שו״ת אבני נזר – חושן משפט – קטע 22

ב) אך בעיקר הדין נ"ל כהט"ז, והטעם בזה לפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ו סי' ב' שיכול לבטל התנאי אחר המעשה, שאפילו לא יתקיים התנאי יתקיים המעשה, וכהא דכתובות כיון שכנסה אחולי אחלה לתנאי', והטעם דלולא דילפינן מב"ג וב"ר הוה אמרינן דלא אתי תנאי ומבטל מעשה, ואפי' לא נתקיים התנאי המעשה קיים, אלא שלמדין מב"ג וב"ר וע"כ בעינן דיני תנאים כעין ב"ג וב"ר, דאין לך בו אלא חידושו, וכיון שכן שהמעשה בפ"ע וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מב"ג וב"ר, ע"כ יכול לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו, ואין קיום המעשה תלוי בו דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטל התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים עכ"ל עיי"ש: ג) ומבואר מדברי הרא"ש שאין פירוש תנאי שכשלא נתקיים אין התחלה למעשה כי לא רצה באופן זה, דא"כ מה יועיל מה שמבטל אח"כ, סוף סוף תחילה לא הקנה רק באופן שיתקיים התנאי רק המעשה ראוי להתקיים אף אם לא יתקיים התנאי כיון שרצה בעצם המעשה, רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר שיכול להטיל בו תנאי, שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המעשה, וע"כ כשמבטל זה נשאר המעשה בתוקפו מאחר שלא הי' ביטול למעשה מצד התנאי ודו"ק: ד) והנה הרמב"ם כתב בטעם חזרה תוך כדי דיבור משום דהוי כטועה, וא"כ כשלא חזר לגמרי רק הטיל בו תנאי, והוי טועה במה שלא הטיל בו תנאי, וזה לא חשיב טעות במעשה, דהא אפי' הטיל תנאי חשיב רצון אל המעשה, ואי אפשר שיחשב תנאי מצד שטעה וכאילו דעתו הי' לתנאי, שהרי המתכוין לומר עולה ואמר שלמים אף עולה אינו, ולא נעשה עולה במחשבה לבד, וה"נ לא נעשה תנאי במחשבה לבד, ונשאר המעשה בתוקפו, וי"ל בקצרה ג"כ דכיון שלא חל שם תנאי [מחמת שטעה וכאילו רצה לומר תנאי] חשיב כאילו ביטל התנאי ודו"ק היטב:

ה) ולפי דברי שיטת הרא"ש הנ"ל נ"ל ליישב, הא דבסוף פרק השוכר את הפועלים תלו דין תנאי קודם למעשה בפלוגתא דר"מ ורחב"ג ומינה דייקי התוס' בקידושין דרחב"ג פליג גם על תנאי קודם למעשה, ואינו מובן דהאיך יועיל טעם רחב"ג דצריך הדבר לאומרו לענין תנאי קודם למעשה, דהנה הראשונים הקשו בהא דאם לא באתי בתוך יב"ח כתבו ותנו לאשתי כתבו ונתנו בתוך י"ב חודש אינו גט, והא לא התנה בדיני התנאים, ותירץ הרשב"א דתנאה דע"י שליח לא מצי שליח לשנויי מדברי משלח, ואי שני בתנאה לא עביד ולא כלום ואסברא לה באבני מלואים סי' ל"ח סק"ב וז"ל דהשליח אין לו לשנות מדברי המשלח ממה שגילה בדבריו והו"ל מעביר על דבריו, והיינו דכיון דנראה מתוך דבריו שרוצה שלא יתנו לה עד אחר יב"ח א"כ אפי' לא התנה בדיני תנאים אין השליח רשאי לשנות עכ"ל:

ואו) והנה הרמב"ן והר"ן כתבו כן לענין תנאי כפול, ומבואר דאפי' לא כפל לתנאי, מ"מ כוונתו מוכחת שאם יתבטל התנאי אינו רוצה במעשה, [וע"כ חשיב השליח משנה] ולכאורה קשה דא"כ למה צריך כלל תנאי כפול הא דברים שבלבו ובלב כל אדם מהני כאילו התנה, אך לפמ"ש במק"א ביאור שיטת הרשב"א בקידושין דס"ל דברים שבלב לקיים הוי דברים, ומ"מ מבואר פרק שבועת העדות דתרומה וקדשים הויין שני כתובים הבאים כאחד שמועלים במחשבה ובעלמא לא מהני מחשבה, וביארנו דהיכי שיש מעשה קנין מהני מחשבה ג"כ שמתרצה כמו דיבור, אבל היכי שאין כאן שום דבר לקנין, והדיבור עושה הכל לא מהני מחשבה, כי המחשבה לבד אינו פועלת כלל זולת בתרומה וקדשים, דגלי קרא, ולפי זה ביארנו דאפי' דברים שבלבו ובלב כל אדם לא מהני בזה, שהרי לקיים אפי' דברים שבלבו לבד הויין דברים, ומ"מ לא מהני משום שמחשבה אינה פועלת אף שבלב כל אדם מ"מ כיון שמחשבה הוא אינה פועלת, וע"כ לפי דברי הרא"ש הנ"ל התנאי הוא דבר בפני עצמו שחל התנאי לבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי, ואם לא כפל אף שידוע כוונתו כיון שמחשבה הוא אינו מועיל לפעול חלות תנאי, וא"כ מוכח מדבעי תנאי כפול שהתנאי דבר בפ"ע, וא"כ כיון שלא מצינו שום תנאי כי אם בב"ג וב"ר, אין לנו ראי' שיועיל תנאי רק דומיא דב"ג וב"ר, ואין בו אלא חידושו, אבל אם היינו אומרים שלא רצה רק בתנאי זה ואין התחלה אם לא נתקיים התנאי אין זה חידוש, רק סברא ולא שייך אין בו אלא חידושו, וכן מבואר מתשו' הרא"ש הנ"ל, דהא דאין לך אלא חידושו, רק משום שהתנאי ענין בפ"ע, וע"כ לענין תנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, שאין ראי' מדלא התנה כך אלא כך, שאם הי' מתנה בהיפוך הי' שאלה ג"כ למה לא התנה להיפוך, וכ"ש תנאי ומעשה בדבר אחד, דלא הי' אפשר שיהי' בדבר אחר, וכן לענין שאפשר למעשה לקיים ע"י שליח, וע"כ משום שלא מצינו רק בתנאי קודם למעשה כו' אין לך אלא חידושו, וזה לר"מ דבעי תנאי כפול דע"ז יש ראי' מדאצטריך לכפול, ומזה מוכח דתנאי ענין בפ"ע כנ"ל ושייך לומר אין לך אלא חידושו, אבל לרחב"ג דאין ראי' מדאצטריך לומר ואם לא יעברו ולא בעינן כפילא, ושפיר י"ל שאין התנאי ענין בפ"ע רק סברא כיון שלא רצה להקנות באופן אחר ולא שייך אין לך אלא חידושו:

ז) ובזה נבוא ליישב עוד שיטת הרמב"ן פ"ב דנדרים בהלכותיו דאף דלא קי"ל כר"מ בתנאי כפול, מ"מ בתנאי קודם למעשה קי"ל דבעינן, כמתני' דהשוכר את הפועלים. וכתב הרמב"ן שם דה"ה לאינך רק תנאי כפול לא בעינן דהוצרך הדבר לאומרו, וכן דעת הר"ן בקידושין, ותמוה, דא"כ מה הוכיחו הש"ס בסוף השוכר דתני תנאי שיש מעשה בתחילתו תנאי בטל דאתי כר"מ: ח) ולפמ"ש י"ל, דהנה סוגיא דהתם הוא להוכיח דלא אתי כר' יהודה יעיי"ש, והנה סוף פרק שבועת העדות אל יכך פירש"י אם תעידני ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ומסקנא דש"ס לפי פיר"ח דר"מ משום דבאיסורא מודה דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, וחכמים פוטרין כתב הרשב"א דס"ל כיון שמעיד על ממון חשיב איסורא דאית בי' ממונא, וגם הרשב"א הביא תוספתא דחכמים היינו ר' יהודה, ומבואר דר' יהודה כר"מ ס"ל בקידושין דבעי תנאי כפול, ותמוה דבגיטין (מ"ו:) גבי המוציא אשתו משום איילונית דר"י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר מוקי הש"ס מאן חכמים ר"מ דבעי תנאי כפול והכא בדלא כפלי' לתנאי' ומבואר דר"י ס"ל לא בעינן תנאי כפול ולהכי לא יחזיר, וכן הוכיח מזה הר"ן פ"ב דנדרים, ותמוה ממתני' דשבועות:

ט) ע"כ נראה דהא דלא בעי ר' יהודה תנאי כפול טעמי' משום דניכר מחשבתו שאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה והוה דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדברי הראשונים דנותנו בידי שליח לא בעי תנאי כפול משום דשליח יודע כוונתו שרצה רק בתנאי והוה מעביר על דבריו וס"ל דהתנאי אינו דבר בפ"ע, רק משום שלא רצה רק באופן זה, אין התחלה למעשה, רק באופן שיתקיים התנאי, ע"כ מהני מה שבלבו ובלב כל אדם, אבל לא נחשב כאילו דיבר בפיו שאם יעבור על התנאי לא יתקיים המעשה, וע"כ בשבועה פטור, דבשבועת העדות שאין כאן רק דיבור לא מהני מחשבה כלום, כנ"ל בשיטת הרשב"א, ועוד בשבועה כתיב לבטא בשפתים: יוד) ולפי זה יש ליישב דעת הפוסקים הנ"ל דלא בעינן תנאי כפול ושאר דיני תנאים בעינן, די"ל אף דאין ראי' מב"ג וב"ר שהתנאי דבר בפ"ע ובטל המעשה כיון דקי"ל דלא בעי תנאי כפול כנ"ל, מ"מ מסברא ס"ל כן (הגה"ה ובזה מיושב שיטת הרמב"ם פ"א מהלכות נדרים הלכה י"ט דפסק לא חולין שאוכל לך אסור אף דפסק שם דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, והיינו דלא חולין כאילו אמר בפירוש שיהי' הקדש, והראב"ד השיגו, וכוונתם משום דבגמ' אמר סברוה מה לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מני אי ר"מ הא לית לי' מכלל לאו אלא ר"י אימא סיפא ר"י אומר מדסיפא ר"י מכלל דרישא לאו ר"י ומשני כולה ר"י.

וכתב הכ"מ שהרמב"ם דחה סוגיא זו מהלכתא מכח ברייתא דמייתי אח"כ, ולפמ"ש יש להוסיף טעם לשבח דרמב"ם דחה סוגיא זו דמיישב ר"י הוא, והא ר"י בשלהי שבועת שתים לית לי' מכלל לאו בשבועת העדות משום דצריך דיבור, וכ"ש בנדר דגמרינן משבועה דכתיב לבטא בשפתים, ובמקום דבעי דיבור דווקא, הא לית לי' לר"י מכלל לאו, ע"כ סוגיא דנדרים הוה ס"ל כדס"ד בשבועות שתים איפוך מתני' ר"מ פוטר דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ור"י מחייב, אבל למסקנת הש"ס וגירסת ר"ח [דבהלכות סנהדרין מוכח דס"ל כגירסת ר"ח חכמים פוטרין עיי"ש] ר"י לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן בשבועה, אזיל תירוץ הש"ס מתניתין ר"י, וע"כ לומר טעם המשנה דלא חולין חשיב שאמר בפירוש יהי' הקדש:)דכיון שרצה להקנות, מסברא חל הקנין אפי' לא נתקיים התנאי, ומב"ג וב"ר הוא דילפינן דחל תנאי לבטל המעשה, וע"כ אין בו אלא חידושו בכל דיני תנאים, כמו שהי' בב"ג וב"ר לבד תנאי כפול דלא בעי ששם לא תנאי כפול בהאי ונאחזו בתוככם לא שלא יטלו בארץ גלעד רק שיטלו בארץ כנען, ואף דתנאי דבר בפ"ע מהני אפי' בלא תנאי כפול שיחול התנאי דמכלל הן אתה שומע לאו כאילו דיבר הלאו, כמו שמועיל גבי נדר חולין מה שלא אוכל לך למאן דאית לי' מכלל לאו אתה שומע הן כדאיתא בסוגיא דנדרים, וכן פסק רמב"ן שם, משום דפסק דלא כר"מ, אך בפרק הפועלים מוכיח דמתני' דלא כר' יהודה כיון דר"י אית לי' בשבועה לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, ע"כ דלא כאילו מדבר הלאו, ומ"מ אית לי' גבי מוציא אשתו משום איילונית דלא בעי תנאי כפול, ע"כ משום דהוי דברים שבלב כל אדם והתנאי אינו דבר בפני עצמו, רק שאינו התחלת מעשה אם לא נתקיים התנאי כיון שלא רצה רק באופן זה, וא"כ לא שייך אין בו אלא חידושו כנ"ל ולא בעי תנאי קודם למעשה: מחודש ד.

א) לעיל כתבנו ממשמעות רשב"א דאף דדברים שבלבו ובלב כל אדם מהני מ"מ במידי דלית בי' שום קנין רק דיבור בלבד בעי דיבור ממש, ובזה נ"ל ליישב מה שלכאורה סותרין דברי רש"י זא"ז, דבקידושין (נ.) בהא דמוכחי אמוראי דברים שבלב אינם דברים מהא דהאומר לשלוחו הביא לי מן החלון והביא לו אעפ"י שאמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא ע"ז בעה"ב מעל, ומקשה הגמ' ודילמא למיפטר נפשי' מקרבן אתי ושקורי משקר ומשני הו"ל לומר נזכרתי דתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל, ופירש"י דאילו לא נזכר בעה"ב הוה רמיא מעילה עליו דאתרבי למעול שולחו על ידו, אבל השתא דאיפטר בעה"ב רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה והעושה מתחייב, ומבואר מפירש"י דלא אתרבי במעילה שליח לדבר עבירה רק לחיוב המשלח ושליח ממילא נפטר, וכשנזכר המשלח דליכא מעילה גבי', שוב השליח מתחייב דאין שליח לדבר עבירה והעושה מתחייב. אבל בחגיגה (יוד.) בהא דתנן המעילות כהררים התלויין בשערה, ובגמ' מעילות מכתב כתיבן, אמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל, שליח עניא מאי עביד היינו כהררין] פירש"י נהי דבעה"ב פטור דכיון דנזכר אנן סהדי דתו לא ניחא לי' בשליחותי' דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא מיהו שליח מאי עביד, הנה פירש טעם דנזכר בעה"ב משום אנן סהדי, ולא כפירש"י בקידושין, ולמה שינה את טעמו לפרש בכל מקום פירוש אחר:

ב) ונראה ליישב דוודאי לפי פרש"י בקידושין דשליח בעצם נתחייב היכי דליכא חיוב המשלח שיפטרנו, אין קושיא כלל שליח עניא מה עביד הא לא ידע שנזכר בעה"ב וחשב ששלוחו הוא, הלוא אפי' שליח מתחייב כשאין כאן חיוב משלח שיפטרנו, לכך הוצרך לפרש משום דאנן סהדי, וס"ל לרבא דכיון דרבתה תורה שליח לדבר עבירה במעילה, אתרבי נמי לפטור השליח, רק משום אנן סהדי שביטל שליחותי', וכיון ששליח לא ידע מזה וחשב ששלוחו הוא הוקשה לו שליח עניא מה עביד, ובקידושין אי אפשר לו לפרש משום דאנן סהדי דטעם זה לא שייך רק דאמר בפני אנשים שנזכר והוה דברים שבלב דמוכחין, אבל כשלא ידע שום אדם שנזכר והוה ביטולו דברים שבלב, וא"כ לא מצי למיפטר נפשי' בטענת נזכרתי, ממנ"פ אם אמר לפני אנשים שנזכר נשאל את פיהם אם כנים דבריו, ואם לא אמר הוה דברים שבלב, ונהי דמ"מ יש לפטור המשלח דאין סופו שגגה דקודם מעילה נזכר המשלח, מ"מ ממשנה דנזכר בעה"ב שליח מעל אין ראי' בכה"ג דליכא ביטול לפטור המשלח, כיון דטעמא דמתני' משום ביטול שליחות, ואי מסברא דאין סופן שגגה לא הו"ל לאתויי מתני' דנזכר השליח ע"כ נדה בקידושין מפירוש אנן סהדי, ורבא פליג עם אמוראי דקידושין בטעם נזכר:

אך להבין טעם מחלוקתם דוודאי טעם דאנן סהדי שביטל מרווח טפי מטעם דלא אתרבי לפטור השליח, אך אמוראי דקידושין לא ניחא להו בטעמא דאנן סהדי דכיון שאין בביטול השליחות מעשה רק דיבור בעלמא לא מהני דברים שבלב דמוכחין, ורבא לטעמי' בגיטין גילוי דעתא בגיטא מילתא הוא לבטל השליחות הגט אף שאינו מפרש הביטול, ובהפרת נדרים לא מהני גילוי דעת רק לשון ברור וכדאיתא בסוף פרק נערה המאורסה, רק משום דהוה דברים שבלב דמוכחין מהני לבטל שליחות, דאין כאן חלות דבר חדש, רק שלא יוכל לגרש עוד מהני דברים שבלב דמוכחין, וה"ה במעילה דמהני אנן סהדי לביטול השליחות, ובאמת לרבא אם לא אמר לפני אדם שנזכר. לא מעל שליח, ואמוראי דקידושין סברי כהילכתא גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא, וה"ה דלא מהני אנן סהדי, ומוכרחין לפרש משום דלא אתרבי מעילה רק לחיוב המשלח, ובכה"ג דנזכר ליכא חיוב משלח, וא"כ אפי' לא אמר לפני אדם משלח פטור ושליח חייב: מחודש ה. א) (ב"מ צד.) מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם, ובגמ' אמאי מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשי' עיין פירש"י, ובתוס' כתובות (נ"ו) השיגו על פרש"י:

ב ולפענ"ד נראה דהנה בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשר שלו המעשר שלו, ומפרש בגמ' הטעם משום דשיירי' למקום המעשר וכן פסק הרחב"ם [וצ"ע דבפרק הזרוע כהן שמכר לישראל בהמה על מנת שהמתנות שלו אין המתנות שלו, כבר תירץ הש"ך משום דנתן לו כל הבהמה לא משמע שמשייר] והנה בפרק המגרש בעי הש"ס חוץ מירושתך מהו חוץ מהפרת נדריך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא אישה יפרנו יעיי"ש, ומדלא בעי הש"ס רק משום שיור בגט דפסול משום דבעינן כריתות, אבל מתנה ע"מ שכתוב בתורה לא הוי מוכח דכה"ג לא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ומשום דלענין ירושה לא גירשה, ודווקא דרך תנאי שקידשה קידושין גמורים ומתנה שלא יהי' עליו חיובים הוא נגד מה שכתוב בתורה, אבל זה דלענין ירושה לא גירשה בדין תורה יורש אותה:

ג) אך צריך להבין למה לא נאמר בע"מ דשאר וכסות ועונה דהוה שיור, אך לק"מ דא"כ הוי שיור בקידושין ולא מהני, ועונה הוי שיור בעצם אישות, וכיון דלא מהני בשיור לא אמרינן דעל מנת כחוץ, וראי' הא דנזיר (יא.) הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן, יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין אסור ור"ש מתיר, גמ' ולפלוג ר"ש נמי ברישא, אריב"ל חולק הי' ר"ש אף ברישא, רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש, מ"ט משום דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, וריב"ל אמר לך האי ע"מ כחוץ דמי, תניא כוותי' דרבינא, הנה מסקנת הש"ס ע"מ לאו כחוץ דמי, וקשיא הא דבן לוי שמכר השדה, וצ"ל דשאני התם דע"מ לא מהני בי' וחוץ מהני בי' אומדין שכוונתו הי' חוץ, אבל בנזיר שאם כוונתו חוץ לא מהני בנזיר, וע"כ בקידושין נמי שאם כוונתו חוץ יהי' שיור בקידושין אין עוקרין דברים מפשטו וע"מ הוא, אבל בשומרים שפיר אמרינן דחוץ הוא ולענין שבועה לא הוי שומר ובשיור הא לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כדמוכח הא דחוץ מירושתך כנ"ל: ובטור אהע"ז סי' קל"ז בשם הרמ"ה באומר הרי את מגורשת ע"מ שלא תהי' מותרת לפלוני אינו גט דהוי כחוץ מפלוני, והרא"ש חילק, ובט"ז שם שדברי הרמ"ה ברורים, ולפענ"ד נראין דברי הרא"ש דדומה לנזיר לר"ש דכיון דלא מהני בנזירות בשיור האי ע"מ לאו כחוץ וע"מ הוא והו"ל מתנה עמ"ש בתורה ה"נ בגט הואיל ולא מהני בי' שיור האי ע"מ על מנת הוא והוי מתנה עמ"ש בתורה, ודברי רמ"ה נכונים לריב"ל דס"ל בנזיר ע"מ חוץ הוא ולא הוי נזיר, ה"נ חוץ הוא ולא הוי גט, אבל לרבינא דקי"ל כוותי' הדין עם הרא"ש:

הדרן לשמעתין דהיכי דמהני שיור לא חשיב מתנה עמ"ש בתורה דהאי ע"מ חוץ הוא, ולפי זה ק"ל על הראב"ד פכ"ג מהלכות אישות דטעם כותב לה ועודה ארוסה שלא ירשנה מהני דהוי כנשואה ע"מ שלא ירשנה, וא"כ למה ס"ל לרשב"ג תנאי בטל, דהוי מתנה עמ"ש בתורה (ולדידן דתנאי קיים כתב הרי"ף משום דקי"ל כר"י בדבר שבממון תנאו קיים] נימא דהאי ע"מ חוץ הוא, ולא מבעיא לאותו צד בגיטין חוץ מירושתך לא הוי שיור אף לאותו צד דהוי שיור מ"מ לא מצינו בנשואין יפסול שיור רק בגט, ובקידושין מהיקשא דויצאה והיתה אבל לא בחופה: סימן נב. בדין פועל יכול לחזור (ב"מ ע"ו:). מחודש א א) בירושלמי אמתני' דכל החוזר ידו על התחתונה רב אמר כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים אין ישראל קונין זה את זה ר"י אומר בעבד עברי הוא מתניתא, ופירשו בו המפרשים דרב ס"ל דלא חל הקנין כלל ור"י סובר דחל הקנין אלא שיכול לחזור וכעין עבד עברי שיוצא בגרעון כסף, ותמיהני דהא בשנים אוחזין (יו"ד.) משני הש"ס דילן לרב דכל כמה דלא חזר ידו כיד בעה"ב וכי הדר בי' טעמא אחרינא איכא דכתיב כי לי בנ"י עבדים, וקשיא דרב אדרב: ב) ונלפע"ד עפימ"ש הר"ן ב"מ (ע"ח) בהא דשוכר את החמור ומת בחצי הדרך דאם אמר לו חמור סתם חייב להעמיד לו חמור, וכתב הר"ן דאפי' לא נתחייב בקנין להעמיד לו חמור מ"מ יכול השוכר לעכב שכר של חצי הדרך שהלך לעצמו עד שישכור לו חמור, וק"ל מ"ש מהא דאמרינן פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ואין ידו על התחתונה ומשום דכתיב כי לי בנ"י עבדים, נהי דיכול לחזור שלא יצטרך לעבוד מ"מ יעכב לעצמו שכר עבודה שכבר עשה כיון שאינו משלים תנאו וכמו בנידון הר"ן דאף שלא נתחייב בקנין להעמיד לו חמור מ"מ כיון שאינו משלים תנאו: