שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קעג, קטע 5

ב) אך אף אם נשאר על ד"מ תיבות ספר תרוכין לבד או אגרת שבוקין לבד, מ"מ הי' מקום לחוש עפמ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ג דאת"ל המקדש במחובר אינה מקודשת, המקדש במחובר ובתלוש נמי אינה מקודשת יעיי"ש, ה"נ כיון שעשיית שליח להולכה הי' לגרשה בגט שיש בו ספר תרוכין וגם אגרת שבוקין ושניהם מתורף הגט, ונשאר רק אחד מהם לא יועיל כיון שכוונת המגרש הי' בשניהם: ג) אך יש לחלק דשאני התם שאין רצונה להתקדש רק בשניהם, אבל בנ"ד מה נ"מ לבעל אם יגרשנה בשניהם או באחד מהם, ויש לדמותו למתניתין דרפ"ב דביצה גבי עירוב תבשילין ואם שייר ממנו כל שהו סומך עליו לשבת ובגמ' כל שהו כזית כתחילתם] הנה דאף בשעה שהניח ואמר בדין יהא שרי לבשולי כוון לשיעור גדול, מ"מ גם השיעור קטן לבד מתיר, ואף שאין זה ראי' גמורה שאם הקילו בע"ת דרבנן מנ"ל להקל באיסור אשת איש החמור, מ"מ הדבר נוטה להתיר: ד) גם יש לומר כיון שגילה דעתו לגרשה, שוב מועיל מטעם זכי' וכמ"ש הרא"ש פרק האומר התקבל סי' כ', ואף שהר"ן ר"פ הנ"ל סוף ד"ה לפיכך סובר דאף שמינתה שליח בפירוש אינו מועיל מדין זכי' דלענין זכי' חיישינן לחזרה, מ"מ בנידון דידן י"ל דגם בעצמותו חשוב זכי' מאחר שיש לו אשה אחרת, ואי זכי' שלא יעבור בחרגמ"ה בכל יום וכמ"ש גם מעלתו לענין תיקון שלא מדעת הבעל, אך לדעתי לענין תיקון לא יועיל זכי' כמ"ש הרא"ש שם דלענין שליח כתיבה אינו מועיל זכי', וטעם יבואר לפנינו בעז"ה, אך לענין הנתינה כל שנשתייר מקצת שבו מפורש ענין הגירושין אף שנמחק ג"כ מה שמורה ענין הגירושין כשר, וכל זה כדי להתלמד במקום אחר, אך בנ"ד היא בכלל התורף כנ"ל בתחילת דברינו ולכאורה אין לו תקנה:

ה) אך אפשר להתיר עפ"י דברי תשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ד' דאף לר' יהודה דבעי ודין, מ"מ אין צריך לכתוב ודין לשמה כיון שאינו רק משום הוכחה שבגט זה מגרשה, וע"כ הכותב טופסי גיטין א"צ לשייר מקום ודין, יעיי"ש, ודלא כהר"ן נדרים (ה.) והגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק.

ל"ט פסק ג"כ כתשו' הרא"ש הנ"ל ודלא כהר"ן עיי"ש, ולפי זה י"ל דה"נ סגי בשכותב הסופר אח"כ, הגם כי חילוק גדול יש דהתם כיון שהבעל ציוה לכתוב הרי את מותרת בגט זה שכתוב בו ודין, ועוד שנותן גט זה שכתוב בו ודין הרי מוכח שבגט זה מגרשה, אבל בנ"ד שאין כאן מעשה מן הבעל אחר כתיבת הסופר שלא מדעתו ועדיין אינו מוכח שבגט זה מגרשה, דמה לנו בגילוי דעת הסופר, אך י"ל דשוב כשר מטעם זכות לבעל, מאחר שיש לו אשה אחרת וכנ"ל, הגם דלכתיבת הגט לא מהני משום זכות כמ"ש הרא"ש הנ"ל, אך טעם דברי הרא"ש כתבתי בתשו' אחרת [והוא בסי' ] משום דבעל יכול לומר אח"כ לא בעינא לזכי' ולא חשוב מבורר לשמה, דשמא יאמר אח"כ לא בעינא לזכי', וכעין שכתבו התוס' [ ] דלא מהני ברירה לענין לשמה דבעינן מבורר בשעת כתיבה, וכבר כתב הר"ן במזכה ע"י אחר שדה לחבירו וקודם שנודע למקבל צמחו הפירות, הפירות לנותן, כיון שעדיין אינו מבורר וכיון שאינו מבורר הפירות עדיין להנותן, הנה דלא חשוב מבורר, וכיון דלא חשוב מבורר לא חשיב לשמה, אבל ודין לשיטת הרא"ש דלא בעי לשמה שוב מועיל מטעם זכי', ויש עוד לעשות סניף להתיר עפ"י תשו' הרשב"א הנ"ל, אך עיקר ההיתר הוא מטעם זכי' ו) ועל כן נ"ל שלא יתן הגט גם קודם התיקון, דיש לחוש לענין חדר"ג דרבנן הולכין אחר המיקל דספק כרבנן דלא בעי ודין, ואף המחמירים הוא רק מספק דלא איפשטא בגמ', ובדרבנן הולכין להקל, ושוב לא הוי זכי' מטעם שיש לו אשה אחרת, רק משום שהמינוי שליחות שמתחילה יהי' גילוי דעת עכשיו, והרי הר"ן ריש התקבל חולק על זה, ע"כ נראה לי לתקן ואח"כ ליתן:

ז) ולענין מה דחשש מעלתו משום נכתב ע"י שנים דפסל בחלקת מחוקק משום דכתיב וכתב בלשון יחיד, אין בזה חשש, דכמו שאין חוששין לפסול שלא לשמה כמו כן לא נחוש בכתב שני קצת הטופס, ובעיקר פסול הח"מ בשנים משום דכתיב וכתב, הנה הפר"ח דחה אותו בשתי ידים שאין לחוש לדבריו אף לכתחילה, ותמה עליו דהא לר"מ עידי חתימה כרתי, והפירוש וכתב לדידי' היינו חתימת והיא בשנים, וכי תימא משום דלא אפשר ביחיד הא אפשר בכתיבת הבעל דמהני מן התורה בלא עדים, ולדידי משום הא לא אריא, דבתוס' ישנים עירובין (י"ג) דלא בעינן שליחות בכתיבה משום דמסתמא איירי קרא בכל ענין אפי' בבעל שידיו קטועות [והיינו דאז לא מצי משוי שליח דאיהו לא מצי עביד] ואי אפשר בעצמו רק בעדים דבשנים, ואין ראי' מר"מ לר"א דקי"ל כוותי': ח) אך יש להביא ראי' מהר"ן בחידושיו רפ"ק דגיטין בהא דחתימה שלא לשמה פסול משום מזוייף מתוכם, ופירש הר"ן דהיכא דליכא עידי מסירה מהני עידי חתימה במקום עידי מסירה, אך בזה שוב בעינן חתימה לשמה, דבזה החתימה נקראת כתיבת הגט כיון שההכשר הגט ע"י העידי חתימה, ובזה יקשה איך יועיל כתיבה בשנים דאפשר ביחיד בעידי מסירה, אלא ודאי אין וכתב דקרא מורה שדווקא אחד יכתוב: ט) וביומא (מ"ג.) דקאמר אי כתב ולקח ונתן הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד עיי"ש, לאו דהוה ממעט שנים, רק כמ"ש רש"י ותוס' שם דהו"א האי דשקיל לי' הוא בעצמו יתנהו על המים:

י) ולכאורה יש ראי' מהא דחולין (כ"ט:) תזבח שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד, מזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, ונרשם בגליון תזבח [דברים י"ב] וה"נ נימא וכתב אחד ולא שנים, אך אין זה ראי', דהנה הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל הקשה דשם תזבח בפסולי המוקדשין קאי, אך כולם לא ראו פירוש הראב"ד לת"כ וקרבן אהרן שם ששתי הדרשות דרשו מתזבחהו, ופירושו שאילו הי' כתוב תזבח הי' דורשין שלא יהי' שנים שוחטין זבח אחד, עכשיו דכתיב תזבחוהו דרשו נמי שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, ובקרבן אהרן דתנא דברייתא סובר יש אם למסורת בלשון יחיד, ולפי זה אין מכאן ראי' דכמו תזבח משמע אחד ולא שנים כמו כן נימא וכתב משמע אחד ולא שנים, דשאני התם דכתיב לרצונכם תזבחהו, התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, מוכח דדווקא הוא אחד ולא שנים, אבל בעלמא ליכא למידרש מידי, ואדרבא יש להביא ראי' מכאן דלא כח"מ מדלא דרשינן נמי תזבח דכתיב גבי פסולי המוקדשין אחד ולא שנים, ועוד וזבחת ואכלת דכתיב גבי חולין אחד ולא שנים ש"מ שאני הכא דהתחיל בלשון רבים, ומשם ראי' דלא כח"מ: יא) והנה יען כי עיקר ההיתר הוא מטעם זכי' כנ"ל, ובזכי' אי אמר אח"כ לא בעינא בטלה למפרע כמ"ש בשם הר"ן הנ"ל דכל זמן שלא שמע המקבל הפירות להנותן משום שעדיין אינו מבורר, נמצא שהגט עדיין אינו מבורר, ולא תנשא עד שיודיעוהו לבעל ע"י בי דואר, ויאמר שמרוצה, או עכ"פ ישתוק ויהי' ראי' משתיקתו שמתרצה, והפלוגתא דשתק ולבסוף צווח לא שייך כאן, דהו"ל למחות שלא תחזיק עצמה במגורשת ותנשא:

יב) הגם כי לכאורה הי' מקום להתיר משום ספק ספיקא דודין לא איפשטא בגמ' אי צריך, ועוד שיטות דקי"ל כרבנן, ועוד דעת תשו' הרשב"א הנ"ל ושמא יתרצה כשישמע, אך נודע דעת הרמב"ם באומר הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אף שוודאי לא יבוא מ"מ אסורה להנשא, ולדעת רמב"ם הטעם משום שלא יתקיים בפועל, וה"נ כיון שתלוי ברצונו או בגילוי דעת שמתרצה, כל זמן שלא הי' בפועל אסורה להנשא, אף אם הי' ידוע שיתרצה לבסוף, וליכא ס"ס, ואופן ההודעה יהי' שנתקלקל באיזה תיבות ותקנו עבורו משום שחשבו שודאי ניחא לי' ונתנו לה ואם באמת לא יהי' ניחא לי' בודאי יאמר שלא ניחא לי': הק' אברהם. סימן קפד ב"ה יום ה' ר"ח תמוז תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. החוה"ש וכ"ט לכבוד חתן אחותי הרב הגדול חריף ובקי יקר רוח מו"ה יעקב נ"י א) דבר אשר כתבתי דאף שנשאר תיבת ספר ותיבת שבוקין לא מהני כיון דתחילת כתיבה לא הי' כך המשמעות ושבוקין לא הי' שייך לספר ע"ז השיב כבודו דמ"מ ראי' שבגט זה מגרשה שאם נחשוב שלא הי' כתוב יותר הרי מגרשה בהאי שטרא, ואם מחמת שרשימו ניכר קצת נראה שהי' כתוב תרוכין א"כ מגרשה בהאי שטרא עכ"ד:

תשובה ב) האמת כי דעתי אף אם לא הי' רשימו ניכר כלל ונחשוב שתחילה הי' כתוב כך אף שלפי דעתינו יש ראי' ובאמת מגרשה בהך שטרא, מ"מ לא הוי גיטא כיון שבגט אינו מוכיח שמגרשה בהאי שטרא הוי ידים שאין מוכיחות ולא הוי גיטא, ואף שנחשוב שכך הי' כתוב ומבורר מתוך הגט שבגט זה מגרשה, כיון שראי' זו בטעות כי בתחילה לא הי' כתוב כך אין זה ראי', דומה למ"ש תוס' גיטין (ד.) בהא דזימנין דחזי בכתבא ואתו ומסהדי כו' ואף שאנחנו לא נדע דחזי בכתבא וגם האמת כדברי העדים, מ"מ יחשב דין שקר שפסקנו עפ"י העדים ובאמת אין עדותם כלום, ה"נ מה שנחשוב שיש ראי' כיון שבאמת אין ראי' לא חשוב ראי' כלל וחשוב ידים שאין מוכיחות, וע"כ אף שנמחקו תיבות, ונראה שהי' כתוב שם איזה דבר, שמא הי' כתוב ספר ראיות שבוקין או כיוצא בו דברים אחרים ואין קץ למה שיכולין לחשוב, וכפי הנראה דעת מעלתו הי' שכל החשש מחמת שרשומו ניכר קצת והרי ניכר קצת תיבות תרוכין. אך באמת החשש מחמת שאינו ניכר כלל, ואף שנחשוב שהי' כתוב כך תחילה לא מהני גם לראי' כיון שהוא ראי' בטעות: ג) מה שרוצה לחלק דדווקא בגט אשה דמסתמא חוב הוא לה אמרינן שמא חזרה בה לא בכעין נידון דידן, כוונתו דאף דוודאי סתם לגרש אשתו חוב הוא לו, מ"מ בכעין נ"ד שכבר נשא אחרת ולא ידור עם שניהם לאו סתמא חוב, אפשר שהוא כך, אבל אינו מוכרח, ומי יכנוס עצמו באיסורים חמורים כאלה על סברא שאינו מוכרחת. גם אין כל כך נ"מ לדינא רק לענין אם נוכל ליתן ואח"כ לתקן:

ד) מה שהקשה בהא דריש התקבל עשו עדים שליחותם, הא מ"מ צוה בפירוש שנתרצה לגרש, אינני מבין כלל קושייתו, הרי מפורש בתוס' ריש זבחים דאפי' זינתה תחתיו ורוצה לגרשה מ"מ לאו לגרש בגט זה קיימא, ולדעת הרא"ש דלא מהני זכי' לכתיבה וכתבתי הטעם בתשו' הקודמת אחרת והיא תשובה הקודמת] משום דבזכי' יכול לחזור גם לאחר המעשה ולא חשוב לשמה, אך מתוס' משמע דמהני זכי' בכתיבה, אך דעת התוס' עירובין (פ"א.) דלא מהני גילוי דעת להחשב ע"י זה זכי', ועיין מחנה אפרים הלכות זכי' סימן ואו, ולדעת רא"ש שם החולק, הלא הוא ס"ל דלא מהני זכי' בכתיבת הגט: דודך הדו"ש הק' אברהם. סימן קפה ב"ה יום ג' ויגש תרנ"ח לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד חתן אחותי הרב הגדול חו"ב כש"ת מו"ה יעקב נ"י אבד"ק נאשעלסק. א) מה שהקשה על הרי"ף פ"ק דגיטין בפירוש דלא כרות גיטא באומר חוץ מקרקע כל שהוא משום שיש זכות לרב בגט, וא"כ הא דסוף פרק האומר הרי את בן חורין וולדך עבד חכמים אומרים דבריו קיימים, ואם לא הי' אומר וולדך בן חורין הי' גם העובר בן חורין, הרי יש זכות לרב בגט, היא קושיא חמורה, ויותר מזה שהרי"ף עצמו הביא ברייתא זו פרק השולח ופסק הילכתא כחכמים: ב) ואמנם כי היינו יכולין ליישב בפשיטות, דהא תניא האומר ויש לפרש שהגט שחרור הי' כתוב ככל הגיטי שחרור רק בשעת נתינה אמר כן, ובפ"ק דגיטין הכותב כל נכסיו לעבד חוץ מקרקע כל שהו אבל הכא האומר תנינן, אך מה נעשה להרמב"ם בריש פ"ז מהלכות עבדים כתב כדברי רי"ף דכשכתוב זכות לרב בגט שיחרור לא הוה כריתות כגון מקרקע פלוני, ובאותו פרק כתב הכותב הרי את בן חורין וולדך עבד דבריו קיימים, וא"כ דבריו סותרים זה את זה:

ג) ועלה בעיוני לומר כיון דגט שיחרור בעי לשמה וכשכתב וולדך עבד, נמצא שלא נכתב הגט שיחרור לשם העובר, ולו יצוייר שאחר הכתיבה ינטלו תיבות וולדך עבד מהגט לא ישתחרר העובר, נמצא שבשעת נתינה הוי גט כריתות שאין לרב שום דבר בגט לטובתו, שאף בלי תיבות אלו עכשיו בגט לא ישתחרר העובר: ד) ואף דבשעת כתיבה לא הי' גט כריתות אנן לא קפדינן רק על שעת נתינה, שהרי אם כתב שם מקום הנתינה לבד בלא מקום כתיבה וכלל שם מקום כתיבה בוכל שום כשר, ואם כתב שם מקום שאינו לא מקום כתיבה ולא מקום נתינה וכלל שם מקום כתיבה ונתינה בכל שום הגט בטל, נמצא שאם הי' מגרש בגט שכתוב בו מקום נתינה לבד] במקום שנכתב לא הי' גט כלל, נמצא שבשעת כתיבה לא הוי גט כריתות, דשם במקומו הוי שינה שמו ושמה שאינו כריתות כלל, ומ"מ כשר, דמ"מ נתן לה גט כריתות, ז"נ בנ"ד, וכ"ש היא, שבשעת כתיבה הי' עומד להיות תיכף אחר כתיבה גט כריתות: ה) אלא דאכתי קשה שהרי בקצוה"ח סי' ר' סק"ה הקשה בגט שלא לשמה מ"מ יועיל לקנות צד ממון כמו המקנה העבד לאחר, ותירץ דלא אמרינן גיטה וידה באים כאחד אלא בגט שיחרור, ובאבני מילואים סי' ל"ה ס"ק נ"ג הביא כן מרמב"ן דגיטה וידה באים כאחד הוא גזה"כ בגט שיחרור, ובשלא לשמה דלא מהני מדין שיחרור לא מהני גם מדין הקנאה, דלענין הקנאה יד עבד כיד רבו, וא"כ בנ"ד שהיא משתחררת ולא שייך לומר לגבי העובר יד עבד כיד רבו ויקנה העובר עכ"פ צד ממון ואכתי אית לרב זכות בתיבות אלו לגבי צד ממון שבעובר, אך באמת לא הוקשה לקצוה"ח רק בנכתב בגט שיחרור הרי את לעצמך הרי את קנוי לך שזה לשון שמועיל בשטר מתנה ג"כ לא באומר בן חורין, ועוד יש ליישב זה בכמה גווני:

ו) אלא שעיקר הישוב קשה עליו מהא דכתב הרמב"ם שם דאפי' אמר חוץ מטלית לאו כרות גיטא היא, והוא מש"ס פרק מי שמת (קמ"ח) אפי' שייר מטלטלי הוי שיור, ועיי"ש בר"י מיגאש וברמ"ה, והא מטלטלי לאו בני שטרא נינהו, ואפי' לא נכתב חוץ מהטלית לא הי' קונה אותו בגט שיחרור ואעפי"כ לאו כרות גיטא, ה"נ אף שבלעדי התיבות אלו לא ה' לא יחשב כרות גיטא: ז) ע"כ נראה דהא מילתא דאית לי' זכותא כו' אינו רק ביש לו זכות בגט נגד העבד, שבלא השיור הי' גם הקרקע כל שהו לעבד, וע"י השיור הוא לרב, אבל בשייר הוולד כיון דמה דמהני שיור וולד הוא משום דעובר לאו ירך אמו ותרי גופי נינהו, נמצא דנגד השפחה המשתחררת אין לו שום זכות רק נגד הוולד שהוא כעבד אחר, ולשון רמ"ה ב"ב שם וז"ל בעינן דלא לשייר בעל מידי בכל מה דאקני בי' בגיטא לעבדא, דאי שייר בי' זכותא לנפשי' לאו כריתות הוא, והכא במה דאקני לשפחה לא שייר מידי, כי שיחרור הוולד אינו לשפחה כיון דלאו ירך אמו: דודו הדו"ש הק' אברהם. סימן קפו ב"ה יום ד' מ"א למטמונים תרנ"ח לפ"ק סאכטשאב. כבוד אהובי הרב המאור הגדול החריף ובקי כש"ת מו"ה שמחה בונם נ"י הכהן האבד"ק חעלמא. דבר הגט שהבעל אמר לאחר הנתינה ספק תוך כדי דיבור ספק לאחר כ"ד דיא וועסט נישט חתונה האבין בתוך ט"ו שנה: תשובה א) הנה יש חשש מחמת דברי הב"ח סי' ל"ח שאם התנה תנאי בתוך כדי דיבור לנתינה הי' מועיל לולי שמעשה קודם לתנאי כיון שאינו חוזר אלא שמפרש דבריו הראשונים, וכן בתשו' חכ"צ סי' קט"ו נטלתו וזרקתו לפניו דלא הוי קידושין היינו שזרקתו תכ"ד, ואף דבקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי, היינו באומרת הן או קדשני, אבל קיבלה בשתיקה הזריקה תכ"ד מברר שלא נתרצתה מעולם עיי"ש וה"נ באמר תנאי תכ"ד דמפרש דבריו שלכך נתכוין תחילה:

ב) והגם שהרמב"ם בפירוש המשניות פ"ה דתמורה דתכ"ד בגטין וקידושין ואינך אינו יכול לומר תנאי דעל מנת, ואף דבעל מנת פסק הרמב"ם בהלכות דלא בעינן דיני תנאים, לא קשיא שהרי בפי' המשניות פ"ג דקידושין דבעל מנת בעינן תנאי כפול, וה"ה שאר דיני תנאים, ובהלכותיו כתב דע"מ א"צ תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים, ממילא לפמ"ש בפירוש המשנה בע"מ בעינן תנאי כפול ה"ה שאר דיני תנאים, והרי כל ראיות הגאונים מכמה משניות תנאי בקידושין בלא כפילא, הנה כל היסוד תנאי כפול, וע"כ בפי' המשנה לא ס"ל, ובהלכותיו חזר בו או שיש טעות בתיבת ע"מ, וזה מבואר בפוסקים שאין להעמיד יסוד על תיבה אחת בפירוש המשניות יען הוא מועתק מלשון ערבי: ג) ובמ"ש דהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דלא מהני בגיטין וקידושין תנאי תכ"ד היא משום מעשה קודם לתנאי, ארווח לן טעמא מה דבהקדש מועיל תנאי תכ"ד, ולמ"ש הטעם פשוט, דבהקדש לית בי' משום מעשה קודם לתנאי כיון דאינו רק דיבור לבד, ומ"ש הרמב"ם נזיר ואינו מגלח אפי' בעל מנת היא משום מתנה על מה שכתוב בתורה כמ"ש במחנה אפרים הלכות צדקה, וכ"כ בשטמ"ק נזיר (י"א.) דבנזירות שהוא דיבור לבד לא בעינן דיני תנאים, ואמנם כי לדעת הרמב"ן פ"ב דביצה הא כללא דבדיבור לא בעינן דיני תנאים הוא בתנאי דאם לבד, משום דבמה שאין מעשה האי אם כלאחר דמי, אבל בעל מנת אין חילוק בין דיבור למעשה, אך שטמ"ק הנ"ל כתב כן להדיא בע"מ [ואם תאמר דהאי ע"מ טעות המעתיק כנ"ל שלא יסתרו דבריו שבפי' המשנה עם שבהלכותיו אתי שפיר גם להרמב"ן:

ד) והנה יש להביא דוגמא לסברת הב"ח מדברי התוס' ב"ק (ע"ג:) בד"ה ונמלך דאף למ"ד תכ"ד לאו כדיבור דמי, מ"מ לפרש דבריו מהני תכ"ד, והיינו דטעם תכ"ד כדיבור דמי משום שהדבר רחוק שישתנה דעת האדם בשעה מועטת כזה, ע"כ כשחזר בו אמרינן גם בתחילה בלא דעת דיבר, וזה שכתב רמב"ם פ"ב מהלכות שבועות שזה דומה לטועה, ור' יוסי דס"ל לאו כדיבור דמי ואינו יכול לחזור לא ס"ל סברא זו דהוי כטועה וע"כ דנשתנה דעתו, אבל לפרש דבריו ראשונים נאמן, שדבר רחוק שתכ"ד נשתנה דעתו, ובוודאי כך הי' כוונתו, וזה שכתבו תוס' ד"ה תרי דלמה דמסיק לחלק בין תכ"ד קטן לתכ"ד גדול, בתכ"ד גדול אף לפרש דבריו אינו נאמן, והיינו דכיון דתכ"ד קטן יכול לחזור, ע"כ ס"ל דמשום שאין דרך שישתנה דעתו בזמן מועט אמרינן שמתחילה בלא דעת דיבר והוי כטועה, ע"כ תכ"ד גדול דרך שישתנה דעתו, דאל"כ היינו אומרים ג"כ דהוי כטועה, וכיון שדרך שישתנה דעתו, שוב אף לפרש דבריו אינו נאמן ואמרינן דנמלך הוא: ה) מעתה בגיטין וקידושין דתכ"ד לאו כדיבור דמי דהני דחמירי אין אדם עושה אותם רק בישוב דעתו [וכה"ג כתב הר"ן בנדרים אך לשיטת רמב"ם משום שדומה לטועה, צ"ל קצת באופן אחר] ולא תלינן שבלא דעת דיבר ולא הוי כטועה, וזה כשחזר בו, אבל אם פירש דבריו ראשונים נאמן כיון שאין דרך שישתנה דעתו בזמן מועט אף במילי אחריני, כ"ש בהני דחמירי, ובוודאי לכך כוון מתחילה, ואין דנין אותו כדברים שבלב כיון שתכ"ד נתגלה כוונתו שבתחילה, וכמו למה דס"ד דר' יוסי ס"ל לאו כדיבור מ"מ נאמן לפרש ולא הוי דברים שבלב ה"נ בזה: