שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 163

ז) ולפענ"ד ליישב תמיהת הפר"ח מן הירושלמי דהנה לכאורה גם דברי הקיצור פסקי הרא"ש פ' מקום שנהגו הם היפוך דברי ש"ע סימן רכ"ת וז"ל שם ס"ג משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא מותר בין בנ"א הרבה או אדם יחידי שנהג איסור לעשות סייג בדבר שידוע להם שהוא מותר א"י להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם עכ"ל. הנה מפורש דאפילו מנהג רבים מועיל התרה כמו נדר: ח) ונראה ליישב דהנה טעם הרשב"א וסייעתו בסי' רי"ד דלא מהני התרה לנדר אי נהג לעשות סייג לדבר איסור הוא משום שקיבלו עליו כאיסורי תורה. והרא"ש וסייעתו החולקים י"ל הטעם דא"כ יאסר משום לא תתגודדו שלזה יהי' כאיסור תורה ולכל בני העיר מותר. בשלמא משום נדר יכול לקבל על עצמו דהכל מצווים שלא יחל דברו ונדר הוא מכלל תרי"ג שהכל מצווים עליו. אלא דמשום זה מועיל פתח וחרטה. ותרצה לומר דנעשה איסור תורה אצלו דלא מהני התרה] א"כ הוה בכלל לא תתגודדו. וכ"ז ביחיד אבל בהא דסי' רכ"ח דקהל עשו הסכמה נעשה לכל בני העיר כאיסור תורה. ואיתא בספ"ק דיבמות דעיר אחת מורין כך ועיר אחת מורין כך לית בי' משום לא תתגודדו א"כ שפיר נאמר דעשאום עליהם כאיסור תורה. וניחא נמי דברי פסקי הרא"ש שהוא דיקדק וכתב משפחה כו' וכן בני אדם הרבה ולא כתב עיר אלא דמשום דעיר לא מהני התרה דנעשה אצלם כאיסורי תורה. ודוקא יחידים ואפי' בני אדם הרבה מ"מ רוב העיר נשארו בהיתר ואית בי' משום לא תתגודדו: ט ובזה יתבאר הירושלמי דהנה הפר"ח העתיק סוף דברי הירושלמי ולא תחילתו וז"ל ירושלמי שם גלו ממקום למקום וביקשו לחזור בהם ויבא כהדא דאמר בא בני מישא קיבלו עליהן כו' וכנ"ל ופי' הק"ע דבני מישא שם מקום והי' דרים מתחילה במקום אחר ונהגו שם איסור וע"כ פשוט מיני' הבעיא דגלו ממקום למקום יע"ש.

והנה לשון בני מישא קיבלו עליהם לא משמע כפי' דמשמע שהקבלה הי' כשהי' בני מישא. ויותר נראה לפרש דבני מישא קיבלו עליהם וכשעקרו דירתם משם למקום אחר אתון שאלון לרבי. ולפי"ז אין ראי' מכאן דכשבאו למקום אחר שנוהגין היתר נהי דלא בטל מהם חומרי מקום שיצא משם משום שהם קהל בפני עצמו. וכ"ש לדעת מהריב"ל ומהרשד"ם דמרובים לא בטל מהם חומרי מקום שיצא משם. ועי' פר"ח דיני מנהגי איסור (סימן י"ט). מ"מ אם יהי' אצלם כאיסור תורה יהי' בו משום לא תתגודדו. דהנה בירושלמי מקשה שם על מקום שנהגו ואינו אסור משום לא תתגודדו ומשני ותוכן התירוץ פי' הק"ע דלא תתגודדו אינו אלא אם אלו מורין כך ואלו מורין כך אבל מנהג שנהגו להחמיר אין בו משום לא תתגודדו. והיינו דמנהג שקיבלו על עצמן לסייג ולדבר מצוה הוא כמו שקיבל עליו נדר והכל מצוין בדין נדרים וכמ"ש. ודוקא אם אלו מורין כך ואלו כך דאצל אלו אסור מה"ת ואצל אלו מותר הוא דיש בו משום לא תתגודדו. וא"כ אם תאמר דלא מהני שאלה פתח וחרטה שוב יהי' בו משום לא תתגודדו. וכ"ז בבני מישא שעקרו דירתם למקום אחר דיש בו משום לא תתגודדו. אבל כשהי' במקומם וכל העיר קיבלו עליהם שפיר נאמר דנעשה אצלם כאיסור תורה ולא מהני שאלה לחכם ודו"ק: י) אך לפענ"ד נ"ד שניא מדין הש"ע סימן רכ"ח דנידון הש"ע הוא בקהל שהחרימו והיינו רוב הקהל וכמ"ש הריטב"א בשם ר' יונה בע"ז דחרמות שמשימין בבהכ"נ אם אין רוב ציבור שם אין השאר חייבין לקבל ופי' רוב ציבור בבהכ"נ שנעשה בהסכמת כל אנשים שהי' בבהכנ"ס. דאל"כ מה מועיל היותם שם. וכן הוא מקור הדין ש"ע (סימן רכ"ח) בריב"ש שנעשה בהסכמת כולם.

אבל נ"ד שהי' אצל המו"ץ כו' בשעה שחתמו הכתב רק בערך שלשים איש אשר מן הדין אין המיעוט יכולים לתקן על כל העיר רק אפשר שהמו"ץ ר"י יען הי' אז הוא מנהיג הי' הוא יכול לתקן תקנה שהוא למיגדר מילתא. ומ"מ דין אחר יש לזה מדין קיבלו רוב בני העיר עליהם כמו שנבאר: יא) והנה בע"ז (דף ל"ו.) גבי י"ח דבר אפי' אלי' וב"ד אין שומעין לו לבטל ואמר רב משרשיא הטעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל (ונראה שהרמב"ם וראב"ד וריא"ז הי' להם הגי' בכל כמו שנבאר] ואמר שם שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל אפי' ב"ד קטן יכול לבטל. עוד שם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ומנין. ולכאורה קשה דבמה מיירי אי פשט איסורו ברוב ישראל אפי' גדול אין יכול לבטל כמו י"ח דבר ואי לא פשט אפי' קטן יכול לבטל כמו שמן. ותחילה רצו התוס' לומר דוקא שמן משום שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה. אך הקשו תוס' מפרוזבל דאיתא בגיטין דגדול מהלל יכול לבטל אף דודאי פשט ברוב ישראל מאחר שהוא תקנות המלוים ע"כ העלו התוס' דוקא י"ח דבר א"י לבטל הואיל ועמדו להם בנפשותיהם אבל בעלמא אף שפשט ברוב ציבור גדול יכול לבטל. והיכא שלא פשטה אפי' עמדה להם בנפשותיהם אפי' קטן יכול לבטל כמו שמן וכ"כ בגיטין. מיהו היכא שתחילת התקנה הי' רק על עיר אחת גדול יכול לבטל ולא קטן כמו כתל דרב בקעה מצא וגדר בה גדר וכהא דפ' תולין דשלחו לי' בני בשכר כו' פי' אף דלא פשטה ברוב ישראל ומן הדין הי' שאפי' קטן יכול לבטל. אך לפי שנתפשט התקנה באותו העיר שנתקנה צריך גדול לבטל. והנה מפורש בתוס' דב"ד גדול יכולין לבטל אף דהוי למיגדר מילתא ואעפי"כ אי לאו דעמדו להם בנפשותיהן הי' גדול יכול לבטל. וכן בהא דכחל ועובדא דבני בשכר כשותא בכרמא אף דהוי למיגדר מילתא גדול יכול לבטל:

יב) והריא"ז בע"ז חילק באופן אחר די"ח דבר נתפשט התקנה בכל ישראל וגורס בדרב משרשיא בכל ע"כ אפי' אלי' א"י לבטל. והיכא דלא נתפשט התקנה ברוב אפי' קטן יכול לבטל והיכא דנתפשט התקנה ברוב ישראל ולא בכל ישראל בזה גדול יכול לבטל ולא קטן. והראב"ד פ"ב מה' ממרים נראה שדעתו כריא"ז ע"ש: יג' והנה נ"ד נתפשט התקנה ברוב העיר ולא בכולו ובין לשיטת התוס' בין לשיטת הריא"ז גדול יכול לבטל. ואפי' לדעת הרמב"ם דהיכי דפשט איסורו בכל ישראל אין גדול וכו' הגם דהכ"מ כתב דה"ה רוב והרמב"ם סמך על מה שבכל התורה רובו ככולו. הנה לפנינו הריא"ז מחלק בין רוב לכל. ובודאי הי' להם הגי' בגמ' כל. ומצינו לענין הוראת ב"ד בהוריות (ג':) מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם אע"ג דבכל התורה רובו ככולו הכא כתיב כל עדת הרי שיש חילוק בין רוב לכל. ואפי' לדעת הכ"מ לשיטת הרמב"ם דרוב ככל. הלא הלח"מ הקשה על הרמב"ם מהא דמ"ק דאסרו לחרוש בששית אחר הפסח בשדה לבן ואחר עצרת בשדה האילן וקאמר התם דאין ב"ד אחר יכול לבטל אא"כ גדול הימנו. ומ"מ גדול יכול לבטל אף שהוא לסייג. ותירץ דאינו סייג כ"כ כו' ע"ש. וה"נ לענין בשר חוץ אינו סייג כ"כ ויכולין להתיר ב"ד גדול הימנו בחכמה ובמנין. ועוד דהא ודאי אין לדמות נתפשטה ברוב עיר אחת לנתפשטה ברוב ישראל והדבר פשוט שגדול יכול לבטל בזה לכל הדיעות: יד) אך הנה כל זה בתקנה אבל בנ"ד שהיא חרם אפשר דחמיר מתקנה דתקנה דרבנן וחרם דאפשר שהוא מה"ת אולי חמיר יותר כשהוא לסייג דאפי' גדול א"י לבטל: טו) והנה יש בזה מחלוקת עצום בין האחרונים אם חרם דאורייתא או דרבנן. והש"ך ביו"ד סימן ר"ח ס"ק י"ד דקיבל עליו דבר בחרם ונדוי הוא דאורייתא וחכמי ספרדים הוכיחו מתשו' הרשב"א סימן תקצ"א שהוא דאורייתא.

רק בתשו' המיוחסת להרמב"ן סס"י רס"ג דנידוי אינו אלא דברי קבלה אורו מרוז ארור יושבי' והוא הנידוי ע"כ הולכין בספיקא לקולא. ובחרם כשאומר ב"ד זה הלשון עצמו על האדם עצמו הם חרמי ביטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כך וכך יהי' בחרם. דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לד"ק כו' עד כיון שב"ד רשאים להחרים דכתיב ואקללם ואשביעם באלקים עי"ש: טז) ע"כ נלע"ד ברור דחרם ונידוי שאדם מקבל על עצמו דאורייתא מתורת משה למדנו דכתיב אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים ופי' רבותינו שקיבל עליו נידוי על תנאי וכל ארבעים שנה הי' עצמותיו מגולגלים בארון מפני הנידוי הזה עד שהתפלל מרע"ה עליו ואל עמו תביאנו. הנה מפורש נידוי שאדם מקבל על עצמו בתורה. והיינו הא דתשו' הרשב"א סימן תקצ"א דשם קאי בחרמי הקהל ע"ש סי' תק"צ שכל הקהל קיבלו על עצמם. וזה הוי מה"ת. וא"כ בנ"ד שהי' תקנת וחרם המו"צ אינו דאורייתא כלל ושפיר מהני ב"ד גדול ממנו להתיר. וה"ה בנ"ד שתחילת עשיית האיסור הי' המו"ץ עם יקירי קהילה אף שבודאי הכריזו אח"כ בבהכ"נ האיסור שעשו. מ"מ לא קיבלו הם עליהם רק שמרוצים יקירי קהלה ולא שהם קיבלו עליהם ומהני ב"ד גדול. יז) אך מה שביטל המו"צ בעצמו עם יקירי קהילה האיסור נראה דלא מהני מאחר כי אז הי' שם רב והרב לא הסכים בהיתר. א"י לבטל מה שתקנו בעוד אין רב בעיר והי' הוא המנהיג והי' תקנתו מועלת: יח) קיצור הדבר לדינא. הנה נתבארו טעמים להתיר. הא' כי הריב"ש סימן קע"ח קאי בדבר שהוא עצמו איסור אף בלתי תקנתם ואף שלשון הש"ע לא משמע כן. וכן כתב הפר"ח להדיא. ונמצא שלא היתה כוונת המתקנים שיכולים לבטל בלי פתח וחרטה. מ"מ עכ"פ יכולים בני העיר להתיר עצמם בפתח וחרטה על מה שנהגו איסור.

הב' כי נ"ד לא מיקרי קבלה רק תקנה ויכולים ב"ד גדול בחכמה ומנין לבטל. ע"כ יעשו שניהם. שיתירו ב"ד גדול מהם בחכמה ובמנין. וגם יתירו להם כאו"א אצל ב"ד של ג' בפתח וחרטה, וכל זה בבשר המובא מעיר עם חתימת נאמן הקהל מהעיר ההוא וגם בעירם יהי' ממונה נאמן כמו שממונה על בשר העיר. אבל בשר המובא לא נודע מאין ומי הקצב. וידוע כי רבו המתפרצים שו"ב הכפרים בפרט אם אינו ידוע מי הקצב. כתב הט"ז (סימן קי"ט סק"ב) לנהוג כדעת הרמב"ם דאין מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות רק צריך שידע שהוא נאמן. וא"כ דבר זה דומה לנדר שחוק שאין להתיר כלל. דחלילה למנות להתיר דבר שיש בו נדנוד איסור: יט) ונשובה ונראה אם טענת המתירין יעמוד להתיר בשר כזה. הא' מה שכמה אנשים עוברים. כל זה אם הי' איסור על כל מסחר בשר חוץ אבל אם יהי' היתר על המובא מעיר עם נאמן לא יחסר בשר כלל ויכולין הרב ויקירי העיר לעמוד בפרץ שלא יהי' מסחר על בשר כזה. גם טענת הרב בזה ודאי נכונה מאחר שעל בשר כזה יש חשש איסור עפ"י הדין איך נאמר לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. טענה שני' כי יחסר בשר ויצטרכו להקל כמה קולות והוא למיגדר מילתא לפתוח האיסור. טענה זו ממילא בטלה כי אם יובא בשר מווארשא עם נאמן לא יחסר בשר ולא יצטרכו להקל. טענה ג' כי יוכלו הקצבים להעלות השער כמו שירצו ג"כ בטלה מאחר כי יהי' לקנות בשר המובא מווארשא ויהי' מוכרחים למכור במקח השוה. טענה ד'. לא הי' על בשר כפרים כלל: הדו"ש הק' אברהם. סימן תסג ב"ה יום ה' תצא תרנ"ו לפ"ק. החוה"ש לכבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר שמואל יצחק נ"י רב דק"ק סאבאטע א' מכתבו הגיעני זה זמן רב ולא קראתיו יען הי' לי אז כמה וכמה שאלות חמורות וכעת ראיתי מכתבו. היות שעשו שם אים שלא להטמין אצל האופה שדרכו לאפות בחול.

יען נתהוה פעם אחת מכשול שהטמינו עם חשיכה. אולם כמה נתרבה ע"י תקנה ההוא חילול שבת יותר ויותר אם להתיר להם האיסור. ומעלתו אזיל ומייתי דברי רמב"ם פ"ג מה' ממרים ה"ב דאפי' בטל הטעם אינו יכול לבטל כי אם ב"ד הגדול ממנו בחכמה. ושם ה"ג דבמקום שהוא למגדר מילתא אפי' ב"ד הגדול אינו יכול לבטל אך רוצה לומר דזה דוקא בשלא יבא קלקול ע"י התקנה אבל במקום שיבא ע"י התקנה קלקול היפוך כוונת המתקנים אף ב"ד הקטן יכול לבטל. והביא ראי' לזה מגיטין (ל"ו.) גבי פרוזבול ומי איכא דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי היא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ותקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו עמד והתקין פרוזבול. ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמט ואמור רבנן דתשמט אמר אביי שב ואל תעשה שאני. והקשה מעלתו דע"כ התקנה דתשמט הי' אטו חרישה וזריעה שמה"ת וכיון דהוי לסייג אפי' ב"ד הגדול א"י לבטל ואיך תיקן הלל פרוזבול. אלא ודאי כיון שנתחדש סייג שלא הי' נודע לראשונים שנמנעו מלהלוותו עברו עמ"ש בתורה לעולם יכול לבטל עכ"ד: ב) ונפלאתי מאד על מעלתו במ"ש שגזרו אטו חרישה וזריעה שמה"ת. אדרבא מה שאינו משמט כספים הוא רק משום שאין שמיטת קרקעות נוהגת כמו שהעתקתי לשון הגמ'. לפרש"י משום שאין יובל נוהג אין שמיטת קרקע נוהג וכיון שאינו נוהג שמיטת קרקע גם שמיטת כספים אינו נוהג. ולפי' תוס' הוא היקש אחד בזמן שאינו נוהג יובל אינו נוהג שמיטה בין בחרישה וזריעה כהא דמ"ק בין בשמיטת מלוה כהא דגיטין אבל שיהי' נוהג מה"ת איסור חרישה וזריעה ולא שמיטת מלוה לא עלה על דעת מעולם: ג' גם מה שתירץ משום שנולד סייג חדש מה שלא נודע לראשונים.

נעלם ממנו דברי רמב"ם במקומו פ"ג מה' ממרים ה"ד שכתב דבהוראת שעה אף ב"ד הקטן יכול לבטל לא יהי' תק"ח חמור מדברי תורה עצמה שיכולין לעשות הוראת שעה לעבור על ד"ת משום סייג לתורה וע"כ הא דיכולין לעקור תק"ח בהוראת שעה הוא דוקא משום סייג. ול"ל הוראת שעה אפי' לעולם יכולין לבטל משום סייג שלא נודע לראשונים. אלא ודאי הא ליתא וכל דבר שנעשה משום סייג א"י לבטל לעולם אפי' משום סייג אחר: ד) והא דגיטין כיון שכל התקנה דתשמט הוא זכר לשביעית ופרש"י שלא תשתכח תורת שביעית. והיינו דאף שאינו נוהג שביעית במעשה. מ"מ גם בזמה"ז לא בטלה ח"ו המצוה בכללה וכל מצוה נכרתה עלי' ארבע בריתות ללמוד וללמד לשמור ולקיים כדאיתא בסוטה (ל"ז) ונהי דלקיים אינו מדאורייתא בשביעית בזמה"ז ללמוד וללמד ולשמור איכא מה"ת. ואם ישכחו תורת שביעית גם ג' הנ"ל דהיינו ללמוד וללמד ולשמור לא יקיימו. וכיון שהגזירה רק משום מ"ע לא יהי' התקנה חמורה מהמ"ע עצמה שיכולין לבטל כשאין עוברים בפועל רק ד"ת נעקר מאליו. ה"נ ע"י התקנה יעברו שלא ילמדו כו'. הלא מניעת התלמוד הוא שוא"ת וד"ת נעקר מאליו ודו"ק והבן: ה) ומה"ט אין ראי' מירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ג אם הי' מי שימנה עמי הייתי מתיר לעשות מלאכה בחש"מ. כלום אסרו לעשות מלאכה בחש"מ כדי שיהי' אוכלין ושותין ועוסקין בתורה. ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. דהתם כיון שהוא רק גדר למ"ע דהיינו לימוד תורה. אינו חמור ממ"ע עצמה שיכולין לבטלה משום סייג דהוי שוא"ת. אך מ"מ יהי' מוכח מזה דכה"ג יכולין לבטל אפי' ב"ד פחות מהראשונים. דאל"כ דל מהכא הסייג. הלא גוף מלאכה הוא קום ועשה ואין ב"ד קטן יכולין לבטל. וע"כ דבכה"ג כאילו לא חל התקנה מעולם. וא"כ גם כשהי' למיגדר מילתא יכולין לבטל. מ"מ אינו ראי' ברורה שהרי אמר אם הי' מי שימנה עמי.

ובאמת לא הי' מי שימנה עמו. וי"ל שחבריו חלקו עליו וס"ל דאפי' בכה"ג אין יכולין לבטל. ע"כ לא רצו להימנות עמו: ו) ומה שהביא ראי' מהא דריש שבת בהא דהתירו לרדות כדי שלא יבא לאיסור סקילה. וכן בהוציא ידו מלאה פירות שהתירו לו להחזירה כדי שלא ישדנה ויבא לידי חיוב חטאת. ונאמר שא"י לבטל גזירת ראשונים. אלא משום שלא גזרו רק משום גזירת חילול שבת. ובזה יש לחוש יותר לחילול יכול לבטל. זה אינו ראי' של כלום. דאטו ר' ביבי מסתפק אם נמנו ב"ד על כיוצא בזה שיתירוהו רק מסברא שהדין נותן שיתירוהו וכך הי' דעת הראשונים בתקנתם. וגם כי י"ל בכה"ג אם יזדמן מקרה שיוציא ידו מלאה פירות לחוץ חשיב כמו הוראת שעה שאפי' ד"ת ממש יכולין לבטל אלא שא"צ לזה וכמ"ש: ז) מה שהביא מתשו' רא"ש סימן נ"ה וז"ל אבל אם נהגו מנהג שיש בו עבירה יכולין לשנות המנהג כו' ואפי' מנהג שנהגו לסייג ולהרחקה ויוכל לבוא לידי קלקול יכולין לשנות המנהג כהא דמקום שנהגו עכ"ל. אין ראי' כלל מתרי טעמי. חדא דרא"ש קאי במנהג וכן הא דמקום שנהגו שכוונתו על הא דבני ביישן דנהגו להפריש חלה מאורז דאמר ר"י ניכלה זר באנפייהו דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על חיוב. הנה דבמנהגא קאי ולא באיסורא. והב' והוא העיקר דהתם תיכף בשעת הגזירה הי' יכול לבוא לידי קלקול שכן לשון הרא"ש. וכן בהא דבני ביישן שתיכף בשעה שנהגו הי' החשש דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור וכן בשה"ג שם וז"ל וכן מקום שנהגו הציידין שלא לצוד בחש"מ אין חייבין לעמוד במנהגם מפני שהם ממעטין בשמחת הרגל. הנה שהמנהג לא חל מעולם. ואין ראי' מזה שאם האיסור עמד זמן רב בלי חשש קלקול. ואח"כ נולד חשש קלקול:

ח) ומ"ש מתשו' שער אפרים סימן ע"ב שהביא בשם ס' תומת ישרים בקהל קושטנדינא שעשו תקנה שלא יכנס ארוס לבית ארוסתו משום מעשה שהי' שנמצאת ארוסה מעוברת וקצתם רצו לבטל הסכמה זאת באשר שראו שנמשך מזה קלקלה. ואף שתחילת התקנה הי' לגדר. לא העתיק הדברים כהוייתן. כי שם בתשו' ש"א כתב שתקנה כזאת לא חשיב למיגדר מילתא בשביל שוטה רשע א' שעשה מה שעשה לא נחשוד כל ישראל. אבל במקום שתחילת התקנה הי' כהוגן אין ראי' משם כלל. גם לא נזכר שם שאח"ז ברבות הזמן כו' כמו שהעתיק. ויוכל להיות שראו שתיכף הי' נמשך מזה קלקלה. סוף דבר בכל אלה לא מצאתי שום ראי' רק מירושלמי דמ"ק יש קצת ראי'. אך אינה ברורה וכמו שכתבתי: ט אולם הצצתי בטעם התקנה שפעם אחת הטמינו ע"ש עם חשיכה. והנה הלח"מ בהלכה הנ"ל הקשה על הרמב"ם ממ"ק (ג'.) בשני פרקים שביטלום דמקשה הש"ס הא בעינן ב"ד גדול. וכיון דהוי גזירה אטו שביעית א"כ הוי סייג ומה יועיל ב"ד גדול. ותירץ דאינו סייג כל כך דלא אתי למטעי בשביעית אלא עצהיו"ט תקנו כן. ובודאי אם הי' רק פעם אחת לא הי' מן הדין לגזור דמקרה הוא ויכולין עכ"פ ב"ד גדול להתיר דלא הוי סייג כל כך. וכן לשון עם חשיכה משמע שעדיין יום [כהא דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה שבת (ל"ד.)] אך שמ"מ אסור משום שאין שהות להתבשל הבשר כמאכל בן דרוסאי מבע"י דאסור גזירה שמא יחתה וא"כ הוה גזירה זו גזירה לגזירה וג"כ אינו ראוי לגזור ועכ"פ ב"ד גדול יכול להתיר: י) ונ"ל עוד שאם הי' מבע"י אפי' ב"ד קטן יכול לבטל דכיון שלא הי' איסור רק השהי' שמא יחתה אבל מעשה העמדה בתנור בהיתר לגמור. ובפרק כירה (ל"ח.) קרי איסור שהי' דלא עביד מעשה יע"ש.