שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קמה, קטע 10

י) ובעיקר ראי' שהביאו התוס' דמה שא"צ לכתוב אין שינוי פוסל בו, מהא דאין מעלין משטרות ליוחסין דלאו אכולה מילתא מסהדי אלא אמנה שבשטר. אלמא אפי' לא הי' כהן השטר כשר, עיין בהגהות מרדכי בקידושין פרק האומר בטעמא דמ"ד אכולה מילתא מסהדי משום שאם לא יהי' כהן השטר פסול הנה דאף אם לא אכולה מילתא מסהדי, מ"מ אם יש שינוי השטר פסול, דהא עיקר אכולה מילתא מסהדי נצמח מכח פסלות השטר בשינוי, הנס דפסלות השטר בשינוי קודם בהכרח למה שאומרים אכולה מילתא מסהדי, ממילא אף למ"ד לאו אכולה מילתא מסהדי, אם אינו כהן השטר פסול, הנה דהמרדכי פליג על דברי ר"ת ההם: יא) מכל הני טעמי אין לסמוך לדעתי על הרשאה שני' הזאת, וצריך לכתוב שם השליח שליח האיש הזה בשם דירה פילץ, ואם ח"ו לא יהי' באפשרי להשיג, יכתוב לחכמים אחרים וגם רו"מ יעיין בדבר, אולי תמצאו היתר, והוא קרוב אצלי, כי מעט אשר יש לי ידיעה בדיני שמות, יען כי מעט להם המקור בש"ס וראשונים, ובהאחרונים ימצא בקיאים יותר ממני, ואם תמצאו היתר ותשלחו לי אם אראה טעם בדבריהם בטח לא תעשה סניגרון לדבריי: כאשר יכתוב להשיג הרשאה שנית, בטח יכתוב לתקן חסרון הב', הגם שבדיעבד כשר ואין לחוש כי ניכר שהוא ט"ס: והי' בזה שלום מאת הדו"ש וש"ס הק' אברהם. סימן קסד ב"ה אור ליום בג' פינחס לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) מ"ש כבודו שאם לא הי' מזכיר השליח ראשון שם עירו של שליח שני הי' כשר, זה ודאי אמת, וכן מבואר גם בתשובתי לפילטץ [והוא לעיל סי' קס"ג] קצת מטעם אחר.

אך מה שהביא ראי' דכיון דלא מעכב אמירת שם העיר, שוב אף שינה שם העיר בטעות כשר, מהא דמנחות (פ"א וק"ג.) באומר הרי עלי תודה בלא לחם יביא תודה ולחם, ומקשה עלה הלא נדר ופתחו עמו, באומר אלו הייתי יודע שאין נדר בלא לחם הייתי נודר תודה ולחמה, להפוסקים דבהקדש מהני חזרה תוך כדי דיבור, ומ"מ כיון שאמירתו בלא לחם בטעות אינו עוקר אמירת הרי עלי תודה, ה"נ אין אמירת שם עירו בטעות מבטל המינוי שליחות עכ"ד: ב) הנה אף לפי שיטתו דזה חשוב חזרה אינו דמיון, דחזרה תוך כדי דיבור בטעות ודאי אינו מבטל, משא"כ הכא שאין פיו ולבו שוים, ומעיקרא לא הי' מינוי שליחות כמבואר בתשובתי לפילץ [לעיל תשובה הקודמת] באריכות, אך עיקר דבריו תמוהין, דלא מבעיא לפירוש הב' שפירש רש"י קושיית הש"ס נדר ופתחו עמו לומר הייתי סבור כו' ואלו הייתי יודע שאין נדר בלא לחם לא הייתי נודר, ממילא למה דמשני שאומר אף אם הי' יודע הי' נודר דהוי נדר, אך גם לפירוש ראשון דקושיית הש"ס הי' מטעם חזרה, הלוא פירש"י כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר, ולפי שהי' יודע שאין תודה בלא לחם כו' פירוש דכיון שידע שאין תודה בלא לחם והוא אמר בלא לחם הוה לי' חזרה, וכן פירש"י (ק"ג דכיון דאמר מן השעורים אמרינן שנתחרט שאין דעתו להביא כלום, דאדם יודע שאין מנחה מן השעורים, ממילא למה דמשני שהי' מוטעה אין כאן חזרה כלל, וכיון שנתכוין להתחייב בתודה או במנחה מחוייב להביא כדין תודה עם לחם, מנחה מן חטים, והא דהוצרך לומר דאמר שאף אם הי' יודע הי' נודר. דאל"כ הוי נדר בטעות כיון דע"כ אינו יודע, שאם ידע הלא חזר, וע"כ אינו יודע והוי טעות דמוכח.

לזאת צריך לאוקמי שאף אם הי' יודע הי' נודר, אבל חזרה אינו כלל, ואדרבא משם יש להוכיח שאין מסלקין דבריו שבטעות, ממתני' (ק"ג) דר"ש פוטר משום שלא התנדב כדרך המתנדבים, הלא אם נסלק תיבות מן השעורים, ישאר נדבה טובה, אלא ודאי אין מסלקין דבריו שבטעות, ות"ק סובר דמ"מ כיון שקיבל עליו מנחה מחוייב להביא מנחה כדין, ור"ש סובר כיון שנתחייב שלא כמצוותו לא הוי נדר כלל, אבל מ"מ מוכח שאין מסלקין דבריו שבטעות: ג) ומה שהביא מתשו' רעק"א באמר לשליח תן גט לאשתי בת יעקב ובאמת היתה בת נתן כשר, תמיהני שלא עיין כלל בתשובתי, שעיקר טעם שלי משום כשאומר תן גט לאשתי שרה בת יעקב, והוא אין לו אשה אחרת שיהי' שמה שרה בת יעקב, ע"כ חל השליחות עלי', אבל ממנה שליח וטעה בשם עירו של השליח, הלא אפשר יש בכל העולם עיר ששמה כך ויש שם איש ששמו כשם השליח שמינה, נמצא דברי השליחות על אותו איש ולא הוי פיו ולבו שוים, ולא אוכל להבין מה זה כי לא חשוד הרב מפילטץ ח"ו שלא להעתיק הדברים כהווייתן: ד) ומ"ש עוד מתשו' הרי"ם בטבעת שאולה דכיון שאמר שנותן מהני ומה שאמר שאולה הי' בטעות, באמת לזה הוא דמיון קצת, אבל בעצמו דחה זה, אגב אודיע לכבודו שדברי רא"ש בטבעת שאולה, הגם שבש"ע הובא בלי חולק, הרשב"א בתשו' ח"ד חולק בדבר: ה) ומ"ש מתשו' הר"ן לענין עדות אשה אינו שום דמיון עדות שא"צ אלא לבירור לנ"ד, אולי יבין, כי הי' משגה בהעתקת תשובתי יכתוב לי ואשלח לו העתקת תשובתי, אם יוכל להמציא היתר מתקבל להעגונה היא מצוה גדולה לפי דברי הרב מפילטץ שא"א להשיג הרשאה אחרת ויהי' נייח לי מאד:

ו) נשתהה התשובה בידי ועלה בדעתי שאפשר האיש ההוא מפילטץ אף שלא חל המינוי שמינהו שליח ראשון, מ"מ יכול ליתן הגט משום דהוי זכות לבעל שכבר גילה דעתו שרוצה בגירושין, ואף דבירושלמי אמרינן באשה הגע עצמך שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, מ"מ בעושה מעשה רבה שנתן גט לשליח ונשבע שלא יבטל, הנה שהגט אצלו בהסכם גמור לא נחוש שמא חזר וכמ"ש הרא"ש פרק חלון כיון שגילה דעתו שרוצה בעירוב שוב הוי זכי' ובתה"ד שפסק שהמשרתת תוכל להפריש חלה משום שליחות הקשה אנפשי' מחלון אי אינש אחרינא אתי ותרם. הו"ל תורם שלא מדעת ויועיל מטעם זכי', ותירץ דאולי לא רצה שיתרום אחר שאינו מכיר דעתו אם בעין יפה וכו', מ"מ מפורש דאף אחר שלא מינהו שליח יוכל לעשות משום זכי', ה"נ כיון שהבעל מינה אחד שליח יוכל גם אחר ליתן, ואף את"ל שיש קפידא מי יתן, מ"מ הרי הבעל ידע שימנה אחד מפילטץ ליתן רק שבאנו לדון שלא יועיל השליחות מ"מ כיון דניחא לי' יועיל משום זכי': ז) אך משום זכי' הלא יכול הבעל לומר לא בעינא, ואפילו גילה דעתו תחילה כמבואר בריטב"א פרק האיש מקדש בהא דמקשה מחבורה שאבד פסחה אף דגילה דעתו והוי זכי', הי' יכול אח"כ לומר לא בעינא לזכי', וע"כ מטעם שליחות, וידוע דברי חי' הר"ן שבשטמ"ק ב"ב במזכה ע"י אחר כל זמן שלא שמע המקבל ונתרצה הפירות של נותן, אף שאח"כ כשנתרצה חל למפרע הפירות נשארים של נותן, על כרחין שעד עתה בחזקת נותן, לזאת אני מסופק אם תוכל להנשא קודם ששמע הבעל ונתרצה:

ח) וראיתי במחנה אפרים הלכות זכי' סי' דבזכות גמור לא מהני מה שאומר אח"כ שאינו רוצה, דאיכא למימר מעיקרא הי' רוצה ועכשיו חוזר בו, ומדבריו נשמע דס"ל טעם לא בעינא משום דאגלי למפרע שלא הי' ניחא לי', וע"כ בזכות גמור ודאי הי' ניחא לי', ומדברי ריטב"א הנ"ל לא משמע הכי, דכיון שגילה דעתו תחילה וע"כ כשאומר אח"כ לא בעינא נשתנה דעתו, א"כ מהיכי תיתי נאמר שמתחלה נשתנה דעתו, נימא השתא הוא דנשתנה, כמו במקוה שנמצא חסר, גם מדברי הר"ן הנ"ל לא משמע כן, דא"כ הוי גילוי מילתא בעלמא, ובכהאי גוונא אמרינן אלו יבוא אלי' ויאמר דניחא לי', אלא דריצוי שבסוף משוי לי' הקנאה למפרע והמחאה שבסוף מבטל למפרע וכמ"ש: ט) ומה שהביא המח"א ראי' ממ"ש הר"ן גבי שמא נתרצה האב שאינו זכות גמור לאב, דאי הוה זכות גמור למה לי שמא נתרצה האב, והבין המח"א שכוונתו שאפי' מוחה הוי קידושין, ולדידי ז"א, שכוונת הר"ן שאלו הי' זכות גמור אפילו לא נתרצה בפירוש כגון שמת קודם ששמע הי' ספק קידושין משום דזכות הוא: י) עוד הביא ראי' מב"ד שמקנין לאשה, והטעם פירש"י משום דזכות הוא לבעל וזכין לאדם שלא בפניו, ושם בסוגיא מבואר דאי אתי בעל לאחר סתירה לא מצי מחיל, והא יכול לומר לא בעינא לזכיי': ולדידי לק"מ שכמו ב"ד שמעמידין אפטרופוס לקטן אם הגדילו אין יכולין למחות משום מה כח ב"ד יפה, ה"נ ב"ד המקנין, דקטן כשלא בפניו, ולא תקשי קטן שנתגייר על דעת ב"ד שיכול למחות כשהגדיל, דהתם אין מוטל על ב"ד לגייר הקטנים, משא"כ ב"ד בנכסי קטנים שהם אביהם ומחוייבין לפקח בעסקיהם, וכן הא שב"ד מקנין שמוטל עליהם למיגדר מילתא דאיסורא וזה ברור ודו"ק:

יא) חוזרני לדבריי הטעם מחאה אינו משום גילוי מילתא דחוב הי', אלא דמחאתו שבסוף מבטל למפרע וזכייתו מקיים למפרע, וקודם לכן הדבר ספק, וא"כ איך תוכל להנשא: יב) והנה יש עוד חשש לפי דעת קצוה"ח דלא מקרי זכות רק אם מגיע מה לידו, וע"כ לא מהני בהפרשת תרומה שלא מדעת, אפי' חלה בזמן הזה דאין לו שיעור ואין נ"מ מי יתרום, וראי' דידי' מתוס' נזיר ורשב"א נדרים. ואני אומר אף לדעת התוס' ורשב"א אין כמותו, רק דבעינן דומיא דאתם שיהי' נודע בשעת מעשה שהוא שליח כמ"ש בתה"ד, רק שהם ס"ל אפי' נודע שהוא זכי' כיון שתלוי אם אח"כ ניחא לי' או להיפוך, א"כ לא נודע אם הוא שליח ולא הוי דומיא דאתם, ולעולם כל מה דניחא לי' הוי זכי', וכן בקינוי שלא מדעת בעל פירש"י משום דחשוב זכי', וכן ריטב"א פרק האיש מקדש גבי פסח אין חשש מחמת זה בנ"ד, אך חשש הראשון יש: יג) והנה לכאורה י"ל בעיקר החשש דלא הוי פיו ולבו שוין, דלא מצאנו זה רק באומר תרומה ונתכוין לומר מעשר דלולי שאומר שלכך נתכוין לא הוי ידעינן כוונתו, אבל זה שאנחנו מבינים מעצמינו כוונתו הוי דברים שבלב ובלב כל אדם דמהני, ויש משמעות לזה בתוס' ר"פ שבועות שתים (כ'.) בד"ה לישנא באמר שאי אוכל לך מהו דתימא לישנא אתקיל לי', ופירשו התוס' שאמר שבדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו, הנה דאף שאמר שאי, אם מבינים אנחנו שכוונתו שאוכל חשוב זה משמעות לשונו, ה"נ אם מבינים אנחנו מתוך דבריו שכוונתו על האיש שבמקום האשה חשוב זה לשונו, אך החילוק ביניהם התם מתוך הלשון בעצמו מוכח, משא"כ הכא מתוך אומדן דעתינו, ועיין ר"ן נדרים ( ) מה שחילק בין אומדן דעתי' ובין הלשון מוכח ובין הענין מוכח:

יד) ובעיקר דין דברים שבלב ובלב כל אדם כתבתי בתשובה (לק"ק ראדאמסק] והוא בסי' קע"ב] דלא מהני רק בצירוף מעשה כגון שנתן לה טבעת קידושין ומוכח שכוונתו לקידושין, אבל בשאין שם רק מחשבתו אף שמוכחת מחשבה אינה פועלת כלום: טו) ולדעתי יותר נכון לחפש היתר לברר פילץ פיליץ לא הוי שינוי, ימחול לעיין היטב בדבריי, ואשר יעלה במצודת עיונו יכתוב ולא יעלים שום דבר, נפלאתי למה יוכבד להשיג הרשאה שנית מהשליח, בשלמא הבעל הלך לדרכו, אבל השליח מסתמא הוא ממקום כתיבת הגט, למה יכביד ממנו לעשות שליח שנית האיש ההוא בלשון טוב: הדו"ש וש"ת ידידו הק' אברהם. סימן קסה ב"ה אור ליום ועש"ק פ' נצבים תרמ"ו לפ"ק.

שלו"ט לכבוד הרבנים המופלגים השנונים יושבי על מדין ק"ק טשענסטחוב יע"א מכתבכם השלישי הגיעני ושם נאמר כי יען לא השיבותי אתכם על מכתבכם השני חשבתם שאני מסכים עמכם, אך במח"כ לא כתבתם במכתבכם השני רק שאם אני מסכים עמכם אשיב לכם, ויען לא הסכמתי עמכם לא השבתי לכם, ועדיין אני עומד בדעתי לכתוב גט שני כי ממה שקורין אותה יאטקא אין ראי' שאין שמה יאדקא בדלית [כיון שהיא פירוש שם יהודית] כי מהוראות המבטא גורם להקרא בט' כמו זוד מרדכי שהקריאה דל"ת שני של דוד וכן דלית של מרדכי כאלו הי' בט', ומ"מ אם יחתום דוט או מרטכי נחשבנו טעות ברור ולא נשגית בחתימתו, כן י"ל בזה וכ"ש חתימת אשה, בפרט אם אינה נושאת ונותנת שאין דרכה לחתום בשטרות, ועל מה שחותמת באקראי באגרת אין משגיחים, אך אף אם חותמת בשטרות, בנ"ד י"ל שהוא טעות ברור כנ"ל, ועל מה שהם אותיות מתחלפים ודאי אין לסמוך כשאינו שעת הדחק גמור שלא נוכל להשיג גט אחר אז הי' ראוי להתיישב בדבר, וכ"ש בנ"ד שיש עוד שינוי שמה שלא נכתב שם עריסה וגם שם יאדקא לא נכתב כראוי והי' תרתי לריעותא לומר שאינה אשה זו, וע"כ יכתבו גט שני, ואם נותנין שני גיטין בזה אחר זה אין מודיעין לבעל ולסופר בשעת כתיבת גט ראשון מן הגט השני ושוב אין חשש כלל, ואבקש בל להטריחני עוד בדבר הזה: ידידכם הדו"ש הק' אברהם. סימן קסו ב"ה יום ג' מו"מ במחובר תרנ"ד פה סאכטשאב. כבוד אהובי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא אוצר בלום כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י.

א) אשר כתב שאיננו מבין למה אינו דומה לנידון רעק"א, לא ידעתי למה לא יבין, דשכאומר תן גט לאשתי שרה בת יעקב, והיא בת נתן, וכיון שאין לו אשה בת נתן, על כרחין דבריו בת נתן טעות ופטפוטי דברים בעלמא הם, וזה מוכח מתוך הלשון עצמו, דאשתו בת נתן אינו נמצא כלל, על כן הוא כמאן דליתא, אבל בנ"ד אולי ימצא שם איש כשם השליח בעיר אחת שמה פיליץ, א"כ הלשון שהאיש מאותו העיר השליח, ואף שלבו על השליח שבמקום האשה, הוא כמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דלא הוי תרומה, ועיין תוס' רי"ד ב"ב (קמ"ו) מבואר שם דאף דברים שבלב דמוכחין לא מועיל בכגון זה, האומנם כי דבריו לא נתבררו לי מנין לנו ללמוד כן ממשנה זו, וע"כ פלפלתי בתשובתי בזה, אך כתבתי דלא מהני שיעשו הדברים שבלב ובלב כל אדם לבד דיבור: ב) ואשר כתב מתשו' מהרשד"ם בסופו דכל שאינו ידוע לנו שיש עיר אחרת ששמה כך לא נחוש לשינוי מועט בין מלא לחסר, דהכל יודעין שהכוונה לעיר זו, ואף שמצאנו בתלמוד חיישינן לשני שוירי, והנה לא ביאר החילוק, אמנם החילוק פשוט, דשינה שם העיר לא פסול רק משום לעז, וכל שאין ידוע מעיר אחרת ששמה כך ידעו הכל שעל עיר זו המכוון ולא יחושו לעיר אחרת שאין ידוע, וכל זה אין ענין לנ"ד שאם יש עיר שמה כך וגם יש איש כזה גוף השליחות בטל: ג) ומ"ש עוד דשפיר נוכל לקרות פיליץ כמו פילץ כמו וועלוויל ונקרא וועלוול, דברי תימה הם, דהתינח אם הי' נכתב פיליץ היינו אומרים דאין שינוי במבטא, אבל בנ"ד אנו אומרים דמסתמא קרא השליח בחיריק כמשפט היוד, והוי שינוי במבטא:

ד) ואשר כתב על מ"ש בנ"ד לפלפל מטעם זכיי', הלא הר"ן כתב ריש פרק התקבל אפי' עשאה שליח מ"מ אינו מועיל משום זכי', אין ענין לנ"ד שנשבע שלא יבטל, וכן כתבתי בתשובתי שנתן גט ונשבע שלא יבטל, הנה שהגט אצלו בהסכם גמור, ומהיכי תיתי ניחוש שמא יבטל, והיינו דבממנה שליח לקבלה עוד אינו מוכח ומורה על רצון גמור כיון שבידה לחזור, ועיין תוס' ב"ק (ע"ג) בד"ה שהעידו בבת אחת והוזמו שהעדים אינם נפסלין תכ"ד כיון שעדיין בידם לחזור, ואף אם לא חזרו העדות חל למפרע, דהא טעם חזרה תכ"ד כתב הרמב"ם דאגלאי מילתא דהוי כטועה, וע"כ כשלא חזר מחמת עצמו לא הוי חזרה, כמ"ש הריטב"א הובא בבדה"ב חו"מ סי' כ"ח. וא"כ העדות חל תיכף, [רק אם חזר אמרינן דהי' טועה] מ"מ אינו מזיד גמור כיון שהי' בידו לחזור, ובכתובות (ל"ג.) דמקשה ונתרי בי' תכ"ד אף דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן, נראה לי לפרש דאת"ל צריכין התראה הויין עד שהתרו בהן כעדות שאי אתה יכול להזימה, ועדותן רק לאחר התראה במה שלא חזרו. והוה התראה בשעת אכילת איסור, ולדברי התוס' הנ"ל אף אליבא דאמת הוי עדות שאי אתה יכול להזימה עד לאחר כדי דיבור] והכי נמי אינו רצון גמור כל זמן שבידה לחזור, ובגיטין (י"א:) קרי לי' חב לאחרים מה שלא יוכל לחזור אף שעשאה שליח לשחרר.

ובתוס' רי"ד ב"ב (קמ"ו:) בהא דברוך הטוב והמטיב ולא בטל גיטא, שעבור זה שמת שעדיין לא נתנו לה והרי היא ברשותו ליתן או לבטל, אבל ביטול לא הוי עד שיבטל בפירוש, (וכן משמע מפירש"י גיטין (ל"ד) ולא בטל גיטא אם נתנו לה למחר, נראה דאם תיכף לא הוי גט, דזה הוי כפירש שעוד יתיישב בדעתו אם ליתן או יבטל, אך כשעבר איזה זמן ולא ביטל הוי גט, ויש לי ספק גדול בכמה דינים שנזכר בש"ע דלא הוי רק גילוי דעת ולא מבטל גיטא, ולדברי תוס' רי"ד ומשמעות פירש"י ליתא], וע"כ חיישינן שלא חזרה בה, דאף תחילה לא ידעינן אם היתה מוחלטת בדעתה שלא תוכל לחזור, משא"כ בנשבע, לזאת אין דעתי מסכמת להתיר בלא הרשאה אחרת: ה) ומ"ש הרב מפילטץ נ"י דאיך יאומן השליח לומר בפ"נ ובפ"נ, מלבד שהעיקר הוא הכתב הרשאה, הלא לענין חשש דרבנן לא נחוש שמא יש עיר אחרת שמה כשמה, והגט בחזרה א"צ לשליח. והשליח ראשון יכול למנות השליח מפילטץ ליתן לה הגט הנשלח שם מכבר: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. מסודר בדפוס של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב, סימן קסז ב"ה יום ה' חיי תרנ"ה לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה אברהם מו"צ דק"ק בערזין.

דבר הגט אשר בעלה הי' עוזב אותה כמה שנים ובקושי אשר הכירו אותו בק"ק לאדז כי הי' מארחי פרחי והכו אותו ולקחו מאתו הפאס והביכעל ונסני עמו לבערזין וגירש אשתו ע"י שליח אצל כת"ר, וקודם הגט השלישו אצל כבודו הפאס והביכעל ונתפשרו עמו ט"ו רו"כ, ואחר הגט לקח הפאס והביכעל, וזה הי' באסתר תענית, וקודם חג שבועות בא אליו מכתב מהבעל וערער על הגט באומרו כי הי' אנוס בהכאה ולקיחת הפאס והביכעל, ועוד ביטל הגט טרם נתן השליח ליד האשה, ואינו רוצה לגלות עדיו עד אחר שתנשא, והשלישית ממנו כי אמר ששינה שם אביו, כי בגט נכתב בצוואת הבעל יצחק יהושע דמתקרי יצחק, ובכוון עשה כן בכדי שיהי' הגט פסול: תשובה א) הנה מ"ש כבודו דלא נחשב גט מעושה כי בב"ד לא הי' מכים אותו, ועוד שמחוייב הי' לגרשה והי' בב"ד, וחשוב גט מעושה ביד ישראל, אין זה כלום, כי יודע הי' שכשיצא מב"ד יכוהו כאשר הכוהו מכבר, ולהממשלה לא הי' יכול לילך מחמת שלא הי' לו פאס וביכעל, ואשר אומר דהוי מעושה בב"ד של ישראל ליתא, שאילו הי' הב"ד של שלשה מצוים אותו לגרשה והם היו מעשים אותו הי' ניחא, אבל כיון שהעישוי ע"י אנשים דעלמא הוי כמעושה ביד גוים דכתבו התוס' דכיון דגוים לאו בני עישוי חשוב שלא כדין, ה"נ באנשים דעלמא שאינם ב"ד ומדאורייתא לאו בני עישוי רק מומחין, אך ב"ד דידן של שלשה דגמירי שליחותייהו עבדי, אבל לא אנשים דעלמא: