שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 24

ב) ותמיהני טובא דלא יהא הקנין יותר ממעות עצמו שקונים בפועלים כדמוכח בפרק הזהב בנתנה לבלן דבמידי דלא מיחסר משיכה מעות קונות בפועלים ואפי' תימא דמהרי"ק מיירי בפועל שיש בידו כלי אומנות דמיחסר משיכה, מ"מ לדידן דקי"ל מעות קונות לעולם מעות קונות בשכירות ומשום דלא שייך נשרפו חיטיך וכמ"ש בחי' הר"ן פרק הזהב ופרק השואל (וכן משמע בתוס' ע"ז (ס"ג.) בד"ה והא שהקשו מההיא דנתנה לסיטון מעל והא הפקיעו חכמים קנין מעות, ולא הקשו מדלעיל מינה מנתנה לספר דהש"ס הוכיח מדלא מעל כר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה, מבואר דלר' יוחנן מעל, והא הפקיעו חכמים קנין מעות אלא דס"ל שכירות מטלטלין נקנה בכסף, שו"ר כן בשם רעק"א]: ג) ומיהו י"ל דמהרי"ק סובר כהרשב"א שכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף מדרבנן, איברא דקשיא לפי זה דבש"ע סתם כמהרי"ק דיכול לחזור והמעות נשאר חוב עליו ובסי' קצ"ח סעיף ואו הביא י"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף, גם דוחק לומר דמהרי"ק מיירי דווקא בפועל שיש לו כלי אומנות למלאכתו, וכן בש"ע, וכל כי האי לא הי' להם לסתום:

ד) והנ"ל בזה דהנה קשה על הה"מ שהקשה על הרמב"ם בדין אונאה שחילק בין פועל לקבלן דקבלן יש לו אונאה דלא הוי עבד והקשה הה"מ דהא קבלן עובר בב"ת וא"כ קבלן נמי עבד הוא, וקשה טובא לפי זה אמאי אין קבלן יכול לחזור כמו פועל, והנ"ל לפמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות מכירה דאם קנו ממנו שילך בסחורה למקום פלוני הוי קנין דברים ועיין היטב בש"ך סי' של"ג ס"ק י"ד] ולפי זה י"ל דלעולם קבלן עבד הוא ומ"מ אינו יכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים, דזה לא שייך אלא במקנה את עצמו אבל לא במתחייב לעשות איזה פעולה, איברא דפועל שכר יום שאינו מתחייב להשלים לו איזה חפץ רק לעשות המעשה הוי קנין דברים וכדברי הרמב"ם הנ"ל וכמ"ש בש"ך הנ"ל וע"כ לא חל הקנין אלא משום שמקנה גופו לזמן שהשכיר עצמו דזה קנין ממון כיון שיש לו קנין בגוף האדם ששוה ממון, וע"כ פועל יכול לחזור, דכיון דחוזר מקנין גופו ולא נשאר אלא החיוב לעשות עמו וזה הוי קנין דברים כיון שלא נתחייב לו ממון רק לטרוח כל היום, וזה בפועל, אבל קבלן שנתחייב להשלים לו דבר ידוע הוי קנין ממון שנתחייב להעמיד לו לדחותו כלי או קמה לקצור שבח הקמה בקצירתה וכל כיוצא בזה, וא"כ נהי דמועיל חזרתו מקנין שיש לו בגופו מ"מ נשאר החיוב עליו ודו"ק ח) ונשוב לדברי מהרי"ק ונאמר דאפי' לדעת הפוסקים פועל גופו קנוי כמו עבד עברי, מ"מ השכר שנתחייב לו לא נתחייב לו עבור קנין גופו רק עבור מה שעשה עמו אח"כ וכמו שכירות בתים, דאף שבוודאי הבית קנוי לשוכר דשכירות ליומא ממכר הוא ואם השוכר מוחל למשכיר לא מהני בלא קנין כמ"ש הריב"ש בפשיטות ופסק כן הסמ"ע מ"מ אין שכירות משתלמת אלא בסוף, ואם נשרף הבית בתוך הזמן מחזיר לו שכירותו ממה שלא דר בו כמ"ש הרא"ש סוף פרק השואל מהרמב"ם פ"ה מהלכות שכירות הלכה ואו, הרי דאפי' הקדים לו השכירות אין השכר דמי מכירה לזמן.

דא"כ למה הוצרך להחזיר בשנפל או נשרף. אלא שהשכר עבור מה שידור להבא, וכן משמע בנמק"י פרק איזהו נשך במתני' דמרבין על השכר שאמר לו אם מעכשיו בפחות וכתב בנמק"י דחשיב כלוה הקונה את החוב ממלוה קודם זמנו בפחות, הרי דהוא רק כמקדים לו הפרעון קודם הזמן ולא כנותן דמי מכר לזמן, דא"כ לא הי' צריך לטעם זה, אלא דאין כאן חשש רבית כלל, דכשנותן לאלתר הוא קונה הבית לזמן ודמי הבית הוא נותן, וכשנותן אח"כ דמי דירה הוא נותן: ואו) ומה שהקשו בתוס' בקידושין בעבד עברי שחלה שלש אינו חייב להשלים מפועל שחלה שאינו נוטל שכר הימים שחלה, אין הקושיא ממה שאינו מחזיר העבד שכר פעולתו, דזה פשוט שאינו דומה לפועל, שעבד נמכר ולא נשכר ודמי מכר לאלתר ודמי עצמו הוא נוטל, וע"כ מה בכך שחלה אח"כ, ודומה לבהמה שנטרפה ביד לוקח משא"כ פועל דמי פעולתו הוא נוטל וכשחלה ולא פעל אינו נוטל, וקושיית התוס' הוא כיון שהשנים שחלה משלימין לימי עבדותו, דאין לומר משום דמתחילה לא נשתעבד אלא לשש שנים ראשונים, דא"כ חלה כל שש נמי אלא ודאי דחלה שלש רואין כאלו עבד. א"כ פועל נמי יטול שכר פעולתו כאלו עבד ודו"ק:

ז) נשוב לדברי מהרי"ק, דכיון שבררנו דאף במקום שגופו קנוי מ"מ הכסף אין עבור גופו רק עבור פעולתו נמצא שאם הקדים לו הכסף אי אפשר שיקנה גופו עבור הכסף, דהא כסף צריך להיות כסף שווי' כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ב [וביאר האבני מלואים שכן דעת התוס' רי"ד גם ביאר כן בראיות מש"ס] וכסף זה אינו כסף שווי' גופו רק שווי' פעולתו, ואין לומר שיתחייב בכסף לפעולתו דזה הוי קנין דברים, וע"כ דווקא בקבלן דלא הוי חיובו קנין דברים ע"כ שפיר יוכל להתחייב להשלים קבלנותו, וע"כ הוי כסף שווי' המקח שהכסף עבור קבלנותו, משא"כ פועל אי אפשר שיקנה בכסף כיון דא"א לחול הקנין על חיוב פעולתו רק על גופו והכסף הוא עבור פעולתו ודו"ק היטב:

ח) אופן האח"ר, אמרתיו לאחר כמה שנים, דבקבלן יש חיוב להשלים לו אותו דבר והוא חיוב ממון כמו שאר חיובי ממון, אך נוסף על זה שיעבוד גופו שגופו משועבד לזה לעבוד בגופו להשלים אותו דבר, והנה התחלת מלאכה דעביד קנין הוא רק לשיעבוד גופו דכיון שגופו התחיל במלאכה הרי עשה קנין בגופו, אבל לענין החיוב ממון להשלים אותו דבר לא הוי התחלה קנין, דומה למתחייב לחבירו בדיבור ליתן לו שני זהובים ונתן לו זהוב אחד דלא הוי קנין על השני, וע"כ הקבלן נהי דחיוב להשלים אותו דבר לא הוי עבדות ואינו יכול לחזור ממנו, מ"מ משעבוד גופו יכול לחזור, דזה נחשב עבדות, וכיון שחוזר משעבוד גופו ועל החיוב לא עשה קנין דהתחלת מלאכה לא הוי קנין על החיוב להשלים כנ"ל, ע"כ יכול לחזור, ומ"מ ידו על התחתונה, כיון דמה שיכול לחזור מחיוב להשלים לאו משום עבדות רק משום דלא עביד קנין, והרי כתב הר"ן בשוכר חמור סתם ומת בחצי הדרך אפי' לא נתחייב לו בקנין להעמיד לו חמור, מ"מ יכול לעכב שכר חצי הדרך שכבר הלך, וע"כ ה"נ ידו על התחתונה ויכול בעה"ב לעכב שכרו ממה שעשה כבר, ודווקא פועל שאין עליו חיוב להשלים שום דבר רק לטרוח כל היום בגופו וכל חיובי עבדות ע"כ אין ידו על התחתונה: ט) ובהכי ניחא דברי ר"ת במשך כלי אומנות אין האומן יכול לחזור כיון דקבלן הוא, ותמוה דהא קבלן נמי יכול לחזור אלא שידו על התחתונה, ולפמ"ש הא דקבלן יכול לחזור מחיוב להשלים רק משום דהתחלת מלאכה לא הוי קנין לזה, והכא הא משיכת תספורת הוי קנין: מחודש ד.

א) נ"ל לחדש דאף דהילוך למלאכה חשיב התחלת מלאכה כדמוכח בגמ' גבי הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, זה בשכר יום, דבהכי מיירי כמו שפירש"י שם בד"ה בד"א שלא התחילו עיי"ש, אבל בקבלן לא הוי הילוך התחלה, והוא עפ"י מה דאמרינן במכות (ח.) כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה, וה"נ כיון שאם הי' במקום המלאכה לא הי' מחוייב להלוך והי' נוטל שכרו משלם עבור המלאכה לבד לא נחשב ההילוך מן המלאכה, ודווקא שכר יום דאיתא ר"פ השוכר את הפועלים פועל ביציאתו משל בעה"ב שאינו מחוייב לילך אל המלאכה קודם היום, וא"כ ההילוך מגוף מלאכת השכירות, ואם הי' במקום המלאכה הי' מחוייב לעשות מלאכה בזמן זה סוף סוף בהילוך עשה ג"כ חיוב המוטל עליו ע"כ הוי התחלת מלאכה: ב) אך בחי' הר"ן ר"פ האומנין בפלוגתא דר"פ ורבנן בקבלן אם ידו על התחתונה בסוף הדיבור כתב דאפי' לר"פ אין הפועלים חייבין לשלם מכיסם אלא שמחשבין במה שעשו, ומש"ה לא תני בחזרה דפועלים [היינו דקבלנים דהא בקבלן קאי התם קמה לקצור עשו חצי' וכן פירש"י] הלכו, ותיפוק לי' דבקבלנים לא הוי הילוך התחלת מלאכה, ומשמע דס"ל גם בקבלן הוי התחלת מלאכה ההילוך וצ"ע לדינא: מחודש ה.

א) בש"ע חו"מ סי' של"ג, בסמ"ע ובש"ך סק"א הביאו לשון הטור שהרי בעה"ב אומר להם תשכירו עצמיכם לאחרים וכו' עיי"ש, ודע שהטור כתב זה לשיטת הרא"ש דכשלא הי' מוצאין להשתכר גם בתחילה אפי' תרעומת אין להם על בעה"ב אלא דהכא מיירי כשהיו מוצאין בתחילה להשתכר ועכשיו לא ימצאו רק ע"י טורח, ע"כ צריך הטור לומר שאומר להם תשכירו עצמיכם לאחרים ואלמלא זאת שמוצאין עכשיו להשתכר הי' בעה"ב מחוייב להם משום דינא דגרמי או משום דהוי כדבר האבוד להם, אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ונמק"י והוא דעת הש"ע סעיף ב' דמיירי שלא היו מוצאין להשתכר מתחילה ואעפי"כ יש להם תרעומת על בעה"ב, ועיין בשטמ"ק ריש פרק השואל בשם הראב"ד וז"ל הא דבעינן התחילו במלאכה או הלכו היינו לאחיבי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדו אלמא כל היכי דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו עד כאן, וכיון דלא היו מוצאין בתחילה להשתכר א"צ לטעמא דאומר להם תשכירו עצמיכם לאחרים אלא דאפי' אין מוצאין עכשיו להשתכר כלל אין עליהם חיוב כלל: ב) ומדברי הראב"ד אלו למדנו דאפי' השאילו עצמם בחנם יש לבעה"ב עליהם תרעומת כשחזרו בהם, ודלא כמהרי"ק סי' קל"ג (הובא בהגהת רמ"א לקמן סעיף ה'] דמשמע מדבריו דבחנם מותר לו לכתחילה לחזור בו, דאי יש לו תרעומת עליו א"כ כדין עשה שסמך על דבריו והוציא הוצאות על פיו: מחודש ו. א) בש"ך סוף סק"א הקשה בהא דקאמר הש"ס (ק') גבי ספינה אי דמשכח לאגורי תרעומת מאי עבידתי', דלוקי כגון דמשכח ע"י טורח ויש לו תרעומת בשביל הטורח:

ב) ונראה ליישב דהנה בסי' שי"א סק"א כתב הש"ך בספינה ויין דאם היין נטבע והספינה לא נטבע יכול להניח בו יין אחר אף שמצאה קפידא מקום לנוח עיי"ש שהסברא דחוקה, ולפענ"ד יש ליתן בזה טעם ברור, דהנה קשה בהא דאמר רבא ר"פ האומנין בשלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית לי' עבידתא דכוותא יהיב לי' והא מצאה קפידא מקום לנוח שהרי כלתה מלאכה שנשתעבד לה, ע"כ נראה ברור דלא שייך מצאה קפידא מקום לנוח אלא בספינה שנטבעת דהמשכיר ירויח שלא יצטרך להביא ספינה אחרת, אבל בשלים עבידתא בפלגא דיומא דבמה שישב בטל כחצי יום אחרון לא ירויח שהרי הדין שמנכה לו מה שנוח לו לישב בטל שנותן לו שכרו כפועל בטל, וכן בספינה מנכה לו מה שבטל בחצי יום אחרון, א"כ אין לו ריוח כלל רק בנטבעת, דמה שלא צריך להביא ספינה אינו מנכה לו כיון שאינו מעצם השיעבוד שמשועבד בעל ספינה להביא הספינה ממרחק ורואין כאילו היתה בכאן, ע"כ שפיר מרויח בעל הספינה, וזה ברור: ג) ממוצא הדברים נשמע דהגהת אשר"י שהקשה בהא דאי אית לי' אחרינא יהיב לי' מספינה ויין והוצרך לחלק בין פועל לקבלן לית לי' סברת הרמב"ן והרשב"א דהיכא דאין לו נ"מ למשכיר מצי שוכר משני לי' מסחורה לסחורה דאל"כ לא הי' קשה לו כנ"ל:

ד) ולפי זה צ"ל במתני' דבעה"ב החוזר בו ידו על התחתונה ולא יהיב לי' בעה"ב כל שכירותו, והא מתני' מיירי בקבלן, וצ"ל דהגהת אשרי לטעמי' דקבלן שמשכו ממנו כלי אומנות אינו יכול לחזור בו כלל, ודוקא בהתחיל במלאכה דהתחלת מלאכה לא עביד קנין, וכתב במחנה אפרים לפרש דדווקא בקבלן לא הוי התחלת מלאכה קנין משום דלעצמו עובד עיי"ש, וע"כ קבלן הא דידו על התחתונה הוא רק תק"ח כמ"ש בשטמ"ק דמדינא לגמרי יכולין לחזור כיון דהתחלת מלאכה לא עביד מלאכה בקבלן, ודווקא בספינה דמשהניח השוכר סחורתו ונכנס בה קנה הספינה בהתחלת מלאכה, דבכלים נמי התחלת מלאכה קנין כמו בוקע בה בקורדום לר"ה, ועיין בריטב"א קידושין [והא דכתב בשטמ"ק ר"פ השואל בעלים באמירה משהתחיל ללכת עם פרתו והפרה אינה נשאלת אלא במשיכה, היינו דהליכת הבהמה לא הוי התחלת מלאכה, דדוקא באדם שמתכוין שהולך למלאכה ע"כ חשיב כעושה מלאכה משא"כ בהמה, ועוד דבבהמה וכלים לא הוי התחלה עד שיעשה בה השוכר מלאכתו לא מה שהבהמה הולכת עם המשכיר ודו"ק] והרי השוכר לטובת עצמו עושה בה מלאכה ע"כ הוי התחלת מלאכה קנין בספינה כמו באדם שכר יום וכיון שעשה קנין בספינה שוב נשתעבדו נכסי המשכיר להעמיד לו ספינה אחרת כשתטבע זו כשאמר ספינה סתם כמ"ש הרשב"א והרא"ש כחמור סתם, והרי נגמר קנין הספינה: ה) איברא דקשה על הגהת אשרי מהא דאמר שם אי דאית לי' לאגורי תרעומת מאי עבידתי', ולדעת הגהת איך מצי לאגורי כלל הא לקבלן אינו יכול לשנות מסחורה לסחורה:

ואו) אך ברורן של דברים דכי היכי דפועל יכול לשנותו משום דעבדו הוא ויכול לשנותו כמו שירצה, וקבלן שחיוב גרידא יש לו עליו אינו יכול לשנותו וע"כ בשכר הספינה דקנה גוף הספינה לתשמישה ולאו חיוב גרידא וכמו בשכר בית דמבואר בפרק הזהב (נ"ו) שכירות ליומא ממכר הוא ופסק הריב"ש דאין השוכר יכול למחול למשכיר אלא בקנין אלמא דלאו חיוב הוא רק קנין לזמן ע"כ בוודאי יכול לשנות השוכר מסחורה לסחורה ודווקא בנטבע הספינה דרק חיוב על המשכיר להעמיד לו ספינה בזה יכול לומר הב לי אותו יין ואנא יהיב ספינתא שאינני מחוייב להעמיד ספינה רק לאותו יין כיון דהמשכיר קבלן הוא וחיוב יש לו עליו (ומ"מ לא דמי לשאר קבלן כיון שנקנה קנין גמור הקבלנות בהתחלת מלאכת הספינה ונתחייב באחריות להעמיד ספינה אחרת כדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל] וזה בנטבע הספינה אבל בשהספינה קיימת שפיר יכול לשנות מסחורה לסחורה: ז) ולפי זה הפירוש אי דאית לי' לאגורי שהשוכר מוצא להשכיר הספינה לאחר אבל אין יכול להכריח המשכיר להשכיר הספינה לאחר דהמשכיר קבלן וחיוב גרידא יש לו עליו ואינו יכול לשנותו כלל רק השוכר משכיר לאיש אחר וא"כ אין למשכיר טורח כלל ושפיר פריך תרעומת מאי עבידתי' ודו"ק ובעז"ה בסי' של"ד יתבאר עוד תירוץ אחר על קושיא הנ"ל לשיטת הר"ן והרשב"א: מחודש ז. א) ש"ך סק"ב העלה דהעיקר כהפוסקים דמשיכת כלי האומנות הוי קנין פועלים ודלא כהר"ן ונמק"י והרשב"א דלא הוי קנין רק לענין שיוכל לעכב כלי אומנות עד שיספרנו, וכבר ביארתי בעז"ה ג"כ דראיית ר"ת כראוי מוצקת עיי"ש, אולם במה שסובר ר"ת דלגמרי לא יוכל לחזור בו אפי' ירצה להיות ידו על התחתונה דאף דאם התחיל במלאכה יכול לחזור ויהי' ידו על התחתונה משום דהתחלת מלאכה לא חשיב קנין, וכפי הנראה גם בזה הסכים הש"ך להלכה:

ב) וק"ל דבס"ק י"ד העלה הש"ך דאפי' קנו מידו יכול לחזור כיון דמטעמא דכי לי בנ"י עבדים אין נ"מ בין קנו מידו או לא ובסוף דבריו שנתן שמחה בלבו שמצא כדבריו בריב"ש שכתב דהתחלת מלאכה הוא קנין אלא שיכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים ואפי' בקנין, ולפי מה שפסק בכאן התחלת מלאכה לא חשיב קנין א"כ שמחה מה זו עושה דוודאי הריב"ש לשיטתי' דהתחלת מלאכה עביד קנין אין נ"מ בין קנו או לא, משא"כ לדידן י"ל דאם הי' קנין אינו יכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים ואף דלטעמא דלטפויי מילתא לא שייך בהתחיל במלאכה, מ"מ י"ל דאין הקנין מתבטל משום כי לי בנ"י עבדים: ג) עוד יש לי תימה רבתי על הרמ"א שכתב במשך כלי אומנות אין הקבלן יכ"ל לחזור אבל פועל יכול לחזור כמו שיתבאר והוא דין המבואר בסעיף ד' דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ומפורש שם דאפי' כבר נתן המעות יכול לחזור והמעות נשאר חוב עליו, ומשמעות הרמ"א דאפי' בנ"ד שמשך כלי אומנות אפי' הקדים המעות יכול לחזור והמעות נשאר חוב עליו, והוא תימה שבמקור הדין ברא"ש כתב אבל פועל לא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא, הרי להדיא דבקנין לא נלמד כלל מפועל יכול לחזור אלא מעבד עברי וא"כ צריך להחזיר המעות דווקא, וכן מבואר במקור הדין בסעיף ד' כמהרי"ק שכתב להדיא דאם עשה קנין לא מהני חזרה כמו בעבד עברי דבעינן גרעון כסף דווקא:

ד) הגם דלכאורה משמע בתוס' דמשך כלי אומנות בפועל יכול הפועל לחזור, שהרי הקשו על דברי ר"ת וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור אפי' בחצי היום וחילקו בין פועל לקבלן, מבואר דבפועל שוב דומה להא דפועל יכול לחזור, לא קשיא דוודאי למאי דס"ד דגם קבלן יכול לחזור משום כי לי בנ"י עבדים, ואין חילוק בין פועל לקבלן אלא לענין ידו על התחתונה א"כ אמרינן דהתחלת מלאכה עביד קנין בפועלים כפשטא דשמעתא דהשוכר את האומנין והא דקבלן יכול לחזור אלא שידו על התחתונה משום כי לי בנ"י עבדים, אבל לאחר שתירצו דבקבלן לא שייך כלל טעמא דכי לי בנ"י וגו' והא דקבלן יכול לחזור צ"ל משום דהתחלת מלאכה לא עביד קנין כדברי הגהת אשרי, א"כ שוב לא נוכל ללמוד מפועל יכול לחזור דשם רק בהתחלת מלאכה אבל בקנין מנ"ל שיוכל לחזור רק מעבד עברי נלמד שיוצא בגרעון כסף, וא"כ אינו דומה כלל להא דסעיף ד' ומה זה שכתב הרמ"א כמו שיתבאר: ח) והנ"ל שדעת הרמ"א דהתחלת מלאכה בפועלים עביד קנין רק בקבלן לא עביד קנין משום דבמלאכת עצמו עוסק ע"כ דווקא בקבלן מחלקינן בין קנין להתחיל במלאכה, דבקנין לא יוכל לחזור כלל, אבל בפועל ס"ל להרמ"א דעביד קנין ואין חילוק כלל בין קנין להתחלת מלאכה וכשם שהתחיל במלאכה יכול לחזור בדיבור בעלמא כמו כן בקנו מידו, ובזה ניחא ג"כ פסק הש"ך ודו"ק: סימן נג. בחו"מ סי' מ"ט כתב הב"י בשם הרשב"א שנשאל על שטר שכתוב בו אני יוסף בן שמעון נ"י ושמעון אבי יוסף השני מת, דנרו יאיר הוי סימן כמו כהן, והב"י כתב עלה דאפשר דהנ"י קאי על יוסף, והד"מ כתב עלה וז"ל ואין דבריו נראין דאין רגילין לכתוב על שם הבן רק על שם האב דאל"כ הי' לו לכותבו קודם יעיי"ש בש"ך:

ולפענ"ד דהב"י והרמ"א כל אחד סובב והולך לשיטתו, והנה הש"ך הקשה על הב"י מהא דאיתא באהע"ז דאם כתב כינוי של המגרש אחר שם האביו פסול דהכינוי קאי על אביו והוא שקר, ולפענ"ד נראה ליישבו, דהנה הב"י כתב בסי' קכ"ט דאם אבי המגרש כהן ויש לו כינוי דכותבין הכינוי אחר הכהן ולא אמרינן דהכהן הוי הפסק בין שמו ובין המכונה, מידי דהוה אהא דכתיב ואת לוט ואת רכושו בן אחי אברהם ולא אמרינן דרכושו הוי הפסק, ולכאורה לא הי' צריך לזה לפמ"ש הנוב"י והבאים אחריו דהכינוי לא קאי על השם רק על האיש, ואף שכתב הכהן לא הפסיק לדבר מן האיש ולא הוי הפסק כלל: אולם באמת נ"ל דהב"י סובר דהכינוי קאי על השם, ודברי הנוב"י צודקים לדידן דקי"ל כרמ"א כמו שיתבאר: והנה הב"י פסק כדעת מהרי"ק דהיכי שהכינוי דומה אל השם כותבין דמתקרי, והיכי שאינו דומה כותבין המכונה, דכינוי פירוש שמכסה השם כמ"ש הרד"ק בשורש סנה שכינוי הוא כסות והעלם השם יעיי"ש במהרי"ק שורש קס"ב והב"י פסק כן, הרי דכינוי הוא על השם, שהרי כינוי מלשון כסות והעלם השם, אולם הרמ"א פוסק דאפי' בכינוי הדומה לשם העברי כותבין המכונה, ולדידי' אינו מלשון כסות השם וקאי על האיש, ע"כ כתב בד"מ דבאיש כותבין המכונה ובאשה המכונה: