ערוך לנר – יבמות – קטע 80

שם פרט לשומרת יבם: נסתפקתי בבת כהן השומרת ליבם כהן אם אוכלת או לא והנה לעיל (ע"א) כבר כתבתי דב"כ מעוברת מכהן כתב הטור דאוכלת אכן לענין שומרת ליבם לכהן לא גילה דעתו, ומכ"מ לפי מה שכתב הב"י שם ראי' להטור מדאמרינן בגמרא אי ב"כ לישראל היא פסיל לה כנעורי' וכו' משמע הא ב"ב לכהן לא ע"ש א"כ הך ראי' גופא שייכת ג"כ בב"כ שומרת ליבם כהן דגם בזה לא אמרינן רק אי ב"כ לישראל היא פסיל לה משמע הא לכהן לא, אכן אכתי יש להסתפק בשומרת לשני יבמים האחד כהן והאחד חלל אם אוכלת או לא וצ"ע:

שם קנין כספו אמר רחמנא: א"ל אי אשה מקנין כספו אתיא א"כ התינח קדשה בכסף קדשה בשטר ובביאה מנ"ל דאכלה די"ל דאתקש הויות להדדי כמש"כ רש"י בכתובות (דף נ"ח) אכן בעבדים לכאורה ק' דהא דאכלו בתרומה ג"כ מקנין כספו אתי' כדאמרינן בריש פרקין וא"כ כשנפלו לו בירושה או נתנו לו במתנה מנ"ל דאוכלים וכן קשה לענין קנין כספו דכתיב גבי מילת עבדים, וי"ל דקנין כספו לענין עבדים אין פירושו קנין שקנה בכסף אלא קנין ששוה כסף כנראה מסוגיא דגיטין (מ"ג.) דמצריך שם קרא היכי שאינו שוה כלום דג"כ אוכל, וביותר מבואר ברישא דת"כ שם דממעט מכספו עבד עברי דאינו שו' כסף מדכתיב ויצאה חנם אין כסף, אבל מכ"מ לענין אשה אי אפשר לדרוש כן דבאשה לא שייך שוה כסף, ועוד דא"כ לא שייך למידרש דרשה דהכא קנין כספו אמר רחמנא דהא מכ"מ עתה היא קנין ששוה כספו אע"כ דדרשינן לענין אשה שקנה בעד כסף ולכן שפיר הוצרך רש"י שם לפרש דאתקש הויות להדדי, אכן ק"ל לדרשה דת"כ כספו דגבי מילת עבדים ל"ל דשם אין שייך למעט עבד עברי וצ"ע:

שם ברש"י ד"ה ספק שהוא. דלעיל קאי: אף שדחוק הוא בלשון המשנה מכ"מ ודאי שפיר פי' כן דכן מוכח ממה דהקשה לקמן בסוגין אי הכי אימא סיפא וכו' אכן ק"ל מה דחק לרבא לפרש כן הא י"ל דכולה אחולצת ולא מתייבמת דסיפא קאי והיינו לפי מה דאמרינן לקמן דביאת בן ט' כמאמר ולכן אם ספק בן ט בא על יבמתו צרה חולצת ולא מתייבמת דדלמא בן ט' הוי וספק הביא ב' שערות ג"כ יש לפרש ביבם ונקט כן משום וחולצת דהא אם הביא ב' שערות א"כ גדול הוי וקיים מצות ייבום מן התורה ולא צריכה חליצה קמ"ל כיון דספק הוא צרתה צריכה חליצה, וא"כ י"ל דנקט ולא מתייבמת משום רבותא דספק בן ט' וחולצת משום רבותא דספק הביא ב' שערות ולעולם הנ"ל ביבם איירי, ולכאורה מזה ראי' לשיטת רש"י בקדושין (דף י"ט) דקטן בן תשע שבא על יבמתו קנה מן התורה וא"כ ליכא לפרש כן דקאי על יבמה דא"כ ספק הביא ב' שערות ג"כ קאי על יבמה ולענין מה נקט כן הא אין חילוק כלל בין קודם שהביא ב' שערות לאחר שהביא כיון שהוא בן ט' קנה מן התורה וצרתה פטורה ולכן ע"כ צריך לומר דתרווייהו לא לענין יבום איירי אבל להתוספ' (שם) דלא קנה רק מדרבנן שפיר הוי מצי לפרש כן כדכתבנו, ולכן גם בהך דהביא ב' שערות פי' רש"י דלא לענין יבם רק לענין אירוסין איירי אבל הרמב"ם בפי' המשניות כתב דקתני כן לענין אם חלץ ובספק בן ט' פי' לענין ביאה והיינו דאפשר דס"ל כן כשיטת רש"י ולכן פי' האחד לענין ביאה והאחד לענין חליצה, אבל לרש"י י"ל דהי' נראה דוחק לפרש כן דכן מוכח ממה שהקשה רבא אי הכי. ואדרבא זה צ"ע על הרמב"ם, ולשיטת הרמב"ם צריך לומר דודאי פשיטא לי' להש"ס דהך דספק בן תשע איירי ג"כ לענין כהונה כמו ודאי בן תשע דמתניתן רק מדתני אצל הך דנפל הבית משמע דקאי אחולצת ולא מתייבמת ג"כ ולכן פירש הרמב"ם דקאי אשניהם לפי מסקנת הגמרא:

בד"ה ושבה. לנעורי': הא דממעטינן דוקא מעוברת ולא ג"כ בעולה י"ל דבעולה אפשר שהיא ג"כ בנעורי' דנבעלה אחר ג' שנים נעשה בעולה אבל מעוברת אי אפשר להיות בימי נעורי' דהיינו כשמתחילים ימי נעורי' דקטנה אי אפשר להתעבר דבנים הרי הם סימנים משעת העבור כמש"כ התוספ' לעיל (י"ב:):

שם בתוספ' ד"ה אין חוששין. שמא כבר הוא נפל: ק"ק דלפ"ז אם חזר מי שהחזיק ראשון ולקח ממי שהחזיק בשני יזכה הוא שיהי' המחזיק השני המוציא מחבירו עליו הראי' דשמא בשעה שהחזיק הוא ג"כ כבר הי' נפל ודבר זה לא מצאנו אע"כ דלספק שמא כבר הוא נפל לא חיישינן דאוקמינן אחזקה שעדיין אינו נפל כמו שאינו נפל בתחלת יצירתו וא"כ גם הכא לא ניחוש לענין תרומה, גם ק"ל לפי תירוצם בזה קושית הרשב"א על הרמב"ן לקמן (דף קי"ח) במקומה עומדת דכתב דלא חיישינן למפלת דלמיתה לא חיישינן והא הכא חיישינן, ומה שתירץ הרשב"א דהם סברו דחיישינן למיתה לא שייך השתא כיון דהחשש הוא שמא כבר הוא נפל ושם בגטין ודף כ"ח) אמרינן לשמא ימות חיישינן לשמא מת לא חיישינן לכ"ע וכן כתב הרשב"א גופא שם לשמואל, ולולא תי' התוספ' הי' נלענ"ד ליישב קושיתם דלעולם לנפל אין לו זכיי' והתם שאני כיון דהי' צריך להחזיר שמא לא יהי' נפל א"כ ממילא הפקירו וחזר בו מחזקתו הראשונה אבל לא החזיר ואח"כ נמצא נפל שמא באמת נשאר בחזקתו וכן משמע מלשון הברייתא שם דקאמר החזירו הכל ואח"כ וכו' ולמה לי' החזירו אפילו לא החזירו ובא אחר וזכה בו נמי נימא דזכה השני אע"כ דדוקא בעינן החזירו דבזה ביטל בעצמו חזקתו הראשונה והפקירו וע"ש בש"מ שכתב כעין סברא זו למ"ר המזכה לעובר לא קנה וא"כ ה"ה לדידן בנפל:

בא"ד. ואית דהכא חייש רבי יוסי למיעוט: עיין בר"ן נדה (דף ל"ט) שכתב בפשיטות דרבי יוסי לא חייש למיעוט וא"כ לכאורה ק' מסוגין דהכא, אכן באחת הר"ן לשיטתו אזיל דכתב שם (דף מ"ד) דר' יוסי סבר דהך דהכא לאו מיעוטא הוא ע"ש, ונ"ל דס"ל דר"י לא חייש למיתה ולכן לא חשיב מיעוט מפלת למיעוט ועכ"פ לשיטת הר"ן מתורצים כל קושיות התוספ' דהכא:

בא"ד. אינו עולה לחליצה: גם לר"מ הוי מצי להקשות כן ל"ל טעמא התם דקטנה אינה חולצת דמקשינן אשה לאיש תיפוק לי' מהך טעמא דחייש למיעוטא דא"ל דר"מ רצה ליתן טעם דמדאורייתא אינה חולצת דהך טעמא דשמא תמצא איילונית הוא רק דרבנן דלפי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף ק"ה) גם טעם דמקשינן אשה לאיש הוא רק דרבנן, אכן ביישוב קושיא זו אליבא דר"מ וכן ביישוב קושית התוספ' אליבי' דר"י י"ל ע"פ מש"כ התוספות לעיל (ב':) דהא דקטנה אינה עולה ליבום לר"מ הוא דוקא בקבלה עלוי' דאל"כ תתייבם ממנ"פ ולכן שפיר צריך ר"מ טעמא דמקשינן אשה לאיש דקטנה אינה חולצת אפילו בלא קבל עלוי' דאז עולה ליבום וכן לרבי יוסי י"ל דהא דקטנה חולצת הוא בדלא קבל עלוי' דעולה ליבום, אכן התוס' בלא"ה תירצו שפיר דהכי אמרינן לרבי יוסי גופא לעיל (מ"א):

בד"ה מועטין. אלא כרב נחמן: אין להקשות דא"כ לרב נחמן קושית הגמ' במקומה עומדת כיון דלא מצי לאוקמי' בנכסים מועטין די"ל דרב נחמן מוקי לה כמסקנא מאי בת דקתני אם, א"כ י"ל דרב נחמן מוקי לר' ישמעאל בר' יוסי כרבי דס"ל דמזון אשה ובנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי:

בד"ה שקדמו. מלשון קדמו משמע: כן פי' רש"י ורשב"ם כמו שהאריכו התוספ' בב"ב ומה שהקשה הר"י דא"כ ה"ל לאוקמי' כגון שכבר החזיקו בהן יש ליישב לפי' רש"י ורשב"ם דלא רצה לאוקמי' כן דא"כ אדמפליג בין בת ובן לפלוג ולתני בבת גופא בין קודם שהחזיקו דאכתי ברשות בן קיימו ובין אחר שהחזיקו וממילא משתמע דבבן אוכל מאכיל אע"כ דבבת אפילו קודם שהחזיקו איירי ולכן פריך שפיר:

בד"ה מה שמכרו. בחזקת הבנות הן: בטור וש"ע אהע"ז (סי' ק"ב) הובאה דעת רבינו האי גאון דס"ל דהמעות לבנות וא"כ לכאורה קשה עליו מהראיות שהביאו התוספ' נגד שיטה זו, אבל י"ל על ראי' הראשונה דמכ"מ כיון שהגוף קנוי לבנים שיכולים להקנותו עבדים ברשותייהו קיימו אף שהדמים של בנות כמו דאמרינן לעיל דנכסי צאן ברזל אי הדין עמו אוכלים בשבילו ולא בשבילה אף שהדמים שלהם ודאי של האשה הם, וכן על הראי' האחרת שהביאו מסוטה דרשע ערום יש להשיב דמכ"מ ערמימות הוא דהממון יכול להבריח או לאכול אבל קרקעות ועבדים לא וא"כ ערמה הוא במה שמוכרם אבל מכ"מ אי הכסף בידם י"ל דלבנות הם כן נ"ל ליישב שיטת ר"ה, ומיהו בלא"ה ר"ה לא אמר רק אחר תק"ג:

בד"ה קנין כספו. אומר ר"ת דאסמכתא בעלמא הוא: הקשה בספר כתובה בכתובות בשם המפרשים דלפ"ז אדפליגי רב ושמואל לעיל (כ"ו.) בביאת שוגג ביבמה אי קנה לאכול בתרומה או לא ומשמע דמדאורייתא פליגי מדקאמר דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד תיפוק לי' דבלא"ה מטעם שומרת יבם אוכלת, ולא ידעתי מה קושיא דהא דאינה אוכלת ודאי רק מדרבנן קאמר דהא קאמר טעמא לאלומי מבעל לא ובעל גופא מדאורייתא אכיל רק מדרבנן לא, אבל מכ"מ ללישנא בתרא שם קשה כיון דמפרש טעמא דמ"ד אינה אוכלת דלא לכל מילי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד משמע דמדאורייתא קאמר, אכן גם בזה י"ל כיון דהיכי דאכלה בחיי בעל ליכא למיחש למידי גבי יבם ואעפ"כ אינה אוכלת שומרת יבם לשיטת ר"ת משום לא פלוג בין שאר ארוסה כמש"כ התוס' לקמן א"כ לא שייך טעם זה רק אם לא נשואה היא ולכן שפיר קאמר דלא מקרי עדיין נשואה לכל מילי וא"כ שייך טעמא דמחלפא בשאר ארוסות וא"ש:

בא"ד. ודייק ר"ת מדקתני התם: ליישב ראיות ר"ת לשיטת רש"י י"ל דמה שדייק ממתניתן דפרק אע"פ כבר וישב רש"י גופא שם ע"ש, ועל הראי' דמתוספתא וירושלמי י"ל דלכאורה תליא הא אי יבמה אכלה בתרומה או לא בהדרשה דילפינן מינה דאשת כהן אוכלת בתרומה דבברייתא דריש פרקין ילפינן כן מקנין כספו וע"פ דרשה זו אזלא סוגיא דהכא, אכן בספרי יליף מכל טהור בביתך כמו שכתבו התוס' לקמן, והנה אי אתיא מקנין כספו ודאי אין יבמה בכלל כדאמרינן הכא והא קנין דאחיו היא אכן אי אתיא מכל טהור בביתך או מאתם וביתכם י"ל דגם יבמה בכלל דהא אפילו לאחר חליצה ס"ל ר"ע לעיל (דף מ"ד) דהכתוב קראה ביתו א"כ י"ל דלרבנן עכ"פ קודם חלילה בכלל ביתו היא ועוד מדאמרינן לקמן דלא קרינן ביבמה ושבה אל בית אבי' א"כ ע"כ מבני ביתו של יבם היא, וא"כ י"ל דתוספתא וירושלמי ס"ל כדרשת הספרי ולכן ס"ל דשומרת יבם אכלה בתרומה ואף דהתוספ' כתבו לקמן דהך דספרי אסמכתא בעלמא היא מכ"מ מדברי רש"י בקידושין (דף י':) נראה דדרשה גמורה היא:

בא"ד. והיינו בלא ביאה: בכתובות הקשו לשיטת ר"ת למה הוצרך ביבמה בת כהן לישראל טעמא דאינה אוכלת משום ושבה תיפוק לי' דהא קניא כדאמר גבי ארוס' ע"ש והנה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן דעיקר דרשה דכי תהי' לאיש זר צריך לנבעלה לפסול לה ארוסה מושבה נפקא ולא נקט רק משום דלענין חזה ושוק דריש כן ודאי דלא ק' למה נקט לענין שומרת יבם קרא דושבה דעיקר דרשה היא אלא דבל"ה נמי י"ל דאף אי אמרינן דיבמה מקרי קנינו מכ"מ ע"כ לשון הוי' לא שייך גבה דהוי' אינו אלא לשון קדושין כדאמרינן לקמן ובקרא כי תהי' לאיש זר כתיב דמשמע ע"י הוי':

דף ס"ח ע"א בגמרא לפסול לה פסולה: עיין ברשב"א שהקשה ל"ל הך טעמא תיפוק לי' משום זונה ותירץ דפריך לרבי אליעזר דס"ל אין זונה אלא מא"א אבל לרבנן דס"ל דמח"ל הוי זונה באמת ל"צ הך טעמא, ועוד תירץ דצריך הך טעמא משום אונס דבאונס לא הוי זונה ע"ש, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם דהביא אנבעלה לפסול לה קרא דכי תהי' (בפ"ו מהל' תרומות) והרי הוא פסק דמחייבי לאווין הוי זונה (בפרק י"ח מהל' א"ב) וגם פסק דבאונס ג"כ הוי זונה (שם) א"כ לא שייכי ב' תירוצי הרשב"א, ולכאורה הי' אפשר לומר דלהרמב"ם לשיטתו בלא"ה ל"ק קושית הרשב"א כיון דפסק (שם פרק ט"ו) דבכל ח"ל אינו לוקה רק בעל בקידושין וא"כ אף דמח"ל הוי זונה מ"מ ל"ה זונה רק כשבעל ע"י קידושין והכא בקטן בן תשע ע"כ בלא קידושין איירי דלא שייך קדושין גבי' וא"כ שפיר צריך כי תהי' בנבעלה בלא קידושין ורק הרשב"א פריך שפיר דמסתמא ס"ל ג"כ כשיטות כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם ולא בעו בעלה ע"י קדושין דוקא, אכן באמת נראה דז"א שהרי הרמב"ם כתב מפורש דרק ביאה שנעשה על ידה זונה או חללה היא פוסלת מכי תהי' לאיש זר וא"כ ע"כ צ"ל דאותה ביאה שהיא חייבי לאווין בקטן כשיגדל לאחר קידושין עושה אותה זונה עתה בלא קידושין והיינו טעמא דלקמן (דף ס"ט) ילפינן מאלמנה לכה"ג דבביאה בלא קידושין פוסל וא"כ קשיא:

אכן י"ל בפשטות קושית הרשב"א על הרמב"ם דלכאורה י"ל על הרשב"א שהקשה ל"ל מלאיש זר תיפוק לי' משום זונה מנ"ל כלל דזונה אסורה בתרומ' והנה התוס' לעיל (מ"ד:) כבר הקשו קושיא זו ותרצו ב' תירוצים התירוץ א' דאתי מלאיש זר והתירוץ ב' כיון דכלל קרא בהדי חללה אסורה לתרומה כחללה, וא"כ י"ל דהרשב"א ס"ל כתי' ב' דהתוספ' ולכן שפיר הקשה דל"צ לאיש זר אבל הרמב"ם דכתב מפורש כתירוצם הראשון דהיכי דנעשה זונה או חללה בזה ילפינן איסור תרומה מלאיש זר וא"כ בפשטות מתורץ קושית הרשב"א דהא איסור תרומה בזונה גופא לא אתיא רק מלאיש זר:

וע"פ דברינו נסתר מה שתירץ השער המלך (בפרק י"ח מהל' א"ב) על הרמב"ם שפסק דביאת מחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל מן הכהונה ומן התרומה וזה לכאורה נגד סוגיא דלפנינו דמקשה ואימא מחזיר גרושתו נמי ומתרץ זר אצלו מעיקרא בעינן וא"כ מחזיר גרושתו לא פסול ויבמה לשוק נמי לא דלאו זר מעיקרא הוא, ותירץ ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל דסוגיא דהכא קאי אי לאו זונה היא מח"ל אבל הרמב"ם דפסק דיש זונה מח"ל מטעם זונה פסול ולא בעינן זר מעיקרא זה תוכן דבריו ע"ש, ולפמש"כ זה אינו דהא פסול תרומה בזונה גופא לא אתיא להרמב"ם רק מלאיש זר ואי לאו זר מעיקרא הוא גם זונה לא נפסלה מתרומה:

אכן ביישוב דעת הרמב"ם בזה נ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א (ר"פ הערל) איך פוסל פצוע דכא הא לאו זר מעיקרא הוא ורוצה לדחוק ולחלק בין פסולי קהל דלא בעינן זר מעיקרא ובין שאר פסולים ושבזה פליגי ברייתא דהכא ומתניתן דהערל וכנ"ל, אכן הרמב"ם י"ל דס"ל לתרץ קושיא זו כיון דבלא"ה כבר מצינו פלוגתא בהא דזר אצלו מעיקרא בעינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ע"כ ס"ל דלא בעינן זר אצלו מעיקרא כמש"כ הרמב"ן לעיל (דף מ"ד) א"כ י"ל דמתניתן וברייתא בעיקר מלתא פליגי אי בעינן זר מעיקרא או לא ומתניתן דהערל כריב"נ ס"ל דלא בעי זר מעיקרא וכן ר"ע לא בעי זר אצלה מעיקרא כמש"כ התוספ' לעיל (מ"ד:) וכיון דהרמב"ם (בפ"ז מהל' תרומו') פסק כמתניתן דפ"ד פוסל אשתו שפיר פסק גם הכא דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק פוסל, אכן מכ"מ בביאור סוגיא דהכא צ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כאחד מתירוצי הרשב"א מדפריך אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל צ"ל דאיירי באונס או לר' אליעזר דלא הוי זונה ומה שכתבנו לא הוי רק לבאר שיטתו אליבי' דהלכתא:

שם לאו הבא מכלל ע' ע': המ"ל דתנא דברייתא כרבי יהודה ס"ל דס"ל בפסחים (מ"א:) דהיכי דכתיב לאמר בתחלת הפרשה כל לאהמ"ע לאו הוא והכא לאמר כתיב וכש"כ דהוי מצי למימר הכי לפמש"כ הרשב"א דלרבנן לא צריך קרא דתהי' לאיש זך דמיפסלה מטעם זונה אלא לר"א דס"ל זונה כשמה די"ל דהוא כר"י ס"ל אלא דעדיפא מיני' משני

שם ברש"י ד"ה פסולין. אלא אשארא: י"ל למה הוצרך לכך הא השתא שפיר י"ל דהא דאין מאכילין איירי ביבם קטן בן ט' כמו בתירוץ קמא ופוסלין איירי בפסולין דפסלי בביאתן ואי משום דדחוק לי' לאוקמי' בתרתי הא דפוסלין לחוד ואין מאכילן לחוד הא גם באינך איירי בתרתי חדא בבת כהן לישראל וחדא בב"י לכהן:

בד"ה כותי ונתין. דגרי אריות הן: ע"פ דבריו כאן כתב לקמן בשמעתין דמאי דפריך נו"ע לא לפסול היינו מדקתני הכא כותי אכן התוספ' כתבו דאין מזה ראי' דהפסול דכותי הוא פסול ממזר ולא מטעם נכרי כמבואר לקמן וזה תלוי בפלוגתת רש"י והתוספ' בכתובות (כ"ט:) ע"ש, אכן לכאורה ק' ארש"י דמ"ט לא קתני ג"כ עבד בברייתא דבשלמא להתוספ' א"ש כיון דלא קתני עכו"ם י"ל דלא קתני רק מה דנפקא מקרא דכי תהי' לאיש זר אבל לא מה דנפקא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה, א"נ י"ל דלא תני עבד משום דתני ושייר ואין לומר מאי שייר דהא שייר דהא שייר נמי עכו"ם אבל לרש"י דכותי הוא מטעם נכרי א"כ ק' למה לא קתני נמי עבד דא"ל תני ושייר דמאי שייר דהאי שייר, וי"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לקמן (ריש פרק הערל) דמ"ט לא קחשיב הכא ג"כ פצוע דכא וכרות שפכה דא"ל תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר ותירץ דדלמא האי תנא דהכא פליג אמתניתן לקמן וס"ל דפצוע דכא לא פסיל הואיל ולאו זר מעיקרא הוא ותנא דמתניתן דלקמן סבר דלא בעינן זר מעיקרא רק במחזיר גרושתו שאינה פסול קהל אבל בפסול קהל לא, ועוד תי' די"ל דתנא ושייר פצוע דכא דהא שייר נמי כרות שפכה ע"ש וזה לכאורה דוחק הוא לחשוב פ"ד וכ"ש בתרתי דהא מטעם זה באמת לא רצה הרשב"א בהקושיא ולפי תירוצו הראשון לומר דתנא ושייר, אבל י"ל ע"פ דברינו דתנא ושייר פ"ד דהא שייר נמי עבד וחדא קושיא מתורצת בחברתה, והשתא י"ל דרש"י והתוספ' פליגי בב' תירוצי הרשב"א הנ"ל דרש"י י"ל דס"ל כתירוץ בתרא דהרשב"א דתנא ושייר פ"ד וקשה מ"ש דה"ש ואין לומר דשייר נמי עבד דהא עבד לאו שיורא הוא כיון דלא אתיא מקרא דכי תהי' אע"כ דחשיב כותי מטעם עכו"ם א"כ חשיב שפיר מה דאתיא מקרא דכי תהי' אלמנה וגרושה ג"כ ואעפ"כ לא חשיב עבד ושפיר הוי שיורא ולכן שייר ג"כ פ"ד וכ"ש דחשיבא תרווייהו כחד, אבל התוספ' י"ל דס"ל כתירוץ קמא דהך תנא לא ס"ל דפ"ד וכ"ש פוסל וא"כ לאו שיורא הוא ושפיר יקשה למה שייר עבד לחוד אע"כ דשייר נמי נכרי ומוכח שפיר דפסול כותי לאו היינו פסול עכו"ם:

בד"ה סיפא פסולי. חלל: הרמב"ם בפי' המשניות כתב וה"ה ג"כ בקטן בן תשע שבא על גרושה וחלוצ', ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דראיתי להרמב"ם (בהל' א"ב פ' י"ט) דכהן בן תשע וי"א שבא על הגרושה פסלה ועשאה חללה והיינו ע"פ פירושו כאן, ולכאורה ק' מנ"ל כן דהא לא אמרינן רק דחללה מפסולי כהונה והרי אין כאן פסולי כהונה דהא אמרינן לקמן (דף פ"ד) כל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת וכיון דהוא לא מוזהר כיון דקטן הוא כמו שכתבתי שם היא ג"כ לא מוזהרת ולא דמי לשאר חייבי לאווין דשם האיסור גם בדידה דבת ישראל מוזהרת שלא להבעל לממזר וא"כ כל שהוא בן תשע שביאתו ביאה מוזהרת עליו מן התורה אבל באיסורי כהונה דלא אתיא רק מלא יקחו א"כ כל היכי דאזהרה לא קאי על הכהן גם עלי' לא קאי, ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו שפיר הוכיח כן מסוגיא דהכא דמוקמינן רישא בפסולי כהונה והיינו לפי גרסתו שגרס כר"ח ולכאורה היאך משכחת לדידי' פסולי כהונה כיון דפסק (בפ' י"ז מהל' א"ב) דאין חיוב רק ע"י קדושין ובן תשע לאו בר קדושין הוא וע"כ צ"ל דקרי לה נבעלה לפסול לה כיון דפסול לה לישא אותה כשיגדל וא"כ כיון דקתני פסלה שפיר פסק ג"כ דעשאה חללה: