איש חלק כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ולכאורה אינו מובן הכוונה בזה דמאי שייך זה לויכוחו שהתווכח שלא לילך, רק הענין מבואר היטב דהנה גם מקודם דידעו שניהם רבקה וגם יעקב דיצחק לא יברך אותו רק בברכות של עולם הזה כיון שיצחק יהי' סובר שמברך כל זאת לעשו ועניינים של עוה"ז שייך רק לו ולא ליעקב וזהו ג"כ הטעם מה שרצה יצחק לברך את עשיו דוקא ולא ליעקב דלכאורה אינו מובן טעמו בזה דאע"ג שעשו רימה אותו וכמאה"כ כי ציד בפיו שהי' שואלו האיך מעשרין את המוץ ואת התבן מ"מ הרי ודאי דמ"מ יודע הי' שיעקב יותר צדיק מעשו ובהדי' איתא במדרש על הא דאמר יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו דמשום שאמר לו כי הקרה ה' אלהיך לפני הכיר בו שהוא יעקב מדשגור שם שמים בפיו דלעשו לא הי' שגור שם שמים בפיו הרי דגם הוא ידע דיעקב יותר צדיק ממנו רק טעמו של יצחק הי' בזה משום דאיתא במדרש בעודם שניהם בבטן אמם חלקו ביניהם ויעקב נטל לחלקו העוה"ב ועשיו נטל לחלקו העוה"ז ומש"ה רצה יצחק לברך את עשו בברכות של עוה"ז יען הוא חלקו משעה הראשונה והמעיין בפסוקי' יראה בברכה הראשונה כשהי' סובר שמברך לעשו אמר לו מטל השמים ומשמני הארץ רוב דגן ותירוש יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוי גביר לאחיך דכל זה הם הצלחת עוה"ז הצלחות עוברות ולא הזכיר שום ברכה מהצלחות האמיתיות והקיימות ואח"כ כששלחו לפדן ארם ובירך אותו שנית ואז ידע שמברך ליעקב כתיב ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם, הרי דאז לא בירך אותו לא ביין ולא בתירוש רק בברכות קיימות ברכות אברהם שהמה הם חלקו של יעקב, ומש"ה מיאן יעקב מלקבלם שרצה לעמוד בשלו בלא טובתו של עוה"ז דעוה"ז עלולים לקלקל את האדם מעבודתו של מקום וזהו שטען יעקב לאמו הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן ואנכי איש חלק חלק ה' עמו וכיון שחלקי הוא עבודת ה' האיך שייך לי הברכות שרצון אבי לברך את עשו והם שני הפכים ועיי' בחגיגה (דף ט') דאיתא יאה עניותא לברתי' דיעקב כברזא סומקא לסוסיא חיורא ודרשו כן מן הפסוק בישעי' קפיטיל מ"ח הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני מלמד שחזר הקב"ה על כל טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות דזאת הוא הצירוף שמצרף לבן של ישראל ומבדילו מכל סיג ופסולת שבלבן ומקרבן לעבודתו של מקום ב"ה:

ובזה יתבאר לנו הפסוק שטען עשו ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי ולכאורה אינו מובן למה הזכיר כאן עניין הבכורה שמכר לו זה זמן כביר מרצונו הטוב ולא היה לו אז שום עצב ממכירתה וכמאה"כ ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה ועתה עמד לערער על המכיר' וגם יש להבין דמה שייך זה לענין שהוא עוסק בו דהיינו מה שלקח את הברכה ממנו, רק הענין יובן היטב דהנה עיקר כוונתו של יעקב אבינו במה שקנה ממנו את הבכורה מבואר במדרש דכוונתו הי' רק למען יוכל לעבוד בה את ה' כי אז הי' מסור עבודתו של מקום והקרבות הקרבנו' להבכורים וז"ל המדרש רבה פרשה זו למה ראה יעקב אבינו ליתן נפשו על הבכורה אלא עד שלא הוקם המשכן. היו הבמות מותרות והעבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים אמר יהי' רשע זה עומד ומקריב הדא הוא דכתיב אם לא דם שנאת ודם ירדפך וכי עשו שונא את הדם ר' לוי אמר זה דם מילה ר' שמואל בר' נחמני זה דם קרבנות הרי להדיא דעיקר כוונתו מה שקנה הבכורה הוא כדי שזה יהיה לו לסיוע לעבודתו של מקום ב"ה כי היא נצרכת לו לחלקו של עוה"ב שבירר לו מכבר, ובזה יתבאר לנו הפסוק פ' שמות ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואיתא במדרש רבה וז"ל מהו בני בכורי ישראל על יעקב אבינו אמר כן שקנה הבכורה כדי שיוכל לעבוד למקום עכ"ל המדרש ולכאורה יש להבין מדוע הזכיר כאן בהשליחו' אל פרעה מה שקנה יעקב הבכורה, רק הדבר יבואר היטב:

דהנה הכתוב אומר ויזד יעקב נזיד ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי, וזה כמה אשר ראיתי ביאור הכתוב בספר זרע ברך מה שאמר מכרה כיום את בכורתך לי. דהנה אותו היום מת אברהם אבינו ובכריתות ברית בין הבתרים נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ואיתא במדרש על פסוק זה דאברהם אבינו שאל לו אם גם הוא יהי' בשיעבוד ואמר לו הקב"ה ואתה תבא אל אבותיך בשלום הרי דכל זמן שהי' אברהם אבינו קיים היו בטוחים שלא יתחיל השיעבוד ואותו היום כשמת אברהם הי' הזמן שיוכל להתחיל בו השיעבוד והנה על פי השכל עיקר חוב של השיעבוד חל על עשו יותר מעל יעקב יען כי הוא הבכור והוא יקום על שם אביו להיות נקרא עיקר הזרע על שמו ומש"ה אמר לו יעקב מיכרה כיום את בכורתך לי שאהי' אני במקומך ומש"ה מכר לו אז עשו את הבכורה, ובזה יבואר לנו המדרש רבה על פסוק ויזד יעקב נזיד א"ל עשו מה טיבו של אותו תבשיל אמר לו שמת אותו זקן אמר אף באותו זקן פגע מידת הדין לית דין ולית דיין ולכאורה אינו מובן מדוע פקר עשו עתה וכי הי' בדעתו שאברהם אבינו יחי' לעולם והרי גם בכריתות ברית בין הבתרים אמר לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום רק הכוונה דהכתוב אמר כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם וגם ידוע דהגזרה לא הי' על כל בניו של אברהם אבינו רק על מקצתן וכמו שדרשו על פסוק כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק דרק מי שילך בדרכו של אברהם אבינו ובדתו רק הוא הנקרא זרעו של אברהם ולא מי שאינו הולך בדרכיו ורק עליו חל חובת השיעבוד וזהו כששמע עשו שבאותו יום מת אברהם ונתיירא עשו שלא יתחיל כעת השיעבוד התתחכם עשו בעצמו לסלק מעל עצמו כל החוב הלז במה שיעזוב כלל דרך אברהם ומש"ה כשנתיירא מן השיעבוד פקר ואמר לית דין ולית דיין כדי להוציא את עצמו מן הכלל ולהיות בן חורין מן החוב הלז, וזהו כשראה יעקב את עשו נתיירא מן הגלות ומבקש תחבולות להפטר ממנו הגם כי על פי השכל רק עליו חל החוב והוא המקצת זרע שחל עליו זה החוב יען הוא בכור ועיקר לבית אביו וע"כ אמר לו מכרה כיום את בכורתך שאהי' אני במקומך וכוונת יעקב הי' לקנות הבכורה כדי שיוכל לעבוד עבודתו של מקום ב"ה וקיבל על עצמו חוב של השיעבוד באהבה כדי שיוכל לעשות עבודתו, וזהו שאמר לפרעה בני בכורי ישראל ואמר במדרש שאמר כן על יעקב שקנה את הבכורה כדי שיוכל לעבוד למקום ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו אמר לו כן דהנה פרעה הי' לו טענה גדולה על ישראל לבל לשלחם דהרי בברית בין הבתרים נאמר שיהיו גרים ועבדים ארבעם מאות שנה והם לא היו במצרים עדיין רק מאתים ועשר שנים וזהו שאמר לו הטענה בני בכורי ישראל דהרי הא דמגיע כלל זה החוב של השיעבוד לבני יעקב הוא רק בשביל שהוא קנה הבכורה ועי"ז חל עליו זה החוב והוא קיבל על עצמו זה החוב רק כדי שיוכל לעבדני ובלא"ה לא הי' חל עליו השיעבוד כלל וא"כ העבודה שלי היא העיקר ובשבילה הוכרח לקבל גם השיעבוד והאיך ידחה שיעבודך את עבודתי ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו וע"כ הנני הורג את בנך בכורך, ועכ"פ נתברר לנו דמה שקנה את הבכורה כדי שיזכה בה עבודתו של מקום והיא נצרכת לו לחלקו המגיע לו ע"י מה שבירר לעצמו גם בעודו בבטן אמו והוא העולם הבא:

וזהו שטען עשו כשנטל יעקב את הברכות ואמר ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי אמר על יעקב שתפס החבל בשני ראשין בתחילה לקח בכורתי והוא מהדברים השייך לענין עוה"ב ועבודתו של מקום והנה עתה לקח את ברכתי פירוש ברכה השייך לי והוא טובת עוה"ז ונמצא נטל ממני שני החלקים כולם העוה"ז והעוה"ב:

ובזה יבואר לנו ג"כ דברי המדרש רבה על פסוק מי איפא הוא הצד ציד וז"ל בשעה שנכנס עשו נכנס גיהנם כו' אמר יצחק מי אפא מי הוא זה שעתיד להאפות בכאן או אני או יעקב בני א"ל הקב"ה לא אתה ולא יעקב בנך אלא הוא הצד ציד והכוונה בזה דיצחק ידע מהחלוקה שחלקו בבטן לזה העוה"ב ולזה העוה"ז ומש"ה רצה לברך לעשו כי הוא חלקו אבל ליעקב אינו נכון להיות לו עוה"ז דעי"ז חלילה יוכלו בניו לקלקל מעשיהם וכמאה"כ בחרתיך בכור עוני ועכשיו כשראה שיעקב נטל הברכות של עוה"ז סבר דאולי יתבטלה החלוקה הראשונ' ואבד יעקב חלקו לעוה"ב ונמצא דלבסוף ירש את הגיהנם דקשה מאד שיהי' לו העוה"ז וגם שיעבדו בניו באמונתם ולא יקלקלו על ידו מעשיהם וזהו ששאל מי אפא אם אני שגרמתי כל זה או יעקב ואמר לו הקב"ה הוא הצד ציד דגם עתה יגיע הגיהנם רק לעשו לחודא ונמצא נשאר עשו קרח מכאן וקרח מכאן ויעקב זכה בשני החלקים יחד:

ועכ"פ נתבאר לנו טעמו של יצחק מה שרצה בתחילה לברך את עשו ולא יעקב וזה הי' ג"כ טעמו של יעקב שלא רצה לקבל ברכות של עשו שאינם שייכים לו רק רבקה רצתה שיקבל את הברכות ואמרה לו תשובה נצחת ורמזה לו באמרה קח לי שני גדיי עיזים טובים טובים לך וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביוה"כ אחד לה' ואחד לעזזאל רמזה לו בזה דגם היא אין עיקר כוונתה דהעוה"ז יהי' ליעקב ויעקב ובניו יתענגו ממנו ברוב דגן ותירוש באכילה ושתי' כי לא זו הדרך לבא על ידה לעבודת ה' ואדרבה אמרו יאי עניותא לברתי' דיעקב כברזא סומקא לסוסי' חיורא רק עיקר כוונת רבקה היתה דרצתה דהעוה"ז יהי' הכל שלו ולעולם ההנאה מטובותי' יהי' לעשו והוא יאכל וישתה מלחמו של יעקב וכל מה שעשו אוכל בעוה"ז לא יהי' משל עצמו רק יטלם הכל משל יעקב וכמו דאיתא במדרש רבה על פסוק הקול קול יעקב והידים ידי עשו וז"ל קלא דיעקב מסגלין והידים ידי עשו וידי דעשו מרמזין ליה והוא אתי פי' דיעקב פועל כל הטוב והברכה של עוה"ז ע"י קולו בתורה ותפלה ומסגל בקולו כל טוב העולם וידים של עשו נוטלים את זה הטוב ממנו ע"י רמיזה קלה, זה הי' ברצון של רבקה שהוא יקבל הברכות ועשו יטול ממנו, ונמצא דבר זה נתקיים לעד, וכונתה בזה הי' דאם היו הברכות בעצם עיקרם של עשו הרי לא הי' בזה שום נכיון לבני יעקב מעונותיהם מה שאין להם עוה"ז כיון דאינו שלהם ועשו אוכל משל עצמו, משא"כ השתא דכל הטוב הוא של יעקב ועשו נוטלם בזרוע ובחזקה מהם וישראל נשארים רקנים מכל טוב ושורם טבוח לעיניהם ושונאיהם מלאים מכל טובם הרי זה החיסרון שנחסר להם הוא ניכיון גדול להם מכל עונותיהם, וכמו שאמר הכתוב ונוגשיך צדקה ודרשו במס' ב"ב דגם מה שעובדי כוכבים נוטלים מהם בזרוע מכפר להם כצדקה, משא"כ אלו היה נתברך עשו לא הי' להם כפרה זו, ועוד נ"מ אחרת יש בזה דהנה מי שיש לו נכסים ונדר מהם שאסר על עצמו הנאתם שלא יהנה מהם כלל ולכאורה הי' נראה דמעתה אין לו בהנכסים שלו שום זכות כלל והרי זה דומה כאלו מעולם לא הי' לו כלל אותם הנכסים, אמנם מצינו שני בחינות שיכול לעשות בהם עדיין ולענין זה יש לו בהם יפוי זכות מה שיש לו אותם הנכסים, אחד דיכול לעשות בהם דבר מצוה וכמו דאיתא במס' ר"ה (דף כ"ח) המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצוה לאו ליהנות ניתנו שנית מבואר במס' נדרים דלוה ובעלי חוב באין ונפרעין מהם דאע"ג דהוא בעצמו אינו רשאי ליהנות מהם מ"מ מקרי עדיין שלו לענין זה דאם הבע"ח נוטלם ממנו נפטר הוא מחובו על ידיהם, ודוגמא לזה ממש הוא טובות של העוה"ז דאע"ג דאין לישראל להיות נהנים מ"מ השתא שיעקב נתברך בהם ובעצם הוא של ישראל יכולים עכ"פ להשתמש בהם הני שני עניינים או להשתמש בו ענין מצוה וכמו צדקה ופדיון שבוים והחזקת ת"ת וכדומה לזה, שנית דמה דאחרים דנוטלים אותו מהם הוא להם נכיון וכפרה על עונותיהם דנפטרים על ידו מחובם, משא"כ אם העוה"ז לא הי' מעיקרו של ישראל כלל לא היה מגיע לישראל ממנו גם הני שני פעולות, זה היה עיקר כוונתה של אמנו רבקה ע"ה במה שסיבבה שיעקב יטול הברכות:

והנה ענין של שעיר המשתלח לעזאזל שהי' מכפר לישראל ביוה"כ הגם כי תכלית סודו אין לנו לחקור בו והוא מהחוקים אשר עכו"ם משיבין עליהם. אעפ"כ קצת טעם נוכל לומר בו דהיו משלחים אותו אל ארץ גזירה המדברה דורון להם וממנו יונקים כל אוה"ע פרנסתם בכל השנה, דבר"ה ויוה"כ ישראל מסגלין במעשיהם כל טוב וכל הפרנסה שצריך להיות בזו השנה נגזר בר"ה וכמו שאמרו ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזה לשובע, וביוה"כ משלחים שעיר לעזאזל כדי שממנו יגיע גם לאחרים פרנסה והוא רומז על הטוב שיגיע להם בזו השנה וכיון דכל השפעתם הם נוטלים משל ישראל וכל מה שיגיע להם נחסר זה הסך של הטובה לישראל דבר זה גופי' שנתמעט לישראל וניתן להם הוא מכפר על ישראל, ומש"ה ביוה"כ ציותה לנו לשלח השעיר והוא שיוגרע טוב של העוה"ז משלנו וינתן להם ובזה נתכפרים עונותינו, וזהו שרמזה לו רבקה דגם היא אין כוונתה שיאכלו בני יעקב מטובתו רק ישתמשו בעוה"ז הני שני תשמישים, או לה' דהוא דברי מצוה וצרכי גבוה או לעזאזל דהיינו מה שיפרעו חובם במה שאחרים יטלוה מהם, וזהו שאמרה לו טובים לבניך שעל ידן מתכפר ביוה"כ וכמו שנתבאר ונמצא דפעולתה לא הי' לריק חלילה רק הוא קיים גם עתה. ובזה נוכל לפרש הפסוק (בישעי' נ"ח), הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית ואיתא במס' ב"ב (דף י"א) זכה הלא פרס לרעב לחמיך פי' לעניי ישראל לא זכה ועניים מרודים תביא בית פי' דיתן וכו' ולפי הנ"ל מבואר היטב דהפסוק קאמר דלהני שני אופנים יש לו להשתמש בממונו, או ליתן לעובדי כוכבים וכמו השעיר של עזאזל, או שיפרנס בהם עניים בצדקה והוא לה', וזה תלוי לפי זכותו של הבעלים באיזו אופן ישתמש בממונו וכמו שנתבאר: