שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קמב

סימן קמב ב"ה יום ד' פ' תולדות תרל"ג לפ"ק שלום לכבוד ידידי מחו' הרב החריף החסיד מו"ה אליעזר ליפמאן נ"י. דבר אם לעשות הנשואין ביום עש"ק כשחל אז יום ז' שלה: תשובה א) הדבר ברור שאסור מעיקר הדין שהרי מבואר באהע"ז סי' נ"ה דיש שני דיעות אם חופה היא יחוד וכו' ואנן מחמרינן ככל הדיעות, וכיון שאסורה לייחד עמה ביום כיון שאסור לבוא עלי' אז מן התורה שמא תראה ותסתור, והרי היא כשאר נדה בתחילת הנשואין שאסורה ליחד, ואפי' בטהורה, רק שצריכה לישב מחשש חימוד קי"ל שאסור לייחד עמה ואפי' הרמב"ם שם שהתיר בת"ח הא כתב שם המגיד הטעם כיון דאינו אלא חשש דרבנן, אבל זו ספיקא דאורייתא היא ואפשר ודאי דאורייתא שאם תשמש אז ותפלוט תסתור למפרע, עכ"פ אסור לייחד ביום ואי אפשר לעשות היחוד כי אם בלילה, והוי לדעת הרמב"ם קונה קנין בשבת, והרי אנו מחמירים כרמב"ם דחופה היינו יחוד: ב) הגם שלדעת הרא"ש פ"ד דנדה אם ראתה ש"ז בשביעי אינה סותרת עיי"ש שיישב בזה קושיית הראב"ד על הפוסקים דאף לבעלה סותרת, וא"כ ממנ"פ אם נאמר דלא כהרא"ש, הרי מוכח דעת הראב"ד דלבעלה אין הפולטת סותרת כלל, וא"כ ממנ"פ עכ"פ אין הפולטת בשביעי סותר, ליתא דבחי' הרמב"ן פרק ה' דנדה יישב קושיית הראב"ד באופן אחר, וע"כ לית לי' הא דרא"ש, וכן מוכח לדעת הרמב"ן דדם טוהר אינו סותר אלא שיומו אינו עולה ואעפי"כ מפורש בשמעתא דטועה (כ"ט:) דאם ראתה דם טוהר לאחר טבילה בשביעי סותרת יומה להרמב"ן] וה"ה לפולטת ש"ז דאף לאחר טבילה בשביעי סותר:

ג) טעם שני דאפי' לדעת האומרים דחופה (היינו פריסות הכלונסאות עדיין לא יצאנו מחשש חופת נדה, דהא טעם דחופת נדה משום דלא חזיא לביאה, וכיון דלא חזיא לביאה אז מחשש שמא תראה ותסתור אף אם באמת לא תראה אח"כ וטהורה היתה, מ"מ חשיב לא חזיא לביאה כמו בקונה שני אילנות בב"ב ( ) דספק אם לא קנה קרקע ואינו מביא או קנה קרקע וקורא, ע"כ אינו מביא מספק כיון דאינו יכול לקרות מספק אף דאי קנה בר קריאה הוא חשוב אינו ראוי, ה"נ לא חשוב ראוי לביאה ואפי' בחל שמיני שלה בערב שבת שייכים טעמים אלו מדרבנן וק"ל, אולם אם יארע בשמיני תוכל לטבול קודם אור הבוקר] וא"כ ממנ"פ לדעת האומרים חופה היינו יחוד הוי קונה קנין בשבת, ולדעת האומר חופה היינו פריסות הכלונסות הוי חופת נדה: ד) ואין להתיר ולו' דלענין איסור קנין בשבת דרבנן סמכינן אהאומרים חופה לאו היינו יחוד וכבר נקנית מבעוד יום, ולענין חופת נדה כיון שבלא"ה המנהג שאין ממתינין עכ"פ ניקל כל שהי' היחוד לאחר טהרה ונסמוך על האומרים דפריסת הכלונסות לאו חופה, ותרתי דסתרי לא הוי כיון דשני ענינים הם איסור שבת וחופת נדה וכמ"ש כיוצא בזה החכ"צ בתשו' בענין טבילת נשים בליל שבת בחמין בין השמשות, ועוד דאם תמצא לומר חופת נדה לא קניא ולא קנה מבעוד יום קנאה ביחוד שהי' בטהרה דיחוד קונה לכ"ע כמפורש בש"ס כתובות ( ) לנתה עמו בדרך לשם נשואין, ובתוס' יומא ( ) אלמנה דאינו קונה בה נימא קונה ביחוד: ה) כל זה אינו, דהנה כל שהי' חופה בפריסות כלונסות לבד בלא יחוד אינו מפר נדרי', דספיקא דאורייתא שמא כרמב"ם חופה יחוד דווקא, וה"ה לשאר דברים דאינה קנוה מספק ואין הקנין רק בשבת על ידי היחוד, והוה ודאי קנין בשבת, וכיוצא בזה כתב הר"ן בתשובה בענין התרת נדרים בין השמשות והדברים עתיקים:

דברי ידידו מחו' דו"ש והצלחתו הק' אברהם. מסודר בדפוס של ר' העניך פאלמאן, בפיעטרקוב סימן קמג שנית להרב הנ"ל. בעזהי"ת יום ד' פ' ויצא תרל"ג. שלום לכבוד מחו' ידידי הרב החריף החסיד מוהר"ר אליעזר ליפמאן נ"י. א) מכתבו הגיעני ועברתי על דבריו ולא מצאתי בו אפי' דבר אחד אמיתי, ובהשקפה ראשונה אמרתי שלא להשיבו עוד יען נראה שקרא תשובתי כד ניים ושכיב, שהשיב על מה שכתבתי שאם תשמש ותפלוט תסתור, דמ"מ היא ראוי' לביאה בהעראה, ולמה לא עיין בתשובתי ואנכי לא כתבתי כלל דמטעם זה אינו ראוי לביאה רק שאסורה לייחד מטעם זה, וכשכתבתי בטעם שני שאיננו ראוי לביאה כתבתי רק מספק שמא תראה ולא משום חשש פליטה, והיא משום דראוי להעראה, והם דברי הב"ש דבשהתה כדי העראה סגי, אולם יען היא הלכה למעשה ואנכי רואה שרצון כת"ר להתיר לייחד ביום, וח"ו לומר כן, לזאת אמרתי להשיבו ואשיבו על סדר דבריו: ב) אשר הביא ראי' מעירובין דחשוב סעודה ראוי', ומכח זה יצא לחלק בין מצוה ושאר דברים, הוי אחרי שבא לדין עירוב, הרי מפורש שם ברמב"ם פרק ו' הלכה ט"ו דאף שאתת ודאי היתר, מ"מ כיון דמחמת ספק אינו ראוי לאכילה לא חשוב ראוי, והוא מסקנת הש"ס שם ל"ו: ג) ומה שהקשה עלי מדברי התוס' פרק הערל איני יודע מהו סח, ומה ענין להתם ועל סתירת התוס' ביבמות עם התוס' בנדה, כבר הרגיש בהם המל"מ, ובאמת לא קשה דאף שהביא שערות לאחר שנה לא הי' מבורר תחילה שיביא שערות, דהסימנים זמנין דאתי מחמת ברייתא [כדאיתא בנדה]:

ד) ואגב אבאר לו פי' הסוגיא דעירובין (ל"ו.) דזאת אומרת סוף היום קונה עירוב, דאנן קי"ל ספק עירוב כשר אפי' בליכא חזקת כשרות וכדעת הרמב"ם ורש"י וכמו שביאר האבן העוזר בחידושיו למס' שבת ובש"ע, וע"כ מקילין בעירוב לומר בין השמשות יום או בה"ש לילה כפי הצורך, ודבר זה מפורש בכל פרק בכל מערבין דלרבי דאמר לא גזרו על שבות בה"ש ספק עירוב (כשר ולא אמרינן שמא בה"ש יום ולא קנה עירוב אלא לאחר בה"ש כיון דקי"ל תחילת היום קונה עירוב בש"ס שם (ל"ח:) ואז אינו יכול ליטול האבנים, וע"כ דמקילין לומר בה"ש לילה, וע"כ ה"נ אי תחילת היום קונה עירוב מקילין לומר בה"ש יום וקניית עירוב לאחר בה"ש ואז ראוי לאכילה, ויש לכוין לזה בפירש"י, אולם דבריו שם בד"ה ר' ירמי' תמוהין כמו שהשיג ע"ז בספר אבן העוזר ואין להאריך, עכ"פ הדבר ברור דכיון שאין ראוי מספק לא חשוב ראוי וכהש"ס ב"ב שהבאתי בתשובתי הקודמת וכדברי רמב"ם הנ"ל, וכן בפסחים (פ"ח.) בנתערבו לפני זריקה, וכן (בדף ט"ו בחביות שנולד לה ספק טומאה: ה) ואשר תמה עלי על שאני מחשבו לספק תורה ממתני' דסוף נדה דקרי לי' רק תרבות רעה, הביאני לידי גיחוך שלא עיין מעבר לדף שהשיב לו ר' יהודה לזה אתם קורין תרבות רעה הלוא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה, ומה שהשיב דגוף זה שצריך לישב שבעה נקיים הוא רק ספק תורה וממילא בחשש שמא תסתור הוי ספק ספיקא ודי לחושבו ספק תורה, הנה לאחר שנזכר מגבינות והלא כתב הש"ך יו"ד סי' ק"י סקי"ח דהוי ודאי איסור תורה ואין מצרפין אותו לספק ספיקא ואיני יודע במה טעה מעלתו אלא שכתב שלא בהשגתה:

ו) עתה אבאר לו כוונתי במה שכתבתי שהוא ספק דאורייתא, הנה בזבחים (כ"ט.) הן מצינו בזבה ושומרת יום שהם בחזקת טהרה, ועי' בתוס' שם, נראה מזה לכאורה מבואר שמותרת מן התורה אלא דקשה דא"כ אמאי רתח ר' יהודה ואמר לזו אתם קורין תרבות רעה והלוא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה כיון שמותרת מה"ת, ע"כ נ"ל עפמ"ש הרב מזרחי בפירושו עה"ת פ' משפטים בהורג עובר במעי אמו דפטור שמא היתה מפלת, וכתב המזרחי דלא אזלינן בתר רוב שאין מפילין דחילוק יש בין מה שעבר בין להבא, והשתא הרי רוב עדיף מחזקה ואעפי"כ במה שלהבא אין מועיל כ"ש חזקה אף שהיא בחזקת שלא תראה מ"מ חיישינן, והן הן דברי הש"ס יומא שמא ימות חיישינן אף דאיכא חזקת תי, וע"כ כתב הנוב"י סי' דאף דקי"ל ווסתות דרבנן היינו לאחר שעבר הווסת דאוקמא אחזקת טהרה אבל בתחילה חיישינן מה"ת שמא תראה, ובאמת הוא כתב טעם אחר בשמא ימות כיון דעכ"פ ימות באיזה פעם, אולם א"צ לזה, והעיקר כמ"ש בשם המזרחי, ויש לזה עוד ראי' מירושלמי (דברי הנוב"י שם תמוהים דבכל שעתא הוי שמא מת כדברי התוס' בקידושין] ז) עוד נראה לכאורה להביא ראי' ממה דאיתא שם במתני' דאם שמשה וראתה אח"כ חייבת בקרבן ואם הי' ספק דאורייתא מזידין הם ומפורש בתוס' יבמות (פ"ח) באכל חלב מבן י"ב שנה עד בן י"ח דחייב מלקות אף שאצלו הי' ספק איסור.

ואף שיש לחלק דהכא דמסברא לא שכיח שתראה שוגג הוא, לכנוס בדוחקים אין דרכי, אולם נראה לי ראי' דבידע שהוא ספק איסור ואח"כ נודע לו שהוא ודאי איסור שוגג הוא לחייב קרבן מהרמב"ם פ"ח מהלכות שגגות הלכה ז' דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאות ובירושלמי ריש פרק ואו דתרומות מזיד בספיקו שוגג בוודאי א"ר יוסי הדא אמרה השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, והוא ממש כדבריו, ואי אמרת דכשיודע שהוא ספק לא חשוב עוד שוגג א"כ הוה לי' שתי שגגות, ועי' ברש"י שבת (ע"ב) בד"ה ופליגי ר"י, ור"ל, אלא ודאי עדיין חשוב שוגג לגבי קרבן, דבשב מידיעתו תלוי ואלו ידע שהוא איסור בודאי לא הי' אוכל, והרי למונבז אפי' ידע שמחוייב כרת רק ששגג בקרבן חייב קרבן וחשוב שב מידיעתו, ועם כל זה לא אכחד דמלשון הרמב"ם פ"י מהלכות איסורי ביאה נראה קצת דאין איסור מה"ת אלא שהוא פירש שלא תבוא לידי ספק אביאה, והתוס' בנדה (ס"ז:) פירשו דאטבילה קאי אבל הביאה עכשיו ספק הוא, ומדקרי לי' ספק ספיקא דאורייתא וכפשט דברי ר"י, ואף שיש לדחות דר"י מחשש פליטה קאמר זה אינו דמי יימר דבא לביאת המירוק ועוד דמה נעשה להפוסקים דאין הפולטת ש"ז מותרת לבעלה רק לטהרות, עוד יש לי מקום הוכחה דהיא ספק דאורייתא ואין להאריך: ח) מה שתירץ קושיית מהרש"א ביומא, לדעתי ליתא דפרישת כה"ג לאו משום איסור הוא רק משום ביטול עבודת יוהכ"פ, ומה לי שמא מת מה לי שמא ימות, דאטו אנן אאיסור כה"ג דיינינן אנן אפרישותא דיינינן ולדידן הו"ל שמא ימות ואפי' הוי שמא מת ניחוש שמא יתברר אחר כך ויתבטל עבודת יוהכ"פ וזה פשוט וברור]:

ט) ומה שסיים שיהי' מותר לייחד ביום כיון דהוי רק חשש דרבנן לפענ"ד ח"ו לומר כן אפי' לפי דעתו שהוא רק מדרבנן, דהא בחשש חימוד קי"ל כרשב"א בש"ע דאסור לייחד ואף דהוה כמה ספיקות שמא לא ראתה ואת"ל ראתה כתב הר"ן בחידושיו דדם חימוד טהור רק חיישינן שמא נתערב בו דם נדה, וא"כ הו"ל ספק שמא לא נתערב ואת"ל נתערב כיון שלא ראתה בהרגשה טהורה מה"ת, כ"ש בזה ואפי' הרמב"ם לא התיר אלא בת"ח ובזמה"ז נתת דבריך לשיעורין, כ"ש שכבר בררתי שקרוב לודאי שהוא ספק איסור תורה, וכ"ש משום חשש פליטה שקרוב לוודאי שתפליט ביום כיון דאינה מתעברת מביאה ראשונה, ומעלתו השיב דחזיא לביאה בהעראה, ומה ענין זה שיהי' מותר לייחד והגדילו התערובות בדבריו במח"כ, ומלבד כל זה אסורה לטבול בשביעי מתק"ח ואפי' למתירין בשביעי משום שאין באים לחתן עד הלילה, מ"מ כשנתייחדה יחדה פשיטא שאסור ואפי' לא נתייחדה רק שבאה אליו, ואף שאפשר לצדד דהכא מתירין הטבילה דהאיסור כשמשמשת אסמך טבילה זו אבל כשאין מתירין אותה בלי טבילה שנית לא גזרינן מ"מ הכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אולם היחוד מעיקר הדין אסור בלי ספק: דברי מחו' הדו"ש הק' אברהם. סימן קמד א) בש"ס יבמות (נ"ז:) פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, הרשב"א קידושין (יוד:) בהא דנשאת לכהן אוכלת בתרומה בשם רש"י דאין חופתה חופה, והוא ז"ל חולק לעולם חופתה חופה אלא משום שאינה ראוי' לביאה אינו בודקה תחילה עיי"ש היטב, והגם שברש"י שלפנינו בקידושין לא נמצא כן, הנה בסנהדרין (נ"ה:) הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה והויא לה כארוסה כו':

ב) ונראה לי דרש"י לשיטתו לפי מה שפירש ר"י שיטתו דרב ושמואל תרווייהו כר' הונא חופה קונה ושמואל אמר אין חופה לפסולות דחופה משום קירוב ביאה, ופסולה דאינה ראוי' לביאה לא הוי חופה, ממילא אינו קונה ולא פסול אפי' לר"מ, וא"כ כיון שמודה לו רב בפחותה מבת ג' היינו ג"כ שאינו פוסל אפי' לר' מאיר מוכח שאינו קונה דלא הוי חופה כלל, והרשב"א לשיטתו ביבמות דלא ס"ל כר"ה וחופה אינו קונה, מ"מ חופה פוסל אף שאינו קונה משום קירוב ביאה, מודה בפחותה מבת ג' דלא הוי קירוב ביאה אינו פוסל, ואינו פוסל לר"מ משום קנין דחופה אינו קונה בשום מקום: ג) והנה לדעת רש"י דפחותה מבת ג' לא הוי חופה לקנות נראה סיוע לדעת רמב"ם דחופת נדה אינו קונה לשמואל דאמר אין חופה לפסולות עכ"פ, דמה אמרת שאני נדה שראוי לאחר זמן, פחותה מבת ג' שנים תוכיח, שאף שאינו חסר לה מג' שנים רק יום או יומים ואעפי"כ אין חופתה קונה, מה תחלוק שאני התם שבעצמותה אינה ראוי' תאמר בנדה דארי' דאיסורא רביע עלה פסולה תוכיח שבעצמותה ראוי' וארי' דאיסורא רביע עלה ואעפי"כ אין חופתה חופה, וזהו לשמואל: ד) אך גם לרב נראה דווקא בפסולה לעולם על כרחין דעתו לבא עלי' באיסור על כן חשוב ראוי' לביאה, דכהאי גוונא כתבו תוס' ביצה (י"ב:) במבשל גיד ביו"ט דמבואר שם בגמ' מבשל גיד ביו"ט אמרינן מתוך כו' והקשו בתוס' הא בעינן צורך קצת והכא מה צורך איכא, ותירצו כיון שרוצה לאוכלו היינו צורך יו"ט, וה"נ טעמא דרב כיון שרוצים בעבירה חשוב ראוי לביאה, אבל נדה שנושאה לדור עמה לאחר שתטהר ואין שום אומד שרוצה בעבירה ח"ו לא הוי ראוי' לביאה ומשום אחר זה הא לא חשוב ראוי כמו פחותה מבת ג' יום או יומיים:

ה) נחזור לענינינו, לשיטת רש"י אף אם יהי' לה היתר לאחר זמן חשוב פסולה ולשמואל אין חופה (ויותר מזה דבמקום שאין אומד שרוצה לבועלה באיסור גם רב מודה] אך דעת רשב"א וכן נראה דעת תוס' (שפירשו ג"כ דלא ס"ל כר"ה דאמר חופה קונה] דלא נקראת פסולה רק אם אין לה היתר, ובזה נבין חילוק לשון בין פירש"י כאן בין תוס' קידושין (כ"ז:) שרש"י פירש בראיית רב ששת מסוטה דיש חופה לפסולות בד"ה וש"מ וז"ל דקני לה חופה ואע"ג דלא, חזיא לביאה "משנסתרה" ואלו תוס' בקידושין שם פירשו משום שנבעלה אין חופה תופסת בה למ"ד אין חופה לפסולות יעיי"ש, ואינו מובן טעם מחלוקתם: ו) ולהנ"ל יובן היטב דסברת רש"י במה שנסתרה לבד חשובה פסולה אף אם באמת לא נבעלה כמבואר בתוס' סוטה (כ"ח.) דסוטה אית בה לאו הבא מכלל עשה אף אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה לא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן עיי"ש, ועל כן אף אם באמת לא נבעלה פסולה היא, ואף שאם באמת לא נבעלה הא יש לה היתר ע"י השקאה, לדעת רש"י אף בכה"ג מקריא פסולה (ומ"מ לרב יש בה חופה, אף שכתבנו שבמקום שאין ראי' שרוצה לבא עלי' באיסור רב מודה שאין חופה, אין להקשות בזה מנלן שרוצה לבא עלי' באיסור אימא שנושאה כדי לבא עלי' לאחר השקאה, דליתא שאם כן לא יקנה אותה בחופה ולא יועיל בה השקאה ועל כרחין רוצה לבא עלי' קודם השקאה, ושפיר מועיל בה חופה לרב] אך התוס' לפי שיטתם דבמקום שיש לה היתר אף לשמואל יש בה חופה, הא אם טהורה היא יש לה היתר, על כן מפרשים משנבעלה, והיינו דשוב לא יבדקו אותה המים שבאם באמת נטמאת לא הועיל בה חופה ולאו השקאה היא: