שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ד, קטע 3

[יג] וגם דאפי' לשיטת רש"י דזבחים מ"מ עיקר הדבר קשה לאומרו דהך לישנא בתרא יסבור כר"ח ומוקים המשנה כרבי דהרי ר"ח ור' אחא לא פליגא אלא אליבא דרבי ובודאי קשה טובא לומר דהך משנה דיומא דכל המטיל מים הוי כרבי דהא לר"ח אליבא דרבי כל הקידושין שהי' בין העבודו' הי' קודם הלבישה ובסיפא דהך משנה דכל המטיל מים תנן בדף ל"א הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו וכן בכל המשניות דסדר יומא תנן להדי' דקידוש שני הי' אחר הלבישה והטעם לזה כתב רש"י בדף ל"א משום דבעינן שלא יהי' מחוסר לבישה ולר"ח אליבא דרבי הא לא איכפת כלל במחוסר לבישה ולדידי' בע"כ הוי כל המשניות דסדר יומא דלא כרבי רק כר"א בר"ש דס"ל הך סברא דמחוסר לבישה וא"כ ודאי קשה על הך לישנא בתרא מהך משנה דכל המטיל מים ומוכרח לכאורה לומר דגם להך לישנא מ"מ גם חשש דשמא יפיח בהן לא גזרו רק בקבוע ולא בעראי דבעראי מזהר זהיר שלא להפיח וקשה להרמב"ם וש"ג דאסרי גם בעראי [ובאותו ענין קשה לי הא דבזבחים דף כ' דאיבעי לי' ביציאה אי פסלה ורצה לפשוט מהא דתני' כהן שיצא אם לשעה טעון קידוש ודחי ר"פ שיצא להטיל מים ואמאי לא פשט לי' מהך ברייתא דמביא בירושלמי דכלאים שהבאנו לעיל אות ד' דתני בה כהן שיצא לדבר עם חבירו אם לשעה טעון קידוש והרי תני בה להדי' לדבר ואי אפשר לדחות שיצא להטיל מים וצע"ג]:

[יד] ולכאורה הי' נראה לישב עיקר הקושי' ולומר דלעולם איירי המשנה דכל המטיל מים כשפשט בגדיו והא דהוצרכה להטלת מים הוא משום דבזה קמחלל עבודה גם בדיעבד אם לא קידש וכמש"כ הרמב"ם בפרק ה' מה' ביאת מקדש אבל הך דמחוסר לבישה הא אינו מעכב בדיעבד וכמו שנתבאר למעלה אכן הרי זה תלוי במחלוקת גדולה דביומא דף כ"ט פריך על הא דהמטיל מים טעון קידוש בשלמא רגלים משום נצוצות אלא ידים אמאי אמר ר' אבא זאת אומרת מצוה לשפשף וכתבו שם התוס' ישנים דמזה מדקדק ר"ת דאם הטיל מים ולא שיפשף אינו צריך ליטול ידיו פי' לתפילה ולסעודה וכן כתב הג"א בפ"ב דברכות וכן סתם הרמ"א באו"ח סי' ק"ט וכתבו שם התוס' דהר"ר אלחנן הי' רוצה לדחות זה דהרי כל המטיל מים קתני דטעון קידוש ומשמע אפי' בלא שיפשף דלא פלוג רבנן גבי קידוש וה"ה גבי נטילה ודחו התוס' דנהי דלגבי קידוש לא פלוג רבנן מ"מ לתפלה לא מצינו שהצריכו בכל ענין עכ"ד התוס' הרי דס"ל דהמשנה דנקטה סתמא איירי בכל ענין ואיירי אפי' בלא שיפשף והטעם משום דלא פלוג רבנן רק הר' אלחנן ור"ת פליגי בזה דר"א ס"ל דכמו דמצינו דלא פלוג לענין קידוש לעבודה ה"ה דלא פלוג לענין נטילה לתפלה ור"ת ס"ל דרק לגבי קידוש מצינו דלא פלוג ולא מצינו כן לענין תפלה ואין ללומדו מקידוש דלגבי עבודה החמירו יותר ועכ"פ תרווייהו ס"ל דבלא שיפשף הוי רק מדרבנן וא"כ הא לא מצינן לומר דהא דתני כל המטיל מים טעון קידוש הוי לענין חלול עבודה דהרי כיון דנקט סתמא איירי גם בלא שפשף ובלא שפשף הא לא הוי רק גזרה דרבנן ומוכרח בע"כ לומר דהמשנה לא איירי רק לענין לכתחילה דצריך לקדש כל המטיל מים גם בלא שיפשף משום דלא פלוג וא"כ קשה קושייתינו דהא לכתחילה בלא"ה צריך לקדש משום דפשט בגדיו ומוכרח דאיירי בבגדים דמותר להשתין בבגדים אמנם יעויין ברמב"ם שכתב בפרק ה' מה' ביאת מקדש סתמא דהמטיל מים ולא קידש מחלל עבודה ולא חילק כלל ומוכרח דס"ל דגם בלא שיפשף מחלל עבודה והנראה בטעמו דס"ל דמדנקטה המשנה סתמא כל המטיל מים טעון קידוש מוכרח בודאי דאיירי גם בלא שיפשף דהרי כל המטיל מים נקט ובגמ' אמרינן על זה הטעם משום דמצוה לשפשף ולא נראה לו לפרש דמשום לא פלוג קאמר ועל כן מפרש לה הרמ"בם דה"ק דכיון דמצוה לשפשף משו"ה מיד כשיוצא להטיל בו מים מסיח דעתו משמירת ידיו והוי הסה"ד דהי' סבור שיצטרך לשפשף ומש"ה גם אם נזדמן שלא נצרך לשפשף מ"מ צריך קידוש מה"ת דהוי הסה"ד ומש"ה מחלל עבודה ולהרמב"ם לשיטתו הא שפיר נוכל לומר דהמשנה נקטה המטיל מים משום חילול עבודה ואזל בזה לשיטתו ואין להקשות על הרמב"ם דאם נאמר דגם בלא שפשף הוי מה"ת ומוכרח ע"כ לומר כשמטיל מים הוי הסה"ד משום דמצוה לשפשף וכיון דהוי הסה"ד גמור מה"ת הרי גם לתפלה ולסעודה יהי' נצרך ליטול מחדש דהרי גם בהו פסלה הסה"ד וכדתני' ביומא דף כ"ט הלכה בסעודה כו' דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו והרי אפ"ה מבואר שם ביומא הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת פי' אותה ששיפשף בה הרי דאפי' שיפשף מ"מ א"צ נטילה אלא אותה היד ולא השני' ומוכרח דכל כמה דלא שיפשף לא הוי הסה"ד כלל ורק משום השיפשוף הוא דצריך נטילה וא"כ גבי קידוש בלא שיפשוף אמאי יהי' צריך לקדש מדאורייתא ומוכח לכאורה מזה כר"ת דבלא שיפשוף הוי רק מדרבנן וה"פ דמצוה לשפשף ומש"ה לא פלוג רבנן והצריכו לקדש גם בלא שפשף דזה אינו דלעולם י"ל דמשום מצות השיפשוף מסיח דעתו משמירתן תיכף כשיוצא ורק דלא הוי הסה"ד רק לידו אחת דהא סגי לי' לשפשף בידו אחת ומש"ה לאכילה א"צ ליטול רק היד ששיפשף בה דלהשני' לא הי' הסה"ד כלל דהא לאכילה אם נגע בידו אחת במקום מטונף והשני' שמר מליגע הא א"צ ליטול רק אותה שנגע וכמו דחזינן דגם בשיפשף א"צ ליטול יד השני' אבל בקידוש ידים לעבודה הרי מיד כשמסיח דעתו משמירת יד אחת צריך לקדש שנית ידיו ורגליו ואי דתיקשה להרמב"ם דא"כ בסעודה כשלא שיפשף כלל איך יהי' הדין כיון דבע"כ הוי הסה"ד ליד אחת ואיזה מהם יטול ולומר דבאמת כיון דלא ידוע לנו איזה יד יצטרך ליטול שתי ידיו הרי ודאי קשה לומר כן דא"כ יהי' חמור לא שיפשף כלל מאלו שיפשף דבשיפשף הא א"צ ליטול רק יד אחת דזה אינו דכיון דבסעודה במה שמסיח דעתו משמירת יד אחת לא נפסלה השני' ומש"ה כשיוצא להטיל מים אע"ג דיודע דיצטרך לשפשף מ"מ אינו מסיח דעתו משמירתן דהא אינו יודע באיזה ישפשף וכל זמן דאינו משפשף אינו מסיח דעתו מב' ידיו ולא צריך נטילה כלל אבל גבי עבודה דאחת נפסלה ע"י חברתה והוא יודע דבא' יצטרך לשפשף הוי שפיר הסה"ד תיכף כשיוצא ותי' זה אמר לי אחד מן החברים ועכ"פ לדעת ר"ת ור"א קשה קושייתינו הנ"ל רק הא י"ל דהרמב"ם אזל בזה לשיטתו:

[טו] ועוד נראה דאפי' לפי מה שנתבאר דלהרמב"ם נוכל לפרש דהך משנה דכל המטיל מים קאי לעניין חילול עבודה מ"מ מדברי הירושלמי הנ"ל שהבאנו לעיל באות ד' נוכל לדקדק דלא ס"ל כהך לישנא בתרא דהרי בירושלמי מדקדק דמותר ללבוש הבגדים מהא דתני כהן שיצא אם לשעה טעון קידוש דאיירי שיצא בבגדים דבלא בגדים בלא"ה הוי צריך לקדש ומאי מדקדק דלמא נקטה הברייתא יצא משום חילול עבודה דבלא יצא אינו מחלל עבודה וכמו שכתבנו דמחוסר לבישה כהאי גוונא אינו מחלל עבודה וכמו דמוכח מהא דיוה"כ דבלא קידש בין עבודה לעבודה אינו מחלל וצ"ל דס"ל להירושלמי דמהך ברייתא משמע דבלא יצא א"צ קידוש כלל אפי' לכתחילה דומי' דרישא של הך ברייתא דתני אם הפליג טעון טבילה דבלא הפליג אינו טעון טבילה אפי' לכתחילה דבדיעבד הא גם בהפליג אינו מחלל עבודה וכמו דאיתא ביומא דף כ"ט דאם לא טבל בשחרי' עבודתו כשרה וכמו כן הסיפא דתני דביצא לשעה טעון קידוש מוכח דבלא יצא גם לכתחילה א"צ לקדש ומש"ה מדקדק הירושלמי שפיר דאיירי בהי' לבוש הבגדים וא"כ כמו כן הא נוכל לדקדק ג"כ מהך משנה דביומא דתני זה הכלל כל המסיך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים דבלא הטיל מים אין צריך לקדש אפי' לכתחילה דומיא דרישא דכל המיסך רגליו טעון טבילה דהוי רק לכתחילה וא"כ הא ע"כ איירי בהיה לבוש הבגדים מוכרח דשרי להטיל מים בבגדי כהונה וקשה ללישנא בתרא:

[טז] וע"כ נראה דס"ל להרמב"ם ושלטי הגבורים דאע"ג דבתפילין אסור להשתין משום גזרה דשמא יפיח מ"מ בבגדי כהונה שרי להשתין דכהנים זריזין הם וזהירין שלא להפיח ומש"ה לא גזרו רבנן גבי בגדי כהונה דאינו אלא בכהנים והא דמדקדק הגמרא ביומא ר"פ בא לו ש"מ תפילין מן הצד ש"ד מהא דשרינן להניח בגדי כהונה נגד ראשיהן הוא משום דשם הא איירי בעת שינה דלא שייך כלל זריזות ואם היה אסור להניח תפילין מן הצד משום דלמא מגנדר עלייהו גם בבגדי כהונה צריך להיות אסור אבל לענין להשתין שפיר נוכל לחלק בין כהנים לשארי אנשים גם י"ל דקדושת תפילין חמיר טובא מקדושת בגדי כהונה דתפילין הא יש בהן אזכרות הרבה והרי אפי' לגבי ציץ דיש בו ג"כ אזכרה אמרינן במס' שבת דף י"ב לענין איסור הסח הדעת בתפילין דילפינן ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה א' אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכו"כ הרי דתפילין חמור מציץ וכ"ש דשארי בגדי כהונה לא דמיין כלל לתפילין ומש"ה אע"ג דאסרו להשתין בתפילין משום גזרה דשמא יפיח בהן מ"מ בבגדי כהונה י"ל דלא חששו לזה כלל דאע"ג דגם בבגדי כהונה. אסור להפיח בהן וכמו דמוכח ביומא דף ס"ט לא היו ישנים בבגדי קודש ומדקדק מינה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ש"מ ניתנו ליהנות בהן ופרש"י דשינה אסור שמא יפיח בהן מ"מ לא דמיא איסורא דידהו לתפילין דבתפילין דקדושתן חמורה גזרו גם שלא להשתין שמא יפיח דהוי איסור גמור אבל בבגדי כהונה דלא הוי רק משום גנאי לבגדי קודש לא גזרו כלל והא דמדייק ביומא שם ש"מ תפילין מן הצד ש"ד אין הכוונה דאי הוי אסור בתפילין דילמא מגנדר עליהם ואיכא בזיון תפילין כמו כן הוי אסור גם בבגדי כהונה משום בזיון דלענין זה אין לדמות קדושת הבגדים לתפילין כלל רק ה"פ דמדקדק לפי מה דאמר שם ר"פ דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן ומ"מ הא מניחין אותן נגד ראשיהן הרי דלא חיישינן דלמא מגנדר עליהם לענין איסורא דאורייתא דנהנה מבגדי כהונה ומדקדק מני' דכמו כן מותר להניח תפילין מן הצד דהא לא חיישינן כלל דלמא מגנדר עליהם ועי' במס' תמיד דף כ"ז שכתב המפרש שם להדיא כן דהדיוק הוי מהא דלא חיישינן בבגדי כהונה דלמא מגנדר ונהנה מן ההקדש וא"כ הא י"ל דלענין חששא דשמא יפיח בהן דתלוי בקדושתן אין לדמות כלל בגדי כהונה לתפילין וראיה ברורה לזה דהא רב אשי קאמר ביומא שם דלעולם תחת ראשיהן ממש דס"ל דניתנו ליהנות בהן ומותר להניח תחת ראשיהן ממש וכבר הקשה המשכנו' יעקב דהא בברכות דף כ"ד איתא דתפילין תחת ראשו אסור רק שלא כנגד ראשו מותר וכן פסק בשו"ע או"ח סי' מ' וקשה לומר דרב אשי יחלוק על הך סוגיא דברכות אבל לדברינו ניחא דלענין בזיון חמירי תפילין מבגדי כהונה ועוד יותר נוכל לומר דלפי המסקנא ליכא בבגדי כהונה שום איסור בהפחה כלל והרי דעת הקדוש מקורביל הובא במס' שבת דף ס"א בתוס' ד"ה דלמא דגם בתפילין של יד ליכא איסורא רק בשל ראש משום השי"ן ועיי' במג"א סי' ל"ח ס"ק ב' ובודאי נראה דכל בגדי כהונה לבד מציץ לא חמירא קדושתן מתפילין של יד ורק בתחילה דהוי ס"ד ביומא דף ס"ט דרצה הגמרא לדקדק מהא דקתני לא היו ישנים בבגדי קודש שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי דניתנו ליהנות בהן וכן מדקדק שם מהא דקתני בסיפא אלא פושטן ומקפלן תחת ראשיהן היינו מוכרחין לומר דהא דהיו אסורין לישן בהם הוי משום חשש הפחה דאסור בבגדי כהונה אבל לפי המסקנא ביומא שם דמסיק דלא ניתנו ליהנות בהן רק במקדש אבל לא במדינה א"כ הא חזינן דלא ניתנו ליהנות בהן רק דרך עבודתן וא"כ הא ודאי י"ל דשינה אע"ג דהוי בהר הבית מ"מ לא עדיפא מהילוך דמדינה כיון דלא הוי דרך עבודה ושוב נוכל לומר דהא דאסרה המשנה לישן בהם הוי משום דאז אסור ליהנות בהם אבל הפחה לא אסור בהם כלל:

[יז] ועיין ברמב"ם פרק ח' מה' בית הבחירה הלכה ו' שכתב דלא היו ישנים בבגדי קודש אלא מניחין נגד ראשיהם והקשה הכ"מ דהרי במשנה תנן מניחין תחת ראשיהן ודייקינן מני' דניתנו ליהנות בהן וקדחי ר"פ אימא נגד ראשיהן וא"כ לפי מה דמסקינן דבמקדש ניתנו ליהנות בהן הא לא צריכינן לשבש לשון המשנה וה"ל למכתב תחת ראשיהן ממש ותי' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דרק דרך לבישה ניתנו ליהנות בהן ולכאורה צ"ע מנ"ל זה אבל לפי המשך דברינו מבואר היטב דהרמב"ם לשיטתו דפוסק כאן כלישנא בתרא דברכות וס"ל דגם בעראי אסור להשתין בתפילין שמא יפיח ומש"ה מוכרח דבבגדי כהונה ליכא איסור הפחה כלל דאי הי' אסור הי' אסור גם להשתין בהם והוי קשה כל מה שהקשינו למעלה ומוכרח דהא דתני לא היו ישנים בבגדי קודש הוי הטעם משום דבשינה לא ניתנו ליהנות בהן דהוי כמו בחוץ וא"כ הא מוכרח דהוי נגד ראשיהן:

[יח] והנה מה שכתבנו בראשית דברינו דכל הפוסקים מודים לסברת הרמב"ם ושלטי גבורים דלטעם דשמא יפיח בהם שייך הך חששה גם בעראי והא דס"ל דבעראי מותר הוא משום דס"ל דקיי"ל כלישנא קמא דשמא יפנה בהם דבשל סופרים הלך אחר המיקל אמנם אחרי העיון לא נראה כן מדברי התוס' דבברכות שם פליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי דאסור להכניס תפילין בבה"כ קבוע אפי' אוחזן בידו וב"ה סברי דאוחזן בידו כנגד לבו ושם ע"ב תניא לא יאחז אדם תפילין כו' ולא ישתין בהם ואמר רבא אמר רב ששת הא מני ב"ש היא דלב"ה כיון דאפי' בקבוע שרי לאוחזן בידו כ"ש בעראי דשרי ופריך מהא דתניא דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן מאי לאו אתפילין התרתי לך בקבוע אסרתי לך בעראי דגם לב"ה אסור משום ניצוצות דאיכא בעראי וליכא בקבוע ודחי לא אטפח וטפחיים והקשו התוס' דה"ל לתרץ התרתי לך כאן דמותר בעראי להשתין כשתפילין בראשו אסרתי לך כאן בקבוע דאסור לפנות בהן כשהן בראשו ותירצו דהא זה לא תני בברייתא הא דמותר להשתין ולכך מתרץ יותר אטפח וטפחיים דתניא להדיא בברייתא כן ומאי הקשו דלמא מש"ה קאמר אטפח וטפחיים כי היכי דלהוי ניחא גם ללישנא בתרא דמפרש דהטעם דאסר רבא הוי משום שמא יפיח וא"כ גם בעראי אסור להשתין כשהם בראשו ומש"ה משני אטפח וטפחיים וניחא לכ"ע ומשמע דהתוס' ס"ל דגם להך לישנא מותר בעראי דבעראי ליכא חשש הפחה. ודברי התוס' הללו צריכין עיון דלמה כתבו אסרתי לך בקבוע דאסור לפנות כשהן בראשו והרי בקבוע לשני הלשונות אסור לרבא גם להשתין וה"ל להתוס' למכתב הכל בלהשתין דמותר בעראי ואסור בקבוע כשהן בראשו וצ"ע: