שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ד, קטע 2

[ד] אמנם זה אינו דמלבד דהסברא דחוקה קצת לומר כן עוד נראה להוכיח להיפוך מסברא זו דבירושלמי דכלאים פרק ט' איתא תני אין עראי לכלאים במקדש פי' דאפי' לבישת עראי אסור בכלאים דבגדי כהונה שלא לצורך עבודה ופריך מהא דתני' כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ומשני כאן בבגדי זהב כאן בבגדי לבן פי' דלא היה בהם כלאים וכתב שם המפרש דה"פ דמקשה דהרי ע"כ הך ברייתא דכהן שיצא איירי בהיה לבוש הבגדים דאל"כ אף לשעה טעון טבילה דהא המשנה מבגדי חול לבגדי קודש טעון טבילה ומוכרח ע"כ דמותר ליצא עם הבגדים ודברים אלו אינם דמעולם לא שמענו דיהיה צריך טבילה בכה"ג ורק הנכנס פעם ראשונה לעזרה הוא דצריך טבילה וכמו דתנן ביומא דף כ"ט כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו וכן אם יצא והפליג דטעון טבילה דהוי כהכנסה ראשונה אבל מי שכבר טבל אפי' היה לבוש בגדי חול כל זמן שלא יצא והפליג אינו טעון טבילה והא ראיה מדתנן ביומא דף כ"ט כל המיסך רגליו טעון טבילה והרי בבגדי כהונה אי אפשר להסיך רגליו דהרי גם הפחה אסור בהו כדאיתא ביומא דף ס"ט וגם הרי הוא מוכרח לצאת לחוץ ואפ"ה אי לאו דהיסך רגליו לא היה צריך טבילה אע"ג דיצא ולבש בגדי חול כיון דלא הפליג וגם על הא דהיסך רגליו מקשה בירושלמי בפרק ג' דיומא למה צריך טבילה והרי מסיכה שעה קלה ומשני שאני מסיכה שעשו אותה כהפליג הרי מוכח דבלא"ה לא הוי צריך טבילה אע"ג דיצא לחוץ והיה לבוש בגדי חול וע"כ הנראה לי בירור דעת הירושלמי דמס' כלאים דפריך דהרי ע"כ איירי בהי' לבוש הבגדים מהא דתני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ואי איירי בלא בגדים גם בהיה בעזרה ולא יצא לחוץ כלל בעי לקדש שנית אחר שלבש הבגדים דקידוש ראשון אידחי ליה משום דלגבי העבודה שיעבוד עתה הא הוי מחוסר לבישה ואע"ג דאינו מעכב צריך לקדש לקיים המצוה דלכתחילה הא בעינן שלא יהיה הקידוש מחוסר לבישה:

[ה] ובזה נעמוד ג"כ על ביאור דברי התוספתא במס' מנחות פרק א' ובתוספתא דפ"א דיומא נדפסה בשיבוש יותר] וז"ל כהנים שלא טבלו ולא קידשו ידיהם ורגליהם וכן כה"ג שטבל (צ"ל שלא טבל וכן איתא ביומא דף כ"ט] ולא קידש ידיו ורגליו בין עבודה לעבודה ובין בגדים לבגדים ועבד עבודתו כשרה אבל כהנים שלא טבלו [צ"ל שטבלו פי' אפי' טבלו] ולא קידשו ידיהם ורגליהם וכן כה"ג שטבל ולא קידש ידיו ורגליו מן הבוקר ועבד עבודתו פסולה עכ"ד התוספתא. ובודאי דראשית דברי התוספתא דנקטה דהכהנים הדיוטים שלא קידשו בין בגד לבגד עבודתן כשרה צ"ע דהרי בהדיוטים לא היה להם שום קידוש רק בבוקר בפעם ראשון והקידוש ראשון של שחרית הא בודאי מחלל עבודה כדתני בסיפא ויותר מקידוש הראשון לא מצינו רק בכה"ג ביוה"כ אלא ודאי כמש"כ דאע"ג שכבר קידש בשחרית מ"מ אם פשט בגדיו ולבשם צריך לקדש פעם שנית שלא יהיה מחוסר לבישה ודומה לכה"ג ביוה"כ בין עבודה לעבודה וקמ"ל דבדיעבד כשר אע"ג שלא קידשו וכמו שיתבאר הטעם לזה בסמוך:

[ו] גם ניחא לי בזה היטב סוגית הגמרא דזבחים דף י"ט דמביא שם הגמרא הך ברייתא דכה"ג ביוה"כ שלא טבל ולא קידש בין עבודה לעבודה עבודתו כשירה וא"ל ר"א לר' יוחנן מכדי חמש טבילות ועשרה קידושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו לעכבי א"ל אמר קרא ולבשם לבישה מעכבת בהן ואין דבר אחר מעכב בהן צהבו פניו של ר"א א"ל וא"ו אאופתיה כתבי לך אי הכי דצפרא נמי אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם לחוקת עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו ובודאי דלכאורה קשה טובא מאי הקשה ר' יוחנן על תי' הראשון א"ה דצפרא נמי והרי כיון דליכא רק חדא קרא דולבשם דקידוש ידיו ורגליו אינו מעכב והאי קרא הא כתיב גבי יוה"כ א"כ הרי אין לנו למעט מיניה רק הני קידושין שבין עבודה לעבודה דהם רק משום יוה"כ דס"ד דלעכבי משום דכתיב חוקה וקמ"ל דאינם מעכבים אבל הקידוש דצפרא דלא הוי כלל משום יוה"כ רק איכא בכל יום ויום ובכל יום הא ודאי דמעכבי ומחללים עבודה וכדיליף לה שם בזבחים בג"ש דמחוסרי בגדים ומהיכא תיתי נמעט ביוה"כ דלא יהיה מעכב אפי' דצפרא כיון דליכא רק חדא מיעוטא הא אין לנו למעט רק חדא ולא גם דצפרא וצ"ע ועוד הקשו התוס' שם דמאי פריך דצפרא נמי והרי בצפרא אם עבד ולא קידש הוי במיתה א"כ אין לנו ללמוד מהך קרא דלא יחלל עבודה דהא נוכל ללמוד בק"ו דיושב שאינו במיתה ומ"מ מחלל עבודה כ"ש בלא קידש בצפרא ביוה"כ דהוי במיתה כ"ש דמחלל עבודה דהא ממיתה ליכא למעט ביוה"כ דצפרא מקרא דולבשם והוי כמו בכל יום דחייב מיתה וכ"ש דמחלל עבודה גם ביוה"כ ואין לתרץ קושית התוס' דהרי י"ל פרועי ראש יוכיחו דהוי במיתה ואינו מחלל עבודה וכמו דאיתא בסנהדרין דף כ"ב והניחא אם נאמר דכמו דאין דנין ק"ו מהלכה כמו כן אין אומרים יוכיח לסתור הק"ו מהלכה א"כ הקשו התוס' שפיר דהרי הא דפרועי ראש אינו מחלל עבודה הוי הלכה למשה מסיני וכמו דאיתא בסנהדרין שם גמרא גמירא לה אמנם דבר זה לא נמצא בשום מקום דרק אם באנו ללמוד ק"ו מהלכה אמרינן בכל דוכתא דאין דנין ק"ו מהלכה אבל למעבד יוכיח לסתור הק"ו עבדינן גם מהלכה ואפי' היכא דאמרינן יוכיח לקיים הק"ו דעת התוס' בב"ק דף כ"ד בד"ה דעבדינן מהלכה דתירצו שם דנאמר צרורות יוכיח וכבר דיבר בזה בארוכה הפרי מגדים בספרו גינת וורדים כלל ל"ג יעו"ש. וא"כ מאי הקשו התוס' דהא י"ל פרועי ראש יוכיח דאינו מחלל עבודה אכן זה אינו דשפיר הקשו התוס' דהא ל"ל פרועי ראש יוכיח דנאמר מה לפרועי ראש דלעולם אינו מחלל עבודה אבל אם לא קידש בצפרא דבכל השנה ודאי דמחלל עבודה מג"ש דמחוסרי בגדים ועל כל השנה הא ליכא מיעוטא שפיר נוכל ללמוד בק"ו מיושב דגם ביוה"כ יחלל עבודה כיון דגם ביוה"כ הוי במיתה דממיתה הא לא מעטיה קרא וא"כ הרי קשה טובא מאי הקשה לו ר' יוחנן א"ה דצפרא נמי:

[ז] ולדברינו ניחא דנאמר כמש"כ דאע"ג דבשעה שקידש היה לבוש הבגדים מ"מ אח"כ כשפושטן הוי הקידוש הראשון לגבי העבודה שיעבוד אח"כ מחוסר לבישה ומש"ה הקשה ליה ר' יוחנן דכיון דגלי לן קרא דולבשם דביוה"כ אינו מעכב הקידוש שבין בגד לבגד דאי הכי דצפרא נמי לא לחלל עבודה ביוה"כ דהרי מיד כשפשט בגדיו הראשונים איפסיל ליה קידוש הראשון דהוי מחוסר לבישה והוי כלא קידש כלל דהא וודאי דלפי הסברא נראה דהך דינא דמחוסר לבישה צריך להיות מעכב גבי קידוש הראשון דהרי נפקא לן מקרא דבגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה וצריך להיות מעכב אם קידש בלא בגדים כל זמן שלא נמצא איזה דרשה להוכיח מניה דמחוסר לבישה אינו מעכב בדיעבד וכמו לרבי דדרש הך בגשתם לדרשה אחרינא בזבחים דף י"ט דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים ולדידיה הא לינה פוסלת גם בדיעבד וכמו כן למאן דדריש בגישתם מי שאינו מחוסר אלא גישה צ"ל מעכב גם בדיעבד וכמו כל הדרשת דקראי דדרשינן גבי קידוש כגון ממנו ולא בתוכו ועוד דרשות דאיתא בזבחים דכולהו לעכב נאמרו וכמו כן הך דמחוסר לבישה צ"ל מעכב וכיון דכשפושט בגדיו ולבש הא הוי ג"כ מחוסר לבישה וא"כ בכל השנה כהן שפשט בגדיו ולא קידש שנית מחלל עבודה ואפ"ה גלי לן קרא ביוה"כ דאינו מעכב עבודה ונהי דמוקמינן לקרא על הקידוש השני מ"מ הא ממילא מוכרח דאע"ג דנפסל הקידוש הראשון מ"מ אינו מעכב וא"כ מוכרח דגם דצפרא אינו מעכב ביוה"כ ועל זה משני חזקיה אמר קרא והיתה להם חוקת עולם לו ולזרעו לדורותם מקיש לו לזרעו דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו וידעינן מזה דכמו דבזרעו אינו מעכב בלא קידש בין עבודה לעבודה דהא לא בעי כלל לקדש כמו כן אינו מעכב ביוה"כ בכה"ג ושוב לא קשה דצפרא נמי דהרי מהך קרא ידעינן דגם בזרעו בכל השנה אינו מעכב אי הוי מחוסר לבישה דהרי בכה"ג ביוה"כ הוי מחוסר לבישה דהא מחליף הבגדים ולפי זה הוי זרעו בא ללמד ונמצא למד דילפינן שוב זרעו מכה"ג דגם בהו אינו מעכב לעולם אע"ג דנעשה מחוסר לבישה והך בגשתם לא נאמר אלא למצוה ושוב לא קשה דצפרא נמי כיון דידעינן דהך דמחוסר לבישה גם בכל השנה אינו מעכב א"כ אע"ג דידעינן מהך קרא דהך דבין עבודה לעבודה אינו מעכב מ"מ הך דצפרא שפיר מעכב כיון דקידוש הראשון לא איפסילא ליה כלל בדיעבד במה שפשט הבגדים:

[ח] ולפי מה שכתבנו דמהסברא הוי הך דבגשתם לעכב וכמו כל הני דרשות הנאמרים באותה פרשה וגם כתבנו דלפי הסברא אע"ג דכשקידש היה לבוש הבגדים מ"מ אח"כ כשפשט הבגדים הוי מחוסר לבישה ממש ודומה כמו שלא לבש כלל וכמו שהוכחנו מהך דהקשה ר' יוחנן דצפרא נמי ורק מהך היקשא דלו ולזרעו ידעינן דבכה"ג אינו מעכב וגם ידעינן מיניה דבזרעו אינו מעכב ומוציאין הך בגשתם ממשמעותא דהוי רק למצוה [או דלכה"פ בכהאי גוונא שהיה לבוש הבגדים מקודם אינו מעכב ומ"מ מצוה איכא כיון דעיקר הלימוד דאינו מעכב בזרעו ידעינן מכה"ג ביוה"כ ובו הא איכא מצוה לכתחילה] א"כ הרי תיקשה דמנ"ל למדרש הך היקשה דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו דלמא כל היכא דהוי מחוסר לבישה מעכב ג"כ ונוקים קרא דבגשתם דלעכב נאמר ונדרוש לו ולזרעו דבר הנוהג בזרעו נוהג בו ודבר שאינו נוהג בזרעו אינו נוהג בו ונלמד מיניה דכה"ג א"צ כלל לקדש גם לכתחילה בין עבודה לעבודה ואע"ג דגמירי עשרה קידושין ביוה"כ מ"מ הא כתבו התוס' ביומא דף ל"ב דמחמת הך הלכה הי' יכול לקיימם כולם בשחרית ונלמד מיניה ג"כ דגם בזרעו א"צ לקדש כלל כשפשט הבגדים כיון דבשעת הקידוש היה לבוש כל הבגדים וקרא דבגשתם נוקמא רק על התחלת הקידוש דבעינן שיהיה בעת הקידוש לבוש בבגדים וזה מעכב ג"כ וגלי לן קרא להוציא מהך סברא שכתבנו דכשפשט בגדיו דומה למחוסר לבישה מקודם רק זה אינו דהא ההיקש דזרעו לא נאמר רק לענין דלא מעכב בכה"ג דהא לכתחילה ודאי דכה"ג ביוה"כ צריך לקדש בין עבודה לעבודה כדנפקא לן ביומא דף ל"ב וע"כ ההיקש הוי רק לענין עיכוב וממילא ידעינן דגם בזרעו אינו מעכב בכהאי גוונא וא"כ ניחא הא דהקשינו לעיל באות ג' בהא דאיצטריך ר"א בר"ש ללמוד בק"ו דכה"ג צריך לקדש בין עבודה לעבודה ואמאי לא סגי ליה בהך סברא דהא נעשה מחוסר לבישה כיון שפשט הבגדים והשתא ניחא דהא אי לאו הק"ו הוי ס"ד ללמוד ההיקש דלו ולזרעו דבר הנוהג בזרעו והיינו למדין מהך היקש דכהאי גוונא דבעת הקידוש הי' לבוש ואח"כ פשטן לא איכפת לן כלל בזה והוי סלקא דעתך דההיקש בא להוציא מסברא זו אבל השתא דידעינן מהק"ו דכהן גדול צריך לקדש לכתחילה ע"כ לא בא ההיקש בע"כ רק לאשמעי' דאינו מעכב וכיון דנתברר מדברינו דהא דבזרעו לא איכפת לן במחוסר לבישה לא ידעינן רק מהך היקשא אבל בלא"ה היינו פוסלין בזרעו גם כשפשט אח"כ בגדיו והרי הך ההיקשא ע"כ לא הוי רק לענין עיכוב גם בזרעו לא ידעינן רק דמחוסר לבישה אינו מעכב או דבכה"ג אינו מעכב אבל לכתחילה גם בזרעו אם פשט בגדיו ולבשם צריך לקדש דהא לפי הסברא הוי כמו בתחלה ומש"ה ס"ל להתוספתא שהבאנו למעלה באות ה' דצריך לחזור ולקדש וגם דברי הירושלמי ניחא דשפיר מדקדק דמהא דקתני כהן שיצא אם לשעה טעון קדוש ע"כ איירי בבגדים דאל"כ בלא"ה הי' צריך לקדש שנית לכתחילה:

[ט] ונהדר לדידן דהרי זה חזינן להדי' מהתוספתא והירושלמי דכשפושט בגדיו צריך לחזור ולקדש ומהא דאיבעי לן בזבחים דף כ' טומאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים ומוקמינן שם האבעי' כשנטמא כל גופו והרי מוכרח לטבול ומוכרח לפשוט בגדיו וא"כ מאי מבעי לי' משום טומאה הא בלא"ה צריך לקדש משום מחוסר לבישה אין להוכיח דהש"ס דידן חולק על הירושלמי וס"ל דכה"ג לא צריך לקדש שנית זה אינו דהרי י"ל דהאבעי הוי לענין דיעבד אם עבד אח"כ בלא קידוש אם מחלל עבודתו דמשום מחוסר לבישה הא אינו מחלל עבודה ולגבי טומאה הא איבעי לן אי הוי הסח הדעת דגם בדיעבד מחלל עבודה וגם הרי משכחת לה טבילה בלא פישוט בגדים וכדאמרינן בעלמא נדה שטבלה בבגדי' ונהדר לדידן דלדעת הרמב"ם וש"ג דס"ל דללישנא בתרא דהטעם משום שמא יפיח בהם אסור גם בעראי א"כ לדבריהם תיקשה על הך לישנא בתרא מהא דתנן וכל המטיל מים טעון קידוש והרי בלא"ה צריך לקדש משום שפשט בגדיו:

[י] ולכאורה הי' נראה לומר דהרי ביומא דף ל"ב פליג רב חסדא על רב אחא בר"י וס"ל לר"ח דלרבי הי' כה"ג ביוה"כ מקדש בין עבודה לעבודה שני הקדושין קודם לבישה ולא ס"ל הך דרשה דבגשתם למחוסר לבישה וא"כ נאמר דהני ב' לישני דבברכות דאמרי לה שמא יפנה ואמרי לה שמא יפיח פליגי בהא גופא ולישנא בתרא ס"ל כרב חסדא דלא איכפת לן כלל בהא דמחוסר לבישה ומוקים להך משנה דכל המטיל מים טעון קידוש כרבי ורב אחא דס"ל דכ"ע ס"ל הך סברא דמחוסר לבישה יסבור כלישנא קמא דברכות דהאיסור הוי משום שמא יפנה ומותר בעראי ומוקים להך דכל המטיל מים בעראי והנראה עוד לעשות סמוכין קצת לזה דהרי פלוגתא דרב חסדא ורב אחא הנראה דתלוי בהא דאיתא בזבחים דף י"ט דרבי דרש לקרא דבגשתם דלינה פסלה בקידוש ור"א בר"ש ס"ל לינה לא פסלה ומוקים שם להך בגשתם למחוסר גישה ולא מחוסר לבישה וגישה ושם בדף כ' קאמר ר' יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה ופריך למאן אי לרבי הא אמר פסלה לינה אי לר"א בר"ש האמר אין צריך לקדש אפי' מכאן ועד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה מדרבנן הוא ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה רבא אמר לעולם ר"א בר"ש וראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה ובודאי נראה דרב חסדא ורב אחא בר"י פליגי בזה דרב אחא ס"ל כאביי דגם רבי דקאמר דלינה פסלה הוי רק מדרבנן וא"כ גם לרבי לא אתי' הך קרא דבגשתם רק למעט מחוסר לבישה וגישה ומש"ה קאמר ביומא דגם רבי מודה בקידוש שני דכשהוא לבוש מקדש מ"ט דאמר קרא בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה דס"ל דגם רבי ס"ל הך דרשה ורב חסדא דס"ל דלרבי פסולה לינה מדאורייתא ונפק לי' מקרא דבגשתם והוי דרשה גמורה ולא אסמכתא ומש"ה אית לי' ביומא דלרבי גם קידוש שני הי' קודם שלבש דרבי לא ס"ל כלל הך סברא דמחוסר לבישה וא"כ הרי רבא נראה דס"ל דלרבי פסלה לינה מדאורייתא מדהוכרח לומר בזבחים תי' אחר ולא ניחא לי' בתירוצו של אביי וא"כ ס"ל כר"ח דלרבי לא איכפת לן כלל בהך סברא דמחוסר לבישה והרי בברכות קיימינן לפרושי טעמא דרבא דאמר אסור להשתין מים בתפילין ושפיר קאמר הלישנא בתרא לטעם דשמא יפיח ואסור גם בעראי דלרבא לשיטתו הא שפיר ניחא הך משנה דכל המטיל מים טעון קידוש דמוקים לה כרבי דלא איכפת לי' במחוסר לבישה כלל ואיירי כשפשט בגדיו ולפי מה שכתבנו לעיל אות זיין דהא דפריך ר' יוחנן אי הכי דצפרא נמי הוי רק משום הך סברא דמחוסר לבישה נאמר דר"י אזל לשיטתו בזה דהא ס"ל כר"א בר"ש לפי אוקימתא דרבא ולהאוקימתא דאביי הא כ"ע ס"ל הך סברא דמחוסר לבישה:

[יא] אמנם זה אינו מספיק דהרי בזבחים דף כ' ע"ב איתא איבעי להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל לינה לא פסלה דלא פירש אבל יציאה דפירש אסוחי מסחא דעתא או דלמא כיון דבידו לחזור לא אסח א"ל רב זביד לר"פ ת"ש יצא חוץ למחיצות עזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים א"ל הכא במאי עסקינן כגון שיצא להסך רגליו ולהטיל מים הא בהדי' תנן לה כל המיסך רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים תני והדר מפרש והרי הך אבעי' אם פסלה יציאה לא הוי רק אם נאמר דלינה לא פסלה וכדאמר להדי' ואת"ל לינה לא פסלה וזהו לר"א בר"ש ומוכרח דס"ל לסתמא דגמר' דהך ברייתא דיצא ודכל המטיל מים אתי' גם כוותי' דר"א בר"ש מדרצה למפשט מינה דיציאה פסלה דס"ל לסתמא דהגמר' דהך ברייתא אתי' גם כוותי' ומשני כשיצא להסך רגליו אבל בלא"ה לא פסלה יציאה והרי זה לא הוי רק לר"א בר"ש דלרבי דלינה פסלה הא פשיטא דיציאה פסלה ולמ"ד לינה לא פסלה הא בע"כ מוקים להך קרא דבגשתם למעט מחוסר לבישה וגישה ואפ"ה תני בה כל המטיל מים ומוכרח דבלא הטיל מים לא הי' צריך לקדש ומוכרח לומר דאיירי בהטיל בבגדים ומוכח עכ"פ מהך סוגי' דזבחים דס"ל כלישנא קמא דברכות:

[יב] אכן גם זה יש לישב דהנה זהו לשון הגמר' דזבחים שם איבעי להו יציאה מהו שתועיל בקידוש את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסחי דעתא או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסיח דעתי' הרי משמע דעיקר הספק ביציאה הוא אי הוי הסה"ד או לא הוי הסה"ד וע"ש ברש"י דכתב וז"ל יציאה חוץ לעזרה מהו שתועיל כדרך שפוסל בכל הקדשים שקידשו בכלי שרת דנפסלין ביוצא ובודאי דברי רש"י הללו צע"ג דלמה פי' דהספק הוי אם נפסלין ביוצא כמו שארי קדשים שנפסלין ביוצא והרי בגמר' מבואר להדיא הספק של בעל האבעי' אי חשיבא הסה"ד או לא וע"ש בתוס' ד"ה יציאם שפירשו באמת דלא כרש"י וכתבו כמש"כ דהספק הוי אם הוי הסה"ד והנראה לומר בכוונת רש"י ז"ל דאיהו מפרש דהוי שני אבעיות דבתחילה איבעי לי' אי חשוב קידוש כשארי דברים המקודשים דנפסלין ביוצא או לא ואבעי' זו הוי רק לרבי דס"ל לינה פסלה בקידוש וא"כ הוי ככל הקדשים ומבעי לי' אם יליף גם לפסול יוצא מכל הקדשים או לא והדר קאמר את"ל לינה לא פסלה פי' דגם את"ל כר"א בר"ש דלינה לא פסלה וא"כ הא לא שייך למבעי כלל אי ילפינן בו פסול יוצא מכל הקדשים מ"מ אכתי מבעי לן דלמא נפסל ביוצא משום הסה"ד כיון דפריש ולא דמי ללינה דלא פריש והוי ב' איבעיות בתחילה מבעי לי' אליבא דרבי והדר איבעי לי' אליבא דר"א בר"ש ושוב מצאתי בחידושי פנים מאירות על זבחים שפי' כן בכוונת רש"י והוכרח רש"י לפרש כן משום דאם נפרש כדמשמע פשטות לישנא דהגמר' דכל האבעי' הוי רק לר"א בר"ש אבל לרבי דס"ל לינה פסלה פשיטא לי' דגם יציאה פסלה א"כ מאי פשט לי' רב זביד מהא דתני' כהן שיצא כו' והוצרך ר"פ לדחוקי כגון שיצא להסך רגליו ואמאי לא משני לי' בפשיטות הא מני רבי היא דס"ל לינה פסלה ומש"ה פסלה ג"כ יציאה וכי קמבעי לן אליבא דר"א בר"ש גם יש לדקדק עוד דלקמן שם בסמוך איתא אבעי' להו טומאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי מסח דעתא או דלמא כיון דהדר חזי דק לי' ולא אסח דעתי' והרי הך אבעי' דטומאה לא הוי רק אם נאמר דיציאה לא פסלה אבל אם נאמר דיציאה פסלה הרי ליכא למבעי כלל בטומאה דכיון שנטמא הא מוכרח לצאת חוץ לעזרה ואם כן אם נאמר דהאבעי ראשונה ביציאה לא הוי' רק לר"א בר"ש דס"ל לינה לא פסלה אבל לרבי דפסלה לינה פשיטא לי' דיציאה פסלה א"כ יהי' מוכרח דגם הך אבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי ג"כ רק אליבא דר"א בר"ש ובודאי דלר"א בר"ש הא ליכא למבעי כלל ופשיטא דאיהו ס"ל דטומאה מועיל לקידוש דהרי ביומא דף ל"ב נפקא לי' לרבי דכהן גדול צריך לקדש ביה"כ בין עבודה לעבודה מקרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש ור"א בר"ש קאמר שם ק"ו ומה במקום שלא טעון טבילה פי' בכל יום בשחרית טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש ולדידי' הא ודאי דבנטמא בעי לקדש מהך ק"ו גופה דכיון דטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש דאם נאמר דבכל השנה גם כשנטמא א"צ לקדש א"כ היאך יליף לכה"ג ביוה"כ מק"ו והרי נוכל לומר נטמא יוכיח דטעון טבילה ואפ"ה אינו טעון קידוש ואע"ג דכתבנו לעיל באות ט' דהך איבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי רק לענין חלול עבודה דלענין דנבעי לכתחילה לקדש הא פשיטא דצריך ובפרט לר"א בר"ש דכיון שפשט בגדיו לטבול הא הוי מחוסר לבישה מ"מ הרי גם לענין דלהוי מחלל עבודה נוכל ללמוד ג"כ מהך ק"ו גופה דמה טהור בשחרית דאינו צריך טבילה ואפ"ה בעי קידוש ומחלל עבודה אם לא קידש זה שנטמא דטעון טבילה אינו דין שיהי' צריך קידוש ואם לא קידש מחלל עבודה דליכא למימר כה"ג ביוה"כ בין עבודה לעבודה דצריך טבילה וקידוש ואפ"ה אם לא קידש אינו מחלל עבודה וכדאיתא ביומא דף כ"ט דזה אינו דהא י"ל מה לכה"ג ביוה"כ שכן גם אם לא טבל בין עבודה לעבודה אינו מחלל תאמר בטמא שלא טבל הא מחלל עבודה מש"ה צריך להיות גם הקידוש מעכב בדיעבד בק"ו מקידוש של שחרית ובע"כ מוכרח דהך איבעי' דטומאה מהו שתועיל הוי רק אליבא דרבי דלא ס"ל ביומא הך ק"ו והרי רבי ס"ל לינה פוסלת וא"כ פוסלת בו יציאה וא"כ הא בודאי פסלי בו טומאה דמוכרח ליצא ובדוחק צ"ל דהאיבעי' דטומאה הוי אליבא דר"א בר"ש בהך דלינה לא פסלה ולא נסבור כר"א בר"ש בהך ק"ו דקאמר ביומא והוא דוחק וע"כ פרש"י דהוי שני אבעיות ובתחילה נסתפק גם לרבי אי פסלה יציאה והדר קאמר דגם את"ל דלינה לא פסלה מ"מ עדיין יש להסתפק ביציאה כיון דפריש דלמא הוי הסה"ד ומש"ה שפיר פשט לי' רב זביד מהא דכהן שיצא דיציאה פסלה ואיפשיטא לכל הפחות אבעי' ראשונה דלרבי מיהא פסלה יציאה וכן האיבעי' שני' דטומאה מהו שתועיל הויא הכל אליבא דרבי כן נראה נכון בדעת רש"י וא"כ הא לשיטתו של רש"י שפיר נוכל לומר כמו שרצינו לומר לעיל דהני ב' לישני דברכות פליגא בפלוגתא דרב חסדא ורב אחא בר"י ביומא ולישנא דקאמר שמא יפיח ס"ל כר"ח דרבי לא ס"ל כלל סברא דמחוסר לבישה ומוקים להך משנה והברייתא דכל המטיל מים רק כרבי ואין הוכחה דסתמא דגמר' דזבחים ס"ל דלא כוותי' אבל לפי' התוס' בזבחים דפירשו דהאבעי' דיציאה מהו שתועיל הוי רק אי חשיבא הסה"ד וא"כ הוי' הך איבעי' דיציאה רק אליבא דר"א בר"ש לחודא ומוכרח מהך סוגי' דזבחים דס"ל דהך ברייתא דהמטיל מים מצי אתי' גם כר"א בר"ש דס"ל סברא דמחוסר לבישה ומוכרח דהך סתמא דגמר' ס"ל כלישנא דשמא יפנה בהם: