שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קעג, קטע 12

טו) ודע שהתוס' יש להם שיטה אחרת וס"ל שגם בכתיבה מהני שליחות מדין זכי' ועיין בדף ע"ב בתוד"ה קולו, ולדבריהם צריך לדחוק בהא דעשו עדים שליחותן לומר שמא דווקא בגט ראשון ניחא לי', אך על הפוסקים כעדה בזה, לרמב"ן לא מהגי איטי שליחות שלא בפניו בכתיבה, לפוסקים אחרים לא מהני כתב בכתיבה, ושיטת תוס' תמוה דא"כ אמאי מילי לא מימסרן לשליח כיון דניחא לי' לבעל לגרש מה נ"מ אליו מי יכתוב הגט, וכמו שהקשה כיוצא בזה התה"ד סי' קפ"ח בהא דחולין ( ) באמר לאחד תרום ואזיל אחרינא ותרם הו"ל תורם שלא מדעת, דמ"מ יועיל מדין זכי' כיון דניחא לי' בהרמה מה נ"מ בין זה לאחר, ותירץ משום דניחא לי' בזה שיודע דעת בעה"ב בעין יפה ורעה, אבל בגט מה נ"מ לי' מי יכתוב הגט וביותר קשה באומר אמרו דמפורש בדבריו שמתרצה מי שימנה שליח לכתוב יועיל מדין זכי', לכן דבריהם צע"ג והם היפוך כל הפוסקים, אך שבנתינה מועיל שליחות מדין זכי' הוא דעת הרא"ש כנ"ל, ולשיטתו א"צ לדחוק לומר שניחא לי' רק משום דבכתיבה לא מהני זכי', אבל בנתינה דמהני מהני מדין זכי', ואין ראי' כלל מהרא"ש: טז) ובמה שכתבתי יתבאר היטב מחלוקת הרא"ש עם הר"ן, דהרא"ש סובר דמהני שליחות בנתינה אף במקום דאינו מועיל מדין שליחות מהני מדין זכי' ולא חיישינן לחזרה, והר"ן סובר דלא מהני מדין זכי' דחיישינן לחזרה:

יז) דהנה בהא דריש כל הגט אחרון פוסל לכהונה כתב הרא"ש דברי הגמ' כהווייתן וכן הטור, והשמיטו דברי הרמב"ם דהוי ספק גירושין ותופסין קידושין אחרים, משמע דס"ל דלא הוי גט כלל, אך לכהונה פוסל כמו ריח הגט דפוסל לכהונה, ודלא כהר"ן שהסכים עם הרמב"ם דהוי ספק גירושין משום דבדרבנן יש ברירה, וע"כ הא דבדאורייתא אין ברירה מספיקא היא, וא"כ הוי ספק גירושין, אך דעת הרא"ש והטור נראה דס"ל כשיטת התוס' דלענין לשמה אפי' למ"ד יש ברירה בלשמה מודה דאין ברירה, דצריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה: יח) אך הר"ן שפסק דהוי, ספק גירושין שמא ברירה, מוכח דלא ס"ל סברת התוס' דצריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה, וגם מפורש בדבריו סוף פרק התקבל דפסק כרא"ה דמהני שליח שלא בפניו בכתיבה ולא ס"ל כסברת הרמב"ן דלא חשוב במקום הבעל להחשב לשמה כשאינו שומע מפיו, ואם כשמינה שליח לא ניחוש לחזרה ואף אם לא יועיל מדין שליח יועיל מדין זכי' יקשה הא דאומר אמרו פסול מ"מ יועיל מדין זכי', דלדידי' אין ליישב משום סברת הרמב"ן דהא לית לי' סברת הרמב"ן ופסק כרא"ה, וגם אין ליישב משום דלא חשוב לשמה אלא אם כן מבורר בשעת כתיבה דהא לית לי' סברת ר"י וס"ל דלמ"ד יש ברירה חשוב לשמה ג"כ, על כרחין משום דחיישינן לחזרה ולא חשוב זכי': יט) אך גדולה מזה אני אומר דבנדון הרא"ש גם להר"ן ליכא למיחש שמא חזר בו, דהנה בהא דשמא חזרה בה לכאורה קשה דאטו משום שמא, יתבטל הגירושין לגמרי, עכ"פ יהי' ספק גירושין שמא לא חזרה, וברשב"א סוף פרק האשה שלום מפורש דלא הוי גירושין כלל ואם מת מתייבמת, אך הא דצווחה להתגרש כוונתה שתפטור מאתו אבל מה תועלת לה בספק גירושין, וכיון דחיישינן שמא חזרה ולא הוי וודאי גירושין שוב לא הוי זכות כלל ובטלו גירושין לגמרי:

כ) אך בנידון הרא"ש דאף בלא תיקון הגט לכל היותר אינו רק פסול דרבנן כמפורש בהר המחמיר, וא"כ כשתיקן הסופר ויש ספק על הזכי' הוה ספיקא דרבנן, ואף לר' יוסי פ"ב דמקוואות מ"ב דבטומאה דרבנן אזלינן בתר חזקה לטמא, וה"נ נוקמא אחזקת אשת איש, ליתא דמתחילה היתה אשת איש מדאורייתא ועכשיו לאחר גירושין שיצאה בוודאי מאשת איש דאורייתא ובדיעבד לא תצא והספק לענין לכתחילה, דומה למ"ש הר"ש שם וז"ל דטומאה חמורה אזלא לה ומספיקא לא מחתינן לה לטומאה קלה, ואף דטומאה קלה קיל משאר דרבנן דאינו אלא לתרומה ומקודם הי' אף למעשר, ה"נ קיל משאר דרבנן דבדיעבד לא תצא ותחילה היתה אשת איש דאורייתא ואף בדיעבד תצא והוולד ממזר, ודו"ק היטב: כא) אך בנ"ד דבשל תורה אנו עסוקים דשינה שמו הוולד ממזר מדאורייתא, וכן תיבה של שמו מחולק לשתים שפיר נאמר שמא חזר בו, אך בנ"ד הגט כשר מטעמים שנתבארו במכתבו ובתשובתי הקודמת, אך בגט פסול דאורייתא דעלמא שניתן ביד שליח וטעמים הנ"ל ליתנייהו שם אף תיקון הסופר לא יועיל: הק' אברהם. סימן קצה ב"ה יום ב' וארא תרס"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכט"ס לכבוד הבחור החתן המופלג החריף המל"ת כמר אברהם אהרן נ"י.

א) אשר ישבת דברי רי"ף גיטין (י"ב) בזכי גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאף דזכות הוא לא מהני רק לענין שלא יוכל לחזור בו אבל גיטא לא הוי עד דמטי לידי' מחיים דאדון, ואינו מובן הטעם, ואמרת לפי שיטת רמב"ם פ"ו הלכה ה' בשליח הובאה שהאשה עושה שבאמת בבא ליד השליח כאלו בא לידה אך הוא כמתנה שלא תתגרש עד שיבוא לידה ממש, ואמרת דלכאורה מה זכי' לעבד במה שישתחרר תיכף, וכל זמן שלא נודע לו יאסור בדברים שעבד אסור, ואדרבא ע"י השחרור יוכל לבוא לידי מכשול אם יעשה דברים שבן חורין אסור בהם בלא הודע, וטוב לו שלא ישתחרר עד שיבוא השטר שיחרור לידו, אך זכות הוא שמא יחזור האדון, ולשיטת רמב"ם בשליח הובאה לא הוי זכות אליו רק שיהי' שליח הובאה ולא יוכל לחזור כיון שנחשב כאילו בא ליד העבד רק הוא כמתנה שלא ישתחרר עד אחר שלשים עכ"ד: ב) והם דברי תימה דזה לר"ל דס"ל לא בא אחר וקדשה וחזרה תוך למד לא אתי דיבור ומבטל מעשה, אבל אנן קי"ל כר' יוחנן אפי' בהא דאיכא למימר נתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי, וכן הלכה רווחת בכל הפוסקים, א"כ מה בכך שנחשב כאלו בא ליד העבד, מ"מ יוכל לחזור:

ג) ועיקר דבריך לריש לקיש ג"כ לא נתבררו דלכאורה צריך להבין דברי רמב"ם בשליח הובאה דכיון שנחשב כאלו בא לידה מה יועיל תנאה שלא תתגרש רק אח"כ אטו בדידה הדבר תלוי, האשה מתגרשת בע"כ, אך הכוונה שהיא עשאתו שליח בתנאי אם יתן הבעל שתתגרש אח"כ ואם יתן הבעל שתתגרש תיכף אינו שלוחה כלל, ולא עשאתו שליח רק שיקבל הגט שיתן הבעל שלא תתגרש עד שיבוא לידה וכשנתן הבעל עפ"י שליחותה להובאה מוכח שנתן כן שתתגרש אח"כ, וזה בשעשאתו שליח הובאה, אבל בסתמא כשאמר זכי לעבד ודאי נתן שישתחרר תיכף והוי זכות לעבד שיעשה שלוחו ושוב אין ביד העבד להתנות שלא ישתחרר רק אח"כ כיון דשחרור חל בע"כ ובעלמא בשליח הובאה אמרינן שוב נתן הבעל שלא תתגרש רק אח"כ שאם יתן שיחול תיכף, הרי לא חל שליחותה ונתינת הבעל לבטלה, אבל בזכי' דשיחרור אדרבא אם כוונת האדון שישתחרר תיכף הרי זכי' לעבד מה שנעשה שלוחו וישתחרר תיכף: המול"ת הק' אברהם. סימן קצו ב"ה יום א' תצוה תרס"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה פתחי' נ"י דמו"ץ בעיר ווארשא. דבר האנשי צבא אשר טרם ילכו למלחמה ירצו לגרש נשותיהם רק על תנאי, וכבודו מסופק מחמת תקנת ר"י מפריז בשכ"מ שלא לגרש על תנאי רק יעשו שידוכין שאם יבריא תהי' מחוייבת להנשא לו:

תשובה א) נראה לי דלא התקין ר"י מפריז רק בשכ"מ שאינו משתהא זמן מרובה בזה יוכל לסמוך על חרם הקהלות שעושין קודם גירושין שלאחר שתתגרש ויבריא ישאו זא"ז, אבל בזה שאפשר שישתהא איזה שנים תוכל לומר אח"כ שאי אפשר לה להיות עגונה כמה שנים, וכמו בטענת מאיס עלי כשיש לה טענה מבוררת שלא היתה יודעת בשעת שידוכין, ומשום דלא גרעה מאשת איש שאומרת מאיס עלי שאין כופין אותה להיות עמו, ולהרמב"ם כופין אותו לגרש כ"ש בשידוכין, והוא הדין בזה דטענה מעלייתא הוא שאינה רוצה להתעגן זמן רב, דכהאי גוונא בחולה שאינו יכול לקיים עונה עכ"פ פעם אחת לששה חדשים כופין אותו לגרש כ"ש שאינה מחוייבת מחמת חרם הקהלות: ב) אף דוודאי בשידוכין דעלמא אף שקבעו הנישואין לזמן מרובה אינה יכולה לטעון משום דתחילה הכניסה עצמה לכך ובתחילה מה סברה, אבל הכא שתחילה בין כך ובין כך היתה עגונה התחייבה עצמה ואח"כ שנתגרשה אינה יכולה להיות עגונה ותהי' מותרת להנשא, על כן אין עצה רק תנאי, וגם בלא זה כשלא ירצה רק תנאי וודאי לא תיקן ר"י מפריז משום תקנת עגונות כמ"ש כ"ת: ג) וסדר התנאי לאותם שאין להם בנים יהי' אם אתי עד שובי למקום אשתי בתוך זמן כך וכך לא יהי' גט, ואם מתי בתוך זמן הזה טרם שובי לאשתי יהי' גט מעכשיו, ואף אם אחי' רק שלא אשוב למקום אשתי בתוך זמן כך וכך יהי' גט מעכשיו ואם אתי עד שובי למקום אשתי בתוך זמן כך וכך לא יהי' גט: ד) והטעם שתליתי התנאי במיתה ג"כ שאם הי' תולה רק בביאה לביתו הי' הדין שאף אם מת בתוך הזמן אסורה להנשא עד כלות הזמן ולמה תתעגן בחנם, ועכשיו שתולה במיתה לבד ג"כ כיון שמת נתקיים התנאי, וכן בטל בפועל התנאי שהתנה שלא יהי' גט, שהרי ה>נה בחיים ג"כ:

ה) אך לאותם שיש להם בנים יהי' התנאי אם אשוב למקום אשתי בתוך הזמן לא יהי' גט, ואם לא אשוב למקום אשתי בתוך הזמן יהי' גט מעכשיו ואם אשוב למקום אשתי בתוך הזמן לא יהי' גט, ועיין מל"מ פ"ו מהלכות אישות, וכשהגט ע"י שליח יאמר השליח כך לאשה על הבעל בלשון נסתר אם יחי' אם ימות אם ישוב. ושיעור הזמן כל אחד איזה זמן יותר משיעור שיש לו להיות אצל הצבא: דברי הדו"ש בלונ"ח הק' אברהם. סימן קצז ב"ה יום ועש"ק ויק"פ במחובר תרס"ד לפ"ק פה סאכטשאב יע"א. כבוד אהובי הרב הגדול חריף ובקי צמ"ס האבד"ק ראדום כעת מגדולי המורים בכרך ווארשא. דבר הגיטין שהבעל במקום שאין ב"ד וההכרח לסמוך על הרד"ך שבמקום עיגון התיר לשלח דברים בכתב לעשות הסופר שליח לכתוב ולעדים לחתום, אך מגט פשוט מבואר דווקא שהשליח יכיר בעצמו שהוא כת"י של בעל אז נחשב כאלו ראוהו כותב: תשובה א) האמת שזה חשש קטן כי דברים אלו אין להם מקור בראשונים, ושיטת תוס' המובא ברמב"ן ורשב"א דפיקח שכתב בכתב ידו כותבין גט לאשתו, ורמב"ן נראה שהסכים לזה, כתוב ברשב"א וז"ל וכן אם כתב בכת"י ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו ועדים חתומין על כת"י דלאו מזוייף הוא כותבין ונותנין כו' ואם הסופר ועדים מכירים כת"י ל"ל עדים חתומים אלא ודאי לא בעינן שיכירו*):

(הגהה עיין סוף תשובה שאחר תשובה זו [והוא סי' קצ"ח] נדחית ראי' זו מהרשב"א בטוב טעם:( ב) וטעם דברי רמב"ן במה שמכשיר השולח כת"י ממדה"י ופוסל בעושה שליח שלא בפניו, נ"ל לפרש, דהנה עיקר סברת רמב"ן בשליח שלא בפניו על הכתיבה דאינו במקום הבעל להחשב כתיבתו ולהיחשב לשמה אלא אם כן שומע מפיו, ולכאורה אינו מובן דכיון שמועיל למנות שליח שלא בפניו על הנתינה על כרחין הוא במקום הבעל, ונ"ל לפרש, דהנה ענין שליחות יוכל להתפרש בשני אופנים או אענין נתינת רשות לשליח, וכן לשון המשנה קידושין (ע"ט.) וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, וכן בתרומות (פ"ג מ"ד) הרשה כו' לתרום, והב' שהשליח נעשה ידו יד משלח, ובאמת במצוות כמו פסח מילה אי אפשר שיועיל משום נתינת רשות, שהרי המצוה עליו שיעשה הוא ולאו בדעתו תלוי לעשות הרשאה, אך מוכרח כפירוש הב' שליח נעשה ידו יד משלח ומה שעשה שליח נחשב מעשה משלח. ג) עוד יש מחלוקת באחרונים שמדברי ט"ז סי' מבואר שלשליחות צריך דעת שליח ליעשות שליח, אך בחי' הרי"מ בפרק ג' דקידושין דבמינוי המשלח לבד נעשה שליח רק אם השליח עוקר שליחותו אז בטל השליחות עיי"ש, ונראה דתלוי בשני הפירושים הנ"ל דמשום נתינת רשות כאלו משלח מקנה ושליח קונה, ובדעת אחרת מקנה כתבו ראב"ד ורשב"א דלא בעי כוונה לקנות ה"נ לא בעי דעת שליח ובנתינת רשות של משלח לבד נגמר השליחות, אך לפי הפירוש הב' שיד השליח נעשה יד משלח כאלו שליח מקנה ומשלח קונה אי אפשר בלא דעת שליח ובלא דעת משלח ודאי אי אפשר דאלו לא ניחא לי' למשלח שמעשה השליח יחשב מעשיו]:

ד) והנה במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' ובסוף למד קיימא ברה"ר לא קנה דפסקה קנין מ"מ אם קיימא בסוף שלשים באגם דעת הר"ן שקנה, ואף דאחר כך אין כאן מעשה משיכה מ"מ כיון שעדיין קיימא באגם מחמת משיכה ראשונה חשוב משיכה ראשונה קיימת, והנה במינה שליח שלא בפניו אם תאמר דבעי דעת שליח הלוא בשעה שקיבל עליו השליח פסקה אמירת המשלח [ובחרומה שיחול לאחר שלשים כתבו תוס' ביבמות דמהני משום דאמירתו לגבוה כו' וכתב הר"ן פ"ג דנדרים דחשוב כמעכשיו, אך בשליחות אי אפשר לומר כן] ועל כרחין דלא בעינן דעת שליח כפי פירוש הראשון שהוא מטעם הרשאה, ועל כן ס"ל לרמב"ן דהרשאה לא שייך אלא בנותן רשות להקנות איזה דבר, אבל כתיבת גט דבעי לשמה אינו מועיל משום הרשאה רק משום דיד שליח נעשה יד בעל וכאלו הבעל בעצמו כתב אז חשוב לשמה, ע"כ בממנה שליח שלא בפניו דאינו מועיל משום שנעשה יד שליח יד בעל, דזה אי אפשר בלא דעת שליח, והרי בשעה שקיבל שליח עליו פסקה אמירת הבעל, רק מטעם הרשאה והרשאה לא מהני לכתיבה, אך בממנה שליח בכתב לכתוב חל שליחות בשעה שקיבל השליח עליו, דבזה לא פסקה אמירת הבעל כיון דאמירתו היתה הכתיבה ועדיין כתיבתו קיימת, ודומה למשוך פרה ולא תקנה אלא לאחר שלשים ובהגיע ל' עוד הפרה באגם דלא חשוב פסקה וקנה, ה"נ חל השליחות בשעה שנתרצה השליח בשליחות, ופירוש זה מברר ג"כ דלא בעינן שיכיר השליח כת"י הבעל, וזה דרך פלפול:

ה) אך העיקר בדעת רמב"ן לפי מה שביארתי במק"א [סי' ] בראיות ברורות דשליחות הוא בשתי אופנים, הא' בנתינת רשות כמפורש במשנה דקידושין הנ"ל ובמתני' דתרומות הנ"ל, ועוד במשנה דתרומות פרק א' משנה א' נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה מבואר דישראל ברשות תרומתו תרומה, אף שאינו מצוהו, וזה מותר במודר הנאה באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום, דכיון שאמר כל הרוצה אינו ציווי רק נתינת רשות ומותר וזה במידי דהקנאה כמו קיושין. גירושין, תרומה, שהוא להפריש חלק כהן מחלק בעלים, אבל במצוה לא יועיל נתינת רשות שהרי נצטוה שיעשה הוא, ומה מועיל נתינת רשותו וצריך ציווי דווקא שזה נחשב שהמשלח עשהו, וזה אסור במודר הנאה כיון שעושה ציווי המשלח, וע"כ למ"ד כהני שלוחי דידן נינהו אסורין להקריב קרבנותיו, דלזה לא יועיל נתינת רשות רק ציווי ואסור וגם בעבירה לא יתחייב על נתינת רשות רק בציווי דווקא במקום שיש שליח לדבר עבירה] ועל כן מבואר ברמב"ם הלכות מעילה דבנתינת רשות המשלח פטור ואינו חייב אלא בציווי דווקא, ועל כן ס"ל לרמב"ן שגם כתיבת גט לא יועיל נתינת רשות שאינו מידי דהקנאה רק דרך ציווי דווקא וציווי לא שייך אלא בפניו, או שמשגר לו בכתב ומצד הסברא שייך בו ציווי יותר, אך שלא בפניו ושלא בכתב לא שייך בו ציווי, רק נתינת רשות שלא יועיל בכתיבת הגט: ו) ובעיקר דברי רמב"ן דמהני שליחות על כתיבה בכת"י הבעל שחלקו עליו מתוספתא פ"ב וז"ל ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י ואמר לסופר כתוב ולעדים חתומו פסול עד שישמעו קולו, ופשוט דס"ל לרמב"ן דגמ' דידן לא ס"ל ומדמי כתיבה להרכנה, ועוד דבגמ' מייתי רישא דתוספתא דמשמע דפסול באומר אמרו ולא מייתי סיפא משמע דגמ' דידן לא ס"ל לפסול בכת"י:

ז) אך נראה ליישב עוד דבפסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך נחלקו במכילתא ר' יהושע אומר שלח לו באגרת ר"א המודעי אומר שלח לו ע"י שליח, והרמב"ן בפי' התורה באגרת שלח לו דשליח לא הי' אומר אני, והנה לשון הפסוק כאלו יתרו מדבר עם משה אני חותנך, ומוכח דכתב לשליח לכתוב כאלו מדבר עמו לכתוב וכשר, ותוספתא יש לומר דאתי כר"א המודעי ע"י שליח שלח לו, והא דקאמר אני היינו אם אין אתה יוצא בגיני, אבל לא שיחשב מדבר עמו יעיי"ש במפרש המכילתא, ורמב"ן הא מפרש בפי' התורה באגרת ע"כ הכשיר בכתב, ואין כל כך נ"מ בזה כי לא נוכל להכריע במחלוקת הראשונים: ח) והנה יסוד דברי רד"ך שאף הפוסלים בכתב אינו אלא מדרבנן ובדרבנן במקום עיגון נסמוך על המקילין, ולא נהירא שאף שלשון התוספתא הגט פסול ופסול יש לפרש מדרבנן [הגם שמצינו במשנה ריש כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד שמע קול סופר מקרין כו' פסול והוא מה"ת, מ"מ יש לפרש פסול מדרבנן ג"כ, כהא דשלשה גיטין פסולים נכתב ביום ונחתם בלילה, הלא גם רישא דתוספתא תני פסול והובא בגמ' דידן בלשון בטל, קרוב שגם סיפא נשנה בלשון בטל ובירושלמי שהביא הרשב"א הרי שכתב לסופר וכתב כו' גט ואינו גט, וודאי משמע מן התורה, דאי רק מדרבנן הלא הוי גט מה"ת ואיך תני אינו גט, וא"כ המחלוקת בשל תורה ואי אפשר לסמוך אפילו במקום עיגון על המקילין, ובספר מכתב מאלי' הרעיש מאד על הרד"ך שהיקל בכתב במקום עיגון וספר הנ"ל הוא ספר נכבד מאד ובעל מחנה אפרים הביאו:

ט) אך בזאת נראה לי להסכים אם ימנה הבעל שליח בעל פה במקומו וגם יכתוב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתומו והעדים יעידו בפני ג' אנשים שמינה הוא שליח, והג' אנשים יקיימו חתימת העדים שאינו מזוייף, דבזה יש ספק ספיקא שמא כרא"ה ור"ן דמהני שליחות שלא בפניו, ואת"ל כרמב"ן דלא מהני שליחות שלא בפניו על הכתיבה, שמא כרמב"ן גם בזה שמהני מינוי שליח בכתב על הכתיבה: י) והגם שדעת הש"ך יור"ד סי' ק"י שבשני ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור, חכמי ספרד חולקים עליו, וזכורני שבספר בית ישראל מהסבא קדישא זצללה"ה מקאזניץ על העגונה מסטאשוב סמך הגאון בעל הפלאה זללה"ה על ספק ספיקא והסכים עמו הסבא קדישא הנ"ל. יא) ולכאורה יש להביא ראי' להש"ך מתוס' פסחים (יוד.) טעמא דספק ספיקא לטהר ברה"י טמא משום דמן הדין אף בספק אחד הי' לנו לטהר דאוקמא אחזקת טהרה ואפי' הכא טמא, ה"ה בתרי ספיקות, משמע ס"ס לא עדיף מחזקה, וא"כ ספק ספיקא נגד חזקה נעשה ספק השקול, אך באמת הא לאו ראי', דהא ברה"י אפי' כמה ספיקי טמא, וא"כ נלמוד מזה דאפי' כמה ספיקות לא יועילו במקום חזקה, והא בג' ספיקות גם הש"ך מודה: יב) ועוד בספיקא דאורייתא דעת מל"מ דלא אזלינן בתר חזקה וכן דעת תוס' חולין (פ"ו) ד"ה מאי, ועוד דרמב"ן עצמו הפוסל שלא בפניו הוא המכשיר בכתב, ע"כ נראה להכשיר בזה, אך בענין שלא נתקיים חתימת דייני קיום הוא ענין ארוך אין לי פנאי כעת לברר, לבד זה צריך לדקדק שיהיו העדים והדיינים כשרים אינם מחללים שבת ח"ו ואינם אוכלים נבילות וטריפות חלילה: כבודו כתב בשם ב"מ ות"ג וחת"ס, אנכי לא ראיתי, אולי יש בהם מי שמסכים אל חומרת ג"פ לא אוכל לפסוק טרם רואי דבריהם ויכתוב לי מעלתו מקומם ואעיין בהם או יעתיק לי לשונם, והי' בזה שלום: מאת הדו"ש הק' אברהם.