שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קמה, קטע 3

יג) איברא דקשה שר"ת ס"ל כשיטת רש"י זקינו יבמות (ק"ט.) דקטנה נשואה מתגרשת ע"י אבי', ואחר גירושין היא כיתומה בחיי האב, וכן דעת הטוש"ע סי' קע"ג יע"ש, ודלא כדעת התוס' קידושין (דף י'.) בשם רבינו יצחק, ולפי"ז ניחא בפשיטות, דאחר גירושין תהי' כיתומה בחיי האב ולא יהי' לה מי שישמרנה, והרי חז"ל תקנו קידושין ליתומה בחיי האב כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ועי' רש"י קידושין (מ"ד:) בסוגיא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי', כן צריכין לומר, ולפי"ז לק"מ מה שהקשה כבודו עלי, שהרי מתחלה הי' לה אב ומשומרת היתה, וגם לא טעמה טעם ביאה, ובטבעה אינה בת תאוה, ובאמת קצת קשה לי על פירוש זה בר"ת דמיירי מן הנשואין. דא"כ איך ימנענה אבי' מלחזור, הא לאחר גירושין איננה ברשותו, ויש ליישב: יד) וכל זה לפי תשובתי שכתבתי אז רק ברמז, וחשב רו"מ שדעתי דהיינו דלא שייך הוא גרם לעולם מותר לגרש, אך עתה בתשובתי הארוכה יראה שעיקר הטעם דלולא שמחוייב בשמירתה היו חכמים חוששין לתקנתא דידי' שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, וא"כ בקטנה דליכא טעם זה לעולם הי' אסור לגרש לילי שאיננה בת תאוה: טו) ואשר כתב רומעכ"ת שבתשו' חת"ס חלק ב' סי' ג' רצה רב אחד לומר כן והשיב עליו חת"ס דיצרא אלבשה ואלפה גופא נכראה ושוב מחוייב בשמירתה, מילי דסברא נינהו, ומ"מ הבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים פ"ב מ"ג וכן כתב הרב זצ"ל מלאדי בתשו' נידון צורת הפתח הרחוקים מכתלים, ובאמת אינני כדאי לחלוק על החת"ס מארי' דכולא תלמודא ולמד תורה לשמה ואיש אלקים, אך אומר אני באימה כי לפי הנראה כי ניים ושכיב הגאון חת"ס ז"ל כתבה להא תשובה, כי יש בה כמה תמיהות, ועיקר ההוראה שם ג"כ תמוה: טז) א'.

כתב בד"ה והנה וז"ל ואי קשיא אמאי לא חשיב נמי איכא בינייהו יכולה לשמור גיטה ולא עצמה וכו' ומ"ש התו' דהוא בכלל יש לה אב תמוה הא גם עצמה תשמור ע"י האב בקטנותה מה תאמר לכשתגדיל לא תהי' משומרת, א"כ היינו עתים חלים עתים שוטה ואפי"ה חשיב אב ועתים חלים בתרתי, א"כ כ"ש דהו"ל למיחשב נמי יכולה לשמור גיטה ולא עצמה עכ"ל, ותימה על תמיהתו, ועל מ"ש בשם התוס' מה שלא נזכר בדבריהם כלל, כי דברים אלו לא כתבו חוס' כלל רק על מה דלא משני הש"ס דילן דמיירי ביש לה אב, תירצו התוס' דהוא בכלל יודעת לשמור גיטה ולא עצמה, והפך החת"ס הדברים, ועל הירושלמי כתבו התוס' דניחא לי' למימר איכא בינייהו אפי' אינה יודעת לשמור גיטה, וא"כ לק"מ עליהם:

יז) ב', כתב על מה שכתבו התוס' ריש פרק חרש בהא דלא תקנו חכמים נשואין לשוטה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל נשתטית אמור רבנן לא יוציא, והקשה החת"ס דהא בשמעתתא מיירי בשוטה דאורייתא, והא מה"ת אינה מתגרשת יע"ש, ותמוה מאד דר' יצחק אמר דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בע"כ, וע"כ בשוטה דאורייתא, דאי בשטיא דרבנן דיש לחוש רק למנהג הפקר, א"כ אפי' לא היתה מתגרשת רק מדעתה מתגרשת, רק בשוטה דאורייתא, ומ"מ יכולה לשמור גיטה, וכמו קטנה וחרשת דאין להם דעת ואעפי"כ מתגרשת משום שיכולים לשמור גיטה, וכן מוכח במתניתין דבשוטה דאורייתא קאי, דתני דומיא דנשתטה לא יוציא עולמית, וע"כ שהוא שוטה גמור, וע"כ כל ההוראה דאף שקידשה כמו שהיא עכשיו אינו יכול לגרשה, כל זה לפי מה שהי' סובר דשוטה דגמ' לאו בשוטה דאורייתא, וה"נ אף דלאו שוטה דאורייתא ונתקדשה כדין אינו יכול לגרשה, אך באמת הא ליתא, ואותה שאינה שוטה עפ"י דין לא גזרו בה חז"ל כלום, שבודאי יכולה לשמור עצמה בקו"ח מחרשת שאינה בת דעת ויכולה לשמור עצמה, כ"ש זו שבת דעת היא לכל הדברים, וא"כ ממנ"פ אי אהני בה קידושי' מותר לגרשה, ואי לא אהני א"צ גט ויוציאה מביתו, ע"כ לבי אומר לי דברי התשו' ההוא כי ניים ושכיב כתבה: יח) ועוד יראה המעיין כי טעם השואל לא נתחוור בעיניו כלל כי כתב בלא טעם כמ"ש בתחילת דבריו כי בחפזי כתב מה שכתב, ואילו הי' נותן טעם לשבח כמ"ש אני בעזה"י לא הי' דוחהו בקש, ע"כ אומר אני כי המיקל לא הפסיד אף בטעם זה לבד:

יט) ואף לדעת החת"ס הלא כתב רו"מ במכתבו הראשון שהבעל טוען שלא ידע מזה בתחילת נשואין, וא"כ אין לאסור משום דאלפה גופה נוכראה דלא אסיק אדעתיה שהיא עתים שוטה ויצטרך לגרשה, ואנוס רחמנא פטרי', ואף אח"כ כשנודע לו עוד דר עמה, הלא אז היתה מלומדת מכבר, וא"ת שאין להאמין לו, הלא כל הענין מדרבנן וספק דרבנן לקולא, ועוד ע"א נאמן באיסורין, וא"ת לילף דבר דבר מממון, הלא לפי דבריו היא מגורשת מאתו ואין לו עוד זכות בה, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי כקושיית הש"ס קידושין (דף ס"ה:) וא"ת חב לאחריני דאסר לה אכהן כמ"ש תוס' גיטין (ג' סוף ע"א) הלא מדאורייתא בכל גווני מתגרשת ואסורה לכהן, וכיון שלא חב בהודאתו לשום אדם אזיל לי' הגזל מממון, ושוב נשאר הדין ע"א נאמן באיסורין, וזה כוונת הגהת מיי' בשליח שאמר לי, ואח"כ אמר דלצורך משלחו אמר דנאמן, ותמהו האחרונים הא דבר שבערוה הוא ונכנסו בכמה דוחקים, אולם כוונתו פשוטה דכיון דלא חב לאחרים שוב הודאת בע"ד שאיננה אשתו כמאה עדים, ואין לאסור בגז"ש דבר דבר מממון, וכן משמע בריא"ז גיטין במגרש אשתו ולן עמה בפונדקי ושניהם מודים שלא בא עלי' נאמן, והוא מטעם הנ"ל: כ) ומה שכתבתי היתר הט"ז כוונתי הי' כי לא הי' לעתים ידועים וכמה פעמים שהיתה בנדתה ולא נשתגע רק בקיץ בימים החמים, וכי לא הי' ימים בנתים שלא נשתגעה, וגם יש היתר רו"מ דמחמת אונס, וגם היתר המהרש"ל שכתבתי תחילה, ע"כ תתגרש לכתחילה כן נראה לי: ידידו הדו"ש וש"מ הק' אברהם. מסודר בדפוס של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב. סימן קנד ב"ה ב' ואתחנן י"א מנ"א תרמ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. החוה"ש וכט"ס לכבוד ידידי הרב המאוה"ג יקר רוח כש"ת מו"ה אהרן נ"י האבד"ק זערדאב.

יקרתו הגיעני באיש המוחזק במדינתינו לגר והי' לו על זה כתב תעודה מכמה רבנים ואח"כ נשא אשה ושוב גירשה בשם אברהם בן אברהם כמשפט הגרים וכן עלה לתורה, ואח"כ נודע בבירור גמור בלי שום ספק שהאיש הזה איננו גר, רק הוא שתוקי מאמו החרשת שאינה שומעת ואינה מדברת, וא"י ממי נתעברה, ובעת המילה קראו שמו יוסף ונכתב בפנקס בן אברהם מיכל אבי אמו החרשת, וזה איזה חדשים אשר בא הגר שקר לפה זערדאוו ורצה להחזיר את גרושתו, וכאשר ראה שתוחלתו נכזבה הי' צועק בעצמו שהגט פסול, זה תורף השאלה: תשובה א) הנה מחמת שינוי שמו מאברהם ליוסף אין חשש כיון שכך הוחזק כדאיתא בגיטין (ל"ד:) גבי תקנתא דר"ג לפרוט כל השמות אמר רב אשי והוא דאיחזוק בתרי שמי, פירש"י אבל לא איתחזק כאן שיש לו שני שמות א"צ לכתוב וכל שום, ואפי' נודע שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר דאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו, והוחזק בו עכ"ל אך החשש מחמת שינוי שם אביו שלא הי' ראוי לכתוב שם אביו כלל כמשפט השתוקי ונכתב בשם אברהם, מסתמא נכתב אבינו] ובשם אביו כתב בתשו' הרא"ש דאינו מועיל הוחזק דאינו יכול לשנות שם אביו, וכן ביאר הרב מהרא"י, ועי' ב"ש סי' קכ"ט סק"כ: ב) ואמנם כי דעת תשו' ר' שלמה ב"ר יצחק המובא באו"ח ובש"ע סעיף י' דאף בשם אביו מהני הוחזק, האומנם דבש"ע לא הובא רק לענין אם נשאת לא תנשא, אך במקור הדין בתשו' עצמה מבואר שאם לא היתה נשאת הי' כופה את הבעל ליתן לה גט אחר, אבל אם לא הי' הבעל לפנינו גם לכתחילה הי' מתירה, כן מבואר בתשו' שם, וכבר תמה בס' מכתב מאלי' על הש"ע והגה שכתבו דעת י"א רק לענין אם נשאת, ומ"מ הלא עיקר הדיעה ראשונה דלא מהני הוחזק בשם אביו:

ג) האומנם דלשיטת התוס' פרק הזורק כל שאינו מעכב החסרון אינו מעכב השנוי בו, והא דשינה שם עירו פסול משום דלתוס' שם מקום מעכב בגט, ועי' מהרש"א ומהריב"ל, וא"כ שם אביו דקיי"ל דלא מעכב אין השינוי פוסל בו, אך אי אפשר לצרף זה לסניף, דלדידן דאין כותבין כלל שם מקום ע"כ דסומכין על הפוסקים שם דירה אינה מעכב, ואעפי"כ שינה בו מעכב כשיטת הרא"ש משום דאדם נקרא על שם דירתו ואיכא לעז אם יראו שם דירתו משונה, וא"כ שם אביו שעולה בו לתורה נמי ידוע ואיכא לעז, וממנ"פ לשיטת תוס' פסול משום שלא כתב שם דירה, ולהרא"ש פסול משום לעז, ואף שיש פוסקים שאם כותב מקום העמידה א"צ לכתוב מקום דירה, ואין לפסול משום ממנ"פ, מ"מ הא חזינן שתופסין לעיקר שיטת הפוסקים דאין מקום דירה מעכב, שהרי אפי' אין הבעל והאשה במקום כתיבת הגט שאז אין כותבין מקום עמידה, ואעפי"כ אין כותבין מקום דירה, ובאמת שבתשו' דברי אמת כתב דלדידן שאין כותבין מקום דירה לא יכתבו גט אם אין הבעל והאשה עומדים שם, אך אין המנהג כן:

ד) אך בפסקי מהרא"י סי' קפ"ד וז"ל דהרא"ש שורש הפסול נקט, דמאי טעמא שינה שם אביו פסול מפני הטעות ואשמעינן דלא דמי לשינה מקום הלידה דמכשיר ר"י, משום דהתם ליכא טעות משום דא"צ לכתוב, אבל כאן שצריך לכתוב אתי למטעי עיי"ש, ובסי' קל"ח, ובספר מכתב מאלי' כתב עלה וז"ל ודבריו תמוהים שהרי הרא"ש מכשיר אם לא כתב שם אביו כמ"ש הטור בשמו, וצ"ל שהרב ז"ל מחלק בכל דבר שצריך לכותבו לכתחילה, הגם שאם לא כתבו כשר אם שינה בו פסול, אבל דבר שא"צ לכותבו לכתחילה מדין הגמ' אם שינה בו כשר, והיינו החילוק שבין מקום הלידה לשם האב, דאם היות דשם האב אינו מעכב, מ"מ צריך לכותבו לכתתילה מדין המשנה לפי ההנחה שהניח בסי' קל"ח דכל מקום שמזכיר המשנה שמו ושמה שם האב בגוי' עכ"ל מכתב מאלי': ה) והנה לפי זה בנ"ד שהי' שתוקי ונכתב גר, דלדעת הרשב"א גם בגר אינו כותב בן אברהם ובין שתוקי בין גר אינו נכתב בגט אלא שם עצמו לבד, רק הרא"ש בתשו' כתב דבגר כותב בן אברהם אבינו, מ"מ אינו רק מנהגא, והוי דומיא דשם הלידה, דבזמן התוס' הי' נוהגין לכותבו כמבואר בהגהות אשר"י פרק השולח, מ"מ כיון דאינו אלא מנהגא ולא מתקנת חכמי המשנה וגמ' אין השינוי מעכב, וה"ה בנ"ד כיוצא בזה:

ו) ומ"מ קשה לסמוך על היתר זה לבד, דפשט דברי הרא"ש פרק הזורק החילוק שבין מקום לידה למקום דירה משום דשם לידה אינה ידוע וליכא לעז, משא"כ מקום דירה האדם נקרא על שם מקום דירתו ולא מחלק כלל משום דשם לידה א"צ לכתוב, הגם די"ל דהוא גופי' הטעם בשם לידה דא"צ לכתוב משום דאינו ידוע, ומ"מ לענין דין שינה הדבר תלוי אם צריך לכתוב או לא, מ"מ פשטות הדברים אינו כן, ובתשו' רעק"א סי' קט"ז בשינה שם אבי המתגרשת שלא הי' לוי וכתבו עליו לוי נסתפק ג"כ להכשיר, משום דמדינא דגמ' א"צ לכתוב לוי או כהן, והביא ג"כ דברי פסקי מהרא"י הנ"ל, מ"מ לא רצה להכשיר עד יבורר ההיתר מגדולי הדור יעיי"ש: ז) אך מה שנראה לי בנ"ד טעם להתיר כיון דכל הJשש משום לעז, וכל זה לא שייך אלא אם שינה שם אביו לאחר שנשאה דאז ידוע שבעלה אינו אותו הכתוב בגט וסבורים שאחר הוא שיודעים מקודם ששינה שם בעלה באמת, אבל בנ"ד אין אדם יודע שבעלה אינה גר רק שתוקי, שהרי מתחילה כך הוחזקה שבעלה גר, ובמדינת פרייסין שיודעים שהוא שתוקי אינם יודעים שהיא אשתו, שהרי אם שמעו שבפולין נשא לזו, הרי שמעו שגר נשאה, ואי אפשר לידע שהשתוקי נשאה אלא אם כן שמעו שהחליף שמו, וא"כ יודעים שהוא המגרש וההיתר ממהרא"י וגם מתשו' ר"ש בר"י נצרף לסניפין, אך עיקר ההיתר נ"ל מטעם זה דכיון שמעולם הוחזקה כך שהיא אשת גר ובגט כתוב גר אין שום לעז, כן נ"ל להתיר ואם יסכימו חכתי הדור אהי' ג"כ סניף להתיר: הק' אברהם. סימן קנה ב"ה ויקהל תרמ"ט פה סאכטשאב. שוכ"ט לידידי וחביבי הרב הג' המפורסם צנא מלא ספרא יר"א כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטנין. דבר החרשת גם בשעת נשואי' אם יכול לגרשה בע"כ:

תשובה א) הנה כת"ר הביא ראי' מגירשה בגט פסול דרבנן דיכול שוב לגרשה בע"כ אף שעדיין אשתו מדרבנן, אין זה ראי', דהתם קיל טובא דאם נשאת לא תצא , ועוד שכבר הי' התחלת הגט מרצונה, ומ"ש מחכ"צ גבי זיקה, הנה בתשו' הרי"ם סי' מ"א מדחה דבריו לגמרי עיי"ש, אך מ"ש בשם הנוב"י דכמו דלא תיקנו חכמים כתובה לחרשת משום דילמא מימנעו ולא נסבו לה, כ"ש שיהי' אגוד בה כל כך שלא יוכל לגרשה בשום ממון, הוא סברא גדולה, והנוב"י שם כתב שלמעשה אינו רוצה לסמוך מאחר שאינו מפורש בראשונים וספק חרם דאורייתא, משמעות דבריו שאם הי' דרבנן הי' סומך, וזה שספק תרם דאורייתא אינו מוסכם לגמרי ויעיין בתשו' הרי"ם סי' ל"ו, בפרט בחרשת שנשואי' וגירושי' דרבנן, נאמר שיש בזה חרם דאורייתא ודאי רחוק לומר כן, לכן אם יש עוד סניף יש להקל, ובדבר אם מסרבת בב"ד י"ב חודש אם מתירין לו לישא אחרת בלא ק"ר שכתב כבודו בשם ס' נחלת יעקב אין הספר תח"י, ב) אשר נתקשה בסוטה (כ"ד.) דב"ד מקנין לאשת חרש לאוסרה על בעלה ותמוה לו טובא דהוא אינו מוזהר והיא יודעת ברי שטהורה היא עד כאן, למה לא הוקשה לו על מה שנאסרת מלאכול בתרומה, אך הרי כתבו התוס' בסוטה (כ"ח) דסוטה אפי' היא טהורה נענשת בב"ד שלמעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה, ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן, דאע"ג דצריך כפרה, מיהו לא חמיר כחייבי עשה, והיינו משום שיצא עלי' שם רע כמפורש בספרי, וע"כ י"ל אפי' היא עוברת:

ג) וי"ל עוד דבתרומה שאיסור הסוטה לאכול תרומה הוא איסור חפצא שלא לפגום בתרומה וכתיב משמרת תרומתי החיוב מוטל על ב"ד ולא מהני ברי דידה, ועי' בתי' הר"ן ריש פרק בנות כותים שאוסר לסוך שמן תרומת ח"ל לכהנת קטנה נדה אפי' לרשב"א דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטנה, דשאני הכא דמטמא התרומה יע"ש, ואינו מובן דהא תרומת א"ל לא איכפת לן בטומאת התרומה, שהרי מותרת לטמא מת אף שהתרומה נטמאת, אך כוונתו כנ"ל משום שאיסור הטמא לאכול תרומה הוא איסור חפצא, וכשמאכילה לטמא המאכיל עובר משום לתא דתרומה ולא משום לתא דקטן [ואין ספר חי' הר"ן תח"י כעת] ובאשת חרש י"ל כיון דאצלו עכ"פ הוי ודאי איסור כמפורש בתוס' הנ"ל, במה שמכינה עצמה אל הביאה חשיבה כמאכילתו, ועוד משום שחוטא בגופה חשיבה כמאכילתו, וכעין זה ברש"י ב"ק (ל"א:) במונח בר"ה ונתקל בו אחר ונשברו כליו חייב משום מזיק ולא חשוב כבור לפטור בו את הכלים, דכיון שהזיק בגופו חשוב מזיק, ה"נ כיון שחטא בגופה ואינה מוחית חשוב כמאכילתו, ויש בזה מקום עיון בתוס' שבת (ג'.) ואין להאריך: ידידו הדו"ש וש"ת בלונ"ח הק' אברהם. סימן קנו ב"ה יום א' פנחס צום הרביעי יהפך מהרה לשמחה ושירים רנת לפ"ק כפר מלאדשין סמוך לסאכטשאב. שוכ"ט לכבוד מחו' הרב המאה"ג יקר רוח שלשלת היוחסין מו"ה צבי מאיר הכהן נ"י אבדק"ק ראדאמסק.

יקרתו הגיעני ונפשו בשאלתו אם לסמוך במקום עיגון גדול לעשות שליח בכתב יד לכתוב גט, וגם לסמוך על הרד"ך והגה שהקילו במקום עיגון, ומסופק ג"כ את"ל דסומכין להקל אם צריך גם הסופר להכיר בעצמו כת"י הבעל, או די בעדים מכירין כת"י לבד, ומסופק ג"כ אם מקיימין כת"י מתוך שני שטרות, ועוד מסופק אם יעשה הבעל ג"כ שליח בעל פה כפי הוראת הרב מבריסק, אך הבעל במקום שאין עדים ואין ב"ד, רק שיכתוב שעשה שליח בע"פ ג"כ, ושלח לי מכתב הגאון המובהק שליט"א מקוטנא מה שהשיב בכעין זה: תשובה א) עיינתי ברד"ך בית י"ט (כ"ד בדרכי משה וט"ס] וראיתי יסוד היתר שלו יען אף להפוסקים הסומכים על התוספתא לאסור אינו אלא מדרבנן, וזה במקום שאפשר בדיבור אין מקילין לא בהרכנה ולא בכת"י, אבל במקום עיגון דומה לנשתתק שהתירו בהרכנה, והוא הדין בכתב יד, ואפי' לתירוץ הראשון של הרא"ש וכן הרשב"א דכת"י גריעא מהרכנה, מ"מ לא מיפסל אלא מדרבנן, ובדרבנן סומכין על הפוסקים המקילין, וגם לדעת הר"ן שהחמיר אינו אלא מדרבנן במקום שאפשר עכ"פ: ב) ואני תמה, שהרי בתשו' הר"ן בדין ביטול גט בכתב למד דמהני, שהרי בגמ' דידן משמע דמינוי שליח בכתב מהני כ"ש ביטול, אך בתוספתא דאינו יכול לעשות שליח בכתב על כתיבת הגט, מ"מ יש להחמיר, ואם התוספתא אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא גם לדעת התוספתא יכול לעשות שליח, וכל שכן הביטול דמהני מדאורייתא, א"כ מאי הביא הר"ן מהתוספתא, אלא ודאי ברור דסבירא לי' התוספתא מדאורייתא פוסלת, והוא הדין לכל הפוסקים הסומכים על התוספתא (לבד מתירוץ הב' של הרא"ש], ובספר מכתב מאלי' הביא דברי הרד"ך וסתר כל דבריו וסיים שלדעתו הגט בטל:

ג) אך צריכין להבין מדוע באמת לא יועיל מינוי שליחות בכתב, כיון שידוע שמתרצה לא הוי דברים שבלב, מאי שנא ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ונתן לה ולא פירש, כיון שידוע שנתן' לה על מנת כן מהני, וכן במע"ש כהאי גוונא, והכא נמי אפי' כתיבה לאו כדיבור. מ"מ כיון שיודעין שלכך נתכוין יועיל: ד) אך אנהרינהו לעיינין ברשב"א פרק האיש מקדש בהא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דהוי דברים שבלב ואינם דברים שהקשה מ"ש מהאומר אהא הרי זה נזיר, אף דאפשר אהא בתענית קאמר והוי דברים שבלב, ועוד הקשה מתרומה הניטלת במחשבה והא דברים שבלב הוא, וכי תימא שאני התם דגלי קרא, הא הש"ס יליף מיקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דברים שבלב אינם דברים, ותירץ הרשב"א כי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו לבטל מה שעשה אבל לקיים מהני דברים שבלב יעיי"ש : ה) ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי מפורש בשבועות (כ"ו:) דהוי תרומה וקדשים שני כתובים ואין מלמדין ובעלמא לא מהני דברים שבלב אפי' לקיים, ועוד מה זה שהוכיח מידות נזירות דדברים שבלב מהני א"כ למה לי קרא לידות, הא אפי' בלא יד כלל רק בלב לבד מהני, ועוד יש דקדוקים למעיין: