שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רסו

סימן רסו סוגיא דהעדים שאמרו א) (שם) תוד"ה מחמת וא"ת ליהמנו במיגו כו' והוא תמוה דהוי מיגו במקום עדים, ונראה דהנה צ"ל אם אומרים שעכשיו עשו תשובה אינם מעידים כלל לגבי עצמם, וכמו מוכר שדה דמצי מעיד שהי' שלו קודם כיון שעכשיו אינו נוגע לו, אך הדבר ניחא דאילו ידעינן שרשעים היו לא הי' נאמנים שעשו תשובה, וכיון שאין נאמנים על התשובה שוב משוי נפשייהו רשעים, וע"ז הקשו התוס' דליהמנו במיגו שעשו תשובה ושוב לא משוו נפשייהו רשעים: ב) בטעמא דאין כת"י יוצא ממקום אחר לא הוי חוזר ומגיד פירש"י משום דכולא חדא הגדה היא, והתוס' כתבו משום דלא חשיב כלל קיום, ולא ניחא להו בפירש"י דא"כ לרב נחמן דאמר מודעא הי' דברינו אין נאמנים אפי' כת"י יוצא ממק"א, ואי כולה חדא הגדה היא מאי טעמא לא יהי' נאמנים, אלא ודאי הכא הטעם משום דלא חשיב קיום כשאומרים אנוסים היינו שפוסלים עיקר העדות, משא"כ במודעא שאין מבטלים נאמנות העדים,. אבל אי כולה חדא הגדה היא ולא חשובים חוזרים ומגידים מ"ט לא יהי' נאמנים לומר מודעא:

ג) בהא דקטנים היינו ק"ל דאם שחתמו בעודם קטנים אף בלא עדותן ניחוש שמא חתמו עדים קטנים ובשקר חתמו, בשלמא בטענת פסולי עדות היינו ניחא, דאי בעלי עבירה סתם ישראל בחזקת כשרות, ואי קרובים כיון שקרובים אינם חשודים לשקר, וכיון שחתם פלוני בן פלוני עד הרי הוא כמעיד שאינו קרוב ונאמן, דכיון שאומר אמת הרי הוא אינו קרוב ונאמן, ודומיא דחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו, דאף שלא ראינו השטר עד שנעשה חתנו לא חיישינן שהקדים הזמן דאינו חשוד לשקר, וכיון שאומר אמת הרי העיד בעודו רחוק, ה"נ כיון שאמת שאינו קרוב הרי עדותו זה שאינו קרוב מאינו קרוב, אבל קטנים דאפי' באיסורין שא"צ משפטי עדות אינם נאמנים כבש"ע יו"ד סי' קכ"ז, הרי דחשודין לשקר, וא"כ אפשר שבעל השטר לקח קטנים לחתום לו שטר בשקר ואיחר הזמן עד שיהי' העדים גדולים, ואפשר לומר דטעמא דקטן אינו נאמן באיסורין משום דאין לו מחשבה ודיבורו כמאן דליתא, אבל חתימת שטר הוי מעשה וחשו"ק יש להם מעשה כבחולין (י"ב:) חשו"ק יש להם מעשה ואין להם מחשבה וצ"ע: