משנה תורה · ספר נשים · הלכות אישות

רמב״ם הלכות אישות פרק כב

35 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה, לחם משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לַחֻפָּה הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ יִירָשֶׁנָּה:

   מגיד משנה (2)

   הבעל קודם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות:

   ומאימתי יזכה בירושתה וכו'. בפרק נערה (כתובות דף מ"ח) משנה ובגמרא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והקשו אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללון ותריץ רב אשי תנא סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון פי' וכ"ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לנישואין. ולא הוזכר זה בהלכות וגם רבינו לא הוצרך לבארו לפי שמבואר הוא בדבריו שסתם החצרות הם ללון וכשנכנסה ונתייחדה עמו בחצרו בסתם ג"כ מתבאר בדבריו שהואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה, ובזה נסתלק מ"ש הר"א ז"ל בהשגות. וחצר של שניהם כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שדינה כחצר שלה:

2. הלכה ב׳

   כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעְלָהּ. אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעְלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּעְלָהּ בַּדֶּרֶךְ לֶחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין וּמֵתָה הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ. אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל אוֹ עִם הַבַּעַל אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לֶחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ:

   השגת הראב״ד

   וכן אם הלך וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אם חצר דידיה אפילו בסתם עכ"ל:

   אבל אם עדיין וכו'. ואם חצר דידה אפילו בסתם עכ"ל:

3. הלכה ג׳

   וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעְלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ:

   מגיד משנה

   וכן אם היתה בוגרת וכו'. זה ברור שאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושה בלכתה אליו אא"כ הוא או שלוחיו עמה:

4. הלכה ד׳

   הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁהִיא אֲסוּרָה לוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת וּמֵתָה יִירָשֶׁנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ:

   השגת הראב״ד

   אבל הפקח וכו'. כתב הראב"ד ז"ל המחבר הזה למד ירושה מן הכתובה דכיון דפקח שנשא חרשת אם מתה תחתיו לא תקנו לה כתובה מן הסתם אף כאן אינו יורשה ואם כן אף חרש שנשא פקחת כן היא ואי משום שהיא בת דעת ונשאת לו מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו עכ"ל:

   מגיד משנה (4)

   הנושא אשה וכו'. מפורש בתוספתא פרק שני מיבמות בין בחייבי לאוין בין בשניות מדבריהם שהבעל יורשה ופשוט הוא שאם אין קידושין תופסים בה כגון חייבי כריתות ומיתות בית דין שאינו יורשה:

   וכן הנושא וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ונתבאר בהלכות ביבמות פרק ב"ש דקטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יירשנה:

   אבל הפקח וכו'. זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי"ז וכשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו:

   והחרש שנשא וכו'. גם זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ולא עוד אלא שלפעמים יש לה כתובה ממנו כשהשיאוה ב"ד אליו כנזכר פי"ד. ובהשגות כתב הראב"ד ז"ל שאע"פ שהיא בת דעת ונשאת לו אינה יורשה שמה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ע"כ:

5. הלכה ה׳

   קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל הָאָב לִמְחוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב אִם מֵתָה אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִשּׂוּאֶיהָ:

   מגיד משנה

   קטנה שנתקדשה וכו'. בקידושין פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ה:) נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת אביה וכו' עד ורב ירמיה בר אבא אמר וכו' ופסק רבינו סוף פרק שביעי מהלכות תרומות כדברי רב הונא וכ״ש הוא לענין ממון שהעמד ממון על חזקתו ולזה כתב בכאן בין בפניו:

6. הלכה ו׳

   הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁחָלְתָה וּבִקְּשָׁה מִבַּעְלָהּ שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי שׂוֹנְאָה אוֹתוֹ וְאֵינִי רוֹצָה לַעֲמֹד עִמּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. וְדִין יָפֶה הוּא זֶה:

   מגיד משנה

   הורו הגאונים וכו'. בהלכות פרק אף על פי. ודע שלפי שיטתנו שאין כופין הבעל לגרש מחמת שום מרד כמ"ש פרק י"ד אין צורך להוראה זו שהרי אין כופין הבעל לעולם ואם גירשה מעצמו ודאי אבד ירושתה:

7. הלכה ז׳

   כָּל נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֵיהֶן בְּחַיֶּיהָ וְאִם מֵתָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יוֹרֵשׁ בַּעְלָהּ הַכּל. לְפִיכָךְ אִם מָכְרָה הָאִשָּׁה נִכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס הַבַּעַל מוֹצִיא הַפֵּרוֹת מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ. אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּגוּף נִכְסֵי מְלוֹג עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה בְּחַיָּיו מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִין בְּעַצְמָן מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן:

   מגיד משנה

   כל נכסים שיש לאשה וכו'. מסקנא דגמרא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס בין שנפלו לה נכסים משנתארסה ונשאת [ומכרה] הבעל מוציא מיד הלקוחות ופרק נערה (כתובות דף נ') א״ר יוסי ברבי חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שגוף הקרקע מכור ואם ימות הוא בחייה זכו הלקוחות וכן מבואר בירושלמי פרק הכותב וכן מבואר בדברי רבינו ופשוט הוא. ולכשמתה היא בחייו מוציא הבעל הגוף מתקנת אושא ונחלקו הגאונים ז״ל אם הוא מוציאן בלא דמים ורבינו האיי ז״ל הכריע בלא דמים וכ״כ בהלכות וקי״ל הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה אתתא מהדר להו ללוקח ולא יכול למימר הבעל דלמא מציאה אשכחה ע״כ. והן הן דברי רבינו. וכתב הרשב״א ז״ל מלשון הרב אלפס ז״ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחה איכא למימר דאע״ג דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש נינהו דשקלה מלוקח אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאיגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אי אחלפינהו אף ע״ג דחילופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות דמדשלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם. עוד כתב בשם רבינו אפרים ז״ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה הוה לדעתו ולהנאתו ואי לא מודה אית לן מדינא להחרים חרם סתם בכך עכ״ל:

8. הלכה ח׳

   בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּנְכָסִים הַיְדוּעִין לַבַּעַל אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא יָדַע בָּהֶן הַבַּעַל וּמָכְרָה אוֹתָן מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁמָּכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם שֶׁאֵין לַבַּעַל בְּנִכְסֵי אֲרוּסָתוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּכְנֹס:

   מגיד משנה (2)

   בד"א בנכסים וכו'. זו סברת ר"ש במשנה פרק האשה (דף ע"ה) שהוא מחלק בין נכסים ידועים לנכסים שאינן ידועים ופי' ר"י אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים ותניא כותיה והלכה כר"ש כמבואר בהלכות וכ"כ ז"ל:

   וכן ארוסה וכו'. מתבאר שם במשנה ובגמרא דדוקא נשאת אבל מכרה קודם הנישואין אין הבעל מוציא מיד הלקוחות:

9. הלכה ט׳

   הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל נְכָסֶיהָ לְאַחֵר בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה תְּבֻטַּל הַמַּתָּנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו אֵינוֹ יוֹרְשָׁן. שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָן קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא. וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם קֹדֶם נִשּׂוּאֶיהָ וְכָתְבָה לַמְקַבֵּל קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ:

   מגיד משנה (2)

   האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. דין ביטול המתנה אם נתגרשה או נתאלמנה מבואר פ"ו מהלכות זכיה ומתנה והוא דוקא בשכתבה כל נכסיה אבל אם שיירה מקצת מתנתה קיימת כנזכר שם. ודין שאין הבעל אוכל פירות מתבאר בפרק האשה (שם ע"ח ע"ט) בגמרא:

   ולא עוד אלא וכו'. שם הקשו על דין מברחת מדתניא הרוצה שתבריח נכסים מבעלה כיצד היא עושה כותבה שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכ"א רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהו לוקח פי' מקבל המתנה ותירצו שדין הברייתא הוא במקצת הנכסים וכבר נתבאר פ"ז שדעת רבינו הוא שהאומר ע"מ שירצה פלוני ע"מ שיאמר הן קאמר אף כאן לכשארצה לכשאומר הן הוא. וזהו שכתב רבינו דהרי לא קנה קנין גמור וכו' וכן דעת הרשב"א ז"ל ומ"מ לכשתרצה קנה מקבל מתנה ואפילו היו במתנה מטלטלין ובשעה שתרצה אינם ברשותו של מקבל אלא בר"ה לפי שמשעת משיכה קנה לכשתרצה היא כך כתב הרשב"א ז"ל והביא ראיה לזה ועיקר:

10. הלכה י׳

    שׁוֹמֶרֶת יָבָם יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר וְלִתֵּן בְּמַתָּנָה נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וְאֵין לַיָּבָם פֵּרוֹת אֲפִלּוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהִכְנִיסָה לְאָחִיו עַד שֶׁיִּכְנֹס. מֵתָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם יוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ יוֹרְשִׁין בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ וַחֲצִי נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְיוֹרְשֵׁי הַבַּעַל חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

    השגת הראב״ד

    שומרת יבם וכו'. כתב הראב"ד ז"ל טעה בכל אלה דכיון דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולק עמה בפירות נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הכל שלו ואם מתה הוא יורש אותם כעיקר כתובתה דבמקום יבם כל מה שכתב לה בכתובה הרי הוא בחזקתה כעיקר כתובה. וכמדומה לי שטעה במשנה או משום משנת מי שמת שגורסים בה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל ופירשו הגאונים שהמחלוקת שאמרו ב"ה נכסים בחזקתן שיחלקו בנכסי צאן ברזל היא שנויה ודמה לו שמשנה זו דומה לו ואינו כן דבמקום יבם כל מה שכתב בכתובה כעיקר כתובה הוא עכ"ל:

    מגיד משנה (4)

    שומרת יבם וכו'. משנה פ' האשה (דף פ':) וביבמות בפרק החולץ (יבמות דף ל"ח) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים וה״ה אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת דלא עדיף יבם מבעל:

    ואין ליבם פירות וכו'. בנכסי מלוג הוא מפני שאין היבם חייב לפדותה כנזכר פי"ח וכבר נתבאר פי"ב שפדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה ועוד שאם מתה יורשי אביה יורשין נכסי מלוג שלה כנזכר בסמוך. אבל מ"ש שאפילו בנכסי צאן ברזל אין לו פירות הוא תימה למה לא יזכה במחציתן שהרי אם מתה הוא יורש מחציתן כמבואר בסמוך. ואולי שהוא סובר שאין לו זכות אלא בגוף הקרקע ליורשה אם תמות אבל לא בפירות ולא ידעתי מאין הוציא זה והרבה מן המפרשים חלוקים עליו בזה ודעת הרמב"ן ז"ל ביבמות שבפירות יש לו המחצית:

    מתה כשהיא וכו'. במשנה הנזכרת מתה וכו' ב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב כך היא גירסת רש"י ז"ל ופירש הוא נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקתן ואמרו בפרק מי שמת על לשון כזה בחזקת מי והעלו הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וכתובה דהיינו עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא בשנפלו לה בעודה שומרת יבם אבל בשנפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינם כנכסי צאן ברזל וחולקין בהן כך כתב הרשב"א ז"ל שזהו פסק הלכה לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבינו סובר כן אלא שאינו מחלק בנכסי מלוג בין נפלו לה בעודה שומרת יבם לנפלו לה מחיים דבעל אלא בכל גווני הן ליורשים. ויש בזה שיטה אחרת לקצת גאונים ז"ל והם גורסין במשנה הכתובה בחזקת יורשי הבעל ואינן גורסין וכתובה וזהו פירושה. נכסים בחזקתן כיצד הכתובה ר"ל העיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין ר"ל נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא נפלו לה בעודה שומרת יבם אבל נפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינן כנכסי צאן ברזל ואם מתה יורשי הבעל יורשין אותה וזה דעת קצת מפרשים אחרונים. ולר"א ז"ל שיטה אחרת בהשגות שהוא סובר שנכסי צאן ברזל כולן ליבם ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל יחלוקו ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולן שלה וכתב על רבינו שטעה במה שכתב בזה ולבאר דעות אלו מן הגמרא יארכו הדברים וכבר פירש הרמב"ן ז"ל הסוגיא שביבמות לדעת רבינו ונראה שהוא מסכים לדעתו בכל מ"ש חוץ מאכילת פירות קודם כניסה כמ"ש למעלה. ודע שאין המאמר מועיל בזה כלום וכן כתב רבינו סוף פרק ג' מהלכות נחלות.

    ומ"ש רבינו ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. מבואר שם בגמרא:

    לחם משנה (2)

    שומרת יבם יש לה למכור וליתן במתנה וכו'. כתב הרב המגיד והוא הדין אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה וכו'. קשה דכשנפלו לה בעודה ארוסה לא תמכור לכתחילה כדקאמרינן בגמרא ואם כן היכי קאמר דמוכרת משום דלא עדיף מבעל. ואולי יש לומר דמאי דקאמר הרב המגיד לא הוי אלא בדיעבד, או נאמר דכיון דשם בדיעבד מכור כאן מעלין ליה דרגא דאפילו לכתחילה, ולשון דלא עדיף קשה לזה:

    ואין ליבם וכו'. כתב הרב המגיד מפני שאין היבם חייב לפדותה. עיין בהר"ן שהוא הקשה שם על טעם זה ונראה דלזה כתב הרב המגיד ועוד:

11. הלכה י״א

    שׁוֹמֶרֶת יָבָם כְּתֻבָּתָהּ עַל כָּל נִכְסֵי בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ אֵין הַיָּבָם יָכוֹל לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָחִיו בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם. וְאִם מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ חָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הַמֵּת בֵּין קֹדֶם יִבּוּם בֵּין אַחַר יִבּוּם לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים אֵלּוּ לָאַלְמָנָה לִגְבּוֹת מֵהֶן כְּתֻבָּתָהּ:

    מגיד משנה

    שומרת יבם וכו'. שם (דף פ"א:) אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זביניה זביני דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינו אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראים (וערבאין) לכתובתה וכן נפסקה בהלכות עוד בגמרא הלכתא בין יבם ואחר כך חלק (עם אחיו בנכסים) בין חלק ואח"כ יבם לא עשה כלום:

12. הלכה י״ב

    כָּנַס אֶת יְבִמְתּוֹ וְהִנִּיחַ אָחִיו פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַיָּבָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

    מגיד משנה

    כנס את יבמתו וכו'. במשנה שם הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן וכו' וחלקו חכמים בתלושין ואמרו כל הקודם בהן זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ומחלוקתן הוא שר"מ סבר דמטלטלי משתעבדי לכתובה וחכמים סוברים שאין משתעבדין והוא הדין שחולקין בכספים וכן פירש"י ז"ל ומודים שאם קדמה ותפסה שנשתעבדו לה וידוע שהלכה כחכמים שאין המטלטלין משתעבדין לכתובה וכן נתבאר בפרק הכותב שהלכה כר"ע שאין תפיסה מועלת בהן אלא אם כן תפסה מחיים כנזכר פרק י"ח ובתפסה מחיים לא הוצרך רבינו לבאר שפשוט הוא שכל זמן שהם תחת שיעבודה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדין פירות המחוברין, זהו דין הגמרא לדברי הכל. וכתב רבינו שאע"פ שהכתובה נגבית מן המטלטלין מתקנת גאונים האחרונים אין אומרים ילקח בהן קרקע לפי שאין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכן כתב בפירוש המשנה שאין שורת הדין מורה בשום פנים שתקנת האחרונים תעכבהו מלישא וליתן בנכסי אחיו וזה כנגד דעת ההלכות שכתבו תניא הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש הכל החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות הא מתניתא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואע"ג דלית הלכתא כוותיה כיון דתקינו רבנן השתא למגבא כתובה ממטלטלי עבדינן כוותיה עכ"ל, וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל עשו תקנת האחרונים כאילו היו משועבדים בדין הגמרא ובעיטור כתב בשם גאון כדעת רבינו. ונראה שאפילו לדעת רבינו אם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי שלוקחין קרקע מן המטלטלים שהניח האב שהרי משועבדין הן לה מן הדין ולא מן התקנה כנזכר פי"ו:

13. הלכה י״ג

    הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע וְכֵן אִם הִנִּיחַ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין הַכּל שֶׁל יָבָם. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵין הַכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהֶן אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים וְאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנָה זוֹ לְמָנְעוֹ מִנִּכְסֵי אֶחָיו וּלְאָסְרָן עָלָיו בְּאַחֲרָיוּת זוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן בָּהֶם:

14. הלכה י״ד

    יְבָמָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ כְּתֻבָּה אוֹ שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו וּמוֹכֵר וְנוֹתֵן כְּחֶפְצוֹ. וּכְשֶׁיִּכְנֹס אֶת יְבִמְתּוֹ יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה מֵאָה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

    מגיד משנה

    יבמה שלא היתה לה וכו'. במשנה שם אם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהיה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ובגמרא (שם פ"ב:) ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

15. הלכה ט״ו

    הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ שֶׁנָּתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין לְבַעְלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם. וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

    השגת הראב״ד

    וכן בעל שמכר וכו'. כתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי מנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבוי אלא רבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה בירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול עכ"ל:

    מגיד משנה (3)

    האשה שמכרה וכו'. כשנתנה לבעלה מבואר הוא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ט) שאין לאיש ראיה בנכסי צאן ברזל של אשתו שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אלא א"כ רצה הבעל אח"כ אבל ודאי אם רצה הבעל לקיים מקיים דהו"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פרק הניזקין (גיטין דף נ"ה:) ונתבאר פ"ל מהלכות מכירה:

    וכן הבעל כו'. בנכסי צאן ברזל מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ') שמקחו בטל כנזכר פרק ל' מהלכות מכירה ופי' מקחו בטל מיד וזהו דעת הרבה מן המפרשים ז"ל דודאי בנכסי צאן ברזל בטל מיד. ובהשגות א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו' והירושלמי שהזכיר בשדה שעשאו לה אפותיקי היא ושם השוו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו לאפותיקי. ודעת הרמב"ן ז"ל לפסוק בנכסי צאן ברזל שמקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואף הרשב"א ז"ל הסכים לדעת רבינו בנכסי צאן ברזל וזה דעת הגאונים ז"ל ועיקר. ודין האפותיקי כתבתי בו פ"ל מהלכות מכירה ופי"ח מהלכות מלוה ולוה.

    ומ״ש רבינו בנכסי מלוג. מבואר בגמרא פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס"ו:) ואמרו בירושלמי שאפילו מכר הבעל ומתה האשה בחיי הבעל המכר בטל לפי שאין לבעל בשעת מכירה בגוף הקרקע כלום:

    לחם משנה

    וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו כו'. כתב ה"ה בהשגות א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו'. וא"ת דה"ה הבין בדברי הראב"ד ז"ל דהוא מכחיש לרבינו בענין הדין דהוא מכור עד שעת גבייה וזהו שכתב שהוא מחלוקת רשב"ג ורבנן והלכה כרבנן דקאמרי דעד שעת גבייה הוא מכור כדקאמר בירושלמי ומוכיח כן מפני שכתב ה"ה למטה גבי מכר במטלטלין זה הדין לדעת הראב"ד ז"ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי ממקרקעי שהוא סובר וכו'. והיכן כתב הראב"ד ז"ל אם לא שהבין כאן כן ה"ה. אבל קשה לזה שכתב בפרק י"ח מהלכות מלוה המגדל עוז ז"ל לשון הראב"ד בשם הרמב"ן ז"ל שכתב שם שפסק בההיא כרשב"ג ומכרו בטל וא"כ הוא מסכים לדעת רבינו. אבל נראה לי עיקר השגתו שדעתו כך היא דקשה על דברי רבינו דדין זה ודאי הוציאו מן הירושלמי שהוזכר שם גבי נכסי צאן ברזל דלא מצאנו מקום אחר שיוציאנו משם. ולפי הפירוש שמפרש הירושלמי בפרק י"ח מהלכות מלוה היה לו לפרש כאן דהיינו דוקא כשמכרו לעולם אז אינו מכור אבל מכרו עד שעת גבייה מכור כמו שכתב שם וזהו שכתב הראב"ד ז"ל וזה אי אפשר להוציאו אלא משם וכפי הפירוש שהוא מפרש הירושלמי אי אפשר שיוציאנו משם. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דסמך כאן על מה שכתב בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה וכאן איירי כשמכרו לעולם ולכך אינו מכור:

16. הלכה ט״ז

    מָכַר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אִם מָכַר מִמִכָּרוֹ מִמְכָּר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּנִכְסֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִישׁ תְּחִלָּה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה בֵּין שֶׁלָּקַח מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ מִכְרָן קַיָּם:

    מגיד משנה (2)

    מכר מטלטלין וכו'. זה הדין לדעת הר"א ז"ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי מקרקעי שהוא סובר שאם מכרו מכרו קיים אבל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל נחלקו בזה ואמרו שאפילו במטלטלין המכר בטל וכבר הארכתי בזה פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שדעת רבינו האיי כדעת רבינו:

    מכרו שניהם וכו'. מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ') ובהלכות:

    לחם משנה

    מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל וכו'. כתב ה"ה שזה הדין פשוט לדעת הראב"ד ז"ל דלא עדיף ממקרקעי שהוא סובר שאם מכרו וכו' קשה דבמקרקעי לא הוי אלא עד שעת גבייה דבהדיא אמרו בגמרא הבעל מוציא מיד הלקוחות והכא במטלטלין הוי המכר לעולם. וי"ל דבמטלטלין לא שייך לומר עד שעת גבייה דאין שם גבייה ולכך בדין הוא דליהוי לעולם:

17. הלכה י״ז

    וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעְלָהּ מִמְכָּרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִין וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר:

    מגיד משנה

    וכן האשה וכו'. ג"ז מבואר שם שאף לבעל עצמו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי והטעם שכיון שגוף נכסי מלוג הוא שלה לא הויא ליה איבה אי לא הות מזבנא אותם אליו או לאחרים ומתוך כך אינה יכולה לטעון נחת רוח:

18. הלכה י״ח

    כֵּיצַד. הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעְלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ לֹא קָנָה בַּעְלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ חוֹזֶרֶת בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה. שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם בֵּיתָהּ. לְפִיכָךְ אֵין לַבַּעַל רְאָיָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלָל חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

    השגת הראב״ד

    ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת וכו'. כתב הראב"ד ז"ל ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה ממנו בטול מקח למה ואיזה נחת רוח יהיה לו כשתחזור ותבטל מקחו ואי קשיא לך הא נמי קשיא לי מה בין נותנת לבעלה למוחלת כתובתה לבעלה מי לא עסקינן כשתמחול כתובתה לבעלה שיהו שלשה שדות בכללה והלא אמרו תוספת כתובה ככתובה למוכרת ולמוחלת, ולא היא מוחלת עיקר שעבודה מחלה ומעיקרו מעקרת אבל מוכרת ונותנת לא עקרה לעיקר שיעבודה וכדקיימא קיימא ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל:

    מגיד משנה

    כיצד האשה שמכרה וכו'. שם מבואר פרק חזקת הבתים. וענין השלש שדות שהזכיר רבינו כבר ביארתיו לדעתו פרק ל' מהלכות מכירה. ויש בזה דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה ואפי' שלש שדות הקיימים שמחילתה מחילה מפני שעקרה שיעבודה מעיקרו משא"כ במוכרת או נותנת. ואין כן דעת רבינו והרמב"ן והרשב"א ז"ל ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר כתובה ותוספת משום דבהנהו לא הויא ליה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן מחילתה מחילה וכן כתבתי פרק י"ז:

    לחם משנה (2)

    כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל וכו' או שדה שהכניס לה שום משלו וכו'. ה"ה בפרק שלישי מהלכות מכירה פירש דרבינו מפרש שדה שכתב לה בכתובתה היינו נכסי צאן ברזל וכן נראה ממה שכתב שם רבינו שהכניסה לו בנדונייתא. וקשה דבכאן כתב מנכסי צאן ברזל או שדה שייחד או שדה שכתב וכו' משמע דתרי מילי נינהו ומפרש כפירוש המפרשים. ונראה דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא אילימא למעוטי שאר נכסים כפירוש הרי"ף ז"ל שפירש בהלכות נכסי צאן ברזל דאי אפשר לפרש שאר נכסים נכסי הבעל דא"כ לא אתי שפיר מאי דקאמר כ"ש דתיהוי ליה איבה ומשמע דהוי מקחו בטל לאלתר דרבינו סובר דבשאר נכסי הבעל מקחו קיים עד שעת גבייה וכדכתב בפרק שלשים מהלכות מכירה. ואם נפרש כפירוש התוספות שפירשו שם דוחק הוא לכך הוא מפרש כך אילימא למעוטי שאר נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל ולפי זה מאי דקאמר שכתב לכתובתה היינו שייחד לה הבעל בנדונייתא וכדכתב ה"ה בשם יש מי שפירש לזה אמר דכ"ש דתיהוי ליה איבה ומקחו בטל לאלתר אלא ודאי דלא ממעט נכסי צאן ברזל ופירוש כתב לה בכתובתה הוי בין שייחד לה הבעל בנדונייתא כדסליק אדעתין עד השתא ובין נכסי צאן ברזל שר"ל שייחד לה בנדונייתה ולכך כיון דהאי כתב לה כתובה כולל כל השני דברים עביד שפיר רבינו שכתב כאן נכסי צאן ברזל או שכתב לה בכתובתה שהוא הפירוש הראשון ושם כתב שהכניסה לו בנדונייתא מפני דגם זה הפירוש נכנס בכלל ורבינו סמך במקום אחד על מקום אחר ולא הוצרך להאריך ולבאר:

    חוזרת בכל עת שתרצה וכו'. בהשגות הקשה דלמה חוזרת דאי מטעמא דנחת רוח אם כן עתה מה נחת רוח עבדה ולכך סבירא ליה דאינה חוזרת. עוד הקשה דמה בין נותנת לבעלה למוחלת וכי היכי דמוחלת כתובתה אע"ג דמכר גם כן שיעבוד השדות המיוחדות לה שהרי בכל מחילה הכתובה הוא כל שעבוד אשר בה והביא ראיה לזה ממה שאמרו בריש פרק אע"פ דכשמחלה הכתובה מחלה התנאי וא"כ כיון דהתם מהני אמאי בנותנת לא מהני ותירץ דהנתינה אינה עוקרת השיעבוד מעיקרו כמחילה כמבואר שם:

19. הלכה י״ט

    נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ וּמָחֲלָה הָאִשָּׁה אוֹתָם לְבַעֲלָהּ וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁקָּנוּ מִיָדָהּ שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרָיוּת שֶׁהֶחֱזִירָה נְכָסִים אֵלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל מֵבִיא רְאָיָה לִטּל כְּלוּם וְלֹא לְהַחֲזִיק בַּנְּכָסִים אֶלָּא לְהִפָּטֵר מִתְּבִיעָתָהּ מִלְּשַׁלֵּם. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִין לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי:

    השגת הראב״ד

    שאינה יכולה לומר וכו' שהרי אין הבעל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל יצא וילמד לנערים ואילו מחלה כל כתובת' לבעלה היינו אומרים נחת רוח עשתה לבעלה מעתה אפי' בלא קנין עכ"ל:

    מגיד משנה

    נכסי צאן ברזל שאבדו. זו סברת רבינו בלא ראיה מן הגמרא והיה באפשר לומר שכשם שאין מתנתה אליו בגופן מועלת כלום כך מחילתן בשיעבודן אינה מועלת כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי בהיותי מוחלת אותן לו דאי לא הויא ליה איבה. אבל רבינו הכריע שהרי זה דומה למחזרת נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג וכיון שהבעל לא לקחן לעצמו אלא שנגנבו או שאבדו יכולה למחול לו השיעבוד ולעשותן כנכסי מלוג אבל לתתן אליו בין קרקע בין מטלטלין יכולה היא לטעון נחת רוח. ובהשגות בזה דברים לא נתבררו לי:

    לחם משנה

    שאינה יכולה וכו'. בהשגות כתוב יצא וילמד וכו':

20. הלכה כ׳

    בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִתְקִינוּ פֵּרוֹת לָאִישׁ אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְוִיחַ בְּהוֹצָאַת הַבַּיִת. לְפִיכָךְ אִם מָכַר לְפֵרוֹת וְלָקַח אוֹתָן הַמָּעוֹת לִסְחוֹרָה שׁוֹמְעִין לוֹ:

    מגיד משנה

    בעל שמכר וכו'. פירוש קרקע של נכסי מלוג. ומבואר הוא בכתובות פרק האשה (דף פ':) והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום מאי טעמא אמר אביי חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא. פי' שמא תכסיף שהלוקח יכחישנה ליכא שהרי תמיד יראנה מתוך שהיא קרובה לעיר א"נ בעל אריס פי' שמא תכסיף ליכא שהרי הוא עצמו אריס עם הלוקח ויזהר שלא תתקלקל ובהני תרי גווני לרבא לא עשה כלום דהא ליכא ריווח ביתא ותו איכא בינייהו זוזי דעביד עסקא דלרבא הא איכא רווח ביתא ומה שעשה עשוי וידוע שהלכה כרבא לגבי אביי:

21. הלכה כ״א

    הָיוּ לָאִשָּׁה כְּסָפִים. אִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הֵן הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן. וְאִם נִכְסֵי מְלוֹג הֵן בֵּין שֶׁהִכְנִיסָה אוֹתָן לוֹ בֵּין שֶׁנָּפְלוּ לָהּ בִּירֻשָּׁה אוֹ נִתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ נָפְלוּ לָהּ מִטַּלְטְלִין אוֹ נִתְּנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

    מגיד משנה

    היו לאשה כספים וכו'. כשהן בנכסי צאן ברזל מפורש בירושלמי פרק מציאת האשה שנושא ונותן בהם והביאוהו בהלכות ובדין הוא שהרי אחריותן עליו. וכשהן בנכסי מלוג מבואר במשנה פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט) כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

22. הלכה כ״ב

    וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים כָּל הַמָּעוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

    מגיד משנה

    וכן האשה וכו'. דין החבלה מהו שלו ומהו שלה שילקח ממנו קרקע מבואר במשנה פ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ה:) ונתבאר פ״ד מהלכות חובל ומזיק:

23. הלכה כ״ג

    נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְקֵנִים לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים וְלֹא הָיָה לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ כְּלוּם. אִם עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן לֹא יִמָּכְרוּ מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

    מגיד משנה

    נפלו לה עבדים וכו'. בפרק האשה (ע"ט:) [משנה] נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. כך מצאתי הנוסחא במקצת ספרים בההיא דעבדים רשב"ג ובההיא דזיתים רבי יהודה וזו היא נוסחת רבינו ולזה פסק בעבדים כרשב"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ובזיתים וגפנים פסק כסתם משנה שלא כדברי ר"י ואמרו בגמרא מחלוקת בשנפלו לה בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. ובירושלמי מתניתין כשאין עושין כדי טיפולן אבל אם עושין לא תמכור שעדיין כבוד בית אביה קיים והביאוהו בהלכות ונתבארו דברי רבינו. ולא תמכור פירש"י ז"ל יכולה היא לעכב ע"כ:

    לחם משנה

    נפלו לה עבדים אע"פ שהם זקנים לא ימכרו מפני שבח בית אביה וכו'. בגמרא פרק האשה (דף ע"ט:) א"ר כהנא אמר רב מחלוקת שנפלו בשדה אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל לא תמכור משום דקא כליא קרנא והקשו שם דהרי עבדים דכליא קרנא ופליגי והשתא לדעת רבינו שפירש מתניתין בשאין עושין כדי טפולן וכדכתב ה"ה מאי קושיא נימא דעבדים דמתניתין דפליגי היינו דעושים כדי טיפולן דסתמא דעבדים הכי הוי וכדכתבו התוספות שם דאי לא למאי אהנו וזיתים אין עושין כדי טיפולן. ויש לומר דמ"מ אע"ג דאין עושין כדי טיפולן זיתים הוי כמו עבדים דעושין כדי טיפולן משום דזיתים וגפנים אהנו לעצים אבל עבדים לא אהנו כלל אם אין עושין כדי טיפולן ואי לא פליגי בזיתים הוא הדין דלא הוה להו למיפלג בעבדים אע"ג דעושין כדי טיפולן א"נ דעבדים הוי דומיא דזיתים אין עושין כדי טיפולן. וכי תימא למאי אהנו ניחא להו למרייהו משום כבוד דלימרו דאית להו עבדים ההולכים לפניהם כדרך השרים:

24. הלכה כ״ד

    נָפְלוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל. תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע שֶׁלָּהּ וְיִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לָהּ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גֵּרוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהּ. וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁין הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

    מגיד משנה (2)

    נפלו לה פירות וכו'. במשנה שם (דף ע"ט) דין המחוברים מחלוקת ר"מ וחכמים ופסק הלכה כחכמים ודין התלושין דברי הכל:

    אבל המגרש וכו'. דין התלושין הוא מוסכם במשנה ובגמרא ודין המחוברין הוא כדעת ר"ש במשנה ולפי גירסת ספרינו ת"ק חולק עליו וסובר שהן שלו שכך הקשו בגמרא ר"ש היינו ת"ק ואמרו מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו דלת"ק הן שלו אפי' מחוברין ולר"ש שלה ופסקו בהלכות כר"ש וזהו דעת ר"ח ובעל העיטור ז"ל. ויש שפסקו כת"ק וה"ג גורסין ר"ש היינו ת"ק ותירצו מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן ולפי גירסא זו אין כאן מחלוקת ושלה הן וכן עיקר וכדברי רבינו:

25. הלכה כ״ה

    עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג וּבֶהֱמַת נִכְסֵי מְלוֹג הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן וּבְכָל צָרְכֵיהֶם וְהֵן עוֹשִׂין לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. לְפִיכָךְ וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג לַבַּעַל. וְאִם גֵּרְשָׁהּ וְרָצְתָה הָאִשָּׁה לִתֵּן דָּמִים וְלִטּל וְלַד הַשִּׁפְחָה מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

    מגיד משנה (2)

    עבדי נכסי מלוג וכו'. פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ו) מפורש במשנה שהוא חייב במזונות עבדי מלוג ופשוט הוא שה"ה לבהמת מלוג:

    לפיכך ולד וכו'. בפרק האשה (כתובות דף ע"ט:) תניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה וחנניה בן אחי יאשיה אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג וכו' אמר שמואל הלכה כחנניה אמר רבא ומודה חנניה שאם נתגרשה שנותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה פי' שהוא כבוד להם שיהיו לה עבדים ושפחות:

26. הלכה כ״ו

    הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְשָׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז וְהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם וְגֵרְשָׁהּ נוֹטֶלֶת אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁלָּהּ. וְהַשֵּׁנִי אִם רָצְתָה שֶׁתִּתֵּן דָּמָיו וְתִטּל מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ שׁוֹמְעִין לָהּ:

    מגיד משנה

    הכניסה לו שני כלים וכו'. מימרא דרב יהודה פ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ז) קרוב ללשון רבינו ובהלכות וכן הלכה:

27. הלכה כ״ז

    הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ קַרְקַע בֵּין שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קַרְקַע אֵין לַבַּעַל פֵּרוֹת בְּמַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ אֶלָּא יִהְיוּ פֵּרוֹתֶיהָ לָאִשָּׁה לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת מַתָּנָה זוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה אוֹתָן הַדָּמִים לָאִשָּׁה וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

    מגיד משנה (3)

    הנותן מתנה וכו'. בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"א:) אמר רבא הלכה וכו' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך הוא בגי' ספרינו וכ״כ בהלכות וכתב הרשב״א ז״ל ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה או מכרה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לא״ה לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז״ל ואין דעתי נוחה בכך עכ״ל:

    וכן הנותן וכו'. כבר נזכר דין זה פ"ג מהלכות זכייה ושם הארכתי בבאור:

    וכן המוכרת כתובתה. בב״ק בפ' החובל (בבא קמא פ"ט.) אמר רבא הלכתא המוכרת כתובתה טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות:

28. הלכה כ״ח

    וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג שֶׁנִּגְנַב וְנִמְצָא הַגַּנָּב וְשִׁלֵּם שְׁנַיִם הַכֶּפֶל לָאִשָּׁה שֶׁאֵין זֶה פְּרִי שֶׁתִּקְּנוּ לוֹ חֲכָמִים. הַחוֹבֵל בְּאִשְׁתּוֹ כָּל הַנֵּזֶק וְהַצַּעַר וְהַבּשֶׁת שֶׁלָּהּ וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת חוֹבֵל:

    מגיד משנה (2)

    ולד בהמת וכו'. בפרק האשה שנפלו (כתובות ע"ט:) מימרא מפורשת:

    החובל באשתו וכו'. פ"ד מהלכות חובל ומזיק נתבאר דין זה ושם הארכתי בביאור:

29. הלכה כ״ט

    הַמּוֹכֵר קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת שֶׁלָּקְחָה בָּהֶן אֶת הַקַּרְקַע מִבַּעַל גְּלוּיִין וִידוּעִין לַבַּעַל קָנְתָה וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַקַּרְקַע. וְאִם הָיוּ מָעוֹת טְמוּנִין לֹא קָנְתָה שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמָּעוֹת שֶׁטָּמְנָה. וְאוֹתָן הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת:

    מגיד משנה

    המוכר קרקע לאשתו וכו'. פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ"א) אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו וכו' במעות שאינן טמונים קנתה [והבעל אוכל פירות] במעות טמונים לא קנתה [דאמרינן לגלויי זוזי בעי] ומפרש רבינו לא קנתה שאין המכר קיים שיכול לומר הוא כדי לגלותן מכרתי אבל מן המעות ילקח בהן קרקע אחר והוא יאכל פירותיה לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שהם בידה נתנו לי במתנה כמו שיתבאר בסמוך וכיון שכן אף על פי שהם עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהם והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב פ"ב מהלכות מלוה ולוה הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אא"כ הביאה ראייה שהם בנדוניתה עכ"ל. והכרח הוא שהוא ז"ל מחלק בין הקונה ממנו שדה ובין המלוה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונין למעות שאינן טמונין ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונין ילקח בהן קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלותן לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהם קרקע אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמכר קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נראה [לי] לדעת רבינו אבל מדברי הרשב"א ז"ל וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם וכשאמרו בלוה שאין לה עליו כלום דוקא במעות טמונין וכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן וכיון שהם ברשותו הוא נאמן אבל אם לא טען בברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד וכשגרשה חייב להחזירה לה וכבר כתבתי דעת זה פ"ב מהלכות מלוה ולוה ולפי זה אף במוכר במעות טמונין אם טען ברי שמשלו היו אין לו בהם כלום:

    לחם משנה

    המוכר קרקע לאשתו וכו'. מה מאד יש לתמוה בדברי ה"ה במה שכתב שדעת רבינו לחלק בין אשה שקנתה שדה מבעלה למלוה אליו דבקנתה סבורה היא שהמכר מכר ולכך הוציאה המעות מידה ולכך יש לחלק שם בין טמונים לשאינם טמונים אבל כשהלותה לבעלה כיון שהוציאה המעות ודאי שהן לבעלה בין שהיו טמונים בין שלא היו טמונים דא"כ מאי הקשו בגמרא (דף נ"א:) מברייתא דהבעל שלוה מאשתו למ"ד דאפילו במעות טמונים קנתה האשה ואמרו שם לאו משום דלגלויי זוזי הוא דבעי ותירצו דשאני התם דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה כלומר התם ודאי דלגלויי זוזי הוא דבעי משום דודאי אי לאו הכי הבעל לא הוה משוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה ומאי קושיא הא לדעת רבינו שאני הלואה ממכר וכדכתב ה"ה דהלואה כיון דהוציא המעות מידה חוששין שמא משלו הם. ותו קשיא מה שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות מלוה שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם דאי הויא ביד האשה ר"ל ביד ממש איך נתן טעם להיכא שגירשה שאין לה עליו כלום מפני שהם ביד האשה הא לפי דעת רבינו כל מעות שביד האשה נאמנת האשה עליהם לומר שהם נכסי מלוג וכמ"ש כאן רבינו וא"כ אמאי אין לה עליו כלום מיהו לזה י"ל דודאי מ"ש שם רבינו שביד האשה ר"ל שהיו ביד אשה ונתנה לבעלה שכיון שהוציאם מרשותה חוששין שהם של בעלה וכדכתב כאן ה"ה. ועוד תימה גדול הוא על מ"ש ה"ה ז"ל בפרק שני מהלכות מלוה ולוה כשהביא שם דעת מי שאמר שהאשה נאמנת על המעות שבידה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהן שאין דעת רבינו כן כמ"ש כאן דהא שם לא הזכיר כלל דהאשה נאמנת כלל על מעות שבידה שאינה נאמנת לומר כן דאע"ג דשם כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה הם ביד האשה לאו בידה ממש הוא כדכתיבנא דאפילו לדעת רבינו נאמנת לומר נכסי מלוג הן אלא ודאי ר"ל שהוציאם מידה וא"כ נימא דרבינו מודה היכא שהיו בידה דנאמנת לומר שלי הן ואין לבעלי רשות בהן נהי דבהך פירקין דהכא מוכח בהדיא דסובר רבינו דאין האשה נאמנת על כך אבל מפירקין דהתם לא מוכח כלל ואיך כתב שם שאין דעת רבינו כן וכמ"ש כאן וכן בפרק ז' מהלכות שאלה כתב שאין דעת רבינו כן ממה שנתבאר בפרק ב' מהלכות מלוה דלא ראיתי שם שום ראיה כלל כדכתיבנא. ותו קשיא לפי דעת רבינו דסובר דמן המעות יקח בהן הקרקע ומ"ש בגמרא לא קנתה ר"ל שאין המכר קיים אבל מן המעות ילקח בהן קרקע א"כ כשהקשו שם על מ"ש רבא בגמ' המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ותירצו הך במעות טמונים הך בשאין טמונים אמאי לא תירצו דמה שאמר הבעל אוכל פירות ר"ל מן המעות שמחזיר לה הבעל ילקח קרקע ואוכל פירות. מיהו גם לזה י"ל דלא מצי לשנויי הכי משום דהוי דומיא דמ"ש דמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכי היכי דאין הבעל אוכל פירות במתנה ר"ל מן השדה עצמו ה"נ אינו אוכל פירות המכר דדכוותיה הוא. ולקושיא ראשונה נ"ל לומר בדוחק דחילוק ה"ה עצמו הוא מאי דתירצו שם בגמרא שאני התם דלא משוי איניש עבד לוה וכו' כלומר ודאי דטעמא משום דלגלויי זוזי ובודאי משום לגלויי זוזי לא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה ולא היה משים עצמו לוה משום כך אלא ודאי לאו טעמא הוא אלא דכיון דהוציא חוששין של בעל הם ואין חילוק בין טמונים לשאינן טמונים וכדכתב ה"ה. ולקושיא השנית י"ל בדוחק דמתבאר הדבר ממ"ש פרק ב' מהלכות מלוה משום דבין כשהמעות ביד האשה להיכא שהוציא מידה אין לעלות אלא מדריגה אחת וכמ"ש רבינו שם דהיכא דהוציאם מידה הם של בעלה ממש ואינה נאמנת כלל וזהו שכתב שם שכל המעות שביד האשה שפירושו שהוציאם מידה כדכתיבנא א"כ כשהיו בידה מעלין ליה מדריגה אחת ונאמר שתהא נאמנת לומר נכסי מלוג הם אבל לשאר המפרשים שאפילו כשהוציאם מידה במעות טמונים דוקא וגם כשהוא טוען ברי אז של בעל כשיהיו בידה מעלין ליה דרגא דאפילו שהבעל טוען [ברי] היא נאמנת לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ומפני זה כתב ה"ה שנתבאר משם שאין האשה נאמנת לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם. ובדעת הרשב"א יש להקשות דמאי הקשו בגמרא למ"ד לא קנתה מההיא דהבעל שלוה מאשתו וכו' הא התם ע"כ כשטוען ברי ונימא דהך דקאמר קנתה הוא כשהבעל אינו טוען ברי דהמעות הם שלו. וי"ל דמקשה לו משום דסתמא קאמר דקנתה ומשמע דאע"ג דטוען ברי דשלו הם. ומ"ש הרשב"א ז"ל דמה שאמר אין לה עליו כלום הוי בטוען ברי. ולכאורה נראה דהיינו דוקא גבי הלואה דאשה אבל גבי הלואה דעבד אע"ג דאינו טוען ברי שלו הם דכיון דבאשה יש לו אכילת פירות בעבד דלא שייך אכילת פירות ודאי דהכל הוי של בעל או דילמא כיון דלא שייך זיל לאידך גיסא והוי דעבד וצ"ע ומ"ש המוכר שדה לאשתו לא קנתה לפירוש רשב"א ז"ל אתי שפיר דר"ל לא קנתה שיחזיר לה הבעל המעות או יהיה הדבר כשהיה אבל רבינו סובר דלא קנתה אבל מ"מ מהמעות ילקח פירות:

30. הלכה ל׳

    הֲרֵי שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין בְּיַד הָאִשָּׁה הִיא אוֹמֶרֶת בְּמַתָּנָה נִתְּנוּ לִי וְהוּא אוֹמֵר מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ הֵם שֶׁהֵם שֶׁלִּי הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵן. וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאִם אָמְרָה עַל מְנָת כֵּן נִתְּנוּ לִי עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְבַעְלִי רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא אֶעֱשֶׂה בָּהֶן כָּל מַה שֶּׁאֶרְצֶה עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה. שֶׁכָּל מָמוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת הַבַּעַל הוּא שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה:

    מגיד משנה (2)

    הרי שנמצאו מעות ביד האשה וכו'. דין זה שכתב רבינו בכאן שהיא נאמנת לומר על מעות שהם בידה שהם נכסי מלוג כן מוכיח בירושלמי פרק מציאת האשה שאמרו שם גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי והקשו הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה פי' שהיא טוענת שנתן לה אחר במתנה שהיא נאמנת לומר ושמא תבריח משל בעלה ותירצו קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאתה פי' ולפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שלא תהיה נאמנת לפי שלא תעיז פנים לומר נתנו לי אלא א"כ הוא אמת לפי שקול יוצא למתנה וכ"כ ז"ל. וכתב רבינו שהוא מחרים אם ירצה אבל היא אינה נשבעת היסת לפי שהוא אינו יכול לטעון טענת ברי ואין נשבעין היסת על שמא כנזכר פ"ח מהלכות טוען ונטען.

    ומ"ש שאם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן שאינה נאמנת. כך הוא דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראייה מהדין שיתבאר בסמוך במי שקבל פקדון מן האשה ובשעת מיתה אמרה של פלוני הוא שאם אינה נאמנת לו יתן ליורשים ואם איתא דבחייה היתה יכולה להפקיען מבעלה לגמרי אפילו מתה יעשו כדבריה מיגו דבחייה היתה יכולה להפקיען ממנו אלא לאו ש"מ שאינה יכולה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ויש חולקין בזה ואומרים שהיא נאמנת ודוחין ראייה זו וזה דעת הרשב"א ז"ל וכבר כתבתי דעות אלו פ"ז מהלכות פקדון ובפ"ב מהל' מלוה:

31. הלכה ל״א

    אָמְרָה לוֹ אַתָּה נָתַתָּ לִי בְּמַתָּנָה נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁנָּתַן לָהּ הַבַּעַל וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן:

    מגיד משנה

    אמרה לו וכו'. דעת רבינו הוא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה וגדולה מזו נתבאר פ"ד שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה שאינה מעיזה. וכתב רבינו בכאן שנשבעת היסת לפי שהבעל טוען ברי והיא מוחזקת ונשבעת היסת כדין כופר בכל:

32. הלכה ל״ב

    אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת לֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הָעֲבָדִים וְלֹא מִן הַקְּטַנִּים. וְאִם עָבַר וְקִבֵּל מִן הָאִשָּׁה יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. מֵתָה יַחֲזִיר לְבַעְלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד יַחֲזִיר לָעֶבֶד וְאִם מֵת יַחֲזִיר לְרַבּוֹ. קִבֵּל מִן הַקָּטָן יִקְנֶה לוֹ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ דָּבָר שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן פִּקָּדוֹן זֶה שֶׁל פְּלוֹנִי הוּא אִם הָיוּ בְּחֶזְקַת נֶאֱמָנִין אֵצֶל זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ יַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ וְאִם לָאו יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

    מגיד משנה

    אין מקבלין וכו'. בבא זו כתבה רבינו פ"ז מהלכות שאלה ופקדון ושם ביארתי:

33. הלכה ל״ג

    הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָהּ כְּסָפִים הָרְאוּיוֹת לַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ יִלָּקַח בָּהֶם וְהִיא אוֹמֶרֶת אֵינִי לוֹקַחַת בָּהֶן אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ לוֹקְחִים דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְרֻבִּים וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ אוֹ שֶׁהָיָה כִּרְצוֹנָהּ. וְאֵין לוֹקְחִין אֶלָּא דָּבָר שֶׁגִּזְעוֹ מַחֲלִיף שֶׁמָּא יֹאכַל הַכּל וְנִמְצָא הַקֶּרֶן אָבֵד:

    מגיד משנה (2)

    האשה שהיו לה כספים וכו'. פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע"ט) נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ובגמרא פשיטא ארעא ובתי ארעא וכו' פי' הא' אומר שדות והאחד אומר בתים לוקחים שדות ומפרש רבינו שלוקחים דבר שפירותיו מרובין ויציאתו מעוטה והוא כלל לכל הדברים שיחלקו בהם האיש והאשה וקרוב לזה פירש״י.

    ומ"ש ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. הוא ממה שאמרו שם כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וכתב בהלכות הילכך כל היכא דקתני ילקח בהן קרקע אין קונה בו אלא דבר שגזעו מחליף וכן עיקר:

34. הלכה ל״ד

    הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ עֵז לַחֲלָבָהּ וְרָחֵל לְגִזָּתָהּ וְדֶקֶל לְפֵרוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם הִכְנִיסָה לוֹ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְלוֹבֵשׁ וּמַצִּיעַ וּמְכַסֶּה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם הַבְּלָאוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג:

    מגיד משנה (2)

    האשה שהכניסה וכו'. שם אמר רבא אר"נ הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו'. ובהלכות פירש לא היה לה אלא חלב וגיזה וביצה בלבד וכן לא היה לה בדקל אלא פירותיו בלבד ע"כ וכן עיקר:

    וכן אם הכניסה וכו'. שם אמר ר"נ עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסה ביה ואזיל עד דבלי ופירש רבינו עד שיכלה הקרן וכן עיקר שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש בהא דעיילא ליה גלימא שהשחקין יהיה לה לקרן וכן פירש בההיא דהכניסה לו עז לחלבה שהעז היא שלה לגמרי ועורה יהיה לה קרן ובתרנגולת הנוצה ובדקל העצים ואין זה עיקר אלא כדעת רבינו וההלכות וכן הכריע הרשב"א ז"ל:

35. הלכה ל״ה

    הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁפְּחִיתָתָן עַל הַבַּעַל אִם הָיוּ הַבְּלָאוֹת קַיָּמִין וְהָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן נוֹטֶלֶת כֵּלֶיהָ כְּמָה שֶׁהֵן. וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּדְמֵיהֶם שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָן עָלָיו בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא זֶה. וְכָל הַנּוֹשֵׂא עַל מִנְהָג זֶה קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם הַפְּחָת כָּךְ אֵינוֹ נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח אִם הוֹתִירוּ דְּמֵיהֶן לְפִי מִנְהָג זֶה. יֵשׁ לַבַּעַל לָכוֹף מִקְצָת עַבְדֵי אִשְׁתּוֹ וְאַמְּהוֹתֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין אוֹתוֹ בְּבֵית אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָן לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ:

    מגיד משנה (2)

    הורו הגאונים וכו'. בפרק אלמנה לכ"ג מפורש בהלכה שהגאונים הראשונים הורו שאין הבעל חייב בדין הגמרא בנכסי צאן ברזל אלא באבידה וגניבה אבל לא בכחישה ופחת דמים והרב אלפס הכריח מן הגמרא שהוא חייב בכל בדין הגמרא וכן מוכיח בתוספתא וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתוב בהלכות אלא מיהו אע"ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבי ליה לבעל השתא בכחישה ופחיתת דמים דכיון דלא נהיגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל וכתב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל עלייהו הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ"ל ההלכות וזה דעת רבינו וביאר הוא ז"ל שלפי מנהג זה אינו נוטל השבח ופשוט הוא וידוע שאין מנהג ארצותינו כן אלא כדין הגמרא ונכסי צאן ברזל הרי הן כחוב גמור על הבעל:

    יש לבעל לכוף וכו'. שם (דף פ':) ההיא אתתא דעיילא ליה לגברא תרתי אמהתא אזל גברא נסיב אתתא אחריתי עייל לה חדא מינייהו אתאי לקמיה דרבה צווחה לא אשגח בה וכו' ולא היא משום רווח ביתא ופרש"י ז"ל שאף היא עושה צרכי הבית וכן פירש הר"א ז"ל ואע"פ שהכניסה לאשה האחרת לא גרעה מאורחים שהשפחות בבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאים. וזה נראה בדעת רבינו ולפיכך בעיר אחרת אינו יכול להוליכן דהא ליכא רווח ביתא:

כסף משנה על הלכות אישות אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נשים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי