שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 21

ב) אך נראה להוכיח מתוס' סנהדרין (ל"א) גבי שנים אומרים מנה ושנים אומרים מאתים דמשלם מנה משום שיש בכלל מאתים מנה, והקשו בתוס' למ"ד בעד ועד נחלקה עדותן בתרי ותרי נמי יחשב נמצא אחד קו"פ, ותירצו דהכא שהעידו לאחר כדי דיבור, וקשה שהתוס' בעצמם ס"ל פ"ק דמכות דלענין קרוב ופסול אפי' העיד לאחכ"ד עדותן בטילה, וצ"ל משום דהכא בשעת ראי' כשרים היו ונפסלו רק בשעת הגדה וכשהעידו לאחר כדי דיבור אין כאן צירוף פסול לא בשעת ראי' ולא בשעת הגדה, בשעת ראי' כשרים היו, ובשעת הגדה הא העידו לאחר כדי דיבור, ואי אמרת דבעלמא לא נפסלו בשעת ראי', רק בצירוף ראי' מועיל שיפסלו בהגדה כשנעשו עדים, ה"נ נימא דצירוף ראי' מועיל שיפסול בהגדה כשנעשה עד פסול, אלא ודאי בעלמא שהעידו לאחר כדי דיבור אי אפשר שיפסלו אז רק שנפסלו למפרע בשעת צירוף, והכא אי אפשר כיון שבאותה שעה כשרים הי': ג) וראיתי בספר אחד שפירש דברי החוס' שאם כת הראשונה אמת והשני' שקר אי אפשר שיפסלו הראשונים מחמת שהשניים נעשו אח"כ פסולים, ולא עדיף מאלו הם עצמם נפסלו לאחר הגדה שלא נתבטל עדותן עכ"ד, ולדידי אינו דומה דכשנפשלו הם עצמם לאחר הגדה לא נתבטל שום עד, אבל אם נפסלו מקצתם קודם שהעידו הרי נתבטלו אותם שנפסלו קודם הגדה ונתבטלו כולם ובספר ההוא כתב שהוא פשוט מאוד, ולדידי פשיטא להיפוך: ד) אולם שוב ראיתי בקצוה"ח ונה"מ, שהקצוה"ח הוכיח מהתוס' כמ"ש ובנתיבות חולק, וכתב דאדרבא מדכתבו התוס' תירוצים אחרים מכלל דאפי' נפסלו אח"כ לא בעי כדי דיבור, ובמשובב נתיבות דוחה יעיי"ש, מ"מ לפי דברי הקצוה"ח יש ראי' מתוס' דנפסלו למפרע:

ה) אך לבי מהסס, ולדעתי הוא דבר שאי אפשר לומר דכל קידושין וגיטין שהם במעמד קרובים יהי' לעולם בספק, ואם יעיד אח"כ הקרוב בב"ד יתבטלו הקידושין וגיטין למפרע, ובקל יכול קרוב לחפות על בת אחותו כשהי' במעמד הקידושין יבוא לפני ב"ד ויעיד:

ו) ע"כ נראה עפמ"ש תוס' גיטין (פ"ג) במגרש על מנת שלא תנשאי לפלוני ונשאת לפלוני בעוד המגרש קיים לא נתבטל הגט, דהנשואין אי אפשר שיחולו, שאם יחולו יתבטל הגט, ואין נישואין תופסין באשת איש, וכיון שבע"כ אין הנשואין חלין לא נתבטל הגט, וה"נ בקידושין וגיטין שאין חלין בלא עדים, וכשקידש או גירש במעמד קרובים ואין המעשה מתבטל משום שלא העיד הקרוב בב"ד וחל המעשה עכ"פ בתנאי אם לא יבוא הקרוב ויעיד, וכשבא אח"כ הקרוב והעיד תאמר שהמעשה מתבטל, וא"כ לא נעשה הקרוב עד שהוא עצמו אומר שלא קידש כלל, דהמקדש בלא עדים אינן קידושין, וא"כ הקרוב הזה לא ראה קידושין ולא הגיד שנתקדשה, ואין הקרוב עד כלל, ונשארו הקידושין בתוקפן, דאי אפשר שיעשה הקרוב עד קידושין, שאם יעשה יתבטלו הקידושין., ואינו עד, וכיון שאינו עד לא נתבטלו הקידושין, וקודם שנתחדש להתוס' הסברא דאין הקרוב ופסול פוסל הכשרים עד שיעיד הקשו שפיר דאיך מצינו ידינו ורגלינו בגיטין וקידושין, ואי אפשר לתרץ משום דאי אפשר לקרוב לעשות עד שאם יעשה יתבטלו הקידושין, ולא ראה הקידושין דאדרבא נאמר להיפוך שהקידושין אי אפשר להם לחול, שאם יחולו הרי ראה הקרוב הקידושין ומתבטלים העדים, והמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין, ואינו דומה להא דעל מנת דהגט חל על תנאי אם לא תנשאי, והנשואין אין חלין ונשאר הגט, אבל לאחר שחידשו התוס' דאינו מבטל עדות הכשרים אא"כ העיד בב"ד וחלין הקידושין על תנאי אם לא יעשה הקרוב עד, ואח"כ אי אפשר לקרוב ליעשות עד, ולא נתבטלו הקידושין: ז) ואפי לדעת הפוסקים דבנתכוין להעיד לבד סגי.

הלוא כתב הש"ך ז"ל לדעתם דהא דלא נפסלו הקידושין במעמד קרובים, משום דבסתמא כל שלא בעי לב"ד לא נתכוונו הקרובים להעיד, והכי מוכח מתני' דמה יעשו שני אחין דמסתמא אין מתכוונים הקרובים להעיד, וא"כ בנ"ד אף שבאו להעיד כיון שע"י שליחות ב"ד באו אין מזה הוכחה שנתכוונו תחילה להעיד, ואף לדעתם הקידושין כשרין: יתר הדברים האומנם שאין הדין מסכים להשיב על דברים כאלה אך לאשר אתה מתרעם על אשר לא השיבותיך על מכתבך הקדום אמרתי להשיב: ח) מ"ש ליישב דברי רמ"א סי' מ"ב בקידש בפני שנים ואחד קרוב דחוששין לקידושין כדין המקדש בע"א, והקשו דבדיני ממונות אחד קרוב השני אף שבועה אינו מחייב, ותרצת עפ"י התוס' בטעמא דר' יוסי והא אנן קי"ל כרבי, דאף בדיני ממונות בטל, וכתב הריטב"א ז"ל הטעם משום דגמרינן מדיני נפשות דכתיב משפט אחד, וה"ה בקידושין כמו לענין דרישה וחקירה דילפינן ממשפט אחד, אולי יש חסרון בדבריך: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן קלב ב"ה ד' שופטים ר"ח אלול תרנ"ב סאכטשאב. להרב הנל פלוני דק"ק פלונית מכתבך הגיעני אמרתי למלאות רצונך להשיבך.

א) אשר השיבות על הראי' שהבאתי מתוס' סנהדרין לפי פירוש הקצוה"ח לא אמרת כלום ואין על מה להשיבך בזה, אך אשר אמרתי בתשובה הקודמת בעד קרוב ופסול שהעיד ג"כ בקידושין דאף שהעדות בטל למפרע, מ"מ בקידושין אינו יכול לחול עליו שם עד שאם יחול לא הגיד שהי' קידושין, דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו, וע"ז השיבות, דמ"מ יהי' שם עד על הפסול לענין שתתחייב להחזיר הכסף, וממנ"פ חל עליו שם עד, ובטל עדות הכשרים על נתינת הכסף לידה עכ"פ, וכיון שאין עדות על נתינת הכסף בטלו הקידושין, ואינו מוכרח, דנהי דהוי עד לענין חזרת הכסף, מ"מ לענין קידושין לא הוי עד, ולא בטלו עידי קידושין, ואין לומר מיגו דבטלי העדים לענין החזרת הכסף, דלפי האמת דחלין הקידושין אף לפי דבריהם א"צ להחזיר הכסף ולא בטל מעדותם דבר, כן נראה:

ב) ויותר מזה, דבעיקר הדבר דפשיטא לך שאם יתבטלו הקידושין ע"י עדות קו"פ צריכה להחזיר הכסף, יש לדון הרבה, דהנה מה שצריכה להחזיר הכסף כשהקידושין מתבטלים, אף שהמעות קנתה בהגיעה לידה, ואין הקידושין סיבה להנאת הכסף, רק הנאת הכסף סיבה לקידושין, ואף שהקידושין מתבטלין, קנין יד שבכסף לא יתבטל, אך הטעם משום שלא נתן לה הכסף רק על דעת קידושין, ומה"ט אמרינן בב"ב (קמ"ה.) הדרא בה איהי אפי' קדושי נמי הדרא, אי לאו משום גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, אבל מעיקר הדין חייבת להחזיר הקידושין, ואף שאין הקידושין מתבטלים למפרע, רק שאין רצונה להנשא לו חייבת להחזיר הכסף משום אומדנא, וה"ה כשהקידושין בטלים ג"כ אינה מחוייבת להחזיר רק משום אומדנא, וע"כ כתב הר"ן ריש האומר במקדש לאחר שלשים וחזר תוך שלשים אינה חייבת להחזיר הכסף, וכן דעת התוס' (מ"ו:) בד"ה מעות בעלמא חוזרין עיי"ש היטב, והיינו משום דהא מילתא דומה לעובדא דקידושין, (נ'.) ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ואמר כן בשעת המכר ואח"כ לא הי' יכול לילך המקח בטל, אבל אם הי' יכול לילך ולא הלך אין המכר בטל, והיינו משום שלא הותנה בתנאי על מנת שילך, רק אמר שמשום זה מוכר שרוצה לילך, וכיון שמחשבתו קיימת שאם ירצה לילך אין המקח בטל, ה"נ כיון שלא הותנה בתנאי על מנת שתתקדש לאחר ל' רק שידוע שניתן כדי שתתקדש לאחר שלשים, וכיון שמחשבתו קיימת שאם רוצה לא יחזיר אין קנין הכסף בטל ודו"ק:

ג) נשוב לנ"ד דכיון דביטול קנין הכסף משום אומדנא וגילוי דעת אתינן עלה, והכא נהפוך הוא דוודאי האומדנא שאף אם יתבטלו הקידושין ע"י העדות הקרוב ופסול לא יתבטלו קנין כסף, כי בהיות כן לא יתבטלו הקידושין כלל כנ"ל, ואם יהי' הקנין בעל מנת שלא יתבטלו הקידושין, אם יעיד הקו"פ יתבטלו הקידושין לפי דבריך, והרי הוא רוצה בכל עוז בקיום הקידושין, א"כ בודאי רצונו שאף אם יתבטלו הקידושין ע"י עדות קו"פ יהי' קנין הכסף קיים ודו"ק: ד) מ"ש שיש צד היתר מחמת שעדים בזויים אשר לפי הדין המה מפסולים דרבנן, הנה מלבד דהמקדש בפסולים דרבנן צריכה גט, הלוא לא הכריזו עליהם ופסולי דרבנן בעי הכרזה, אף המפורשים כגון רועה, ועוד צריך ישוב גדול להתיר עפ"י פסול כזה שהדבר תלוי באומדנא של ב"ד, ולדעתי אשר יכתוב לגדול אחד אשר יש לו פנאי, אולי בטורח רב ימצא לה היתר, וכאשר ישיג היתר ישלח אלי ואם אראה שדבריו כנים אסכים עמו ואני אין לי פנאי כל כך, ולפום רהיטא לא מצאתי לה היתר: הדו"ש הק' אברהם. סימן קלג ב"ה יום ד' ט"ו אדר ראשון תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב שלום לכבוד הרב המאוה"ג חו"ב כש"ת מו"ה אפרים שלמה זלמן נ"י האבד"ק אוסטראוו.

א) מכתבו דבר הקידושין הגיעני והנה רו"מ האריך בד' דפים ארוכים ורחבים כתובים פנים ואחור, ואני אין לי פנאי לעיין בהם, אך לפי דעתי אין הענין צריך אריכות והיא מותרת לשוק מכמה טעמים הא' מה שהר' משה ב"ר זנוויל אמר שהוא שמע הרי את מקודשת ולא יותר ואמר עוד שהמקדש דיבר עוד איזה דברים אבל הוא לא שמע, וא"כ כיון דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, נשאר דמקדש בע"א דלרוב הפוסקים אינה מקודשת, ואף שאנן מחמירין, כתב הב"ח באומר אחד נתכוונתי לשחוק אינה מקודשת, ואף שהח"מ והב"ש חולקים משני טעמים, הא' דהוי דברים שבלב, מ"מ כיון שמשה הנ"ל אמר שהנער אמר מיט גלעכטיר אינו דברים שבלב וטעם שני שאמרו דאינו נאמן במיגו להכחיש את העד ולומר לא קדשתי כלל, כעין נסכא דר' אבא דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כלל לשיטת ריב"א, ג"כ בנ"ד נראה לי דליתא והיינו: ב) דהנה האחרונים חלקו על הב"ש דמה זה ענין לנסכא דר' אבא דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ובאשה ליכא שבועה, אך בספר אבני מלואים הסביר דבריו, דה"נ כל זמן שאינו מכחישו חשבו חכמים את העד כשנים מעידים שיהי' תופסין קידושין כמקדש בעדים, ודומה לתירוץ ריב"ם בנכסא דר' אבא:

ג) והנה צריך להבין תירוץ ריב"ם, דהא אפי' בשנים מעידים שחטפו אם יש לו מיגו דהחזרתי נאמן לומר דידי חטפתי, וא"כ כשאין כאן אלא ע"א דיש לו מיגו למה לא יהי' נאמן, וכבר נתקשו רבים בדברי ריב"ם, והנראה לפענ"ד דהנה בחו"מ סי' צ"ט טען הלוה על מטלטלין שנמצאו בידו ואמר של אחרים הם אינו נאמן במיגו דלהד"ם או שהי' יכול להחזירם לפלוני אינו נאמן במקום חזקה דכל מה שביד אדם שלו, וא"כ תמוה בנסכא דר' אבא למה לי טעמא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם תיפוק לי' דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שביד אדם שלו, ואף דבזה יש ליישב דכיון דבידו הי' לומר לא חטפתי הו"ל מיגו בעיקר חזקה, מ"מ מה נעשה ביש עדים שחטף ויש לו מיגו דהחזרתי דבזה החזקה שלא על פיו: ד) אך ברורן של דברים דיש שני עניני מיגו, מיגו דהפה שאסר כעין אשת איש הייתי וגרושה אני, דכיון שאין ידוע שהיא א"א רק על פי' והיא עצמה אומרת שאינה אשת איש, ונמצא שעל עכשיו אין מי שיאמר עלי' שהיא אשת איש ע"כ מותרת, מיגו ב' כעין שטר כיס היוצא על יתומים שנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, ובזה אין לומר מנא ידעינן שלא נאנסו רק על פיו שהרי נאנסו לא שכיח, וא"צ בזה להודאתו שלא נאנסו, רק שמ"מ הי' יכול לטעון נאנסו ומיגו זו גריעא, ולא אמרינן לה במקום חזקה, ואף דמהני במקום חזקה שטרך בידי מה בעי, היינו משום דחזקה איתרע, דיש לומר שסמך על מה שיטעון נאנסו:

ה) והנה בהא דטטן הלוה חפצים אלו של פלוני לא הוי מיגו, דהפה שאסר, שהרי במה שאומר חפצים אלו של פלוני אינו מבטל כלל הודאתו שחייב, ואינו דומה לאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני, דעל עכשיו אינה אומרת שהיא א"א ובטלו דברי' שאמרה א"א לגבי עכשיו, אבל זה אינו מבטל חיובו כלל רק שאומר של פלוני החפצים אלו, והיא רק מיגו גרידתא, ע"כ לא מהני במקום חזקה, וע"כ באומר לאחר זמנו פרעתיך תוך זמנו נאמן במיגו אף במקום חזקה, דהוא מיגו דהפה שאסר, דבלא דברי' היינו אומרים שמא פרעו אחר זמנו, רק משום הודאתו שלא פרעו עכשיו, והרי מבטל הודאתו שאומר שאינו חייב מצד שפרעו תוך זמנו ואינו מודה שחייב לו כלל וכל שכן מיגו דהחזיר לפלוני דלא הוי מיגו דהפה שאסר, דעכשיו שהחפיצים בידו א"צ להודאתו: ו) ובמה שכתבתי יש ליישב קושיית התומים על הרמב"ן מרא דהאי דינא, דאינו נאמן לומר של אחרים דהוי מיגו במקום חזקה, מהא דהוכיח הרמב"ן פרק חזקת דאין אשה נאמנת לומר אחרים נתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בה, דא"כ היתה נאמנת לומר של אחרים במיגו דאי בעיא אמרה הכי, והקשה בתומים הא הוי מיגו במקום חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, ולפמ"ש ניחא דזה מיגו דהפה שאסר דמעצמינו יש להסתפק בכך רק משום הודאתה והרי היא אומרת של אחרים ולא הוי הודאה שהם של בעל: ז) נחזור לענינינו בנסכא דר' אבא, דבחטיפה אינו נאמן רק במיגו דהפה שאסר, וכיון דהעד כל זמן שלא נשבע נגדו הוא כשנים לאו עליו סומכין שחטף רק על העד שהוא כשנים ולא הוי מיגו דהפה שאסר, ושוב אינו נאמן נגד החזקה מה שביד אדם הוא שלו: ח) והנה בקידושין שמדמה הב"ש להא דריב"ם.

היינו דוודאי מקדש חזקה שאין כוונתו לצחוק רק נאמן במיגו דהפה שאסר, ובע"א שהוא כשנים לא הוי מיגו דהפה שאסר, אבל בנ"ד הרי עד אומר שהי' מיט גלעכטיר ועכ"פ לא הוי חזקה שאינו לצחוק א"כ שוב נאמן במיגו: ט) קיצור הדברים, כיון שעד אחד לא שמע תיבת לי, והוי ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים, ואף שהאחרונים קצת מחמירים, מ"מ בדאיכא ריבותא כולם מקילים, ובנידון דידן עוד ריעותא דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דכל היותר לא הוי רק ספק קידושין, שוב מקילים משום ידים שאין מוכיחות, ונשאר רק ע"א ונאמן לומר לשחוק נתכוונתי במיגו, כיון שע"א אומר שאמר מיט גלעכטיר: י) ועוד בנ"ד שאמר לאחר מתן מעות הרי את מקודשת ולא אמר בטבעת זו מנלן שבטבעת זה מקדש, ולשון קידושין הרי את מקודשת לי בטבעת זו, שמברר בדיבורו במה מקדשה, ומ"מ הדבר ברור שאם נתן בידה ואמר הרי את מקודשת לי בלבד הוי קידושין. וכן מפורש בש"ס ריש קידושין נתן לה שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת כו' ומשום דנתינה מורה על הקנאת החפץ, וכשאמר אז הרי את מקודשת לי חשוב כמפרש שמקדשה בזה, אבל בנ"ד שנתינת הטבעת לא הי' לשם קידושין ובשעה שאמר הרי את מקודשת לא אמר שמקדשה בטבעת זו אין כאן שום דבר ברור המורה על הקנאת הטבעת:

יא) אך מ"מ יש לפקפק ולומר כיון שהעד משה העיד שאמר עוד איזה דברים אלא שאינו יודע מה, אמרינן דמסתמא סיים תיבות לי כדת משה וישראל [וכמו שאמר העד שני באמת] ואף דאפשר שאמר שקידש לחבירו, י"ל כמ"ש ריב"ש באומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מהני משום שהוא דיבור שלם אמרינן שבודאי קידשה לעצמו דלא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' רק בלא מאמר לי אינה מקודשת משום דאינו דיבור שלם, אבל בנ"ד נאמן משום אומדנא דלא שביק אינש וכו' שסיים לי, ואף שרמ"א סי' מ"ב כתב דאין הולכין אחר אומדנות והוכחות, הרי חולק הב"ש דקידושין דומה לדיני ממונות דמהני ידיעה בלא ראי', ובאמת שדברי הב"ש תמוהים דהא דמהני בדיני ממונות ידיעה בלא ראי', היינו בדבר ברור שאין מקום לספק בו כעין דנחבל בין אצילי ידיו [וכבר השיגו הבית מאיר] אבל. אומדנא אף בדיני ממונות לא יועיל, דלא קי"ל כרב אחא דאמר גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו: יב) אך יש לקיים דברי הב"ש ולא מטעמי', דהנה בב"ב (צ"ג) מייתי הא דר' אחא ותלי בי' פלוגתא דרב ושמואל דרב אמר הולכין בממון אחר הרוב אית לי' דרב אחא וכו' ודחי דיש לומר רובא עדיף מאומדנא, ויש לומר אומדנא עדיף מרובא עיי"ש, ומ"מ מבואר דכי היכי דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מטעם חזקת ממון, כמו כן הא דאין הולכין אחר אומדנא דר' אחא הוא מטעם חזקת ממון, וא"כ בקידושין דליכא רק חזקת פנוי' דגריע טובא אפי' מחזקת הגוף כמ"ש תוס' כתובות (ע"ה) סוף ד"ה אבל, כ"ש במקום חזקת ממון דעדיפא דאפילו לר"ג שם אין חזקת ממון מועיל בברי וברי, יש לומר דמועיל אומדנא דרב אחא, והרי בסנהדרין (ע"ט:) בקידש קטנה אף דספק איילונית והוי קדושי טעות אזלינן בתר רובא להעמידנה בחזקת אשת איש וממיתין עלי', והוא הדין דיש לומר כן באומדנא דרב אחא:

יג) אך נידון הריב"ש הביא באבני מלואים שם חולקים, הרא"ש ותשובת אחרונים עיי"ש, ועוד הרשב"א פ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דאע"ג שהדברים מראין לדעת שלשם קידושין נתן הו"ל מקדש בלא עדים שאין כאן ראי' לשם עדות רק שהם דנין כוונת הלב [ואומדנא אינו שייך לעדים, זה ביאור דברי הרשב"א שם, ועיין רמב"ם פ"ו מהלכות שאלה ובפכ"ד מהלכות סנהדרין] ומה שכתב הריב"ש דמהני באומר הריני נותנו לך בתורת קידושין, ואף שאין יודעין למי כתב הריב"ש דאומדין שכוון לעצמו, ולפי דברי רשב"א הנ"ל הוי מקדש בלא עדים, לק"מ דהנה בחו"מ סוף סי' רכ"ב באומר מכרתי שדה פלוני ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני קניתי נאמן ומדמה לה להא דקדשתי את בתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' דקי"ל נאמן לכנוס, ואף שהש"ך הביא חולקין, כתב הפני משה פ"ב דיבמות הלכה י"א דבאיסור אשת איש מירתת טפי שיאמרו בא על א"א [ או שרוצה לבוא על א"א] אבל עד אחר נאמן כמו שנאמן לכנוס:

יד) והנה בהא דקדשתי את בתי דלרב נאמן ליתן גט ולרב אסי אף לכנוס, הקשה הר"ן דאין דבר שבערוה פחות משנים, ותירץ משום שאינו אלא לברר, ומדברי רמ"א נשמע שגם בממון כן, דבמקום שאינו רק לברר א"צ עדים, וכן כתב הר"ן פרק גיד הנשה שנאמן ע"א לומר אלו כליו של פלוני, וכל זה משום דלברר א"צ עדים, מעתה בנידון הריב"ש שיש עדים על גוף הקידושין רק שאינו ידוע למי אין לפסול הקידושין משום מקדש בלא עדים, דהא המקדש בלא עדים לא הוי קידושין ילפינן דבר דבר מממון, ובממון כה"ג שידוע שמכר ואינו ידוע למי א"צ עדים למי מכר כנ"ל, אך אם יש ספק אם קידשה כלל שפיר כתב רמ"א שאין הולכין אחר אומדנות כדברי רשב"א קידושין הנ"ל דאומדנא לא מהני להחשב עידי קידושין, וע"כ בנ"ד די"ל אח"כ השיח פטומי מילי בעלמא רק שנאמר אומדנא לא מהני להחשב עדים: טו) ויש מקום עיון בש"ס קידושין (נ"א:) דמייתי ראי' דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ממתניתין דהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל הא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ומשני הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה, אי הכי מאי למימרא הבמ"ע דשויתי' שליח מהו דתימא אדעתא דידה מקבל קמ"ל לא שביק אינש מצוה דרמיא עליו ועביד מצוה דלא רמיא עליו, ומשמע דהאב נתכוין על אחת מיוחדת אלא שלא פירש ואמדינן דעתי' שנתכוין לקטנה, ובזו קשה כנ"ל ליהוי כמקדש בלא עדים, ובזה אין ליישב דחשוב מברר איזה אשה ובממון כהאי גוונא א"צ עדים, דליתא דמבואר בר"ן גיטין בשמעתא דשלש שאם אינו ידוע איזו קידש השליח, אם תאמר אחת אני לא נתקדשתי אינה נאמנת דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכן כתב בתוי"ט פ"ג דקידושין משנה ט' עי"ש: