שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 162

לא כן משום גאולת קרובים דכתיב גבי נמכר לנכרי ממשפחתו מסתמא כן גם לענין שדה אחוזה. ובן בתו שאבי' ממשפחה אחרת לא חשיב קרוב לענין זה: ג) וכל זה אם גאולת קרובים להיות השדה של הגואל אך אני מסתפק בזה. כי בגאולת עבד עברי קי"ל לשיחרור. ואפשר שגם בגאולת קרובים הוא שתחזיר השדה למוכר. ואם כן הדבר פשוט דלק"מ דכ"ז שהוא בחיים הבן גואל מדין קרוב. שתחזור השדה למוכר אך לאחר שמת. דאין כאן מוכר הו"א שלא יירשנו זכות זה. ממילא אין כאן גאולת קרובים כיון שאין כאן מוכר שתחזור אליו קמ"ל דבנו יורש. והרמב"ן פ' בהר כ"ה ל"ג כי הי' לפנים בישראל כשאדם מכר שדהו הי' הקרוב קודם. והי' דנים לו דין קדימה כמו שהנהיגו רבותינו בדינא דבר מיצרא ע"ש. ונראה מדבריו שאין זה מפורש בתורה ממש. שהביא ראי' מקרא דירמי' בועז. ואם גאולת קרובים לעצמם. הלא קו"ח הוא אם מכרה לאחר בא הקרוב וגואלה לעצמו. כ"ש בתחילה שהקרוב קודם לקנות. א"ו גאולת קרובים שתחזור השדה למוכר. וא"כ אין לפשוט ממתני' דערכין: דברי ידידו דו"ש וש"ת בלונ"ח ובפורים שמח הק' אברהם סימן תס עוד בענין הנ"ל להרה"ג הנ"ל. ב"ה ג' ויק"פ תרח"ם. א יקרת מכתבו הגיעני והנה הביא ראי' לפי הגי' בת"כ בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו. שאם מכרה לאחר. ובא בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל. ופי' הר"ש דבנו גאלה כדין קרובים. הרי שעד היובל הוא לגואל הקרוב. ובאמת אי לאו פי' הר"ש הייתי אומר כי בנו במקום אביו לגמרי. כמו שפודה מהקדש. וחוזרת לאביו ביובל. אך לפי פי' הר"ש ודאי הוא ראי' גדולה: ב) והנה עיינתי במפרשי התורה וראיתי לרבינו בחיי שכתב וז"ל ובא גואלו. הדין זה שצוותה התורה דרך רחמנות במוכר שדהו מתוך דוחק ועוני שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב.

הוא בעצמו אם השיגה ידו ומצא כדי גאולתו או אחד מקרוביו כדי שישוב לאחוזתו. קודם היובל. ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול. אז יצטרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחנם ושב לאחוזתו עכ"ל. הנה דברים אלו מורים באצבע כי גאולת קרובים שתחזור השדה למוכר. ובמפורש להגאון מהר"י אברבנאל ז"ל וז"ל בפסוק וכי ימוך אחיך. אבל קודם היובל יוכל גואלו הקרוב אליו. רוצה לומר אחד מקרוביו שיהי' עשיר לגאול גאולתו. ויפרע לקונה מה שנתן בעד האחוזה ההוא ויוציאנה מתח"י להושיבה אל המוכר עכ"ל. אך ראיתי למהרי"ט בחי' קידושין (דף כ"א) סד"ה בכל גאולה תתנו. דשדה אחוזה הוא תחת הגואל עד היובל. והנה הדבר שנוי במחלוקת: ג) אך נראה ראי' ברורה מהש"ס דגאולת קרובים שתחזור השדה למוכר. והוא בקידושין (כ"א.) וגאל את ממכר אחיו רשות. אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת"ל ואיש כי לא יהי' לו גואל. וכי יש אדם מישראל שאין לו גואלים. אלא זה שיש לו ואינו רוצה לגאול שהרשות בידו. דברי ר' יהושע פרש"י וכי יש לך אדם בישראל מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלים מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו עכ"ל ואי אמרת גאולת קרובים שיהי' השדה לקרוב. א"כ אי אפשר לגאול אלא מי שהוא קרוב יותר מן הלוקח ואם כן אימא שאין לו קרוב אחר יותר מן הלוקח. ומה זה שכתב רש"י בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו אטו הלוקח לחו ישראל הוא. א"ו הגאולה שתחזור השדה למוכר ומפני כן אפי' מי שהוא יותר רחוק מן הלוקח גואלה ממנו כדי שתשוב למוכר. והנה בדר' אליעזר שחולק על ר' יהושע וסבר חובה כתב רש"י והאי כי לא יהי' לו גואל כו' ולא פי' דר' אליעזר סובר גאולת קרובים שתהי' תחת הגואל עד היובל. ואין לו קרוב יותר מן הלוקח מכלל דס"ל לרש"י דודאי לית מאן דפליג בהא.

והכל מודים שהגאולה שתשיב למוכר ונסתייעו דברי הבחיי והאברבנאל ומשמעות הרמב"ן: ד' ולהר"ש צ"ל דפליגי ר' יהושע ור' אליעזר בהא. וברייתא דת"כ כר' אליעזר וא"כ עכ"פ אין לפשוט ממתני' דערכין דמת המוכר יגאל בנו מדבחייו אינו גואלה מכלל דאין בתי ע"ח נגאל לקרובים. דבפשיטות י"ל דמתני' כר' יהושע דחוזרת למוכר וכשמת הוא דגרע דאין מוכר שתחזיר השדה אליו קמ"ל דיגאל בנו מדין ירושה וכמ"ש: ידידו דו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן תסא הלכות נדוי וחרם ב"ה איר ליום ג' ראה תרל"ט לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אאמ"ו הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פ"ה כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. מכתבך הגיעני א) ע"ד האיש הבליעל הגנב החצוף המפורסים ברשעו את כל התעבות האלה עשה ועשה בתי זונות ר"ל להחטיא את הרבים. ובעיקר הדין שנסתפקת אם מחויבים להוכיחו. אינני רואה מקום שלא להוכיחו: ב' כי מדברי הנמק"י (פרק הזהב) שפי' עמיתו עם שאתך בתורה ובמצוות לא מנה דוקא ירא השם צריך לפרש דלרשע מותר להנות אונאת דברים על רשעתו כענין שאמרו בפסוק ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך. שהפירוש ג"כ שבדבר זה עצמו כמו שאמרו בגמ' ברבית. וכן בבני ממזר מאחר שהולידו בעבירה. וכן לענין מי שפרע שמותר לקללו על דבר זה שאינו עומד בדיבורו. אבל שימעט רשע מעמיתו לגמרי אי אפשר דא"כ גם אונאת ממון יהי' מותר ברשע ברשע ובפ"ב דבכורות לא אימעט מעמיתו אלא עכו"ם. וא"ת גם בזה הואיל ועבריין הוא אין להוכיחו ע"ז הלא כל מצות הוכח תוכיח בעובר במזיד. ואדרבא מבואר במג"א (סי' תר"ח) ובהרב ז"ל בש"ע דבשוגג ליכא עשה דהוכח תוכיח. וא"ת משום שהוא עבריין בעבירות אחרים הא ודאי משום זה לא אימעט מעמיתך דלא אימעט אלא גוי כנ"ל.

ואפשר לומר דמה שאמרו בערכין במצות תוכחה עד כמה עד הכאה עד קללה כו' דכשהוא רשע שאינו מקבל תוכחה כפי שיעור הנ"ל שוב אימעט מעמיתך שלא יהי' מצוה להוכיחו עוד: ג) והנה אם הדבר ברור שלא יקבל שאמרו בגמ' דיבמות כשם שמצוה כו' כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. חילק בנמק"י בין יחיד לרבים. וכפי הנראה משמעות הרמ"א וכן כתב הרב ז"ל מלאדי בש"ע להדיא שהחילוק בין להוכיחו ביחיד בין להוכיחו ברבים ובנמק"י אפשר לפרש כן. אך לא משמע כן דא"כ מה הקשה משבת דא"ל לוכתינהו מר להני דבי ר"ג. הלא אפשר שיוכיח כל יחיד בפ"ע. ובריטב"א מקור הדין מפורש להיפוך. וז"ל כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכאה. הנה מפורש שאין חילוק בין לומר ביחיד או ברבים רק החילוק אם להוכיח ליחיד או לרבים: ד) ונ"ל לפרש דהנה בפרק המביא דאפי' בדאורייתא מוטב שיהי' שוגגין ואל יהי' מזידין ובס' יראים (סי' ל"ז) דאפי' הוא מזיד אמרינן הנח להם לישראל כו' דכשם שאין להרבות עונשין משוגג למזיד כך אין להרבות עונשין משאינו מותרה למותרה. אלא דמ"מ כיון דכשעבר במזיד איכא עשה דהוכח תוכיח עמיתך ואין אומרים לו חטא לעבור על מצות עשה כדי שיזכה חבירך. ודוקא בשוגג דליכא משום עשה דהוכח תוכיח [וכן משמע במג"א (סי' תר"ח) וברב ז"ל מלאדי בש"ע שלו דבשוגג ליכא עשה] רק משום ערבות שמחויב שחבירו ג"כ יקיים המצות ולא יעבור עבירות וכיון שברור לו שלא ישמע ובין כך וב"כ יעבור ליכא משום ערבות וע"כ אסור לו להוכיח שמרבה עליו עונש. אבל במזיד דעשה דהוכח תוכיח מצוה דידי' הוא. יציית חבירו או לא אין אומרים לו חטא כנ"ל וכן מבואר במג"א (סי' תר"ח סק"ג) דעשה דהוכח תוכיח בכל ענין אף אם ברור לו שלא ישמעו והם דברי הגהות מיימוני (פ"ו מה' דיעות אות ג') בשם רא"מ.

וכן מסתבר שלא נכתב טעם המצוה בתורה בשביל שישיב מדרכו. ועוד דאף שברור לו שלא ישמע מ"מ יש בחירה ואפשר שיתיישב וישמע לתוכחתו וע"כ שם תוכחה עליו ואף אם לא ישמע. הוא קיים מצוותו ע"כ הוא יעשה את שלו להוכיחו ודוקא בחיוב ערבות שאין התוכחה מצוה בעצם רק שלא יעבור חבירו ואם ברור שלא ישמע אין חיוב משא"כ בחיוב הוכח תוכיח דמצוה דידי' הוא ה) וע"כ דברי הגמ' דפ' הבא על יבמתו אפשר מיירי דוקא בעובר בשוגג דליכא משום הוכח תוכיח רק משום ערבות ובאינו נשמע ליכא חיוב ערבות וע"כ לא הביא הרמב"ם דין דכשם שמצוה כו' כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע בה' דיעות דמיירי מעשה דהוכח תוכיח רק בה' שביתת עשור בנשים שאוכלות עד הלילה ואינם יודעות שעושות איסור: ו) אולם הריטב"א והנמוק"י מפרשים הסוגיא דפרק הבא על יבמתו כפשטא בעובר במזיד וזה שחילקו ריטב"א ונמוק"י בין יחיד לרבים דמפורש בתוס' גיטין בהאי אמתא דעבדי בה אינשי איסורא וכפו רבה לשחררה אף דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ואיך אומרים לו חטא כו' דמצוה דרבים שאני וע"כ טוב לו שיעבור על מצות עשה ולא יתרבה העונש על רבים וע"כ אפי' במזיד מצוה שלא לומר להם: ז והנה בעבריין הזה חוץ מזה יש סברא ג"כ דלאו דלפני עור מפורש בתורה. ומסופק אני בזה אם הפי' דוקא בדבר שהצדוקים מודים בו ולפני עור אין הצדוקים מודים דמפרשים כפשוטו. או הפי' דוקא דאתי מדרשא ואינו עיקר המצוה כמו תוספת יוהכ"פ דעיקר האיסור יוהכ"פ עצמו אבל לפני עור שקיבלו שזה עיקר הלאו מה נ"מ מה שאין הצדוקים מודים. ואין לי מקום לעמוד על כוונתם כי טעם דבריהם אינו מובן לי. כי ברב ז"ל מלאדי ראיתי שכתב שבדבר המפורש מחויב להוציא עצמו מערבות ואני תמה אטו בדרבנן ליכא ערבות הלא כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא ורוב ברכות דרבנן.

ועוד כיון שאף אם יוכיחנו יעבור מה חיוב ערבות איכא לכן הטעם נעלם ממני. ובס' יראים הנ"ל משמע שאין לחלק כלל אם מפורש בתורה או לא. מ"מ עבריין הזה מחויבים להוכיחו בין ביחיד בין ברבים ולרדפו בכל מיני רדיפות: ח) ולדעתי ג"כ אין ברור שלא יציית ואעפ"י שחטא ישראל הוא אם יוכיחנו בדברים רכים אולי יתעורר בו ניצוץ ישראל שיש בו וישוב מדרכו הרעה הגם שהדבר קשה כי כבר החטיא הרבים ואין מספיקין בידו לעשות תשובה אולי זכות הרבים שמכאן ולהבא שלא יחטאו עוד יעמוד שישוב. ובפרט אם יתרו בו רבים שירדפוהו אפשר שישוב מיראה: ט) ובענין הרדיפה אני מסופק שאפשר דינו כמוסר ממון דנחשב רודף אף שאינו אלא גורם רחוק משום כתוא מכמר ה"ה בזה שגורם לחטא בגלוי עריות שמצילין אותו בנפשו. והש"ך (סי' קנ"ז ס"ק י"ב) בשם הנימוק"י דבועל ארמית אפי' בצינעה יהרג ואל יעבור. ובתוס' שבת (ד') דנחשבין כאנוסין. א"כ הוי כרודף אחר ערוה אולי יש בהם גלוי עריות יותר חמורים שבודאי יהרג ואל יעבור הי' נראה שמצוה לתתו בבית הכלא אם נוכל לפעול בדיניהם אצל הממשלה. ועוד דכיון שרבים נכשלים חשיב למיגדר מילתא ודומה לעובדא דיבמות בא' שרכב על סוס בימי יונים כו' ואפי' בזה"ז הדין כן כמבואר (בח"מ סי"ב) וכ"ש בזה שהוא הוא המכשיל הרבים שעושין בו כל רדיפות שאפשר. אמנם אם יכולין לפעול אצל הממשלה להוציאו מאדם העיר ראוי לעשות כן דאפי' רודף גמור אין מצילין אותו בנפשו אם יכולין להצילו באחד מאבריו. אך אם הוחזק לעשות בתי זונות במקומות שהי' דר קודם לכן אפשר בכל ענין ראוי לתתו בבית הכלא אם נוכל ועכ"פ איך שהוא מהראוי להתאמץ בכל מאמצי כח לתת לו פאביט מאדם העיר אף אם יצטרך לזה ממון הרבה: י) קשיין לי דברי הב"י (סי' קצ"ה) שמסופק אם מותר הבעל למשש בדפק אשתו נדה במקום סכנה.

מכלל דפשיטא דאיסור נדה הוא בכלל גלוי עריות. וק"ל דהא ג"ע יהרג ואל יעבור מהקישא דנערה המאורסה לרוצח אתיא ומשום דאתרבי שם כל חייבי כריתות כנערה המאורסה רק הרודף אחר בהמה אין מצילין אותו בנפשו דמשום בהמה לא ניתן להצילו בנפשו ומשום דידי' לא דהא לא איכפת לי' והרי אם היא לא איכפת לה בפגמה אין הורגין אותו כדאיתא שם בסוגיא. וא"כ נדה דודאי אין מצילין בנפשו הרודף אחר נדה שהרי רש"י פי' שם בסוגיא (דף ע"ג:) בד"ה אפגמה רבה חייבי כריתות שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו. וא"כ נדה שאין בה דין זה אין מצילין אותו בנפשו ואינו בהקישא דרוצח ויעבור ואל יהרג גם אין שייך בו אביזרייהו דג"ע כיון דאיסור אחר הוא לגמרי וצע"ג: דברי בנך הדו"ש מצפה לשמוע בשורה טובה שנשתנה הענין לטובה. הק' אברהם. סימן תסב א) שאלה. עיר לויביטש עשו איסור שלא לסחור בבשר חוץ ונכתב בכתב האיסור שלא לסחור בבשר חוץ מכפרים או מעיירות אחרות וחתום ע"ז המו"צ ר"י ז"ל ועוד כמה יקירי קהלה כ"ב אנשים. והאיסור הזה נעשה בשלא הי' אז רב בעיר כי הרב משם נתמנה לרב בנאשעלסק ועדיין לא העמידו רב מחדש בעת נעשה האיסור. וסיבת עשיית האיסור הי' כי אירע שם מכשולים בבשר בהמה שהביאו מכפרים ופעם אחת הביא קצב רשע בהמה טריפה למוכרה בחזקת כשר ע"כ נעשה האיסור ונתפשט ברוב העיר. ואחר התמנות הרב אשר ישנו שם היום חיזק האיסור וזה נמשך איזה שנים ואח"כ התחיל האיסור לפרוץ מעט מעט עד שנעשה מקולין שמוכרין בשר מווארשא שבא משם חתום בחתימת הנאמן. אח"כ הסכים המו"ץ ואסף כמה אנשים והתירו האיסור. והרב לא הסכים בהיתר כי אמר יען הוא למיגדר מילתא אין יכול להתיר כמבואר בש"ע (סימן רכ"ח סעיף כ"ח).

והם אמרו יען כי רבים עוברים דומה לנדר של שחוק בקוביא דאיתא שם סעיף ט"ו שאם יש מכשול בדבר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלי התרה מתירין לו לכתחילה. והרב אמר כי זה רק בנדר של יחיד אבל בנדר של רבים בשביל מקצת העוברים לא נבטל תקנת הצדיקים. עוד טענו המתירין כי כעת שנתדלדלו הקצבים מהעיר ואין להם מעות על בהמות הרבה. אם לא יובא בשר מחוץ יהי' דחק גדול בבשר ויצטרך להקל בבדיקות ועתה ההיתר הוא למיגדר מילתא. ועוד כי בעת עשו האיסור נכתב בכתב שהקצבים לא ימכרו בשר כשר ביוקר מבשר טריפה רק שני גדולים כל ליטרא מאשר השער על בשר טריפה. והטעם בזה דכיון שנאסר המסחר בבשר חוץ הרי יעלו הקצבים השער כי אין עומד לנגדם ע"כ עשו התקנה הזאת עתה כי בטלה השער מבשר לגמרי ובטלה זאת התקנה ממילא בטלה התקנה לגמרי. והרב אמר כי גם ע"ז יש תקנה כי בכל השבוע ימכרו בשני גדולים יותר מאשר מכרו לערלים ביום א'. עוד טענו המתירין כי עיקר כוונת האיסור לא הי' רק על בשר כפרים כי אירע מכשול וזה נתפשט ברוב ציבור אבל בשר העיירות אף כי נכתב בכתב האיסור לא נתפשט האיסור ברוב ציבור. והנה כל בני העיר רוצים בהיתר רק הרב שעומד לנגדם. ונפש בני העיר שואלים הדין עם מי. והרב אמר כי אם יהי' הדין שיכולים להתיר גם הוא יסכים: ב) תשובה. הנה מקור הדין בתשו' הריב"ש סימן קע"ח שכתב דאף שחרמי ציבור ניתרין בלי פתח ובלי חרטה הלא הטעם משום דעל דעת כן החרימו שכל זמן שירצו יוכלו להתיר ודומה לבעל שיכול להפר משום שנודרת על דעתו. מ"מ בנדר של איסור אין דעת בני העיר שיתקבצו כולם למישרי איסורא. והביא שם דברי הירושלמי שאין מתירין של משחק בקוביא.

מזה נראה דדוקא בדבר שזולת האיסור שעשו בני העיר הוא דבר עבירה בעצם כמו שחוק בקוביא אבל דבר שהוא רק למיגדר שמא יסתרך מזה לדבר אחר אין בכלל זה כי אפשר שהקהל יעיינו אח"כ ויראו שבני אדם נכשלין או שיראו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד ויסכימו להתיר. בשלמא דבר שהיא גופה עבירה וא"א להתיר בשום אופן ע"כ גם בתחילה לא נתכונו הקהל שאם יתירו יהי' האיסור בטל. משא"כ בדבר שהוא רק גדר שלא יבא מזה לדבר אחר האיסור: ג) אך לפי שלשון הש"ע משמע להיפוך וגם הרב הגדול בעל פר"ח הבין לשון הש"ע כפשטא כמו שיובא לקמן בעז"ה א"כ אף אם באמת כונת הריב"ש והש"ע אינו כן. מ"מ שוב כשעושין איסור בדבר שהוא למיגדר מילתא לא נתכונו שאם יתירו יהי' האיסור בטל כי העולם מבינים כונת הש"ע כפשוטו וכמו שהבין בעל פר"ח. ושוב יהי' צריך פתח וחרטה להתיר לכל אחד. ואף זה יהי' תלוי בשני הדיעות בש"ע סימן רי"ד אם מתירין נדר לדבר מצוה גם קשה להקל נגד פשט לשון הש"ע: ד) אך הנה הפר"ח או"ח סימן תצ"ו דיני מנהגי איסור תמה על דין הש"ע לגמרי. דהנה יש שני דיעות בסימן רי"ד אם יכול להתיר נדר של דבר מצוה כגון שנדר להתענות לעולם בזמן ידוע ומחלוקתם תלוי בירושלמי שהביא הרי"ף פרק מקום שנהגו הטועה בדבר שהוא מותר ונהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג בו איסור ונשאל אין מתירין לו. הסוברים שאין יכולין להתיר נדר של דבר מצוה דעתם שהירושלמי בהיתר שע"י פתח וחרטה קאי דבטועה צריך פתח וחרטה ובנהג איסור ויודע שהוא היתר אפי' פתח וחרטה לא מהני הואיל שהוא לגדר וסייג לדבר מצוה נעשה כאיסורי תורה.

והסוברים שיכול להתיר דעתם שהירושלמי בבא שאלה בעלמא אם הוא מותר או אסור דבטעה אומרים לו מותר אתה וא"צ שאלה לחכם בפתח וחרטה וביודע שהוא מותר אין מתירין לו אלא בפתח וחרטה כנדרים. והנה הריב"ש סימן מ"ד כתב להדיא בפי' דירושלמי כפי' הראשון דבטעה צריך היתר נדרים עי"ש. ממילא מוכח דביודע שהוא מותר אפי' פתח וחרטה לא מהני. ע"כ ניחא פסק הריב"ש דלא מהני התרה בהסכמה שהוא לסייג. אבל למה דקי"ל בסימן רי"ד כדיעה הראשונה דמהני התרה ה"ה הכא מהני התרה: ה) והביא ראי' לדבריו מירושלמי פ' מקום שנהגו דאיתא התם בני מישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול. אתו שאלין לרבי אמרון לי' אבותינו נהגו כו' אנו מה אנו אמר להם כו' אל תשנו כו' ומקשה ואין אדם נשאל על נדרו ומסיק דלא משום שנהגו אלא מן הדין ס"ל לרבי שאסור לפרוש בים הגדול. הנה מפורש בירושלמי דאף שהמנהג סייג לדבר מצוה יכולים להתיר כמו נדרים עכ"ד הפר"ח: ו) ויש לעיין לדעת הפר"ח אם צריך פתח וחרטה עכ"פ כמו בכל מנהג לדבר מצוה. או דילמא דכיון שיכולים להתיר אף שהוא סייג שוב דומה לכל חרמי ציבור הניתרין בלי פתח חרטה. וכל הטעם כתב ריב"ש שאין דעת ציבור שיתאספו למישרי מילתא דאיסורא. וכל זה לפי סברתו שאסור להתיר מה שהוא לסייג אבל לדידן שמותר שוב דעתם לכך מתחילה. ואפי' פתח וחרטה א"צ. ומ"מ אנו למדין מדברי הפר"ח דדברי הש"ע הם כפשטן דאפי' הוא סייג לדבר אחר א"י להתיר דומיא בהוא גופי' דבר איסור. הא אפי' בלא הסכמת העיר כמו שחוק בקוביא הא פשיטא דלכ"ע א"י להתיר ואפילו בדיעבד יש פוסקים דלא מהני התרה):