משנה תורה · ספר נשים · הלכות אישות

רמב״ם הלכות אישות פרק יז

19 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה, לחם משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי נָשִׁים רַבּוֹת וּמֵת. כָּל שֶׁנִּשֵּׂאת בַּתְּחִלָּה קוֹדֶמֶת לִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹטֶלֶת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵין לָאַחֲרוֹנָה אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ וְגַם הִיא נִשְׁבַּעַת וְנוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם הָיָה עָלָיו שְׁטַר חוֹב. אִם הָיָה הַחוֹב קוֹדֵם גּוֹבֶה בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה. וְאִם הַכְּתֻבָּה קָדְמָה גּוֹבָה הָאִשָּׁה בַּתְּחִלָּה וְהַנִּשְׁאָר לַבַּעַל חוֹב:

   מגיד משנה (2)

   מי שהיה וכו'. משנה מי שהיה נשוי ארבע נשים (כתובות דף צ"ג):

   ומ"ש רבינו וגם היא נשבעת וכו'. הוא כבן ננס שאמר במשנה שאף האחרונה נשבעת ואע"פ שבאה לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות:

   לחם משנה

   מי שהיה נשוי נשים רבות וכו'. כתב ה"ה וכגון שהן גרושות כולן נשבעות וכו' והאי טעמא משום שמא ימצא אחד מן השדות שאינו שלו וכפי' התוס' שפירשו בגמרא ולא כפירוש רש"י ז"ל שם ואם כן היה לו להזכיר להרב המגיד דדוקא בשנמצאת שדה אחת שאינה שלו אלא ודאי משמע שלא פירש כן:

2. הלכה ב׳

   בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַקַּרְקַע שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה קְנוּיָה לוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִים וּבְשָׁעָה שֶׁלָּוָה הוּא. שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכָּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר תְּחִלָּה זָכָה תְּחִלָּה. אֲבָל אִם נָשָׂא נָשִׁים זוֹ אַחַר זוֹ וְלָוָה בֵּין קֹדֶם נִשּׂוּאִין בֵּין אַחַר נִשּׂוּאִין וְאַחַר שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה קָנָה קַרְקַע כֻּלָּן חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁשִּׁעְבּוּד כֻּלָּן כְּאֶחָד בָּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה הָיָה מְשֻׁעְבָּד לַכּל וְאֵין כָּאן דִּין קְדִימָה:

   מגיד משנה

   במה דברים אמורים בשהיתה וכו'. זה מבואר בהלכות פרק הכותב ופשוט הוא שהרי אף דין הב"ח כן כמבואר פרק כ' מהלכות מלוה ולוה. וכתב רבינו כולן חולקות כאחת והכוונה כשהנכסים מספיקים אבל אם אינם מספיקים לכולן המלוה קודם לאשה כמו שיתבאר בסמוך:

3. הלכה ג׳

   וְכֵן אִם הָיָה זְמַן הַכְּתֻבּוֹת וְהַשְּׁטָרוֹת כֻּלָּן יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים שָׁעוֹת חוֹלְקִין כְּאֶחָד שֶׁאֵין שָׁם קוֹדֵם. וּלְעוֹלָם כָּל שֶׁקָּדַם וְזָכָה בְּמִטַּלְטְלִין כְּדֵי חוֹבוֹ אוֹ כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין:

   מגיד משנה

   וכן אם היה וכו'. גם זה מבואר בהלכות בפרק הכותב ופשוט הוא שהרי אף דין החוב כן כנזכר פ"כ מהלכות מלוה ולוה ודין הנדוניא ועיקר הכתובה שוים במה שנזכר מראש הפרק ע"כ שהרי דין כל בעל חוב כן:

4. הלכה ד׳

   מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָלָיו שְׁטַר חוֹב וּבָא בַּעַל חוֹב וְהָאִשָּׁה לִגְבּוֹת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע כְּדֵי הַחוֹב וְהַכְּתֻבָּה. בַּעַל חוֹב נוֹטֵל מָעוֹת וְהָאִשָּׁה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּרְקַע. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי לִגְבּוֹת שְׁנֵיהֶם וְלֹא הָיָה בָּהּ דִּין קְדִימָה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה כְּלוּם תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב. שֶׁהֲרֵי בַּעַל חוֹב הִפְסִיד וְהוֹצִיא מְעוֹתָיו וְהָאִשָּׁה לֹא חָסְרָה דָּבָר שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה רוֹצֶה לְהִנָּשֵׂא:

   מגיד משנה

   מי שגירש את וכו'. מימרא שם פרק הכותב (כתובות דף פ"ו) ובהלכות האריכו בה וסוף דבריהם כדברי רבינו וכן עיקר:

5. הלכה ה׳

   וְכֵן מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְקַרְקַע שֶׁאֵין בָּהּ דִּין קְדִימָה הָאִשָּׁה נִדְחֵית מִפְּנֵי בַּעַל חוֹב וְהוּא גּוֹבֶה חוֹבוֹ תְּחִלָּה:

6. הלכה ו׳

   וְכֵיוָן שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה הָאִשָּׁה וּבַעַל חוֹב מִן הַמִּטַּלְטְלִין וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין אִם לֹא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין כְּדֵי לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב כָּל חוֹבוֹ תְּחִלָּה. וְאִם נִשְׁאַר לָאִשָּׁה מַה שֶּׁתִּטּל בִּכְתֻבָּתָהּ תִּטּל וְאִם לָאו תִּדָּחֶה:

7. הלכה ז׳

   הָיוּ כְּתוּבִין בִּכְתֻבָּתָהּ נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָן וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה וְחוֹלֶקֶת עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת:

   מגיד משנה

   היו כתובין בכתובתה וכו'. זה ברור לדעת רבינו שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בו כלום אבל נדונייתה הרי הוא כחוב בעלמא וכבר הארכתי בכיוצא בזה ריש פי"ו:

8. הלכה ח׳

   מִי שֶׁמֵּת אוֹ גֵּרֵשׁ וְיֵשׁ לוֹ נָשִׁים רַבּוֹת וְאֵין שָׁם דִּין קְדִימָה וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת. רוֹאִים אִם כְּשֶׁיֵחָלֵק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יְגִיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה חוֹלְקִים מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶן כַּשִּׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ. וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁנִיָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשֶׁל שְׁלִישִׁית מָאתַיִם וְשֶׁל רְבִיעִית מֵאָה נִמְצָא הַכּל אֶלֶף וְגֵרֵשׁ כֻּלָּן אוֹ מֵת. אִם הִנִּיחַ אַרְבַּע מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה וְכָל אַחַת נוֹטֶלֶת מֵאָה אוֹ פָּחוֹת. הִנִּיחַ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אִם תֵּחָלֵק בֵּין כֻּלָּן בְּשָׁוֶה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מֵאָה אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין. לוֹקְחִין אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְחוֹלְקִין אוֹתָן בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה מֵאָה מֵאָה נִמְצֵאת הָרְבִיעִית נָטְלָה כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְשָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁבְּיַד כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן מֵאָה זוּז אִם תַּחֲלֹק הָאַרְבַּע מֵאוֹת בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה נִמְצָא הַשְּׁלִישִׁית נוֹטֶלֶת מָאתַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ וּשְׁלִישׁ וַהֲרֵי אֵין בִּכְתֻבָּתָהּ אֶלָּא מָאתַיִם. לְפִיכָךְ לוֹקְחִין מֵאַרְבַּע הַמֵּאוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְחוֹלְקִין בֵּין שְׁלָשְׁתָּן בְּשָׁוֶה שֶׁנִּמְצֵאת הַשְּׁלִישִׁית שֶׁנָּטְלָה מָאתַיִם שֶׁלָּהּ וְהָלְכָה לָהּ נִשְׁאַר כָּאן מֵאָה וּשְׁתֵּי נָשִׁים חוֹלְקִין אֶת הַמֵּאָה בְּשָׁוֶה בֵּין רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה. נִמְצָא בְּיַד הָרִאשׁוֹנָה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וְכֵן בְּיַד הַשְּׁנִיָּה. וְנִמְצָא בְּיַד הַשְּׁלִישִׁית מָאתַיִם וּבְיַד הָרְבִיעִית מֵאָה וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקוֹת לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

   השגת הראב״ד

   מי שמת או גירש וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זהו ע"ד הרב ז"ל ואינו מחוור כלל עכ"ל:

   מגיד משנה

   מי שמת או גירש וכו'. חלוקה זו שכתב רבינו נתבאר בביאור פרק מי שהיה נשוי בהלכות וכן הדין בכל חובות כנזכר פ"כ מהלכות מלוה ולוה ושם כתב רבינו ויש מן הגאונים שהורה שיחלקו לפי ממונם ולא הכריע שם כלום ובכאן נתבאר שדעתו כדעת ההלכות שהרי לא כתב כאן דעת אחרת. ובהשגות א"א זהו על דרך הרב ז"ל ואינו מחוור כלל ע"כ. וכבר הכריחו הרבה מן המפרשים האחרונים ז"ל ובכללם הרשב"א כדעת ההלכות ורבינו ועיקר:

9. הלכה ט׳

   הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁמִּצְוָה עָשָׂה וַהֲרֵי לֹא חָסְרָה כְּלוּם. וְאִם עָרֵב שֶׁל כְּתֻבַּת בְּנוֹ הוּא וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהָאָב בִּגְלַל בְּנוֹ מְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ וְגוֹמֵר וּמַקְנֶה. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. וְאֵי זֶה הוּא קַבְּלָן זֶה שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן כְּתֻבָּה זוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵינִי עָרֵב כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי פּוֹרֵעַ כְּתֻבָּה זוֹ. אֲנִי חַיָּב בָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבִיו. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקַּבְּלָן אוֹ מֵאָבִיו אִם הָיָה עָרֵב. שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָהּ וְנִמְצְאוּ עוֹשִׂין קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:

   השגת הראב״ד

   הערב לאשה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל מה שאמר אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם לאו כלום הוא עכ"ל:

   מגיד משנה (3)

   הערב לאשה וכו'. כבר ביארתי דין זה כדעת רבינו ודעת ההשגות פכ"ה מהלכות מלוה ולוה ושם כתבתי שאין דין זה אלא במנה ומאתים ותוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב דעלמא ופשוט הוא כפי מה שנתבאר:

   אי זה הוא קבלן וכו'. שם פכ"ה מהלכות מלוה ולוה שדין הקבלנות הוא באומר תן לו ואני נותן לך ושם כתבתי שיש מי שאומר דבכתובה דלא שייך בה תן לו שהרי אינה נותנת כלום שצריך שיתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תני לו ואני קבלן. ואין כן דעת רבינו אלא כל שאומר הנשאי לו ואני נותן ה"ז כאומר בעלמא תן לו ואני נותן וזה דעת רמב"ן ז"ל ועיקר:

   המגרש את אשתו וכו'. משנה פרק גט פשוט (ב"ב קע"ג:) ופרק שום היתומים (ערכין כ"ג) ופירש"י ז"ל ידירנה הבעל הנאה על דעת רבים נדר שאין לו הפרה עכ"ל:

10. הלכה י׳

    וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְגֵרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה וְאַחַר כָּךְ תִּפָּרַע מִן הַפּוֹדֶה מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָאָה לִטְרֹף מִן הַלָּקוֹחוֹת אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַדִּירָהּ אֶלָּא נִשְׁבַּעַת וְטוֹרֶפֶת. וְאִם רָצְתָה תַּחֲזֹר לְבַעְלָהּ שֶׁכְּבָר יָדְעוּ הַלָּקוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וְהֵם הִפְסִידוּ עַל עַצְמָם שֶׁלָּקְחוּ נְכָסִים שֶׁתַּחַת שִׁעְבּוּדָהּ:

    מגיד משנה (2)

    וכן המקדיש וכו'. מחלוקת תנאים במשנה שם פרק שום היתומים ונראה מן הגמרא שאפי' במקדיש צריך הדרת הנאה. וכתב רבינו ואח"כ תפרע מן הפודה מיד ההקדש לפי שמן ההקדש עצמו אינה נפרעת אלא אחר שיצא לפדיון על הדרך שנתבאר פי"ח מהלכות מלוה ולוה. ונ"ל שדין זה הוא אפילו בנדוניא שהרי מפני חשש קנוניא הוא אבל מלשון הגמרא שאמרו שם ערב נמי מצוה קעביד ולא מידי חסרה משמע דדוקא בעיקר כתובה ותוספת שהוא כעיקר אבל בנכסי צ"ב לא וצ"ע:

    אבל המגרש וכו'. שם ובהלכות פרק גט פשוט:

    לחם משנה

    וכן המקדיש נכסיו וכו'. כתב ה"ה ונראה מן הגמרא שאפילו במקדיש וכו' נ"ל מההוא עובדא דההוא גברא דזביננהו ואמרו שם (דף כ"ג:) ערב תנן הקדש תנן משמע דפסק כמ"ד דידירנה הנאה:

11. הלכה י״א

    הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנָּה הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת. שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעְלָהּ קְטָטָה וְיֵשׁ לָהּ לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל אֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְלֹא כָּתְבָה וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְנִפְסַד הַמֶּכֶר וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר בֵּין אוֹתָהּ שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו וְקָנוּ מִיָּדָהּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי שֶׁהֲרֵי בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁלֹּא רָצְתָה לֹא הָלְכָה בִּרְצוֹן בַּעְלָהּ:

    מגיד משנה (2)

    הבעל שמכר וכו'. בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) נתבאר בגמרא ובהלכות. ודע שיש קרקעות שמכרו בהן בטל לאלתר ואינו קיים עד שעת גוביינא והם קרקע שייחד לה ושהכניסה לו כפי מה שנתבאר פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שאם קבלה עליה אחריות נכסים בפירוש שמכרן קיים אע״פ שרבינו לא ביאר זה ודברי רבינו בכאן הם בשאר נכסים שאע״פ שהם משועבדין לה מכרו בהם קיים עד שעת גוביינא כמו שנזכר שם:

    וכן אם מכר הבעל וכו'. אוקימתא דרב אשי בגמרא שם ונפסקה כן בהלכות. וכתב רבינו ונפסד המכר נראה מדבריו שאם לא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לראשון יכולה היא לומר לשני כשחתמה לו נחת רוח עשיתי לבעלי ומה שלא עשיתי כן לראשון לפי שלא היה לו צורך בכך שהרי אפילו בלא חתימתי נתקיים המכר. ודברי טעם הם אלא שקשה לזה דהתם בבעיא דאישתדוף בני חרי משמע בהדיא שהברייתא שאמרה כתב לראשון ולא חתמה לשני וחתמה אבדה כתובתה שהוא אפילו כשנתקיים המכר הראשון ואבדה כתובתה משני מפני שכל שלא חתמה לראשון אינה יכולה לומר לשני נחת רוח עשיתי לבעלי ומראשון ג"כ אבדה כתובתה מפני שיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממנו כנזכר פרק י"ט מהלכות מלוה ולוה וכוונת רבינו במ"ש ונפסד המכר צריכה תלמוד:

    לחם משנה

    וכן אם מכר הבעל וכו'. מ"ש בגמרא (דף צ"ה) כתב לראשון ולא חתמה לו וכו' אבדה כתובתה והקשו בגמרא ואי ס"ד אשתדוף בני חרי קשה איהו נמי היכי הוה מתרץ לה דכיון דנפסד המכר מן הראשון אמאי אבדה הכתובה הרי יש לה לגבות אותה השדה וכי תימא דהכל שדה אחת ומשום הכי אבדה דאין כאן אלא שדה אחת ולראשון לא הסכימה והסכימה לשני ולכך הוי מכר א"כ מאי הקשה בגמרא ואי ס"ד הא הוי הכל שדה אחת ונראה דכד מעיינת הך תשכח שהיא הקושיא שהקשה ה"ה:

12. הלכה י״ב

    מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אוֹתוֹ מִן הַלּוֹקֵחַ וְהָיָה הַקִּנְיָן מוֹעִיל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן בּוֹ נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרֵשׁ שְׁתֵּיהֶן הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא קָנוּ מִיָּדָהּ לַלּוֹקֵחַ. וְהָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיאָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְמָה וְלֹא הֵסִירָה שִׁעְבּוּדָהּ אֶלָּא מֵעַל הַלּוֹקֵחַ. וּכְשֶׁתַּחְזֹר הַשָּׂדֶה לָרִאשׁוֹנָה חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וּמוֹצִיאָהּ מִיָּדָהּ שֶׁהֲרֵי קָנוּ לוֹ. וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן:

    מגיד משנה

    מי שהיו לו שתי נשים וכו'. משנה שם:

13. הלכה י״ג

    אַלְמָנָה בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין נִשְׁבַּעַת וּמוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְנִפְרַעַת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁאֵינָן מֻמְחִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲנָשִׁים נֶאֱמָנִין וְיוֹדְעִין בְּשׁוּמַת הַקַּרְקַע. וְאַחֲרָיוּת הַמֶּכֶר עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים. אֲבָל הַגְּרוּשָׁה לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת בְּבֵית דִּין לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּהַכְרָזָה. וּבְהִלְכוֹת הַלְוָאָה יִתְבָּאֵר מִשְׁפַּט מְכִירַת בֵּית דִּין הֵיאַךְ הִיא. אֲבָל הַמּוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים בְּשׁוּמָא:

    מגיד משנה (5)

    אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין וכו'. משנה שם פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ו) אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב״ד ר״ש אומר וכו' וקי״ל כסתם משנה ובפרק אלו מציאות אמרו בגמרא (ב"מ דף ל"ב) אינה צריכה ב״ד של מומחין אבל צריכה ב״ד של הדיוטות והביאוה כאן בהלכות וכתב כגון גברי מהימני ובקיאי בההיא שומא ע״כ. ופירושו אע״ג דליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינן ראויים לדון דיני ממונות שאם לא כן במה יפה כחה יותר משאר דינין וכ״כ מן המפרשים ז״ל. ומ״ש רבינו נשבעת מסקנא דגמרא (דף צ"ח) והלכתא [מוכרת שלא בב״ד] צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ורש״י ז״ל פירש שלא גבתה יותר והרמב״ן ז״ל פירש שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וזה דעת רבינו:

    ואחריות המכר וכו'. מימרא שם:

    אבל הגרושה וכו'. משנה שם וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ויש בגמרא מי שהעמידה כר"ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב"ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע"פ שרבינו סובר טענת חן האשה כמ"ש פי"ב מהלכות מלוה ולוה ומשמע הכא בגמרא דמאן דאית ליה משום חינא אפי' גרושה מוכרת שלא בב"ד י"ל דע"כ לא קי"ל טענת חן אלא להזדקק לנכסי יתומים קטנים והוא הדין להכרזה הנזכר בפרק שום היתומים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בב"ד לית לן ההוא טעמא שהרי אפשר לה בב"ד אלא לא אמרו מוכרת שלא בב"ד אלא מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בב"ד וכדברי האומר כן ואין זה הטעם בגרושה לפיכך לא תמכור אלא בב"ד זהו דעת רבינו וקצת נראה מן ההלכות כן ועיקר והרשב"א ז"ל פסק כאן כמ"ד משום חינא וגרושה מוכרת שלא בב"ד:

    וכל המוכרת וכו'. שם נתבאר וב"ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין ומוכרין בהכרזה כמבואר פי"ב מהלכות מלוה ולוה:

    אבל המוכרת וכו'. כבר נתבאר למעלה זה:

14. הלכה י״ד

    אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ אִם מָכְרָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָהּ קַיָּם וְנִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת אַלְמָנָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה. וְהוּא שֶׁמָּכְרָה לְאַחֵר אֲבָל אִם שָׁמָה לְעַצְמָהּ לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם וַאֲפִלּוּ הִכְרִיזָה:

    מגיד משנה (2)

    אלמנה שמכרה וכו'. נראה שכוונת רבינו שכתב בינה לבין עצמה הוא אפילו בלא ג' היודעים בשומא וכ"כ פי"ח בדין המזונות ויהיה דעתו כדעת קצת מפרשים שאמרו שאע"פ שצריכה ב"ד הדיוטות והבקיאים בשומא זהו לכתחילה אבל דיעבד אפילו בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים. אבל הרמב"ן ז"ל כתב באלו מציאות אפילו בדיעבד אין מכרה קיים בינה לבין עצמה בלבד וכ"כ בעיטור בשם ר"ח ז"ל בין לכתובה בין למזונות ואפילו בשלשה הדיוטות אם שמה לעצמה לא עשתה כלום דכיון שאינם ראויים לדין וכפי מ"ש למעלה אמרינן לה מאן שם ליך ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם שלשה בקיאין בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימין:

    אבל אם שמה וכו'. מימרא פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ"ח) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום והעמידוה שם אפילו בשהכריזה דאמרינן לה מאן שם ליך וכבר כתבתי בסמוך שנראה בדעת רבינו דדוקא בשלא היו שם שלשה בקיאין אבל אם עשתה מדעתם לא אמרינן לה מאן שם ליך שהרי הן שמו לה ואפילו בלא הן דוקא שמה לעצמה אבל לאחרים מכרה קיים אלמא בלא ב״ד הדיוטות בדיעבד מכרה קיים וזהו דעת קצת המפרשים ז״ל וכתבתי ג״כ שיש חולקים בזה ואומרים שמימרא זו היא בששמה עם שלשה הדיוטות שאל״כ מאי איריא לעצמה אפילו לאחרים לא עשתה כלום שהרי אמרו צריכה שלשה הדיוטות ומשמע אפילו בדיעבד אלא כאן עם השלשה קאמר ולאחרים מכרה קיים ולעצמה כיון שאין ג' אלו ראויים לדין אמרינן לה מאן שם ליך זהו דעתם ז״ל ודאמרינן לה מאן שם ליך שהזכירו בגמרא כתב הרשב״א ז״ל כלומר מי מכר ליך לפי שהיא שלוחה למכור אבל לדידה מי מכרו ומכאן שהשליח אינו יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו בעלים למכרו לפי שהוא נעשה שליח להקנות בקרקע ללוקח אבל לעצמו אינו יכול לזכות ולהקנות דאין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד עכ״ל:

    לחם משנה

    אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה וכו'. קשה לדעת רבינו שהוא סבר שמ״ש צריכה ב״ד הדיוטות כו' הוא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו בינו לבינה סגי א״כ איך אמרו בגמרא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א:) גבי איסור ורב ספרא עבוד עיסקא וכו' אמר ליה אביי ולאו (מי) איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה וכו' דהא הא לא הוי אלא לכתחילה והא דאיסור הוי אפילו בדיעבד דכבר פליג רב ספרא עליה. וי״ל דרבינו סובר דלכתחילה דהתם הוי כבדיעבד דהכא דהתם איכא טעמא רבה לומר דאפילו לכתחילה לא הוה צריך משום חינא וכדכתבו התוספות אי נמי יש לומר דמ״ש כאן רבינו ומכרה שוה בשוה הוא שב״ד רואים אחר שמכרה דהוי בשוה אבל התם דרב ספרא אין מי שיגלה לנו דהוי שוה בשוה ואע״ג דאיכא תרי לא ידעין בשומא מיקרו כיון דלא הוו ב״ד. וממה שכתב רבינו בפרק ד' מהלכות שלוחין דאם פסק בפחות משלשה אינו כלום הוא כשלא ידעו ב״ד אם חלק בשוה ואם ידעו ב״ד פשיטא דהוי חלוקה מעליא אע״פ שלא היו שם בעת החלוקה:

15. הלכה ט״ו

    הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ וְאֵין לָהּ כְּלוּם וּבִלְבַד שֶׁתִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת אַלְמָנָה. הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה מִכְרָהּ בָּטֵל וַאֲפִלּוּ אָמְרָה אֲנִי אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים:

    מגיד משנה (2)

    היתה כתובתה מאתים וכו'. משנה שם. ומה שכתב ובלבד שתשבע כבר נתבאר למעלה שהיא צריכה שבועה:

    היתה כתובתה מנה וכו'. משנה שם כתנא קמא:

    לחם משנה

    ואפילו אמרה אני אחזיר וכו'. לא ידענא למה פסקו הפוסקים דלא כרשב"ג דאמר שם במשנה (דף צ"ח) דלעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין דהא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו:

16. הלכה ט״ז

    הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה וְלָאַחֲרוֹן שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּם קַיָּם:

    מגיד משנה

    היתה כתובתה ארבע מאות וכו'. משנה שם ודין צאן ברזל בדברים אלו נראה שהוא כדין העיקר והתוספת לפי שיפוי כח הוא לאשה מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בבית דין וכמו שנזכר בגמרא וכמו שכתב למעלה ואם במה שלא חסר הוא בו כלום אמרו כן כל שכן בנכסי צאן ברזל שהביאה משלה כך נראה [לי] ואפלו לדעת רבינו שהוא מחלק בשאר דברים בין נכסי צאן ברזל לעיקר ותוספת כמו שנתבאר:

17. הלכה י״ז

    יֵשׁ לָאִשָּׁה לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ בְּמַתָּנָה אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ גֵּרְשָׁהּ יָבֹא הַלָּה וְיִטּל וְאִם מֵתָה הִיא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֵין לוֹ כְּלוּם:

    מגיד משנה

    יש לאשה למכור וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בדין המתבאר בסמוך:

18. הלכה י״ח

    הֲרֵי שֶׁמָּכְרָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ אוֹ נָתְנָה לְאַחֵר מִקְצָת כְּתֻבָּתָהּ מוֹכֶרֶת מִקַּרְקַע בַּעְלָהּ וְתִגְבֶּה הַשְּׁאָר בֵּין בְּבֵית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים. וּמוֹכֶרֶת לִכְתֻבָּתָהּ אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין בִּשְׁלֹשָׁה נֶאֱמָנִים וְיוֹדְעִים שׁוּמַת הַקַּרְקַע:

    מגיד משנה

    הרי שמכרה וכו'. משנה שם (דף צ"ז) מכרה כתובתה או מקצתה משכנה וכו' לא תמכור את השאר אלא בב"ד וחכ"א מוכרת היא ואפילו ארבע וחמש פעמים וקי"ל כחכמים כמבואר בגמרא:

19. הלכה י״ט

    הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים בֵּין לְבַעְלָהּ לֹא אִבְּדָה שְׁאָר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם הָיָה לָהּ בֵּן זָכָר יוֹרֵשׁ כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה הַזֹּאת שֶׁנִּמְכְּרָה מִנִּכְסֵי אָבִיו יוֹתֵר עַל חֶלְקוֹ כְּדִין תְּנַאי זֶה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעְלָהּ אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּתָהּ וַאֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אֵין לָהּ עָלָיו. וּמוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְלֹא עֵדִים כִּשְׁאָר כָּל הַמּוֹחֲלִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לֹא עֵדִים וְלֹא קִנְיָן אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶן וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָהּ אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה:

    מגיד משנה (2)

    המוכרת כתובתה וכו'. פרק נערה אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין וכו' מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין [וכו' בעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי וכו' בתר דבעיא וכו' מוכרת כתובתה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי] עוד שם יתיב רבין וכו' משמיה דרבי אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל [רב חסדא] אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבא ה"א לך משיב רעה תחת טובה וכו' ע"כ בגמרא. ויש מי שפסק כרב חסדא ומוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות אבל רבינו ז"ל סבור דהלכה כר"א דהא רב חסדא גופיה לא אמרה בדוקא אלא באי לאו ובדרך דחייה ועוד דאפי' פליגי בהדיא דילמא הלכה כר"א לגבי דרב חסדא ופירש רבינו שכל תנאי כתובה כדין כתובת בנין דיכרין ודבר ברור הוא במוכרת שאם בניה הזכרים יורשים כתובתה אחר שמכרה כ"ש שיש לה שאר תנאי כתובה חוץ מן המזונות אחר שנתארמלה כמו שיתבאר בפרק י"ח ובמוחלת כיון שאפילו מזונות שהיא יש לה עליו בחייו אבדה כ"ש שאר תנאי כתובה שהרי המזונות הם מן התורה כנזכר פרק י"ב כ"ש תנאי כתובה שהן מדבריהם. זה נראה לדעת רבינו שפי' אין לה מזונות עליו אבל רש"י ז"ל פירש אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה עכ"ל וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכשמחלה כל כתובתה וכבר נתבאר פ"י שהמוחלת או המוכרת כתובתה לבעלה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה. וענין כתובת בנין דכרין יתבאר פרק י"ט:

    ומוחלת כתובתה וכו'. כבר נתבאר פ"ה מהלכות מכירה שאין המחילה צריכה קנין ושם הבאתי ראיה לזה וכן א"צ לעדים כל שהיא מודה דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בקידושין פרק האומר וכבר העלו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמוחלת עיקר כתובה אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כל הנשים יש להן כתובה ולא תהיה לה איבה אם לא תמחול ואדרבה היא יכולה לומר לו שהוא נותן עיניו לגרשה כשמבקש שתמחול כתובתה מה שאין כן בנכסי צאן ברזל כמו שיתבאר בפרק כ"ב וזה דעת רבינו:

כסף משנה על הלכות אישות אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נשים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי