שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 15

יט) עוד כתב ובעיקר מה שכתב דהמקדש בביאה אדעתא דרבנן הוא הגורם בעצמו לעבור ולבעול בעילת זנות במה דמקדשה אדעתא דרבנן, ודאי ז"א, דהרי כל זה הוא תק"ח שיאמר בשעת קידושין כדת משה וישראל עכ"ל, הנה אף אי יהיבנא לי' כל טעותי' שכך היתה תק"ח לומר כדת משה וישראל, מ"מ מדאורייתא עובר על מ"ע, ובסדין בציצית דאסרו חכמים לעשות ציצית, ואמר עלה ביבמות (צ':) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה והקשו בתוס' הלא קום ועשה הוא מה שלובשו בלא ציצית ותירצו דהחיוב חל אחר הלבישה ואז שוא"ת הוא] הרי דאף דאי אפשר לו לעשות ציצית מתקנתא דרבנן וזה שוא"ת שלא לעשות ציצית ושוב מותר ללבוש בלי ציצית כדברי המרדכי, ומה הקשו התוס' והתוס' וכן המרדכי שניהם כתבו הדברים בשם ר"י] אלא ודאי כיון דמדאורייתא יכול לעשות ציצית עובר מה"ת בעשה, וכן עוד שם בתוס' (צ"ג) בהא דמותר לתרום שלא מן המוקף לצורך עונג שבת ומייתי עובדא דר' ינאי דאייתי לי' אריסא כנתא דפירי בשבת ותרם מע"ש שלא מן המוקף כי לא הי' יכול לתרום בשבת מן המוקף דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, והקשו בתוס' איך יכול לתרום שלא מן המוקף בע"ש,, דאיסור לתרום שלא מן המוקף דאורייתא ומדאורייתא הא יכול לתרום בשבת, הרי דאף שאם לא יתרום מע"ש לא יוכל לאכול למחר שלא יוכל לעשר מתקנתא דרבנן ומשום עונג שבת הא מותר לתרום שלא מן המוקף מ"מ אסור מדאורייתא כיון דמדאורייתא יכול לתרום, וה"נ כיון דמדאורייתא יכול לקדש בלא תנאי עבר אדאורייתא וחכמים לא יכלו לעקור כיון דקום ועשה הוא הביאה, נמצא דבמה שנתבטל הקידושין למפרע עבר אעשה בקום ועשה ולא, מהני לי' תקנתא דרבנן כלל, והבן בשני הדמיונות הנ"ל כי דומה ממש להתם:

כ) אך אפי' לדעת השאג"א שחולק על התוס' ותופש דלבישת הטלית הוי קום ועשה ומ"מ מותר הלבישה כיון שאסרו חכמים עשיית הציצית שוב מותר הלבישה כדברי המרדכי, מ"מ יש ראי' [לכאורה] מריש ביצה דתנן השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה, ובה"א לא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן מבע"י, וקשה הא לא כתיב לא תשחט בלא כיסוי אלא וכסהו בעפר, וכיון דאין לו עפר לכסות למה יאסר השחיטה, מ"ש מהא דכתב המג"א דכשאין ציצית נמצאים בעיר מותר ללבוש בלא ציצית אלא ודאי כיון דמה"ת מותר לכסות אף בלא עפר מוכן ואפי' בלא דקר נעוץ דהוי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה, והא דבעינן דקר נעוץ משום שיהי' מוכן מעיו"ט כמבואר בסוגיא ובתוס' שם, ע"כ כששוחט ואינו מכסה הוא מבטל עשה, ובסדין בציצית עקרו חכמים העשה ולא רצו לאסור לבישת ד' כנפות של סדין, אבל בכיסוי הלא יכול להכין מעיו"ט, וה"נ במקדש בביאה אדעתא דרבנן ואח"כ הזדמן שעקרו חכמים הקידושין עבר על עשה למפרע וחכמים לא עקרו העשה כלל, שהרי יכול לקדש בכסף ולא יהי' עקירת עשה כלל כנ"ל ודו"ק: כא) ואף שלכאורה זה ראי' טובה לדבריי לא אעשה שקר בד"ת ת"ו, ובאמת לאו ראי' כלל דהא כסהו הרוח פטור לכסות ואם חזר ונתגלה תלוי באיבעיא דיש דיחוי אצל מצוות דבשעת כיסוי ונדחה ממצוותו, וע"כ כסהו הרוח לאו מצוה מדקרי לי' דיחוי, ולמה לא יהי' מחוייב לגלות ולחזור ולכסות, אלא ודאי מצוות כיסוי כדי שלא יהי' דם העוף מגולה, ועי' רמב"ן בפי' התורה שפירש משום דסתם חי' ועוף נשחטין במקום שניצודין במדבר והקפידה התורה שלא יהי' שם דם מגולה, ואין זה דומה לציצית ומזוזה שהם קנין מעלה, וכשאי אפשר לו לעשות ציצית ומזוזה מותר ללבוש ולדור בלא ציצית ומזוזה, דהבגד בלא ציצית אין כאן חסרון אלא שאין כאן מצוה, וכשאינו לובש ג"כ אין מצוה:

כב) ובהכי ניחא ליישב דברי רמב"ם פי"א מהלכות ברכות שחילק דבמצוות שהם חובה מברכין בלמד ובמצוות שהם בדברי רשות כמו שחיטה ונט"י מברכין בעל, ובכיסוי כתב ג"כ שמברכין בעל שהוא דברי הרשות, וקשה מ"ש מציצית ומזוזה דג"כ אם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור מציצית ואעפי"כ מברך בלמד, דמ"מ כשלובש שוב הציצית חובה, וה"נ כששחט שוב הכיסוי חובה, וכ"ש הוא דבציצית עדיין בידו לפטור ממנה, ולאחר ששחט אין עצה לפטור מכיסוי, אך להנ"ל דמצוות כיסוי לסלק החסרון וכשאינו שוחט ג"כ אין כאן חסרון, והוא רשות, דאין הפרש בין שאינו שוחט בין שוחט ומכסה, דבשניהם אין דם מגולה ואין עליו חיוב יותר אף לאחר ששחט, שהרי אם כסהו הרוח ליכא מצוה ואעפי"כ נפטר, ואינו דומה לציצית, דכשעושה ציצית מצוה, אבל כשאינו לובש אינו מתקן כלים, דלבישה אף בלא ציצית אין עבירה כלל: כג) נחזור לענינינו, שאם הי' תק"ח לקדש אדעתא דרבנן הי' נ"ד תלוי במחלוקת התוס' עם השאג"א, ולדברי התוס' דברינו נכונים, אך אף להשאג"א, הנה לא ראיתי בשום. מקום שתיקנו חכמים לומר כדת משה וישראל, וברמ"א סי' כ"ז וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל וכן נוהגין לכתחילה, ומעלתו כותב שזה תק"ח, אתמהא, רק ששמו חכמים דעת האדם כן, ואם רוצה לקדש סתם אין עושה שום איסור, וכשמקדש על תנאי ונתבטל הקידושין עובר על מ"ע למפרע, ומ"ש דאף בקדיש בביאה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקידש שלא על דעת חכמים, דבאמת אינו מחוייב לחשוש שמא יפקיעו חכמים את הקידושין, ומדברי תוס' שבת אין שום ראי' כמובן:

כד) עוד כתב ומ"ש כת"ר דבנ"ד דאיכא ספיקא דאורייתא מספיקא דדינא כו' וכתב כת"ר דבתשו' נוב"י מהד"ת סי' קל"ב החליט וכתב דרוב הפוסקים כהראב"ד והרמב"ן, והוא פטימי מילין, כי התשובה הזאת אינו מבעל המחבר נוב"י רק מבן המחבר ואף גם הוא לא כתב דלרוב פוסקים אינה אסורה מדאורייתא, רק דלרוב פוסקים אינה בלאו דלא תהי' קדשה, כי גם הראב"ד לא כתב אלא שאינו במלקות ולא בלאו, והתשובה הוא שם להכשיר העד, דכיון שלא עבר בלאו וגם אינו רשע דחמס אינו נפסל מה"ת, וכל זמן שלא הוכרז עליו הוא כשר, אבל מ"מ הלא לדעת כמה פוסקים הוא בעשה דכי יקח, ולענין אם נאמר מה"ת יפה כתבתי דהוא ספיקא דדינא, בפרט לפי מה שביארתי לדעת הרמב"ם דפילגש אסורה בלאו, וגם בררתי שלשיטה המחוורת בש"ס דקאי עלה בעשה, גם מ"ש בשם התשו' מבן המחבר נוב"י דלפי פשוטו פילגש אצל העולם בלי קידושין, אינני יודע מנין לו זה, ופשט המקרא דבפילגש בגבעה דבקידושין, דקרי לה אשתו ולהאיש אישה ולאבי' חותנו, וראובן שבא על פילגש אביו קרי לי' בש"ס ומדרשים בא על אשת אביו, וזה ידוע גם לפשוטי עם: כה) עוד כתב מעלתו ומה שמדמה כת"ר כו' לא קרב זא"ז כלל דהוי ענינים שונים, דמיונות כאלה ירבו בישראל, והוא ענין נפלא, ועיין בספר מלא הרועים אות א' בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחודש ד' שמדמה מעשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו למעשה דחשו"ק:

כו) עוד כתב רו"מ מה שהקשה כת"ר מקטן שהשיאו אביו ובא עלי' משהגדיל דאמרינן שקידשה שלא תהי' בעילת זנות, וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל ולא אמרינן שיחדה לו, כבר כתבתי לתרץ עפ"י דברי הריב"ש דשאני התם הואיל דנחית לקידושין לא אמרינן שיחדה לו עכ"ל, ואנכי לא כן הקשיתי, אלא אפי' אמרת שקידשה, הרי בכלל קידושין היחוד, דכיון שקידשה הרי מיוחדת לו ובשעה שקידשה בפחות משוה פרוטה ג"כ יחדה לו, ואי אמרת דמיוחדת אינו בעילת זנות, איך נוכיח שקידשה משום חזקה זו, דכיון שיחדה לו אינו בעילת זנות אף בלא קידושין, ואם תאמר משום שנחית לקידושין, א"צ לחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא ע"כ דאף המיוחדת בעילת זנות מקרי:

כז) עוד כתב רו"מ ומה שהביא בשם הצ"צ דבזמן הזה דלא נהגינן בפילגש פשוט לכל אדם דכל בלא קידושין הוי בעילת זנות, וזה שלא כדברי הנוב"י מהד"ת סי' ק"ל, ליתא דהנוב"י לא כתב אלא דרוב העולם אינם יודעים שהוא קדשה מה"ת, שפשוט אצלם פילגש בלא קידושין, ומ"מ מדרבנן אפשר אסורה וכמ"ש הריב"ש לדעת הראב"ד דאף דפילגש שבכתוב בלא קידושין מ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא, ומ"ש הריב"ש דלדעת הראב"ד אפשר אסורה בעשה, צ"ע דא"כ איך עברו כלב וגדעון בעשה, ומ"מ דברי מהר"ש בן הנוב"י אין מכריעין אצלינו כלל, והעיקר אצלינו לתפוס בספק איסור תורה ובהרבה פעמים חמיר מודאי איסור תורה, ולומר שדעת המון אינו כך מנין לנו לומר כן, וא"כ אסורה כמו בנו משפחה דהוי ב"ח לדעת הרא"ש, ואפי' הרמב"ם לא פליג אלא משום דאינו מרויח כמ"ש, או כדברי תה"ד דאפשר לא הוי מצי מיקום אנפשי', וגם יש לאסור משום דרוצים בנישואין, ודומה למגרש ואח"כ נתייחד עמה כנ"ל שבארנו שדברי תה"ד חד תירוץ הוא, מיהו בזה אולי יש קפידא בדידה שמא יתוודע ותהי' צריכה להפרד ממנו, וגם בזה אינני בקי, ובגב"ע לא נזכר שום רמז מדידה, ובל"נ אשלח לו העתקה מהגב"ע, וגוף הגב"ע שלו נאבד, רק העתקה נשתיירה אצלי, וגם להרב מהר"ח ממאסקווע שלחתי העתקה, וכמה דברים שנדמה לו בזכרוני מהגב"ע יראה בגב"ע שאינו כך, לבד דבר אחד שאחר הפסח בשעה שהכה אותה ושאלו אותו איך יעשה כן לאשתו, השיב שאיננה אשתו כו' זאת ראיתי, ולא עלה בדעתי לבנות יסוד על שיחה בעלמא חוץ לב"ד דרך כעס:

כח) ובאמת אם הי' הבעל אומר בב"ד בתורת עדות שהיא זונתו, הי' זה צד גדול להקל, שהרי כתב הריא"ז בנתייחדה והוא והיא אומרים שלא נבעלה נאמנים ומשום דאינו אלא ספק שמא נבעלה נאמנים לומר שלא נבעלה, והטעם נראה דע"א נאמן באיסורין, ואף דאין דבר שבערוה פחות משנים הרי הגמ' בקידושין (ס"ה.) מקשה, אהא דמקדש בע"א ושניהם מודים אין חוששין לקידושין, מה דעתך דיליף דבר דבר מממון אי מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים, ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים, ומשני בקידושין חב לאחריני והבעל שאומר שמעולם לא היתה אשתו אינו חב לשום אדם, ואי מממון יליף יועיל הודאת הבעל שאיננה אשתו ושוב ע"א נאמן באיסורין, דמממון ליכא למילף כנ"ל, וזה טעם התשו' מיימוני שנתלבט בו השב שמעתתא בשמעתא דע"א נאמן באיסורין בחנם, וה"נ ספק הוא שמא לא הי' עידי יחוד, וכיון דספק הוא נאמן הבעל, אך בנ"ד שהי' דרך שיחה בעלמא שלא בב"ד, וכה"ג בממון לא הוי הודאה כלל, וגם האמתלא בצדו שרצה להצדיק עצמו כפי דעתו המשובשת שכשהיא זונה מותר להכותה:

כט) מה שרצה מעלתו לחשוב לספק שמא לא נבעלה לו ואף שילדה שמא זינתה עם אחר והטבילה לנדתה הוא רק עפ"י נשים ואפשר ג"כ הי' כדי לזנות עם אחר רק מפי' אנו חיין והיא אומרת שלא לשם קידושין, בודאי אינו מיגו כלל, שהרי הוחזקה כאיש עם אשתו, רק שאומרת אמתלא שלא היתה יכולה להנשא לו ודר עמה בלא קידושין, ע"כ אמרה שהוא בעלה, ואם באמת לא דרו יחד למה אמרה שהוא בעלה, ואם תאמר שרק קריבות הי' לו עמה כעובדא דחוות יאיר וגוף המעשה לא הי', הנה מי יאמינה לדבר זה כי עשו קריבות כו' ומחמת זה אמרה שהוא בעלה, ולגוף המעשה שלט ביצרו כפלטי בן ליש, ובעובדא דחוות יאיר בתולה היתה ואמרה ששמרה בתולי' כמו שמפורש שם בחוות יאיר, אבל בנ"ד מי יאמינה בזה, ואמתלא בעינן המתקבלת לב"ד, ועוד ככי זה מיגו שתאמר שהיתה מופקרת והרתה לזנונים ובוודאי שתאמר שהרתה מאיש המיוחד לה ורצתה להנשא לו ודאי אין בזיון כל כך וכמבואר לשונה בעצמה בגב"ע: ל) על אשר השיב על מ"ש בשם השאג"א, א"צ להשיב מאחר שהוא נמשך אחר דבריו הקודמים אשר כבר יתבאר סתירתם מכל צד:

לא) אשר הוכחתי מתוס' יבמות (קי"ח.) דאף דאמתלא מהני לעקור דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנת בדבר, דאל"כ למה לא תהי' עכשיו נאמנת בדבר, וכת"ר דוחה דשאני התם דאמרה לא מת בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הם דברי תימה לפענ"ד, שהרי מה שאמרה לא מת אין לה נאמנות דתלינן דלשנאה דצרה מיכוונה, ומה"ט מתירין צרתה להנשא משום דצרתה אינה נאמנת להכחיש דמחמת שנאה אומרת כן, וכשם שאינו עדות לאסור צרתה, כמו כן לא יהי' עדות לאסור עצמה, ולא דמי לאשה האומרת מת בעלי דצרתה אסורה ואעפי"כ היא עצמה מותרת להנשא, דדבר זה מפורש בירושלמי דמתוך שיודעת שלא עשו דברי' אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת, והיינו כשנשאת אח"כ ראי' שאמת כדברי', שהרי יודעת שלא האמינוה אצל חברתה ואעפי"כ נשאת, או אפשר שמתחילה ודאי היתה יודעת שלא יאמינוה אצל חברתה וע"כ נאמנת אצל עצמה, אבל זו שאמרה לא מת לא לאסור א"ע באתה, דבלא זה מי יכריחוה להנשא, ועוד ממנ"פ אם תלינן שיודעת בוודאי הדין יודעת ג"כ דצרתה אינה נאמנת עלי' להתירה רק לאסור צרה באה ואין לה נאמנות גם אצל עצמה מדין עדות:

לב) ועוד דהמעיין בהר"ן ברפ"ק דמציעא יראה דהא דהאומר לא מת נאמן להכחיש עד הראשון האומר מת, לאו משום דהשני נאמן בתורת עדות, דעד אחד בדבר שבערוה אינו נאמן אלא דמשווי לסהדותא קמא כמאן דליתא דהוי ע"א בהכחשה, ואין זה בכלל אם לא יגיד דנפקא לן מינה כיון שהגיד כו' דזה בעדות כדכתיב והוא עד אם לא יגיד, אבל זו שאומרת לא מת שאינו בתורת, עדות כלל, רק שפועלת שהב"ד לא יאמינו לראשונה שאמרה מת אבל היא עצמה אינה בגדר עדות כלל, ולא שייך בה כיון שהגיד כו' וכ"ש הכא שבשעה שאמרה לא מת לא הי' שום עדות עלי' להתירה שצרתה אינה נאמנת עלי' ובעצמותה שלא להכחיש אחרת שאומרת מת אין לה נאמנות כנ"ל, ולא הי' שייך בה אז תורת עדות כלל וכלל עד שאמרה בעצמה מת דאז תרצה לאוסרה ע"י דברי' הראשונים, והרי לא חל עלי' תורת עדות עד שחזרה בה וביטלה דברי' הראשונים:

לג) ואשר כתב כת"ר דדומה ממש לעובדא דחוות יאיר "שהתיר" אפי' הודית שבא עלי' ז"ל החו"י "ואפשר" שאפי' הודית שבא עלי' כו' ולמה נעשו לו ספיקות לוודאין דהוי מקדש בלא עדים] דהכא טבלה לנדתה כאשר הודית בעדים, ואם הי' עדים שנתייחדה עמו בליל טבילתה אין לך עדים גדולים מאלו, ומעלתו לא השיב ע"ז כלום רק האריך בדבר שפתים, ומלבד זה יש חילוק גדול בין עובדא דחוות יאיר דשם לא הוחזקו שלשים יום שייחד עמה בעלה, ובמה שלנה עמו בבית אחד אין זה עדים על הביאה והוא כמו יחוד פנוי' דעלמא, אבל הכא שהוחזקה יותר משלשים שדרים יחד ע"י נשואין, ונהי שנותנת אמתלא על הנשואין אבל החזקה שדרים יחד לא נסתרה כלל כאשר באמת אומרת גם עתה שדרה עמו כאשה עם בעלה שפיר חשוב עדים מחמת החזקה, רק כשלא הי' שם עידי יחוד תלוי במחלוקת הרא"ה עם שאר פוסקים, אבל אם הי' עידי יחוד דלכולי עלמא הוי עידי ביאה בדרה עמו כאשה עם בעלה כמפורש בנדה ( ) בפרק יוצא דופן גם זו כן:

לד) ואשר כתב כבודו שגם בבואו הנה להתייהד הוא מחלל שבת ושכור ריק ופוחז וגם היא היתה משרתת בבית בעה"ב שאינם זהירים מחילול שבת ובב"ח ומכל דבר איסור, וזה באמת צד גדול לסלק החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ותמיהני איך לא נכתוב זה במכתבו הקדום, והנה הרמ"א סי' ל"ג בהא דפנוי הבא על הפנוי' די"א דחוששין לקידושין דשמא בא עלי' לשם קידושין דחזקה אאעבב"ז כתב הרמ"א אבל אם הוחזק לזנות כו' ובסי' קמ"ט גבי המגרש את אשתו ולן עמה בפונדקי לא מחלק בזה כלל, ובתה"ד שממנו מקור דין זה מביא בשם סמ"ג בדין המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל שחזקה על בני ישראל הכשרים שאין עושין בעילתן בעילת זנות, וגם זה לא העתיק הרמ"א, והנה בחולין (ד'.) מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו חזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וע"כ במגרש ולנה עמו בפונדקי דמסתמא לא איכפת בקידושין, וגם לא שייך לומר לא ניחא להו ליאסר בקרובים שכבר נאסרו מנשואין הראשונים אמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואף שנחשד על זנות והוא מומר לזנות לתיאבון דלא משכחת שיהי' מצוי לו לזנות בהיתר כגון שהי' עדים ופירש שלא לשם קידושין דמ"מ אולי לא ניחא להו ליאסר בקרובים או כיון שאינו רוצה בה שתהי' אשתו קשה בעיניהם הוצאת הגט, וכיון שלא נחשד רק על לתיאבון ובהא דכבר היתה אשתו רק ששנאה ושלחה ועכשיו שאוהבה מסתמא לא איכפת לי' בקידושין אכתי איכא חזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, אך בפנוי הבא על הפנוי' דלא שייך לא שביק היתירא וכו' כטעמים הנ"ל, ע"כ אם רגיל לזנות אזדא חזקה הנ"ל, ובמקדש בפחות משוה פרוטה נראה דעת הסמ"ג דאף דתחילה חזינן שרצה לקדשה אולי עכשיו אין רצונו בה ולא ניחא לי' ליאסר בקרובותי' ע"כ דווקא בנ"י הכשרים כו' ורמ"א השמיטו, דע"כ הסוברים דלא כר"ב ופנוי הבא על הפנוי' אין חוששין לשם קידושין.

ע"כ טעם המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל משום דתלינן כשם שבתחילה רצה לקדשה כמו כן עכשיו, וא"כ שייך בה חזקה דלא שביק היתירא כו' ובכל ענין צריכה גט, והסמ"ג אולי ס"ל כשיטת הגאונים ור"ב והראב"ד שחילקו בין אדם כשר בין הבא על שפחתו, היינו משום דאולי קשה בעיניו הפסד ממונו דמי השפחה [ובאמת שלשון הראב"ד לא שביק היתירא בשפחה אינני מבין, וצ"ל דאדם כשר גם עבור הפסד ממונו איננו חשוד לעבור רק יצרא דעריות קשה, ואולי יצרו גברה עליו באותו פעם, אך כיון שבידו לשחררה אף שיש הפסד ממונו לא שביק היתירא כו' ודוחק קצת] ודברי הרדב"ז ידוע שסותרין זה את זה, דבפירסה נדה כתב לא שייך חזקה כיון שעבר על איסור נדה, ובסוטה שגירשה כתב שאם נתייחדה עמו אמרינן שבעל לשם קידושין דכל מה שאפשר לתקן מתקן, והרי איש הזה אינו מכשרים, ובאותו פעם הוא עובר על איסור סוטה, ואעפי"כ פסק בו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואנו אין לנו אלא דברי רמ"א:

לה) ע"כ נ"ל בנ"ד כיון שהוא ודאי רצה לקדשה אמרינן בי' חזקה אף שחשוד לעבור, אך האשה כיון דאפשר שלא תרצה להתקדש אליו עכשיו פן יתוודע שהוא מומר ותצטרך להפרד ממנו ולא תרצה להיות אגידא בי' ואני אינני בקי בזה בטוב] אם יגבו עדות עלי' שחשודה על זנות אזיל ממנה החזקה, אך בשאר דברים אשר אין חשודה בהם על כל התורה, הלא קיי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה, ומ"מ י"ל כיון שהתה"ד מחלק בין איסור קל לאיסור חמיר וכשיש קפידא גבה שלא להתקדש כעת פן יתוודע כנ"ל ואין לומר בו חזקה רק משום שנחשוב איסור חמור שהוא הרבה פעמים, ולגבי האנשים האלה ודאי חמורות נעשה להם כקלות, לכן אם גבו עדות עלי' שחשודה בחילול שבת ובבישול בב"ח [ויש סברא שלא תרצה להתקדש אליו פן יתוודע כנ"ל] יש סברא גדולה להתיר שלא יהי' שייך החזקה: לו) ואין להקשות ממ"ש הרמ"א בסי' ל"ג דווקא בחשוד לזנות משמע אבל חשוד לשאר עבירות לא, דלק"מ דוודאי לדעת הסוברים דגם בפנוי הבא על הפנוי' דאיסור קל אמרינן חזקה, ע"כ גם במומר לשאר עבירות אמרינן חזקה ובמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאין קפידא אליהם בקידושין, ולכ"ע אפי' באיסור קל אמרינן חזקה אפי' חשוד לזנות אמרינן חזקה לא שביק היתירא ועביד איסורא וכן במקדש בפחות משוה פרוטה ובעל] אבל לדידן דקיי"ל דלא כהגאונים והר"ב ובפנוי הבא על הפנוי' הואיל ואיסור קל ויש קפידא שלא להתקדש לא אמרינן חזקה, ממילא אפי' באיסור חמור כל שהוא מומר לשאר עבירות שוב חמורות נעשה לו כקלות ולא אמרינן חזקה הואיל והוא קפידא אצלה כנ"ל, והרי להרמב"ם מומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין, הנה דאף לעבירה שלא נחשד בה אין לו נאמנות כל כך ואפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם י"ל בהא מודים דנעשין לו כקלות: