שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 24

תשובה א) הרמ"א סי' כ"ח ז"ל שאל כלי מאשה שיש לה בעל חוששין לקידושין אעפ"י שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא שאל מן בעל, תשובת רשב"א עכ"ל, והנה יש בדבר איזה שינוים מתשובת רשב"א, האחד, דהתם אמרה הבת הרי לך טבעת ולא הזכירה לשון שאלה, והב', דהרשב"א חשש לבטל הקידושין דמן הסתם כל תכשיטין שביד האשה הם של בעלה ואין לה רשות בהם ליתנה לאחרים, מ"מ מידי ספק אינו יוצא, ואם כוונת רשב"א במ"ש הם של בעלה דמה שקנתה אשה קנה בעלה לא הי' לו לומר דמן הסתם, רק הכל של בעל, אלא וודאי כוונתו שבעלה נתנם לה ללובשם והם אינם שלה דקיי"ל אלמנה שמין מה שעלי' שלא נתנם לה רק להתנאות בפניו, אבל משום מה שקנתה כו' לא הי' מתבטלים הקידושין כלל, דמ"מ שלה הם, ואף שהבעל מוציא מיד הלקוחות, אינו מוציא בחיי' רק הפירות ולא הגוף כמפורש בש"ע סי' צ' סעיף ט', והגם שמבואר ברשב"א שם שבלא זה היא רק ספק דאינו רק ספק שמא נתנה לו הטבעת במתנה ע"מ להחזיר, מ"מ לדידן דקיי"ל במקדש בטבעת שאולה מסתמא מתנה ע"מ להחזיר היא או מתנה לגמרי אזיל החשש זה: ב) אך ישוב לזה מה ששינה מדברי רשב"א שלא הזכירה לשון שאלה, משום דלדידן דקיי"ל כרא"ש במגרש בטבעת שאולה אין נ"מ בין לשון שאלה לנתינה, ומ"ש אף מה שקנתה כו' ורשב"א לא חשש לזה, משום דשם הי' המעשה שהבת נתנה לו בפני המתקדשת וידעה המתקדשת שלא הי' להבת וכ"ש למקדש רק קנין הגוף ונתרצתה בזה, אבל אם שאל שלא בפני המתקדשת אינה יכולה להתקדש בקנין הגוף, שהיא לא נתרצתה.

להתקדש רק בכל הזכותים שבטבעת גוף ופירות, וע"כ כתב הב"ש הוא חשש בעלמא, אף שרמ"א כתב ג"כ חוששין, ומה הוסיף הב"ש, אך כוונתו דאפילו ספק גמור לא הוי, וברשב"א מבואר שהיא עוד יותר מספק אך משום שהתם הי' בפני המתקדשת ואין כאן חשש משום מה שקנתה כו', רק דאפשר מסתמא משל בעל הם והרי מ"מ בידה הם, וי"ל חזקה מה שביד אדם שלו, משא"כ בשאל שלא בפניו דקנין פירות שיש לבעל בודאי מבטל הקידושין ע"כ אינו רק חשש בעלמא: ג) והנה ח"מ כתב, ועכשיו נוהגין להקל כו', משום דמסתמא אין הבעל מקפיד מנתינה ע"מ להחזיר, וב"ש דוחה דלא שייך ניחא למיעבד מצוה בממונו דיש לו פסידא, ואינו מובן, דע"מ להחזיר מה פסידא יש לו, אך הדבר יובן עפ"י מ"ש רמב"ן במלחמות פ"ק דגיטין בהא דבדבר שיש קצת חוב אינו מועיל שלא בפניו, ולכאורה לעולם זכות היא כיון שביד מי שזוכין בשבילו למחות, ואם כן מאי חובה איכא כיון שבדעתו הדבר, אך משום דאם הי' חייל בהחלט לא הי' זכות לא חשיב זכות והכא נמי כיון שלא הי' נחותא וזכות להבעל רק מצד התנאי שאם לא יחזיר לא יחול, ואם הי' חל בהחלט לא הי' זכות לא חשיב זכות. ועי' תשובת הרי"ם סי' ל"ז דה"מ והנה קשיא לי, והטעמים שכתב דלא מהני תנאי רק בדבר שיכול המעשה לחול בלא התנאי, משא"כ אם לא התנאי לא הי' זכות לא מהני להתנות שע"י התנאי יועיל, דתנאי מילתא אחריתא או דשוב שייך ברירה. וגם בנדון הב"ש יש טעמים אלו ממש כיון דאי לאו על מנת להחזיר לא הי' שייך ניחא למיעבד מצוה בממונו דהי' הפסד, ממילא לא מהני גם בתנאי, אלה דברי הב"ש, ונכון:

ד) מעתה אף שנתוודע והסכים למעשי' היינו לנתינה על מנת להחזיר ואגלי למפרע שגם תחלה הי' ניחא לי' בעל מנת להחזיר, מ"מ בלא תנאי אין ראי' דניחא לי' וכיון דלא ניחא לי' בלא תנאי לא מהני לחול משום זכות גם בתנאי: ה) מלבד זה בשאל שלא בפני המתקדשת, וגם בשעת חופה מחמת הקולות קרוב לדבר שלא שמעה משאלה, ואם שאלו מאשה שיש לה בעל ואינה מתקדשת בקנין הגוף לבד, ועוד שדברי הח"מ סי' נ' חולק עליו הב"ש סק"א בשם מהר"ם מינץ. ומסקנת אחרונים דהוי ספיקא דדינא: ו) ועוד דגם המקדש בטבעת שאולה מבעליו הגם שפסק הש"ע כרא"ש דמקודשת, הרשב"א ח"ד סי' רע"ג חולק, ודחה כאחת הרא"ש ממ"ק. והב"י בטח לא ראה תשובה זו שאלו כן הי' מביאו, גם הכנה"ג בהגהות הב"י אות כ"ח לא ראה תשובת רשב"א ח"ד שמסופק אם הרשב"א ס"ל כהרא"ש וכן מהרח"ש לא ראה, ואלו הי' רואה הב"י לא הי' סותם כהרא"ש, ומקדש בטבעת שאולה הוי ספק קידושין כ"ש בזה, וצריכה קידושין אחרים אך בלא ברכה: הק' אברהם סימן קלז ב"ה יום ה' ער"ח אייר תרס"א לפ"ק פה סאכסטשאב. שלום וישע רב לכבוד חתן אחותי הרב הגדול המפורסם חריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבד"ק נאשעלסק.

האומנם כי מצוה גדולה שלא תעשינה ידי הפוחזים תושי' הענין קשה, והנה מעכ"ת נ"י איזן וחיקר כל צדדי היתר שיש בזה ויעברו לפנינו אחת לאחת א) הא' מחמת שאחד מהעדים אמר שאין יודע אם זהב אם כסף אם בלעך, ולדעת הרמב"ם בגופו של מעשה חשוב חקירות ובדין מרומה הא בעי דרישה וחקירה, ולהחולקין על הריב"ש אם אמר איני יודע בחקירות עדותן בטילה, והנה מ"ש שכן דעת הר"ן שכתב נ"מ בין דעת בעה"מ באומר אמש הרגו א"צ דרישה וחקירה וקאמר דנ"מ לדידן בדין מרומה, מזה משמע לכת"ר דר"ן סובר דלהחולקין על בעה"מ גם בדין מרומה לא מהני אם אמר אמש הי' המעשה, לא משמע כן בדבריו, שהרי השיג על בעה"מ, ואח"כ כתב בדין מרומה כו' כדעת הר"ז הלוי ולא קאמר ולדעת הר"ז הלוי ז"ל משמע דבזה מסכים עם בעה"מ משום דבדין מרומה א"צ לעיכובא מגזה"כ רק לכתחילה, ומ"מ הא יש חולקין על הריב"ש כמו שמביא כנה"ג מתשו' ר' בצלאל סי' ה': ב) אך הא דכתב הרמב"ם דאומר איני יודע בגופו של מעשה עדותו בטילה אינו רק בדיני נפשות אבל לא אפי' בדיני קנסות וכדמוכח מתני' דסוף המניח בניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן דמשלם כדאמר מזיק ולמה דקי"ל פלגא נזקא קנסא ע"כ ע"י שאמרו אין יודעין איך הי' המעשה וא"כ הוי אינו יודע בגופו של מעשה והתם הוי בגופו של מעשה יותר כיון דאין משתלם אלא מגופו, וע"כ דווקא בדיני נפשות דבעינן ראי' ממש בכהאי גוונא שיש ספק בגופו של מעשה לא חשוב ראי', אבל במקום דמהני ידיעה בלא ראי' הרי מ"מ ידע ידיעה ברורה שנתקדשה, כן הי' פשוט בעיני מעולם, שוב נדפס ספר ישועת ישראל ראיתי שכתב כן מחמת ראי' זו והביא עוד ראי' עי"ש, אך גם כת"ר בעצמו לא רצה לסמוך על היתר זה מחמת שדעת רמב"ם אינה מוסכמת ורש"י וראב"ד חולקין ועוד מחמת שיטת ריב"ש:

ג) ועל שאין יודע במכוון השעה שכתב כת"ר שמחמת זה אין בטל העדות וכדאמרינן פ"ק דפסחים (י"ב.) דיהבינן להו טעותי' אין נראה לי, דבאומר באיזה שעה יהבינן להו טעותי' אבל באין מכוין השעה יש להם ריוח יותר דצריך למיהב להון טעותי' קודם תחילת שעה ראשונה שאומר ואחר שעה אחרונה והרי מרויחין לעצמם הזמן שיכולין לשקר, והם מחוייבין לומר ידיעה ברורה באיזה שעה ומה שיכולין לטעות זה אי אפשר באופן אחר, לא שבעצמם יאמרו תשובה מסופקת ועוד טעותי', מיהו זה תלוי במחלוקת הריב"ש והחולקין ומכללם הש"ך סי' ל"ג, ויש לנו ספק אחד שמא כחולקין על הריב"ש, ואף שהנוב"י כתב מחמת תירוץ הב' של תוס' מכות להכשיר בקידושין ועניני אישות "איני יודע", הרי כל ראשונים הסכימו לתירוץ ראשון של תוס' מכות, וספק השני שמא כדעת האומרים עידי קידושין צריכין דרישה וחקירה וזה אומר איני יודע וכתירוץ הב' של תוס' מכות לא קיי"ל, ואף דרמ"א הביא סי' מ"ב תשו' רשב"א דעידי קידושין א"צ דרוח"ק, הנה ראייתו משלהי יבמות דקיי"ל אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה, והרי שם הטעם משום דאיכא כתובה למישקל, ואף דארוסה לית לה כתובה צ"ל דלא פלוג אבל עידי קידושין כיון דארוסה לית לה כתובה לעולם אין דומה לדיני ממונות, אך הרשב"א לטעמי' שהביא ב"י בשמו סי' י"א דעידי קידושין לא דמי כלל לדיני נפשות, דדווקא להתיר לינשא, הרי יבוא לידי נשואין שלולי ההיתר הי' בה מיתת ב"ד חשוב דיני נפשות, משא"כ קידושין שהוא שלא תנשא ולא יבוא לידי חיוב מיתת ב"ד:

ד) אך הלא הרא"ש בתשו', הובא ב"י סי' י"א, דעידי נשים לאוסרן על בעליהן צריך דרישה וחקירה, ומוכיח לה משלהי יבמות, והיינו דבזה ליכא כתובה, ואף שאין בסוטה מיתה יש בה מלקות, ויותר מבואר בתשו' רמ"א סי' י"ב, הנה שלא חילקו בין באו לאוסרה או להתירה לעולם חשוב כדיני נפשות וה"נ עידי קידושין, ובכנה"ג אהע"ז סי' מ"ב בהגהות ב"י אות נ' דספיקא הוא אם צריכין דרוח"ק וא"כ הוי ספק ספיקא: ה) וראיתי למהר"א ששון סי' כ"ד שכתב דעידי זנות צריכין דרישה וחקירה משום דעל זנות מחוייבת מיתה והביא דברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י סי' י"א שכתב והא דהי' בודקין אין ראי' דהתם בעידי זנות דבנפשות מסהדי עיי"ש, ואין ענין לעידי זנות לאוסרה דהתם בעדים שבאו לחייבה מיתה שאמרו בפני ב"ד של כ"ג שזינתה בעדים והתראה, משא"כ במעידין בב"ד של שלשה ולא אמרו שהתרו בה, וכן אם לא אמרו שזינתה עם ישראל למ"ש בעה"מ ורמב"ן במלחמות דזינתה עם גוי אין במיתה, וע"כ אין טעם הרא"ש רק משום דאיסור לבעלה בעצמו בא לידי נפשות אם יבוא עלי' אח"כ ילקה וה"ה עידי קידושין כיוצא בזה: ו) והנה כבודו כתב עוד טעם משום שהי' בדעת ב"ד לחקור עוד בדברים שאינם בגופו של מעשה כגון באיזה בגדים הי' לובש, דבדין מרומה בודקין כמו בדיני נפשות ויכולין לחזור, ואין זה נראה לי דאף אם יכחישו עצמם בזה וכיוצא בזה לא נוכל לבטל עדותו להתירה לעלמא שהרי מפורש בגמ' דבהכחישו עצמם בבדיקות מ"מ כונסין אותו לכיפה אלמא שמחזיקין המעשה לאמת רק חומר בעלמא בדיני נפשות שלא להורגו בידים וא"כ איך אפשר להתירה לעלמא לעבור על ד"ת בקום ועשה:

ז) אך מ"ש שאחד מהעדים מגולח זקן בתער וכבודו דחה זה והביא מתשו' רעק"א סי' צ"ו דאין לפסול משום זה דנעשה כהיתר בעוה"ר, ודומה לקושר ומתיר בשבת, לא כן עמדי, ורעק"א לא דיבר רק על מדינה שדר בה הוא דייטשלאנד לא כן במדינתינו ומי שמגלח זקנו בתער הכל יודעין כי פושע ישראל הוא: ח) אך רעק"א כתב עוד אחת משום דהוי לאו שאין בו מעשה כשאינו מסייע ואין בו מלקות, והנה הב"י חו"מ סי' ל"ד הביא תשו' ריב"ש דנשבע לאכול או לפרוע ולא עשה לא נפסל לעדות מן התורה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ובחי' הגהות הביא דברי ד"מ הארוך וצ"ע מה נ"מ מה דלא עביד מעשה מ"מ עבירה זו חייבין עלי' מלקות אלא שאין לוקין עליו ומ"מ חייב מלקות מקרי עכ"ל, ואמנם בדעת הריב"ש י"ל עפ"י דעת המ"כ שהביא הב"י אהע"ז סי' מ"ב באחד שפסל עידי קידושין שנשבעו לפרוע ולא פרע וגזרו עליו בנידוי שיחזור בו שאין פסול מן התורה אלא בעבר עבירה דשייך בי' מלקות ואעפ"י שלא התרו בו, אבל זו לא שייך בה מלקות דהתראת ספק הוא עיי"ש, ולפי זה יש מקום לומר טעם ריב"ש נמי הואיל בשבועה זו לא שייך בה מלקות דלעולם לאו שאין בו מעשה דאפי' נשבע על ככר לאכלה וזרקה לים חשוב אין בו מעשה כמ"ש התוס' שבועות (ד':) ולא שייך בשבועה זו מלקות, ולפי זה בגילוח זקן חשוב אף הניקף שעבר על לאו שיש בו מלקות כיון דמשכחת לה מלקות במסייע:

ט) מ"מ אין להעמיד יסוד על זה כי לשון ריב"ש דלא עביד מעשה אין נפסל לעדות משמע דלא נפסל אלא אם כן עושה מעשה, וכן משמע מתשו' ריב"ש סי' י"א שכתב דעבר על לאו באונס, אף שמן הדין הי' שיהרג ולא יעבור כיון שאין מלקין ולא ממיתין על אונס לא עבר על לאו שיש בו מלקות ואף שהלאו לא נדחה משום סכנה שהדין ליהרג ולא לעבור וא"כ הא עבר על לאו שיש בלאו ההוא מלקות, מ"מ כיון שהוא עבר באופן שאין בו מלקות לא נפסל ה"נ בזה: י) אך הנה סוף סי' שפ"ח במוסר ביד זקן שימסורם ביד אנס חייב דאף דאין שליח לדבר עבירה הזקן שהוחזק למסור כאילו הוא עצמו האנס, והנה מוסר דחשוב כמאבד בידים דבריא הזיקא ואילו המוסר עצים לגוי שיבעיר בית החורף ונתן לו שכר על זה כנהוג ובריא שיבער לא חשוב כמזיק בידים, אך ברורן של דברים דבנזיקין הרי ההיזק נעשה, ומהאי טעמא אפילו בגרמא חייב לצי"ש וכיון דבריא הזיקא חייב, אבל בשבת אין העבירה מה שהמלאכה נעשית, שהרי מדליקין ערב שבת עם חשיכה ומדליק והולך כל השבת והעבירה מה שישראל עושה בכוחו וכיון שכוחו של נכרי פטור: יא) ובזה ישבתי קושיית רעק"א במ"ש המג"א לבאר חמץ ביו"ט ע"י גוי והקשה רעק"א ז"ל דא"כ לא עשה ישראל המצוה, ותרצתי שאם יתן לגוי שכר עד שבריא שהגוי יבער, לגבי חמץ שהמצוה שהחמץ יתבער, חשוב ישראל עשה הביעור, דומיא. דמוסר בניזקין דכיון שהוזק חשוב המוסר עשה לחייבו, ה"נ כיון שהחמץ מתבער חשוב המראה לגוי שהוא ביער:

יב) והכי נמי בהולך לספר שהוחזק לגלח זקן יהודים ונתן שכרו שוודאי יגלחנו כיון שהעבירה נעשית דניקף עובר אף בלי מעשה, חשיב במה שמסר עצמו לספר זה כאילו עבר על הלאו במעשה כיון שמעשה העבירה נעשית כמו בניזקין שההיזק נעשה, וקו"ח הדברים ממסייע דבנזקין אין חייב כלום כדאיתא ב"ק (יוד:) אי דבלאו איהו נמי מיתבר מאי קעביד ואי להחשב לאו שיש בו מעשה מהני מסייע כ"ש בניזקין חייב כמו מוסר דחשיב מעשה להחשב לאו שיש בו מעשה. ואף אם לא הלך אצל רופא המוחזק בכך הלא יש חמש פיאות ובג' ראשונות הוחזק ושוב חייב מלקות על ב' פיאות אחרונים: יג) קיצור הדברים, צדדי היתר, א', דעת האומרים דין מרומה צריך דרישה וחקירה לעכב דלא כריב"ש, ב' דעת האומרים כל עידי קידושין צריכין דוח"ק. ג' מה שאחד מהעדים מגולח זקן בתער: יד) אך מה שתפס כת"ר דברי הב"ש דכל שהאשה מכחשת חשוב דין מרומה, כמה וכמה חולקין בזה כמו שיראה בכנה"ג, וריב"ש כתב שבנתקדשה אשה בלא שידוכין ובלא ברכת אירוסין ושלא בעשרה הוא דין מרומה, ונידון דידן הי' אחר שידוכין, גם נתן אמתלא למה קידש כך, אך עיקר דין מרומה מה שיראה לב"ד, ואם יראה בעיניכם ב"ד של שלשה שהדין מרומה אף בלא חזרת עדים יש לחושבו לדין מרומה, וא"כ הדבר והוגבה עדות כד"ת על העד שמגולח זקן אם יסכים עוד גדול אחד וגם כבודו שאליו ההוראה מסורה מטינא שיבא מכשירא: דברי דודו דו"ש וש"ת הק' אברהם סימן קלח ב"ה יום ועש"ק שלח אסת"ר לפ"ק פה סאכטשאב. לכבוד הרב החריף מו"ה אברהם דובעריש דומ"ץ בווארשא א) עברתי על הגב"ע והיא סתומה כי כתוב שתחילה אמר העד שהשליכה ולא נתבאר אימתי השליכה אם תוך כדי דיבור אם לאחר כדי דיבור ולאכ"ד אינו מועיל השלכתה כמ"ש בתשו' חכ"צ סי' קט"ו ופשוט:

ב) גם מ"ש בגב"ע אח"כ חזר בו ואמר שאינו יודע אם השליכה לא נתבאר מתי הי' החזרה אם תכ"ד, דלאחר כדי דיבור הו"ל חוזר ומגיד או שהחזרה הי' לאחר כ"ד רק משום שעדיין לא נחקרה עדותו, ואף דקי"ל עידי קידושין א"צ דרישה וחקירה ונגמרה עדותו בלא דרישה וחקירה ואינו יכול לחזור כמ"ש בסמ"ע סי' כ"ט סק"א, מ"מ בנידון דידן שהאשה, מכחשת הו"ל דין מרומה וצריך דרוח"ק כמ"ש הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד, וא"כ יכול לחזור קודם דרישה וחקירה כמ"ש הריב"ש סי' רס"ו דף ע"ג עמוד ד' דה"מ אבל: ג) עוד לא נתבאר במה שאמר העד שחזר בו שאינו יודע אם השליכה, שעכ"פ יוכל להיות שהשליכה מיד תיכף שהגיע לידה דבכה"ג אף לאחר חזרה אין עד קידושין כלל, שאינו יודע שום ראי' על ריצוי דידה, אך אם הספק רק שמא השליכה תוך כדי דיבור אך עכ"פ הי' רגע משתהה בידה בכהאי גוונא הוי קידושין, דבמה שמשתהה רגע בידה ראי' שנתרצתה רק אם ראינו שזרקה תכ"ד יש ראי' מהזריקה שמעולם לא נתרצתה כמ"ש החכ"צ סי' קט"ו, אבל בלא נודע אם זרקה דליכא ראי' שלא נתרצתה שוב אנו תופסין, מדשהתה הקידושין רגע בידה שנתרצית:. ד) עוד תיוהא חזינא בהאי גב"ע שלא נכתב שום דרישה וחקירה לא זמן ולא מקום ע"כ צריך להושיב ב"ד שנית ויגבו העדות מעד זה ומעד האחרון, והעדים האמצעים שאין ממש בדבריהם אין לקרותם כלל, וישאלו ג"כ את העד הראשון מה כוונתו במאמרו איני יודע אם השליכה כנ"ל, ואם יאמר שאפשר השליכה תיכף ומיד, אינו עד קידושין.

והעד האחרון לבד אינו נאמן כיון שמכחישתו דעד אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא, וכן הוא ברמ"א ה) ואף שיש לפקפק כיון שמ"מ היא מוכחשת משני עדים במה שטענה שאמרה להמקדש בשעה שאמר הרי את מקודשת לי השיבה א קרענק, ושני העדים העידו ששתקה והוחזקה כפרנית, ושוב אין הכחשתה כלום ואסורה לינשא מחמת עד האחרון, ליתא דהוחזק כפרן לא שייך אלא באומר לא לויתי וחזר ואמר פרעתי דלעולם אינו נאמן אם אמר פרעתי קודם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואם אמר פרעתי אחר. כך הוחזק כפרן לאותו ממון שמתחילה רצה לכפור ממון, אבל הכא אם באמת השליכה ושתקה, והיא הוסיפה שהשיבה לו דברי מיאון, הא לא הוחזקה כפרן לאותו קידושין שלפי האמת ג"כ לא היתה מקודשת: ו) והא דשבועות (ל"ד:) מנה מניתי לך בצד עמוד זה אמר לי' לא עברתי בצד עמוד זה מעולם ונפקי בי' סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה, דבעי למימר הוחזק כפרן [אי לאו משום דמילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי'] ואף דלא הוחזק כפרן בממון רק בהעברת עמוד, כבר כתבו התוס' שם דהטעם דמשמע דבעי למימר אם עברתי אני חייב והיינו שמה שאמר שלא עבר אינו דבר בפני עצמו רק שעושה זאת לראי' שלא לוה, ממילא כשהוחזק כפרן בהעברה כאילו הוחזק כפרן בהלואה, אבל בנידון דידן אין טענתה שהשיבה דברי מיאון ראי' על השלכה רק טענה בפני עצמו שאפי' לא השליכה והשיבה דברי מיאון ג"כ אינם קידושין, וע"כ נהי דהוחזקה כפרנית בטענות מיאון לא הוחזקה כפרנית בטענת שהשליכה ועיין חלקת מחוקק סי' קט"ו סק"ג, ואם כה יאמר העד שזה יודע בבירור שנשתהה עכ"פ רגע בידה ואם אחר כך השליכה איני יודם עוד נעיין בדבר, אולי יתחדש דבר בגב"ע מחדש: דברי הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן קלט ב"ה אור ליום ב' תולדות תרס"ח לפ"ק פה סאכטשאב. לרב אחד.