שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רס

סימן רס א) (דף ט"ו ע"א) בגמ' ואי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, פירש"י דכתיב והצילו העדה, ואינו מובן, דהא זה מסברא, איך אפשר להרוג מספק, ונראה דלכאורה קשה למ"ש התוס' יבמות (ד"פ.) ד"ה נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל באותה שעה, הרי דאף שלא הי' מזיד רק על ספק איסור לוקה כשנתברר שגדול הי', ה"נ כיון שנתברר שישראל הרג יהרג, ואין לומר דבשעה שהוציא האבן מתחת ידו לא הי' מבורר כלל שיזדמן לישראל זה ואפשר שיגיע לגוי, ולא ספק חסרון ידיעה לבד, רק שבאמת הי' אפשר שיגיע לגוי, דא"כ לא שייך כלל שנלך אחר הרוב כמ"ש המזרחי פרשת משפטים דרוב לא מהני רק על מה שעבר לא על מה שיהי', אלא ודאי בשעה שיצא האבן מתח"י בודאי שתגיע לזה שהגיע ואנחנו לא היינו יודעין, ודומה ממש לאכל חלב ואח"כ נודע כנ"ל, ע"כ פירש"י משום ושפטו העדה והצילו העדה, אבל לענין מלקות לא שייך זה (וכ"כ בתוס' ישנים ל"ה.] שהרי דיני נפשות בכ"ג ילפינן מפסוק זה שתהי' עדה שופטת ועדה מצלת, ואילו דיני מלקות בשלשה: סימן רסא א) (שם ע"ב) בגמ' מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ר"ל לנזקין כו' לא צריכא דנגחי' תורא דידי' לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר לי' אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לך, וקשה הא אפי' רוב נכרים הלא אין הולכין בממון אחר הרוב: ב) ונראה דבב"ק (ל"ח.) אמרינן דמדינא של עכו"ם שנגח לשל ישראל פטור דרעהו כתיב אלא משום ראה ויתר גוים עמד והפקיר ממונם, וע"כ כשמסופקין אם נכרי אם ישראל לא שייך כלל חזקת ממון, דאטו אנן מסופקין אם הוא ממונו הלא ידוע שפטור וממונו הי', רק משום ראה ויתר גוים משום עלילה כל דהו לוקחים ממונו, ואין ה"נ שממונו הוא הלא אין הספק רק על האיש אם ממונו מותר ליטול ולא שייך חזקת ממון כלל, ושפיר אזלינן בתר רוב:

ג) ולפי זה מיושב קושיית התוס' דהוה מצי למימר מחצה על מחצה גוי דנגח תורא דידן לדידי' ולפמ"ש ניחא דבזה אפי' רוב ישראל גוי הוא דבזה הספק מדינא אם ישראל רעהו הוא וחייב אם גוי ולאו רעהו ומדינא פטור שפיר אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' ופטור, וא"כ מאי איריא מחצה על מחצה אפי' רוב ישראל נמי: סימן רסב פרק האשה שנתארמלה א) (דף טז) בתוד"ה דאי, נראה כו' דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל במגו כו' לכאורה אכתי ניחא קושיית הש"ס מנתארמלה שהם לא פרעו ואינם יודעים אם הי' אלמנה רק שטוענין להו טענתא דאבוהון ואבוהון לא הו"ל מיגו דפרעתי דתוך זמנו הי', וצ"ל משום חשש צררי לפני מותו, ומדברי התוס' אלו מוכח דלאו לחיוב שבועה לחוד חיישינן לצררי, רק גם לפטור ממון, ועיין בקצוה"ח סי' מ"א: