ערוך לנר – יבמות – קטע 9

ועיין במהרש"א שחמה על הרא"ם פ' קדושים שכתב דצריך קרא בכבוד דסד"א משום דהוקש כבודם שזה נגד סוגיא דהכא דמסקינן לרש"י דאי קרא לשחוט ובישול אתי לאשמעינן דבעלמא ע' דוחה ל"ת שיב"כ אבל משום הוקש לא ס"ד דע' דוחה ל"ת שיב"כ ונדחק ביישובו, ולענ"ד אדרבא הרא"ם השלים בזה שיטת רש"י דע"פ מה שכתבנו רק לסתם גמרא מסקינן דע' דותה ל"ת שיב"כ אבל לא לרבא וא"כ יקשה לרבא קרא דאת שבתותי ל"ל כיון דבכ"מ אין ע' דוחה ל"ת שיב"כ ולכן כתב הרא"ם שפיר דלדידי' אמרינן דצריך דהוי ס"ד דמשום דהשו' דוחה אפילו ל"ת שיב"כ משא"כ לסתם גמרא דס"ל כמש"כ התוס' דמשום הך סברא לא הוי דחי ולכן ע"כ אתי קרא לדיוקא לאשמעינן דבעלמא דחי:

ע"ב בגמרא. בזמן שאין ביהמ"ק קיים מניין: ק' אמאי לא יליף לה מוהשמותי את מקדשיכם דדרשינן מיני' במגילה (דף כ"ה) קדושתן אף כשהן שוממין ואף דשם לענין בית הכנסת איירי מכ"מ מהרמב"ם (ה' בית הבחירה כ"ו) נראה דדרשה זו גם לענין מקדש איירי וילפינן מזה דקדושת מקדש לא בטלה ע"ש, ועוד ק"ל ברייתא דהכא כמאן ס"ל אי כמ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל ל"ל קרא אזמן שאין ביהמ"ק קיים כיון דקדושה לא זזה ממקומה ואי ס"ל כמ"ד לא קדשה לע"ל איך נדרש מה שבת לעולם אף מקדש לעולם הא לאחר חרבן לא הי' עוד מקדש דבטלה קדושתו ואיך שייך לומר שהוא בכלל את מקדשי תיראו ואף אם נאמר דמהיקשא דרשינן מקדשי שהי' כבר אף שעתה אינו נקרא מקדש מכ"א תיראו ולעולם ס"ל לא קדשה לע"ל מכ"מ אכתי יקשה למ"ד קדשה לע"ל קרא דהכא למאי אתי, וע"כ צ"ל דלדידי' באמת לא דרשינן ההיקש להורות אמורא בזמן שאין ביהמ"ק קיים אלא אמאי דדרשינן ברישא דברייתא שלא לירא מן המקדש אלא מחי שצו' עלי' כמו שבת:

אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם שהביא (שם) הך דרשה דוהשמותי לענין מקדש שקדשה לע"ל ושה (פ"ז) הדיא גם דרשה דהכא מה שבת לעולה אף מקדש לעולם ולשיטתו הך דרשה ל"ל. שוב א"ע ראיתי בטורי אבן במגילה שם שכתב בפשיטות דהך תנא דהכא ס"ל דקדשה לע"ל וכתב דמהכא נפקא לי' דאמרינן כן, אכן לפי מה שכתבתי אכתי יקשה על הרמב"ם דנתן טעם לקדשה לע"ל מפני שקדושת השכינה לא בטלה ומדכתיב והשמותי את מקדשיכם ואעפ"כ הביא הך דרשה דמה שבת לעולם אף מ"ל, ונלענ"ד דעוד כתב הטורי אבן שם דלכאורה משמע דרבי יהודה דדרש קדושתן אף כשהן שוממין ס"ל דקדושה קדשה לע"ל וא"כ ק' ממה דאמר רבי יהודה בברכות (דף ס"א) בזמן שביהמ"ק קיים אסור בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר דמה חילוק יש כיון שקדשה לע"ל, ומתוך כך רצה להוכיח דהך דרשה דקדושתן אף כשהן שוממין היא רק אסמכתא ולעולם ס"ל לר' יהודה לא קדשה לע"ל ע"ש, אבל גם זה לא שייך להרמב"ם דנראה מדבריו דדרשה גמורה היא ומהכא ילפינן דקדשה לע"ל, אבל נ"ל דבאמת יש להבין מנ"ל להרמב"ם דהך דרשה דוהשמותי דרשינן גם לענין מקדש כיון דר' יהודה לא הזכיר רק מביה"כ שחרב, אבל י"ל שהרמב"ם הוציא כן מתורת כהנים שכתוב שם מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות, פי' דדרשינן כן מדלא כתיב מקדשי או מקדשכם לשון יחיד דאז לא הי' קאי רק אמקדש אבל מדכתיב מקדשיכם ל"ר דרשינן גם בתי כנסיות, והשתא מדקאמר הת"כ לרבות בתי כנסיות נראה בפי' דעיקר קרא אמקדש קאי:

ובזה יובן מנ"ל לר' יהודה דרשה זו קדושתן אף כשהן שוממין דאיך יש משמעות הפסוק כן, וכבר עמד בזה התוספ' י"ט וכתב דדרש דה"ל למיכתב ואת מקדשכם אשומם, ולא ידעתי דיוק בזה דהרי כל לשון הפרשה לפעמים בלשון עתיד ופעמים בעבר עם ו' המהפך והרי מיד אח"כ כתוב והשמותי אני את הארץ ושם לא שייך לדייק כן, ולכן נ"ל דר' יהודה דרש כן מדכתיב והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם ואין שייך ולא אריח דאם מקדש חרב ריח ניחח מניין ואין לומר באם יקריבו בבמה דזה אינו דהא משבאו לירושלים לא הותרו במות עוד כדאמרינן זבחים (דף קי"ב), ועוד דאפילו בשעת היתר הבמות אין ריח ניחח בבמה כדאמרינן שם ודף קי"ט), ולכן דייק ר' יהודה מזה דקדושה ראשונה קדשה לע"ל וכיון דר' יהושע דס"ל כן קאמר (בעדיות פ"ח) מקריבין אע"פ שאין בית שפיר שייך ולא אריח דאפילו יקריבו במקום מקדש אחר שיחרב מה שמותר לעשות כן מכ"מ לא אריח וא"כ מוכח מזה דקדושת מקדש היא גם לאחר חרבן וממקדשיכם אתי גם בתי כנסיות לכן שפיר דרש ר' יהודה קדושתן אף כשהן שוממין שהרי אתקשו ב"כ למקדש, ולפ"ז עיקר דרשת ר"י היא מדדרש מקרא דוהשמותי דקדושה ראשונה קדשה לע"ל וזהו מה שכתב הרמב"ם כיון דפסק כמ"ד דקדשה לע"ל לכן כתב דמזה אתיא, ולפ"ז אדרבא מוכח דר' יהודה ס"ל דקדשה לע"ל ונגד דעת הטורי אבן, אכן לפ"ז כש"כ ש שיקשה כקושיתו ממה דאמר ר' יהודה בברכות שבזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר, אבל י"ל דלכאורה יש להבין על החילוק שכתב הרמב"ם דלכך קדושת מקדש וירושלים לא בטלה וקדושת שאר א"י בטלה דקדושת מקדש היא מפני השכינה ושכינה לא בטלה שהרי אמרינן בר"ה (דף ל"א) עשר מסעות נסעה השכינה ולא עוד אלא דבבית שני לא שרתה השכינה כדאמרינן יומא (דף כ"ב) ואף דאמרינן במכילתא שלעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי וכן אמרינן שם וד' בהיכל קדשו בין חרב בין אינו חרב הרי ע"כ יש חילוק בין השראת שכינה אז ועתה ע"פ גמרות הללו כמו דבלא"ה צריך לחלק בין השראת שכינה במקום מיוחד ובין מה דכתיב מלא כל הארץ כבודו אבל עכ"פ הקדושה שעל ידה נקדש המקדש מדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם היא בטלה בחורבן בית ראשון שמאז לא נתקיים עוד ושכנתי בתוכם ע"פ מימרות דה"ה ודיומא הנ"ל, וא"כ היאך נתן הרמב"ם זה לטעם דקדשה לע"ל, וע"כ צ"ל דכוונת הרמב"ם כיון שנקדש המקום ע"י השראת שכינה אף שנסתלקה השכינה נשאר המקום בקדושתו וכדאמרינן בביצה (דף ו') דאם לא התיר הכתוב בפירוש המה יעלו בהר היו אסורים לעלות להר סיני אף אחר שנסתלקה השכינה ולכן במקדש שלא התיר הכתוב כן נשאר המקום בקדושת וזה ילפינן מוהשמותי את מקדשיכם ג"כ דבזה ולי הקרא הסברא הזאת, והנה זה לענין קרושה אבל לענין מורא מן המקדש אכתי ה"א דלא לו' הכתוב לירא מן המקדש אלא בעוד שהשכינה שורה עליו מפני כבוד השכינה אבל אחר שנסתלק לא ולכן צריך קרא דהיקשא לשבת דגם מורא נצטוו אפילו בשער חרבנו ואשמעינן קרא שאין המורא מפני השראת שכינה אלא מפני קדושת המקום שלא בטל, ולכן א"ש דצריך דרשה דהכא אפילו לאחר דכתיב והשמותי, וגם א"ש דהביא הרמב"ם הך ברייתא דבאמת גם הך ברייתא ס"ל דקדשה לע"ל דאל"כ לא שייך לקרותו מקדשי אחר חרבנו אבל ר' יהודה או דחולק אברייתא דהכא וכמו שכתב גם הטורי אבן או שסובר דרק מורא במקום המקודש עצמו דהיינו מהר הבית ואילך נצטו' גם לאחר חרבן אבל לפנות לצד ירושלים ומקדש שזה רק מעלה בעלמא לא אבל לענין קדושה לעולם ס"ל דקדשה לע"ל וכמו שמוכח מהדרשה שדרש מוהשמותי וכנ"ל:

שם לא ר' יוסי: ק"ק דהא לפי תירוץ זה קיימינן דאין ע' דוחה ל"ת שיב"כ וא"כ קרא דכבוד או"א אתיא ללאו דמחמר ובעלמא לא ילפינן מיני' דלא דחי דמה לכבוד או"א שכן הכשר מצו' כדמסקינן לעיל לפי' התוספ' וא"כ עכ"פ הכשר מצו' שפיר יש ללמוד מכבוד או"א דלא דחי והשתא איך אפשר לומר דר' יוסי היא דאכתי ל"צ קרא דלא תבערו שהרי הבערה הכשר מצו' וזה הוי ילפינן מכבוד או"א דלא דחי, ובשלמא לתירוץ התוספות דבשול פתילה חשיב כמו מצו' גופא כיון דאי אפשר לעשות מאתמול ניחא דגם הבערת פתילה אי אפשר מאתמול אבל לשני תירוצי גליון תוספ' דזה חשיב הכשר מצו' קשה, ואין לומר דאי לא הוי כתיב לא תבערו לעולם ה"א דע' דהבערה דוחה ולא גמרינן מכבוד משום כפרת ב"נ וכמו שכתבו התוספ' לעיל דזה חשוב חומרא דז"א דהא נגד זה יש חומרא ג"כ בכבוד או"א דהשו' כבודם לכ"ה ואפילו הכי לא דחי, וי"ל ע"פ מה שכתב הרשב"א דעל מה דמתרץ ר' יוסי היא הוי מצי למיפרך ניגמר מיני' דלא דחי אלא דידע דעל זה הי' יכול להשיב שאני הכא דהכשר מצו' היא, וזה תמו' לכאורה דכש"כ דיקשה כקושיתנו דאם הכשר מצו' היא ל"ל קרא תיפוק לי' מכבוד, ועוד דנימא כיון דהכשר מצו' תיפוק לי' מהתם א"כ אא"ע להכשר תנהו ענין ללאו הכשר מצוה ואעפ"כ לא דחי, אבל י"ל דחדא קושיא מתורצת באידך דלעולם אמרינן ר' יוסי היא ול"ק דא"כ קרא ל"ל ועוד נגמר מיני' די"ל דלכן כתיב קרא הכא כי היכי דניהוי כבוד והבערה ב"כ הבאים כאחד להורות שאין מלמדין מהן ושבעלמא דוחה אפילו ע' דהכשר מצו' לל"ת דשבת, וכעין מש"ב הרמב"ן והרשב"א דכתיבי כבוד ועלי' דניהוי ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין מהם בעלמא שלא ידחה ע' לל"ת שיב"כ, ולפ"ז לעיל בבנין ביהמ"ק כי פריך תיפוק לי מהתם באמת הוי מצי למימר כן דכתיב קרא דליהוי ב"כ הבכ"א אלא כיון דאשכח ברייתא דמוקי קרא למורא מקדש גופא להקישו לשבת ניחא לי' למימר כן דבאמת לא אתי כלל להורות דחיי' לענין שבת:

ועוד י"ל ביישוב קושיתנו דהנה הרמב"ן והרשב"א הקשו עוד דאיך אפשר דבהבערת ב"כ הוי אמינא מטעם ע' דוחה ל"ת דדחי הא לא הוי בעידנא, וכתבו דבאמת הוי מצי להקשות כן אלא דעדיפא מיני' פריך, ולענ"ד י"ל כיון דהבערת ב"כ היא מצות ע' המוטלת על כל ישראל משום ובערת הרע מקרבך א"כ הוי ע' דרבים וכבר כתבתי לעיל בשם ר"ת דע' דרבים דוחה לל"ת אפילו שלא בעידנא וכדמוכח מהא דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה משום דע' דרבים דוחה לע' דלעולם בהם תעבודו אף דלא הוי בעידנא ואין לומר דא"כ מנ"ל דאתי קרא דבעלמא דחי הא צריך אלגופא דה"א דדחי שבת משום דע' דרבים היא די"ל דפשיטא לי' דאפילו ע' דרבים ג"כ לא דחי לל"ת שיב"כ כמו דלא דחי גם לל"ת וע' וכדמוכח מהא דשופר לא דחי לל"ת וע' די"ט וכמו שכתבתי לעיל והוי זה כמו שכתבו התוספ' לעיל דלכך רצה למילף מכבוד או"א דבעלמא דחי לל"ת שיב"כ ולא אמרינן דצריך אלגופא דה"א דדחי משום דהוקש כבודם לכ"ה דפשיטא לי' דמשום הך סברא לא הוי דחי לל"ת שיב"כ, אכן לפ"ז כי משני דר' יוסי היא ולא הוי הבערה רק לאו גרירא שפיר י"ל דאי לאו קרא ה"א דע' דהבערה דהיא ע' דרבים דחי לל"ת דשבת שאין בה כרת ולכן ל"ק כקושיתנו דל"ל קרא תיפוק לי' מכבוד דהרי י"ל דה"א דשאני הכא דט' דרבים היא ולכן דחי:

שם ברש"י ד"ה לחלק אינו חייב סקילה: המהרש"ל הקשה על זה שהרי בשבת (דף ע') נראה בפירוש דהך לחלק לענין חילוק חטאת איירי ועוד היאך ס"ד דלא יתחייב סקילה כי אם בעשות כל המלאכות יחד הא כתיב לא תעשה כל מלאכה וכל אחת קרוי' מלאכה, ועוד דבסנהדרין (דף ל"ה) (ובפסחים [דף ה'] ג"כ) פי' רש"י בעצמו כן לענין שוגג, ולענ"ד י"ל דהנה ודאי פשטא דקרא דלא תבערו יותר איירי לענין מזיד דהא כתיב גבי כל העושה מלאכה יומת וגם מדכתיב לא תבערו בלשון ציווי משמע דבמזיד איירי וכמו דלמ"ד ללאו יצאת הוי ג"כ לענין מזיד רק משום דלמזיד ל"ל קרא לחלק דכבר נפקא ולא תעשה כל מלאכה תנהו ענין לשוגג אכן זה גופא אי נוכל לילף לחלק במזיד מלא תעשה כל מלאכה לכאורה תלי בפלוגתא דתנאי דבסנהדרין (דף ע"ח) פליגי רבנן וריב"ב בקרא דמכה כל נפש אי הפירוש מקצת נפש או כל נפש ופירש הר"ן שם דלשון כל כולל שתי משמעות יש כל שכולל כל הדבר כגון כל צפור טהורה תאכלו כל המצוה אשר אנכי מצו' אתכם ויש שמשמעותו מקצת הדבר כגון לא תחי' כל נשמה החייתם כל נקבה לא תאכל כל תועבה ומ"ה פליגי בכל נפש אדם אם הוא כללות הנפש או מקצת הנפש בהשאלת לשון כל וזה נכון עכ"ל, הרי דהיכא שיש לפרש הכי והכי לרבנן מפרשינן כל בכללות ולריב"ב מקצת וא"כ ה"ה הכא בכל מלאכה הוי משמעותו לריב"ב כמו לא תאכל כל תועבה אפילו אחת מהן ולרבנן משמעותו כמו כל צפור טהורה כלם בכללות, ולכן י"ל דרש"י סובר דמה דנקט ר' נתן בשבת הדרשה לחלק לענין שוגג משום דאפשר דכריב"ב ס"ל ולכן לענין מזיד ל"צ דכבר נפקא מלא תעשה כל מלאכ' וגם רש"י בפסחי' ובסנהדרין נקט כסוגיא דשבת אבל הכא רצה רש"י לפרש דרשה זו אליבי' דרבנן דלדידהו לא אתיא לחלק במזיד מולא תעשה כל מלאכה ולכן לדידהו אתי קרא לפשוטו לחלק במזיד וחילוק בשוגג אתי לדידהו ע"י אחת משאר דרשות דדרשינן בשבת (דף ע') לחילוק בשוגג או מדרשה דשמואל או מדרשה דר' יוסי וכי פריך (שם) לשמואל דתיפוק לי' מדר' נתן הוי מצי לתרץ דשמואל ס"ל כרבנן דריב"ב וצריך קרא לחלק בשוגג אלא דבלא"ה משני שפיר דכר' יוסי ס"ל, ועיין לעיל (דף ב') שכתבתי ג"כ לבאר דעת רש"י שכן דרכו לפרש במקומות חלוקות פעם בכה ופעם בכה כדי לבאר הדרשות אליבי' דכל השיטות ובפרט היכא שהדרשה שחידש מסכים עם פשטות דקרא:

בד"ה פתילה. בישול גמור הוא זהו סברת ר' יהודה בשבת דף ק"ו) אבל ר"ש שם ע"כ לא ס"ל דבישול פתילה חשיב תקון להיות מלאכת בישול דאל"כ מנ"ל לדייק מזה דמקלקל בהבערה חייב כיון דאיכא נמי מבשל, ולפ"ז קשה מאי פריך לר' יוסי דהבערה דב"ד בישול פתילה היא דלמא בהא כר"ש ס"ל דלא חשיב זה לבישול ועיין לקמן:

שם בתוספ' ד"ה מושבות. והא דררשינן בפ"ק דשבת: התוספ' נקטו תחלת הסוגיא וכוונו להמסקנא דקרא לאברים ופדרים אתי וליישב קושיא זו י"ל עפימ"ש התוספ' לקמן (דף ז' ד"ה ומה עבודה) לחד תירוץ דרק לר"ט שייך למילף מק"ו דרציחה דוחה שבת א"כ לפי האמת לא מצרכינן לא תבערו למעט מיתת ב"ד בשבת אלא לר"ט ולכן י"ל דדרשה דאברים ופדרים דדרשינן בשבת אתיא כרבנן דר' טרפון דאליבייהו לא מצרכינן לדרשה דהכא ולר"ט י"ל דאתיא היתר דאברים ופדרים מבמועדו ולא ס"ל מה שהוצרכו התוספ' בשבת שם לדחוק לרבנן דבמועדו רק לענין טומאה איירי ואף דהשתא דהוי ס"ד דמצרכינן קרא דלא דחי משום דהוי אמינא מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא לא שייך זה שהרי לא מכת ק"ו הוי בעי למילף מכ"מ י"ל דסוגיא דשבת קאי לפי מה דמשיב הכא דמכת ק"ו בעי למילף וכמו דצ"ל ע"כ לרבא דס"ל לקמן דמסברא אין ע' דוחה לל"ת שי"ב כרת:

בא"ד. לא תבערו לכם: אין להקשות הא מלכם הוי ממעטינן נכרים כמו דדרשינן בביצה ודף כ"ב) לכם ולא לנכרים, די"ל דהתם לחומרא אבל הכא דלקולא לא הוי דרשינן כן ואף דלענין גבו' דרשינן התם לחומרא לאסור צורך גבו' ביו"ט ואעפ"כ דרשינן הכא לקולא י"ל דלענין גבו' יש סברא לדרוש לחומרא בי"ט כיון דקרא לא התיר רק אוכל נפש, אכן בסנהדרין (דף ל"ה) באמת לא כתבו התוספ' כן דה"ל למיכתב לא תבערו לכם אלא דה"ל למיכתב בכל גבולכם, ולפ"ז א"ש:

בד"ה או אינו. הקשה הר' יהודה כהן: התוספ' לא תרצו קושיא זו, אכן לפי מה שכתבו התוספ' לקמן ודף ק"ד) בשם ר"י דתרי ר' ישמעאל בן אלישע היו ע"ש, גם קושיא זו לא יקשה עוד יש לומר ביישוב קושיא זו דהנה בביצה (דף כ"ב) אמה דאמרינן דנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה כתבו התוספ' דאינו ר"ל וכו' וגרם כבוי בי"ט שרי כו' ע"ש, וברא"ש (שם) הקשה על שיטה זו ממתניתין דלא יקוב אדם שפופרת של ביצה, ולכן פירש דמה דחייב משום מכבה הוא מפני שממהר הכבוי וחילק בין זה דקרוי כבוי ממש ובין גרם כבוי ע"ש, וכן משמע ג"כ מלשון הרי"ף ע"ש, והנה בשבת (דף י"א) כתב רש"י במתניתין שם דאיסור הטיית הנר הוא שמביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת עכ"ל, אכן לפי דברי הרא"ש יש עוד מלאכה אחרת בזה דכיון שמבעיר יותר א"כ עושה בהטייתו שידלק השמן מהר וע"י זה יכבה מהר יותר ממה שהי' נכבה אם הניחו דולק כמו שהי' דולק א"כ הוי מכבה ג"כ דהיינו מבעיר בתחלתו וסופו מכבה וכעין מה דאמרינן בביצה (שם) בעישון בי"ט תחלתו מכבה וסופו מבעיר כן הוי הכא אפכא תחלתו מבעיר וסופו מכבה, וא"כ לכאורה יקשה לר' ישמעאל למה כתב כשהטה אביא חטאת שמינה דהא נתחייב ב' חטאות משום מבעיר ומשום מכבה, אכן זה אינו דהרי כשהטה ר"י לא טעה במלאכה לחשוב שהיא מותרת רק בשבת ששכח ששבת הוא והרי העושה מלאכות הרבה בשבת בהעלם שבת אינו חייב אלא אחת כמבואר בשבת ר"פ כלל גדול, ולפ"ז מתורצת קושית התוספ' דכאן דלא יכול להוכיח משם דר' ישמעאל אית לי' הבערה לחלק יצאת דגם אי ללאו יצאת מכ"מ הי' בהטיי' חיוב חטאת משום מכבה, ומה שלא תרצו התוספ' כן דלשיטתם אזלו שהרי בביצה לא חשבו זה לכבוי רק לגרם כבוי שאין חייבין עלי' וכנ"ל, אבל תמהתי על הרא"ש שכתב בתוספי הרא"ש ג"כ קושית התוספ' דכאן ונדחק ביישובה ובשם רבו ר"מ הביא תירוץ שהי' בהטיי' זו משום מבשל ג"כ כשהביא השמן לפי הנר ע"ש. והרי להרא"ש לשיטתו בלא"ה לק"מ קושיא זו דאם יש מבעיר יש מכבה ממילא ג"כ, אכן גם על התוספ' תמהתי ולא זכיתי להבין קושיתם שהרי הכא אמרינן מאי לאו ר' נתן היא פי' דהאי תלמיד שאמר משום ר' ישמעאל הי' ר' נתן או דס"ל כוותי' ושל זה משני לא ר' יוסי היא והרי בשבת בהך מעשה דר' ישמעאל דהטיי' יש פלוגתא דתנאי דת"ק קאמר רבקש להטות ולא הטה ור' נתן אמר קרא והטה וכתב על פנקסו אביא חטאת שמינה וא"כ איך יש להוכיח דר' ישמעאל ס"ל כר' נתן ממה דאמר ר' נתן בעצמו שם ות"ק פליג עליו דודאי ר' נתן דס"ל הבערה לחלק יצאת יסבור דגם ר' ישמעאל הי' סובר כן אבל מכ"מ איך יש להוכיח מזה דגם הך תלמיד דהכא צריך שיסבור כן דהא י"ל דר"י הוא וס"ל כת"ק שם דבקש להטות ולא הטה ולדידי' ודאי לא כתב על פנקסו שהרי לא נתחייב כלום וצ"ע

בא"ד. דלא נימא מה לי חומרא: לפי מה שכתבו התוספ' לקמן בסמוך דסוגיא דהכא כר' יהודה אזלא וטעמא דר' יהודה דמצרכינן לא תבערו אף דמקלקל הוא מבואר בשבת (דף ק"ו) משום דלענין בישול פתילה הוי תקין ולפי פי' רש"י שם לא הוי תיקון רק גבי פתילה אבל נטילת נשמה אף דלתיקון גברא קא מכיון לא חשיב תיקון ולכן לפי פירושו ל"ק קושית התוספ' דכאן דמשום נטילת נשמה ליכא כיון דמקלקל הוא ולא הוי תיקון רק גבי פתילה ובזה לא הוי רק לאו אי הבערה ללאו יצאת ועל זה הקשה המקשן הרי הוי בישול פתילה ג"כ ובישול לכ"ע היא אב מלאכה, אכן התוספ' הקשו הכא שפיר לשיטתם שפרשו בשבת (שם) דהתיקון הוא תקון גברא וא"כ נטילת נשמה הוי תיקון והשתא מדהניחו התוספ' כאן בקושיא מה שמתורץ לשיטת רש"י יש ראי' לכאורה לשיטה זו, אלא שכבר הקשו התוספ' בשבת על שיטת רש"י דבשאר מיתות ב"ד מנ"ל דלא דחי שבת כיון דבדדהו ליכא תיקון, ועוד הקשו מנ"ל דשריפת ב"כ גופא לא דחי שבת היכי דבישל הפתילה מאתמול ומתוך קושיות הללו חלקו עליו: