שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן מג, קטע 3

דבר האיש אשר נשא ולא מצא בתולים ורמהו בטענת מוכת עץ, אח"כ נודע לו שמעוברת היתה שילדה לחמשה חדשים בן קיימא שחי יותר משלשים יום ונתן לה גט בע"כ ונשא אחרת ודר עכשיו בגליל שלו, ובא לשאול אם מותר לו לדור עם אשתו השני', וכת"ר האריך בטעם שמותר, ואני צויתי לכתוב לו שודאי מותר יען הוא ספק קידושין לבד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, כ"ש זו שמעוברת היתה, אך בזה לא העיר כבודו כלל דאולי אין להאמינו ואנכי לא דקדקתי אחריו כי מוחזק אצלינו לת"ח הגון ואמרתי ודאי ידע כת"ר שכנים הדברים, עתה הגיעני מכתבים מרבנים כי לא הי' גביית עדות על זה והיא מכחשת, גם אמרה שלא נתן לה גט, וגם כי יש עדים כי כאשר נתוודע לו נתפייס: תשובה א) הנה נעיין אם נאמן לגבי עצמו, ולכאורה יש לומר כיון דחדר"ג לישא שתי נשים לאחר אלף החמישי הוא דרבנן, ובריש האשה רבה בעיא דלא איפשטא אם ע"א נאמן באתחזק בדרבנן, נקטינן לקולא, וכבר חלק הנוב"י על הב"ש במה שכתב ע"א נאמן לומר מתה אשתו שישא אחרת מטעם זה, אך שניא נ"ד שיסוד התירו משום שיש ספק בקידושין ועל זה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, דומה להא דכתב הרמב"ן בע"א אומר של מעשר שני הוא דאינו נאמן הטעם משום דהוא איסורא דאית בי' ממונא, הכא נמי הוי איסורא דאית בי' דבר שבערוה: ב) אך באמת יש לומר דאף להטיל ספק בקידושין נאמן דהודאת בע"ד כמאה עדים שאיננה אשתו, דבזה לא חב לאחריני, דטעם אין דבר שבערוה פחות משנים משום דילפינן דבר דבר מממון, וא"כ לא חמור מממון דאמרינן בי' הודאת בעל דין כמאה עדים, וכיון שאי אפשר ללמדו מממון לבטל עדותו, שוב אמרינן ע"א נאמן באיסורין, ועיין קידושין (ס"ה:) וזה טעם התשו' מיי' שהשליח שאמר שלא כוון אלא למשלח:

נאמן דאחד נאמן באיסורין, והקשו עליו הלוא דבר שבערוה הוא, ובשב שמעתתא נדחק בזה, אך הוא הדבר דטעם דלא אמרינן במקדש בינו לבינה והוא מודה, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, משום דחב לאחריני, ובעל שאמר נתגרשה חב לאחריני דאסרה אכהן כמ"ש התוס' גיטין (ג'), אבל בעל שהודה לא נתקדשה שפיר נאמר הודאת בע"ד וכו' ואי אפשר לבטל עדותו משום דבר שבערוה ושוב ע"א נאמן באיסורין, ה"נ בנידון דידן אין לבטל עדות שספק קידושין משום דבר שבערוה ושוב נאמן כמו באיסורין: ג) אך גם הא לא תברא שהרי בארוסה לא החרים רגמ"ה ומותר לישא על ארוסתו ואין איסור רק לישא על הנשואה שמשועבד לה, וכיון דהאיסור משום שיעבוד ולהפקיע עצמו משיעבודה ודאי אינו נאמן, ושוב דומה להא דרמב"ן באיסורא דאית בי' ממונא כנ"ל ודו"ק: ד) ולכאורה י"ל לפמ"ש בתשו' רשב"א ח"ד סי' כ' בקיבל עדות שלא בפני האשה שנתגרשה כדי לישא אחרת, וכתב רשב"א שאין זה בכלל אין מקבלין שלא בפני בע"ד, שאין זה בא לדין עכשיו בינו ובין האשה אלא להעיד על עצמו שמותר לישא אשה כמביא עדים שחתיכה זו מותרת לו [ושם הי' המעשה ששלח גט ע"י שליח ובעל עצמו לא ידע אם עשו שליחותם רק ע"י העדים אלו] וכיון שזה כמו איסורין דעלמא הוא עצמו יהי' נאמן על עצמו: ה) אך גם זה אינו, שהרי אשתו שני' שנשא אינה יודעת, והיא ג"כ בכלל האיסור, ואף שמבואר בפוסקים ספרדי מותר לישא שתי אשכנזיות, מ"מ היכי דהוא מוזהר גם היא מוזהרת, ובתשו' נוב"י סי' ע"ה למהר"י מהמבורג סיום דבריו ואשתו השני' גם היא תלבש קללה כמוהו. והטעם כי מסתמא רגמ"ה תיקן כמו בכל איסורי עריות כמו בפ"ג דשבועות הנשבע שלא לאכול שיעורי בכזית שדעתו כמו כל איסורי תורה, וכ"ש רגמ"ה בחרמו, וא"כ נראה שאין הבעל נאמן:

ו) ואם אין כת"ר יודע ידיעה ברורה שהולידה בן קיימא לחמשה חדשים יפרשנו מאשתו עד שיתברר בעדים. בין כך ובין כך מחוייב לדון עמה, כי הם אומרים כי יבררו בעדים שנתפייס ונתרצה, ובעצמו ומר כי הגט שנתן הי' בהפצרת אביו שהוא לא רצה לגרש: כ"ד הדו"ש הק' אברהם סימן מז ב"ה אור ליום ועש"ק תרח"ם לפ"ק סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה מנחם מענדיל נ"י אבד"ק שמאליוויזנע. יקרתו הגיעני, ותוכן השאלה, גרושה מינקת בת י"ג חודש וגמלתו שני ימים קודם גירושין, וידוע שגמלתו במכוון כדי שתוכל להנשא: א) הדבר ברור שאין כאן היתר, והנה בדין גמלתו בחיי בעלה אם בעינן ג' חדשים קודם מיתה לגירושין דווקא, ברמ"א בתשו' סי' קכ"א משמע דגם בגמלתו בעינן ג' חדשים וביותר משמע כן בסי' קי"ג עיי"ש, והחת"ס חלק אהע"ז סי' קע"ג מסתברא לי' גמלתו לא בעינן ג' חדשים, וכל שגמלתו קודם מיתה וגירושין מהני, ותמה על הרמ"א באיזה פוסק מצא כן דבגמלתו יצטרך ג' חדשים, בשלמא נתנה בנה למינקת בחיי בעלה דיש חשש שמא תחזיר לכך בעינן ג' חדשים קודם, דשוב אין תועלת במה שלא תנשא דשוב לא תוכל להניקו, אבל גמלתו מה נפקא מינה בין תוך ג' חדשים או קודם ג' חדשים, והחת"ס ביקש להגיה ברמ"א עיי"ש: ב) והנה מה שתמה על הרמ"א באיזה פוסק מצא כן. הנה כן מפורש בתשו' מהרי"ו סי' ק"כ, הובא בתשו' מהר"ם פדוואה סי' למד וז"ל על אשה שגמלה בנה שני חדשים קודם מיתת הבעל לא מלאני לבי להתיר משום דבסמ"ג כתב כו' משמע דווקא ג' חדשים יע"ש, ובסברא יפה כתב מעלתו דגם בגמלתו יש חשש שמא עוד יצטרך לחזור ולהניק, רק ג' חדשים אחר שנגמל שוב לא ירצה התינוק להניק:

ג) מיהו גם החת"ס לא התיר בהערימה וגמלתו כדי שתוכל להניק אחר הגירושין, ודבריו נכונים, האומנם כי ברמ"א סי' קי"ג מפורש דהשאלה הי' בהערימה ואעפי"כ התירו הרמ"א, אך המעיין יראה שלא הי' ודאי הערמה רק בשעה שגמלתו כבר הי' מרוצים לגרש, מ"מ לשונו שם משמע שגם בוודאי מערמת הי' מתיר: ד) והנה שם בתשו' סי' קכ"א דקדק בדברי הש"ס דאסר נתנה בנה למניקה וגמלתו, מהא דקטנה צריכה להמתין ג' חדשים, דלא פלוג בתקנתם, והנה רש"י פירש גמלתו אסור דחיישינן שמא תגמלנו, וקשה למה לי' טעם שמא תגמלנו תיפוק לי' דלא פלוג, וכן להיפוך למה לי' לא פלוג ת"ל מטעם רש"י שמא תגמלנו, וע"כ דרק מחמת שני טעמים יחד אסר הש"ס, וע"כ בגרושה דלא שייך לא פלוג לאסור, דאדרבא לא פלוג בין גרושה לאלמנה שגמלתו בחיי בעלה, מטעמא דשמא תגמלנו לבד אן אוסרין אותה, זה טעם ב' של רמ"א שם, וטעם רישון בגרושה לא שכיח שתגמלנו משום אהא יע"ש: ה) והנני דן לפני הרמ"א כתלמוד לפני רבו, כי אמנם קושייתו על הגמ' טובה, מה ענין שמא תגמלנו להא דלא פלוג, אך תירוצו מובן כי דחוק הוא מאוד, ועוד הרי הר"ן ז"ל כתב בנשבעת במינקת אסור משום לא פלוג, ודווקא בדבי ריש גלותא שרינן דקלא אית להו, ולא אתי לאחלופי יע"ש, הנה דמטעם לא פלוג לבד אוסרין:

ו) והנראה לי בפירוש הגמ', דפשיטא לי' להש"ס מערמת אסור, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ונמצאת תקנת חכמים לתקן התיקון רעה הוא לו, שע"י זה תגמלנו קודם זמנו, כדברי החת"ס, ואפי' ספק מערמת אסור כמו שפירש"י דחיישינן שמא תגמלנו, וכמו עיקר התקנה דחיישינן דילמא מיעברה ומיעכר חלבה, אך מבעיא להש"ס אם היא טוענת ברי לי שאינני מערים ולפי תומה גמלתו, וכן בנתנה בנה למינקט אם המינקת אומרת שברי לה שלא תחזיר בה ונשבעת ע"ז וע"א נאמן באיסורין, בפרט במילתא דרבנן, ופשיט הש"ס מקטנה שצריכה להמתין ג' חדשים דלא פלוג, והיינו דאף דלא שייך לומר לא פלוג בין גמלתו ללא גמלתו או נתנה בנה למינקת ללא נתנה, דזו מינקת וזו אינה מינקת, מ"מ כיון דסתמא אסור שמא תגמלנו ושמא תחזיר, שוב גם בטוענת ברי כנ"ל אסור אטו סתמא, ורי ממש דומיא דקטנה דוודאי לא מיעברה וגזרינן אטו דילה דספק מעוברת, וביבמות (מ"א:) אפי' יבוא אלי' ויאמר דלא מיעברה צריכה להמתין, דהא קטנה דידוע דלא מיעברה וצריכה להמתין, הרי דגזרינן נתברר שאינה מעוברת ע"י אלי' אטו לא נתברר ה"נ גזרינן העידו שלא הערימה ולא תחזיר אטו לא העידו, ולא פלוג רבנן כל שהיא מינקת בשעת מיתה, ואי לאו טעמא דשמא תגמלנו ושמא תחזיר המינקת הוה אמרינן דתק"ח כל שמינקת בשעת נשואין, אך משום חשש שמא הערימה ושמא תחזיר ע"כ הגזירה כל שהיתה מינקת בשעת מיתה וגירושין, וע"כ אפי' העידו שלא הערימה ולא תחזיר אסור, וע"כ אתי שפיר דברי הר"ן דאפי' נשבעה המינקת שלא תחזיר אסור משום לא פלוג:

ז) והעולה מזה דמערמת ודאי אסור בלאו טעמא דלא פלוג [ואדרבה כל לא פלוג נצמח מחמת טעמא דמערמת] ואזדא לה טעם שני של הרמ"א, וטעם ראשון של הרמ"א דג"כ לא שכיח שתגמול את בנה כדי שתוכל להנשא לאחר שתתגרש ודאי לא שייך רק לפי שיטתו דלא מהני גמלתו, רק ג' חדשים קודם, אבל שתגמלנו יום או יומים קודם ודאי שכיח כדי שתוכל להנשא לאחר גירושין: ח) העולה מזה בנ"ד אין להקל כלל, הא' מאחר שמהרי"ו ומהר"ם פדוואה ורמ"א אוסרים מאן ספון ומאן רקיע להקל נגדם, ואילו הי' רואה החת"ס גם המהרי"ו ומהר"ם פאדוואה אוסרים, לא הי' מיקל כנגד כולם, הב', דבמערמת אוסר החת"ס, ואף דהרמ"א נראה שמיקל במערמת, מ"מ בתרתי לריעותא אזדא טעם ראשון של רמ"א דכהאי גוונא שכיח, וטעם שני של רמ"א דחינו לעיל, ואיך שיהי' כיון דבין לרמ"א בין להחת"ס אסור ואיך ננקוט קולא דמר וחלילה וחלילה להקל בזה הק' אברהם סימן מח ב"ה א' בשלח תרנ"ב פה סאכטשאב להרב אבד"ק ריטשוינז.

שאלה בתולה אחת מפה נשאת לבחור אחד מעיר אחרת ודרה עמו כחצי שנה ונתעברה ממנו, אחר זה נתן עיני' במופקרת אחת ולא רצה ליזון אשתו והוצרכה לעזוב אותו ושבה לאמה אלמנה עני', אח"כ ילדה בת והניקתה שלשה שבועות, ומחמת דוחקה השכירה א"ע להיות מינקת את בתו הילדה תחי' ואת בתה נתנה למינקת אחת מפה הנשואה לאיש, ובכל יום ויום הולכת לבתה הילדה לדעת את שלומה, ואז מניקת את בתה, כי המינקת שלה יש לה מיעוט חלב, כי ילדה מכבר זה שתי שנים וחצי והשכר אשר מקבלת ממנו משלמת להמינקת שלה, כי הבעל הבליעל לא רצה לידע כלל מבתה, וכעבור איזו חדשים שמעה כי בעלה מיועד לברוח עם המופקרת למדינת אמעריקא, ומיראה פן תשאר עגונה, נסעה לבעלה והשתדלה אצלו ונתן לה גט פטורין ולא החזיר לה כלום מנדוניתה וגם שכר הגט נתנה היא, גם עבור בתו לא רצה ליתן כלום, והרב המסדר הגט שאל אותה אם בתה הילדה מכירה והשיבה שאינה מכירה, ועל זה נתן לה כתב לראי' שנתגרשה אצלו, ומותרת לינשא אחר צ"ב יום, וכן אמר לה בע"פ, ועתה השאלה אם יש לסמוך על הוראתו: תשובה א הנה ידוע מחלוקת ראשונים בגרושה שאינו מכירה, והב"ח התיר, והט"ז אוסר, והאחרונים החמירו, זולת אם יש עוד צדדים להתיר, אך בנ"ד יש לומר דכמכירה דמיא, שהרי התינוק מכיר את המינקת, ולא תרצה לינק רק אצל המינקת, או אצל אמה שמניקתה ג"כ לפעמים, וכיון שהמינקת יש לה בעל ואם תתעבר המינקת לא יהי' מקום להניקה רק אצל אמה ואסורה להנשא שמא תתעבר גם היא ויבוא הולד לידי סכנה:

ב) אך יש לומר דמה שהדין שאם מכירה כופה ומניקת מפני הסכנה, משום שאם תפסוק מלהניקו אחר שהכירה, נמצא שהביאתו בידים לידי סכנה במה שהניקתו עד שהכירה ושוב פסקה, משא"כ זה שמה שלא תרצה לינק אצל אחרת הוא מחמת שמכירה את המינקת ולא מחמתה, מנ"ל לחייבה להניקה, אך כבר האריכו האחרונים וביחוד הנוב"י דמה שהתיר ר"ש הזקן בגרושה הוא רק משום שיש לו אב שממסמס לי' בבצים וחלב, וזאת שאבי' אינו משגיח עלי' כלל כמבואר בהשאלה, אזיל טעם ההוא: ג) אך לכאורה י"ל דלהפוסקים האוסרים בגרושה שמכירה, ע"כ לא ס"ל שאביו ימסמס בביצים, דא"כ אפי' במכירה נמי, דהא באלמנה שמחוייבת להניק מ"מ מקשה הש"ס ותתביענהו ליורשין, הרי דטעמא דמסמוס מועיל אפי' במקום שחייבת להניק, ע"כ דס"ל דבגרושה שאינה עם הולד אצלו לא אמרינן דתמסמס לי' וגם לא תתבענו כיון שאסורה להיות עמו במבוי, ומ"מ בשאינה מכירה מתירין, ע"כ ההיתר אפי' במקום דלא שייך מסמוס: ד) אך אין זה ראי' דשפיר י"ל דההיתר באינו מכירה משום דמסמוסי לי', ומ"מ כשהניקתו עד שהכירה לא סמכינן על המסמוס, דהא ודאי המסמוס אינו תיקון ברור, שאם הי' תיקון ברור למה כופה ומניקתו, תאמר לו עליך החיוב מסמס אותו, אלא ודאי שאינו תקנה ברורה, וכשהניקתו עד שהכירה והביאתו בידים לסכנה לא סמכינן על מסמוס, וחיוב יותר עלי' ממה שהחיוב על אלמנה, ומ"מ אף בגרושה שלא הכירה אין היתר רק משום דאב ממסמס לי', א"כ בנ"ד אין היתר לישא אותה:

ה) ומ"מ אין תפיסה על הרב המסדר שהוא אמר שרק היא מותרת לינשא, והא ודאי בדידה אין איסור, דאי בעיא תשמיט דד מפיו, ומי שירצה לישאנה יעשה שאלת חכם, וכה"ג מצינו גבי דינא דבר מיצרא, דאין איסור על המוכר למכור לאחר כיון שבידו שלא למכור כלל, רק על הלוקח שימשוך ידו ויקחנה זה, וכן בנידון דידן על האשה אין איסור, שהרי בידה שלא להניקה כלל, רק על הנושא, שאם לא ישאנה ממילא תניק אותה, וכיון שמקום האיסור אינו רק עליו, מה שהתיר לה כדין אמר, מ"מ אין להתיר לישא אותה כנ"ל: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן מט ב"ה אור ליום ג' משפטים בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב. שלום להאי צורב, עוסק בחוקי חורב מוהר"ר מרדכי מנחם נ"י דומ"ץ בק"ק ווארקא יע"א דבר האלמנה שנשארה מעוברת עם חמשה ילדים קטנים בלי רכוש, זולת חוב שהי' לבעלה מאה ועשרים רו"כ, ותיכף אחר מיתת בעלה התעסקה במלאכת אפי' ע"י פועל אחד אשר עבד במלאכה הנ"ל, והנה אחר עבור שני ירחים ממיתת בעלה נשמע קלא דלא פסיק שיש לה קירוב דעת מאוד עם הבחור הפועל הנ"ל, ועתה זה כד' חדשים אשר ילדה האלמנה הנ"ל בת, ולא הניקתה רק ב' או ג' ימים, כי לא הי' לה חלב רק מעט מזעיר, וגם הי חלושה בטבעה, ונתנה את בתה למינקת ושיעבדה את חוב הנ"ל לשכר הנקה, ועתה הם מודים שזינו עוד בעודה מעוברת, והיא רוצית להנשא אל הפועל הנ"ל, ואנשי העיר אומרים כי אם יתוודע להם שאי אפשר לישאנה עד עבור כ"ד חודש תאבד עצמה לדעת ר"ל או שתרחיק נדוד והילדים הנ"ל ימותו ח"ו ברעב והדבר נוגע ממש לסכנות נפשות:

תשובה א) הנה מעלתו צידד כל צדדי היתר שיש בנידון זה הא' שלא הי' לה להניק רק מעט מזעיר אשר לא תוכל להחיות בזה הוולד ובשב יעקב מתיר בזה, הב' משום שהוא תקנת היתומים, ובשבות יעקב התיר בזה והחמדת שלמה מסייעא לי', הג' שהפועל התחייב א"ע בשבועה ע"ד רבים ליתן שכר הנקת הוולד: ב) והנה היתר הראשון אינו נראה, כי כל ג' חדשים משפסקה להניק קרוי' מינקת, כי לא אבד חלבה כמבואר בפוסקים בשם הגאונים, וידוע כי התינוק לאחר שלשה חדשים יוכל להתפרנס בקינדערמעהל בתנאי שיהי' לו מעט הנקה (פעם אחר בבוקר, ופעם אחת בערב וכל היום נותנים לתינוק לאכול קינדערמעהל מלבד זה) כי טבע חלב הנקה לעכל המאכל, ויש מדינות אשר נותנים להניק לתינוק רק פעם אחת בבוקר פעם אחת בערב, וכל היום נותנים לתינוק לאכול קינדערמעהל, מלבד זה, הלוא מבואר בפוסקים דבעינן פסקה חלבה בחיי בעלה דווקא, והטעם בזה ברור דחיישינן שמא תעשה פעולות לפסוק חלבה, ואפי' מת ס"ד בגמ' לאסור גזירה שמא תמיתנו, אלא דמסיק לא עבידי נשי דחנקן לבנייהו, אבל בזה שפיר גזרינן, ובשב יעקב הי' המעשה שהיתה מוחזקת בהילדים ראשונים שלא הי' לה חלב להניק אותם יעיי"ש: ג) היתר הב' מחמת תקנת היתומים, אינו דומה כלל לנדון השבות יעקב, כי שם הי' המעשה שעשיר רצה לישאנה והוא יפרנס היתומים, וע"כ מותרת להנשא לו משום תקנת יתומים, אבל בנ"ד שאין תקנת היתומים רק מחמת זדון לבה שאם לא נתיר לה תברח עם הפועל, וזה אין היתר אלי', שהרי בידה שלא להנשא לפועל ולא תרחיק נדוד:.

ד)והנה בשבות יעקב הביא ראי' לסברתו להתיר משום תקנת היתומים ממהר"י מינץ שהתיר במופקרת, מהא דאיתתא דעבדי בה אינשי איסורא וכפה רבה לשחררה, ואף דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו, ה"נ התיר איסור מינקת חבירו (ולכאורה קשה כנ"ל דמ"מ לדידה איך הותר איסור מינקת דאי בעיא לא עבדה איסורא אף אם לא תנשא, אך לק"מ דכבר כתבו ז"ל דמזנה דומה לגרושה, דאין חיוב עלי' להניקו, אלא דקי"ל כר"ת דאפי' בגרושה אסור מינקת חבירו. אך נראה ברור ושוב מצאתי בנוב"י ובחת"ס] דגרושה אין איסור לדידה, כיון שאף אם לא תנשא, בידה שלא להניקו, רק האיסור על הנושא אותה, כיון שאם לא ישאנה בטח תניקהו, ודומה לדינא דבר מיצרא שאין איסור על המוכר למוכרו לאחר, שהרי אם רצה לא ימכור כלל, רק האיסור על אחר הלוקח, שאם לא יקחנו ממילא ימכרנו למצרן, וכמ"ש רש"י ב"מ (ק"ח) בד"ה נכרי יעיי"ש, וכיון שאין איסור לדידה רק לדידי', בדידי' הותר כי היכי דלא ליעבדי בה איסורא] וה"ה בשביל תקנת היתומים, שהרי אפטרופוס מותר להוציא עבדים לחירות בשביל תקנת יתומים, הרי שהותר העשה דלעולם בהם תעבודו בשביל תקנת יתומים, ונלמוד מזה מינקת חבירו: ה) ולדידי לאו ראי' הוא, דבאפטרופס ליכא העשה, שאף אם לא ישחררו לא יעבוד אצל האפטרופס, ואם משום היתומים הא בביטול מ"ע מותר להאכיל לקטן בידים כמ"ש בהגהות מיי' בשם מהר"ם,, הובא במג"א סי' רס"ט סק"א, דבביטול מ"ע ספינן לי' בידים, ועיין בתה"ד סי' קכ"ה:

ו) וראיית החמדת שלמה מהא דמותר למכור מע"ש של יתומים משום הפסד יתומים, הנה ספר ח"ש אין אתי, ומצד הסברא אין לדמות כל הדברים, ועוד אינו דומה כלל, דבמע"ש של יתומים לא גזרו ולא נאסרו כלל, אבל בנ"ד הנשואין ענין בפ"ע ונאסר, ומנ"ל שנתירנו, בשביל תקנת יתומים, אבל התם המעשר הוא של יתומים ולא נאסר, ועוד דהא כתב בטור בשם בעל העיטור שמי שלא עירב ע"ת יכול לבשל בשביל מי שעירב דשלוחו של אדם כמותו ולאו איהו עביד לה רק המשלח שעירב יעיי"ש בסי' תקכ"ז, וכן הוא בש"ס מכות (ט"ז.) גבי בטלו ולא ביטלו דלא משכחת לה גבי אונס שגירש דאי שויתי' שליח לקבל לה קידושין מאחר לאו איהו עביד לה, וא"כ כשמוכרין המעשר כיון דבשביל שהוא זכות היתומים חל המכירה וקי"ל זכי' מטעם שליחות לא חשוב הוא העושה איסור רק היתומים, והא כתב רשב"א פרק חרש דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים לצורך הקטן: ז) ומשום שבועה ודאי אין להתיר כיון דאפי' נשבעה המינקת לא מהני דגזרינן אטו לא נשבעה, ותמיהני על מי שרצה להתיר בזה, דמבואר בתוס' יבמות (ל"ו:) בשם שאילתות דקידש מינקת יוציא בגט ואפי' כהן מפסדינן לה מיני', וכן הוא בגמ' שם בנשוי כהן דלא עבדינן לי' תקנתא, ולמה כל הצער הזה ישבע ויפטור, וכן משמע בסוטה (כ"ד.) גבי מינקת חבירו שמתה דיכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ואם איתא עדיפא הו"ל למימר דיש לה היתר לאלתר ע"י שבועה, אלא ודאי הני מילי בודאי, ואינו רק פריצת גדרן של חכמים, ומ"ר בשם ספר יהושע, הנה לא שמעתי מספר הזה כלל: